חמש פורעניות באותו היום

חמשה דברים רעים ארעו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות הראשונות, ברדת משה מן ההר וראה את העגל והמחולות, כמפורש בתורה; וזה היה בי"ז בתמוז; בוטל התמיד מלהקריב בבית ראשון (שכבר לא מצאו הכהנים כבשים להקריב); הובקעה העיר, בחורבן בית שני; שרף אפוסטמוס הרשע את התורה; הועמד צלם בהיכל:

(גם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בתמוז, בתשיעי בו. אך מכיון שאין להטריח את הציבור יותר מדי, אין קובעין שני ימי צום סמוכים זה לזה, לכך קבעוהו ביום י"ז בתמוז – לפי שחורבן בית שני חמור לנו יותר)

י"ז בתמוז במדבר

בשביעי בסיון לאחר מתן תורה, חזר משה ועלה להר סיני (שעדיִן היה באיסור גישה לכל העם שהוזהרו עליה קודם מתן תורה) ללמוד מפי הגבורה את כל פרטי התורה, ולקבל את לוחות העדות.

כשעלה משה למרום אמר להם לישראל: אני בא לסוף ארבעים יום, בתחילת שש (שעות ביום) ומביא לכם את התורה. הם היו סבורים שאותו יום שעלה בו, הוא היום הראשון לספירה, והוא אמר להם ארבעים יום שלמים. שהרי בשביעי בסיון עלה, נמצא יום הארבעים, בשבעה עשר בתמוז היה.

בששה עשר בתמוז בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה, דמות ענן וערפל וערבוביא – לומר, ודאי מת משה, שהרי עברו כבר 'שש שעות' ולא בא.

אמר להם השטן: משה רבכם, היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: כבר חלפו שש שעות! – ולא השגיחו עליו. – מת! – ולא השגיחו עליו. הראה להם דמות מיטתו.

כיון שגדולה היתה האמונה שהאמינו במשה ובכל דבריו יותר ממה שהאדם רואה בעיניו ויודע בדעתו, לכך בשעה שדבר אחד ממה שאמר להם משה, לא נתקיֵּם – נעשו כאדם שרואה בהימוט שמים וארץ ודעתו מִטַּרפת עליו, ומרוב שהיו קשורים במשה איש האלקים, כבר לא יכלו להתקיֵּם בלעדיו אפילו שעה אחת – באו לאהרן בערבוביא במהומה ובטרוף הדעת, ואמרו לו: עשה לנו אלהים!

נשתברו הלוחות

בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה את הלוחות, היו נושאין את עצמם; כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אותו הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה. מיד – וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו.

שבר הלוחות, כיצד? בזמן שעלה ונטלן וירד, שמח שמחה גדולה. כיון שסרחו ישראל, אמר, אם אני נותן להם – יתברר כי עברו על המצוות החמורות ויהיו חייבים מיתה לשמים, שכן כתוב בהם (שמות כ): לֹא יִהְיֶה לְךָ – חזר לאחוריו.

וראוהו הזקנים ורצו אחריו, אחז משה בראש הלוחות והן אחזו בראשן, וחזק כחו של משה יותר מכחן של שבעים זקנים, כמו שנאמר (דברים לד): וּלְכָל הַיָּד הַחֲזָקָה. נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן שפורח, וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו.

אחרים אמרו: לא שבר, עד שנאמר לו מפי הגבורה אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד) – אמר לו יישר כחך ששברת.

משל למלך שנשא אשה, וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין. לאחר ימים יצא עליה שם רע. מה עשה השושבין? קרע את הכתובה. אמר, מוטב שידונו אותה כפנויה שזניתה ולא כאשת איש. כך עשה משה, אמר, אם אין אני משבר את הלוחות – אין לישראל עמידה, שנאמר (שמות כב): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם. מה עשה? שְׁברם; אמר לו להקדוש ברוך הוא: לא היו יודעים מה כתוב בהם!

בוטל התמיד

בימי חורבן הבית הראשון היה מעשה, שבתשעה לתמוז נבקעה חומת ירושלים ופרצו האויבים לתוך העיר ועשו בה שמות, אבל להיכל ה' לא יכלו להכנס, כי התבצרו בו הכהנים ועשו שם עבודת האלקים עד ליום ז' באב. ואולם כבשים להקרבת התמידים בכל יום, חסרו להם מיום י"ג בתמוז, שלעולם היו בעזרה כבשים מבוקרים ממומים כדי הקרבה מוכנים ארבעה ימים מראש. מיום י"ג בתמוז ואילך שחדו את החילות שצרו עליהם מבחוץ.

שלשלו להם כסף וזהב, והם העלו להם כבשים. וכך היו עושים עד יום שבעה עשר בתמוז, וכדאיתא בירושלמי מעשה דומה שהיה גם בימי הבית השני.

הובקעה העיר

זה היה מעשה בחורבן בית שני שחומת ירושלים נבקעה בי"ז בתמוז וטיטוס וחילותיו פרצו לעיר. ואילו בחורבן הבית הראשון שבימי צדקיהו המלך, כתוב (ירמיה נב):

בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה וגו'.

ובירושלמי אמרו, שגם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמפני הצרות האיומות שהיו אז, נתקלקלו להם החשבונות וחשבו כי היה הדבר בתשעה בתמוז.

ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ידע והנביא ידע, הוא כתב ביד הנביא ירמיהו בתשעה לחֹדש כפי שסבר העם, כדי להראות שכביכול עמם הוא בצרה, וכביכול, אפילו חשבונותיו שלו נתקלקלו, מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע.

משל 'למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות, באו ואמרו לו: נשבה בנך! ונתקלקלו חשבונותיו. אמר, יעשה זה ראש לחשבונות!'

'מתוך טרדותם טעו בחשבונם, ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים'.

שרף אפוסטמוס את התורה

מאורע זה שנזכר במשנה אין פרטיו ידועים מן המקורות הראשונים. בירושלמי רק נזכר: 'היכן שרפה? ר' אחא אומר: במעברות של לוד; ורבנן אומרים: במעברות של טרלוסא'.

האחרונים משערים שמעשה זה מתיחס לתקופת הנציב הרומאי קומנוס, המעשה היה כשש עשרה שנה לפני המרד הגדול ברומאים. בעת ההיא התגרו חילותיו של הנציב ביהודים ובקדשיהם והיו מהומות גדולות ששקטו אחרי כן, ועל אותה עת מספר יוספוס פלביוס כדברים האלה:

'ואחרי הפורענות הזאת (כשעשרת אלפים איש נהרגו בהר הבית בגלל מהומה שנגרמה על ידי הרומאים) קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד, כי בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וצִוָּה לאסור את ישוביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחר השודדים לתפשם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו באש – – – מכל העברים חרדו היהודים, כאילו היתה כל ארצם לנגדם למאכולת אש. לבשורה הראשונה נזעקו כולם ברוח קנאתם הרבה לקדשיהם, וכחצים עפים מכלי קלע, רצו אל קיסריה לחלות את פני קומנוס. לבל ימנע את מעשה נקמתו, באיש אשר הרבה לחרף את אלקיהם ואת תורתם. הנציב הבין כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפיס את רוחו, ועל כן גזרו להביא את איש הצבא ולהעלות אותו לגרדום, בין מערכות המתלוננים עליו, והיהודים שבו אל עריהם'.

ובית חורון בדרך המעבר מלוד לירושלים היא.

לפי השערה זו היה אותו מעשה בי"ז בתמוז כמה שנים קודם החורבן השני. ונתחלף שם סטפנוס באפוסטמוס, וחילופי שם כאלה מצויים רבים.

ואחרים שמיחסים מעשה זה לאנטיוכוס אפיפנוס, שמסופר עליו ועל אנשיו: 'וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש'. וכן נאמרו בענין זה השערות אחרות.

הועמד צלם בהיכל

יש מפרשים, שגם זה ממעשה אפוסטמוס הרשע שעשה באותו יום, בשבעה עשר בתמוז; ויש מפרשים אותו על הצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל, ואותו היום י"ז בתמוז היה גם כן.