בתשעה באב אנו אבלים על חורבן שני בתי המקדש. בנוסף לצום מאוכל ושתיה, במשך כל היממה, אנו נוהגים גם במנהגי אבלות כפי שנוהג מי שיושב שבעה על קרובו שנפטר1.
עם זאת, בחצות היום של תשעה באב נוהגים להפחית באופן משמועתי את מנהגי האבלות: בשעה זו קמים מהישיבה על הרצפה (או הכיסאות הנמוכים) ומתיישבים על כיסאות רגילים, וחדלים מאמירת ה"קינות".
ההקלה ברמת האֵבל לאחר חצות היום בולטת גם במנהג להניח תפילין ולהתעטף בטלית בתפילת המנחה, לאחר הצהריים, ולא כמו בכל יום בשאר ימות השנה – בתפילת שחרית, זאת כיון שהטלית והתפילין הם סימן לכבוד ולגדולה2.
למעשה, השינוי בחצות היום הוא לא רק במעשים, אלא גם ברגש ובתפילות. מתחילת הצום ועד חצות היום עסוקים בהרגשת האבל על החורבן ומחצות היום ואילך מתמקדים, במקום זאת, בבקשת הנחמה ובציפייה לגאולה.
כך, ברוב קהילות ישראל נוהגים להוסיף התפילה המיוחדת של תשעה באב, הפותחת במילים "נַחֵם ה' אֱלֹוקֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם" ובה מבקשים מה' שירושלים תיבנה שוב מחדש, רק בתפילת המנחה שאותה מתפללים לאחר חצות היום.
מדוע זה כך? מה קרה בשעות אחר הצהריים של תשעה באב שבזכותו מחליפים קצת מביטויי האבל בתפילה וציפייה לנחמה?
השעות הקשות ביותר
אז בואו נבדוק מה באמת אירע בתשעה באב אחר הצהריים. הנה, כך מספרים חז"ל3 על חורבן בית המקדש הראשון:
"בשבעה בחודש אב נכנסו הנוכרים להיכל בית המקדש ואכלו וקלקלו בו במשך הימים שביעי ושמיני; ביום התשיעי באב, סמוך לחשיכה, הציתו בו את האוּר (= האש), והיה דולק והולך כל היום (העשירי) כולו".
כלומר, שריפת בית המקדש התחילה רק בשעות אחר הצהריים של תשעה באב והמשיכה לאורך כל יום המחרת, י' באב. משום כך, מסבירה הגמרא, הנביא ירמיהו מתארך את שריפת בית המקדש ליום העשירי בחודש באב: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ . . בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים . . וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם"4.
• המלצת קריאה: מלך אחרון, ימים אחרונים. כך נחרב בית המקדש הראשון
מדוע אם כן קבעו את הצום על חורבן בית המקדש הראשון ליום התשיעי באב ולא ליום העשירי שבו נשרף רוב בית המקדש? מסבירה הגמרא: כיון שהשלב הקריטי ביותר בתהליך החורבן הוא "התחלת הפורענות", הרגע שבו הוצת היכל המקדש, והרגע הזה היה ביום התשיעי באב אחר הצהריים.
ובכן, מסתבר שלעת ערב של תשעה באב "סמוך לחשכה" הוא הזמן הקשה ביותר שבו התחילה הפורענות והוצת בית המקדש! אז מדוע דווקא בשעות אלו מפחיתים את ביטויי האבלות?!
זה הזמן לנחמה
יש המסבירים את המנהג לבקש נחמה רק בזמן שהתחילה שריפת בית המקדש בכך שזו שעת השיא של החורבן ובשעה קשה זו הכי זקוקים לנחמה.
לפי הסבר אחר, רק משעה זו ואילך אנו פנויים לדבר על נחמה ולא לפני כן. כפי שאמר רבי שמעון בן אלעזר: "אל תנחם את חברך בשעה שמתו מוטל לפניו"5. כאשר עומדים מול הגופה הדוממת שקועים בתוך תחושת הכאב ולא מעוניינים לשמוע דברי תנחומים, רק אחרי שמפנים את הגופה וקוברים אותה מפנה הכאב אט-אט את מקומו והלב נפתח לקבל נחמה. בדומה לכך, כל זמן שבית המקדש עוד עומד על תילו הלב בכלל לא פנוי לשמוע נחמה. שריפת בית המקדש דומה לרגע הקבורה שאז רגש הכאב על האבדן מתחלף בבקשת נחמה.
רעיונות אלו מסבירים מדוע זה הזמן המתאים לבקשת נחמה, אבל הם לא מסייעים לנו להבין מדוע דווקא בשעות אלו, רגעי השיא של החורבן, גם מצמצמים את ביטויי האבל!
"חג" תשעה באב?!
הפרדוקס של תשעה באב לא נגמר כאן. הנה דבר שעשוי להישמע אפילו יותר מוזר:
ברוב ימות השנה אנו אומרים 'תחנון' ו'וידוי' בתפילות. יוצאים מן הכלל הם הימים השמחים – שבתות, חגים ומועדים – שבהם מדלגים על אמירת תחנון. באופן די מפתיע, גם בתשעה באב, העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, מדגלים על אמירת תחנון. ומדוע? כיון שבמגילת איכה6 מכונה יום החורבן בשם "מועד"7.
האמירה הזו נשמעת מבלבלת מאוד. איך בכלל אפשר לומר שתשעה באב הוא יום חג?!
משל המחנך המזמר
את הפתרון לחידה הזו נוכל למצוא במדרש8 שמציג שאלה דומה על הנביא אסף, אחד ממשוררי התהלים, הפותח את שירת החורבן שלו9 במילים: "מִזְמוֹר לְאָסָף: אֱ-לוֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים".
מעיר המדרש: היה מתאים יותר שאסף יפתח את הפרק במילים "בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף" ומדוע בחר במילים "מזמור לאסף" וכי על מה יש כאן לזמר ולשמוח?!
"אלא" עונה המדרש "משל למלך שעשה בית-חופה לבנו. וסיידהּ וכִּיּירהּ וצִיְירָהּ, אבל אז יצא הבן לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. נטל המחנך של בן המלך חליל של קנים והיה מְזַמֵר! שאלו את המחנך: "המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?!" אמר להם "מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו".
כך אמרו לאסף: "הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?!" אמר להם "מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל".
וזה, מסכם המדרש, מספק לנו הסתכלות חדשה וחיובית על הפסוק הקשה במגילת איכה10: "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ, וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ".
הברכה הטמונה בחורבן
וזה מה שקרה לעם ישראל בשעה שבית המקדש החל להישרף:
לצד החורבן הפיזי של בתי המקדש נהרגו גם המוני יהודים11. במהלך הטבח הנוראי, כך מספרים רבותינו זיכרונם לברכה, חשבו היהודים שחס-ושלום כולם ייהרגו ולא תהיה יותר תקומה למפלתם, וכאשר ראו שהוצת אש בהיכל ה', הבינו כולם שה' מכלה את כעסו על העצים והאבנים ואילו עם ישראל ימשיך לחיות ולבנות בעתיד שוב את בית המקדש מחדש, ובאותה שעה שמחו על ההצלה הגדולה וזימרו תודה לה'.
וכמו אז, בעת התרחשות האירועים, רגעי השפל הכואבים ביותר של החורבן טמנו בחובם גם את זרעי הנחמה, כך בכל שנה מחדש, לעת ערב של תשעה באב אנו חווים מחדש את השמחה והתקווה בקיום הנצח של עם ישראל ואת הנחמה הגדולה שקיבלנו באמצעות חורבן בית המקדש, הנחמה שלימדה אותנו כי ה' יסלח לחטאינו ונזכה להקים את ביתו מחדש.
ולכן דווקא בשעות אלו אנו מחליפים את תחושת האבל בציפייה לגאולה ובקשת הנחמה, מפסיקים את אמירת הקינות, מתיישבים על כיסאות רגילים וגם מניחים תפילין ומתעטפים בטלית12.
שעת לידתו של המשיח
רעיון דומה אנו מוצאים גם בסיפור הבא13:
"מעשה היה ביהודי אחד שהיה עומד וחורש ופתאום געתה פרתו. עבר לידו ערבי אחד ושאל אותו: "מה אתה?", ענה לו: "יהודי אני". אמר לו הערבי: "התר את פרתך ואת יתד המחרשה שלך והפסק לחרוש", אמר לו: "למה?", אמר לו: "משום שבית המקדש של היהודים חָרַב", אמר לו "זאת מניין לך?!" אמר לו הערבי "את זאת אני יודע מגעיית הפרה שלך". תוך כדי שהם מדברים געתה פרתו של היהודי פעם שנייה. אמר לו הערבי "רתום שוב את פרתך ואת המחרשה, כיון שנולד מושיען של ישראל". אמר לו "מה שמו?" אמר לו "מנחם שמו"".
"מנחם" שמו של מלך המשיח מרמז כמובן על הנחמה שיביא אתו לעם ישראל ולעולם כולו, ושעת לידתו של המשיח היא שעת הנחמה והזמן המסוגל ביותר לבוא הגאולה האמתית והשלימה14.
הלוואי שנזכה לכך, במהרה בימינו!
הוסיפו תגובה