והנה שוב מצביע לוח השנה על ימי האבלות על חורבן ירושלים והמקדש, ושוב נדרשים יראי השם לשבת ולקונן על ירושלים "האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב, והיא יושבת וראשה חפוי".

ירושלים כבר מזמן אספה לתוכה רבים מבניה, ארמונותיה ורחובותיה שוקקים ילדים וילדות משחקים, והיא יושבת ועל ראשה עטרת "ירושלים של זהב", והיא שמחה וששה בשוב ה' שבות עמו.

אז על מה הנהי? על מה הבכי?

*

ובכן, ירושלים איננה העיר בעלת הבתים והחנויות לממכר בגדים, היא איננה "משוש כל הארץ" ומלונות פאר ורכבי שרד, היא גם לא המקום בו נחקקים חוקי החברה. לא זו ירושלים. ירושלים אליה השתוקקו אבותינו היא לא פריז וניו יורק בגרסתן היהודית.

ירושלים נקראת כך, על פי המקורות, כהֶלְחֵם של שני שמותיה הקדומים: אברהם אבינו, כשביקר בה בעקידת יצחק, קרא לה "הר השם יֵרָאֶה". ועוד לפניו מלכי-צדק, הוא שם בן נוח, כינה אותה "עיר שָׁלֵם". הקדוש ברוך הוא, שביקש לעשות כרצון שני הצדיקים, חיבר את ה'יראה' עם ה'שלם' – וכך נולדה "ירושלים".

ירושלים אם כן, היא מקום ה"יראה" – בכפל משמעות: ראיית האלוקים, ויראת האלוקים – ושתיהן באופן "שלם" – בשלמות.

החסידות מסבירה כי ירושלים שבארץ איננה אלא שיקוף של ירושלים שבלב. בלבו של כל אחד בנויה עיר של "יראה-שלם", מה שמכונה בספר התניא "אוצר של יראת שמים", רגש מולד ובסיסי של מחויבות מוחלטת להשם. המקום שבו כל אחד מרגיש שאלוקים, הקדושה, הטוב המוחלט – זה המקום האמתי שלו.

וירושלים שבלב הבנויה לתלפיות, ובטבורה עומד בית המקדש, שבו גילוי שכינה, והגילוי הוא כה גדול עד שהאדם מוכן 'להקריב קרבנות', לוותר, לתת "מן הבהמה" שבו, להעלות גם את היצר על גבי המזבח ולשרפו באש קודש, להלהיט את הלב והנשמה באהבת השם יוקדת.

וסביב ירושלים עומדים ביצורים וחומות, ומופקדים שם גם שומרים כל היום וכל הלילה ומשגיחים בכל דרך לבל יכנס אויב בתוככי עיר הקודש, שלא יחדרו את חומות עיר הקודש רעיונות, מחשבות, ראייה ויראה של חול ושל חולין, ואולי אפילו של חילול ושל טומאה.

ובחומותיה המבוצרות של ירושלים קבועים שערים, ובהם דלתות. הכניסה והיציאה מבוקרות: אפשר להכניס לירושלים דברים מן החוץ ולקדשם בקדושת ירושלים, ואפשר גם לצאת מירושלים ולהפיץ את בשורתה בעולם כולו.

*

"וַיְבַלְעוּהָ לִגְיוֹנוֹת, וְיִירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי זָרִים,

וְיַטִּילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֶחָרֶב,

וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן".

חומותיה של ירושלים נותצו ושוברו, היראה והשלמות נופצו לרסיסים. אין עוד שטח סטרילי שמור ומוגן בתום קדומים, בוטל התמיד ושוברו הלוחות, והמלחמה מתחוללת בתוך העיר משער לשער, מבית לבית.

ו"בריחי שערייך" כבר לא חוזקו, ו"בנייך" כבר לא בורכו בקרבך. ירושלים מדממת, ישבה בדד העיר רבתי עם.

היראה של ירושלים כבר איננה 'יראת השם', אלא פחדים ודאגות מ'מה יהיה מחר?', 'כיצד אספיק גם את זה?' ו'מה יקרה כאן בסוף?'. והראיה של ירושלים איננה "הר השם יראה", כוח הראיה וההסתכלות חולל ונפל שדוד. ו'שלם'?

חנויות אופנה לא חסרות בעיר, תחרויות ספורט ומרכזי תרבות גם הם לא נעדרים ממנה – אבל ירושלים, ירושלים עצמה חרבה מבלי בניה, שוממה מאין יושב.

והאויב חודר גם לבית המקדש, ומניף חרב על הרגש הטהור, על ההבנה הישרה. בצחוק פראי הוא נכנס אל הקודש וחוטף גם את המנורה המאירה, את שולחן הפנים, את מזבח הקטורת – הכול שלו עכשיו. המנורה מאירה אור מזויף, הקטורת על המזבח קטורה ומקושרת במקומות לא נכונים, והלחם, והשולחן, והכול עכשיו רק כסף.

ומתוך היכל קודש הקדשים – יוצא שועל.

"עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה, וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ.

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם".

*

אך סוד אחד לא ידוע למחריבי ירושלים.

ירושלים חרבה, אך ציון נותרה. אלמנה גלמודה ואבלה – אך חיה וקיימת.

ציון היא נקודת הציון, ה'נקודה' הפנימית החבויה במעמקי-מעמקי הלב היהודי. הקשר הבלתי ניתן לניתוק. עצם הלוז שיעבור עליו מה – והוא כאן. בחוצפה יהודית לא מוסברת, הוא לא מוכן לזוז ממקומו, כמלוא נימה.

וגם כשירושלים נראית יותר כמו איליה קפיטולינה, וחומותיה חרבות, וברחובותיה החשופים שוכנים היראה והראיה הזרים – ציון עודנה שם. והיא מייבבת בקול רם ומזעזעת את העיר כולה בבכייה. היא מבקשת לבנות את ירושלים, היא חולמת על יום בהיר שבו ישובו בניה – יראת השם ואהבתו הטבעיות – למקומם. שבית המקדש יעמוד על מכונו, ויקריבו בו קרבנות.

*

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל"

הנהר מזרים מים ממקום למקום – ובבל זהו מקום האויב. וה"נהר" של הקודש נשפך אל "בבל".

"שָׁם יָשַׁבְנוּ"

מי הביא את ה"נהרות" ל"בבל"? אנחנו, שהושבנו את הקודש בתוך החול ואת החול בתוך הקודש. אלו אנחנו שמביאים על עצמנו את היראה-ראיה הזרה, ומפקירים את הירושלים שלנו לחסדי האויב.

"גַּם בָּכִינוּ - בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן"

אך כוח הבכי לא ניטל מאתנו. אין אנו גוף מת, כי "ציון" חיה, והיא הזוכרת ומזכירה לנו את הכמיהה לירושלים השלמה.

*

"כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בבניינה".

הבכי הזה, בִּכְיָהּ של ציון, איננו לחינם. הוא עצמו מייצר תשוקה וגעגוע. הבכי איננו אבל על עבר מפואר, אלא דרך להתעורר ולהיזכר בציון, לקום ולחונן את עפרה, ולבנות מחדש את ארמונותיה.

הצעד הראשון בריפויה של ירושלים הוא ההבחנה בחורבנה, תחושת האשם והקינה. רק כאשר נכיר בחורבן – נוכל גם לבנות.

(ע"פ 'הערה לתיקון חצות' של בעל התניא)