שאלה

אמא של חבר ותיק שלי נפטרה וכשבדקתי כיצד מנחמים ידיד באבל, פגשתי לראשונה את הנוסח המסורתי של ניחום אבלים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבֵלֵי ציוֹן וירושלים".

אני מבין ש"המקום" הוא כינוי לריבונו של עולם ובעצם אני מאחל לו שהקדוש ברוך הוא בעצמו "יתערב" כדי להביא לו מזור ונחמה. אבל אני תוהה מה הכוונה במילים "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים"? למי הכוונה ואיך המילים הללו אמורות לעודד ולנחם את ידידי שאיבד את יקיריו?

תשובה:

"אבֵלֵי ציון וירושלים" הם למעשה כולנו, כל בני עם ישראל שאיבד את בית המקדש וגלה מארץ ישראל בחורבן ירושלים. ירושלים עיר הקודש ובית המקדש ששכן בתוכה נחרבו פעמיים, בפעם הראשונה בידי הבבליים בשנת ג'של"ח (3,338 לבריאת העולם, 422 לפנה"ס), ובפעם השנייה בידיי הרומאים בשנת ג'תת"ל (3,830 לבריאת העולם, שנת 70 לספה"נ). מאז, כבר כמעט 2,000 שנה, העם היהודי מפוזר בתפוצות העולם וירושלים עומדת ללא בית המקדש.

הקשר בין האבֵל הפרטי על אובדן יקירים לבין האבֵל הכללי של האומה כולה על חורבן ירושלים ניתן להבנה בכמה רמות. באמצעות התבוננות בקשר הזה האבֵלים יכולים למצוא מסרים עמוקים של תקווה ועידוד:

המסר הראשון: אתם לא לבד

למרות שהראשונים לספוג את השלכותיו הנוראיות של חורבן ירושלים היו אלו שחיו בעיר, הייתה זו טרגדיה לאומית. כל היהודים, כולל אלו שגרו הרחק מירושלים ומארץ ישראל, כאבו מאוד על אובדן עירם הקדושה. הידיעה שכולם שותפים בכאב, הטעין את הגולים המיוסרים בכוחות שסייעו להם לשרוד את מה שעברו.

כך גם כשמישהו נפטר, למרות שרק המשפחה הקרובה יושבת שבעה ומתאבלת עליו, למען האמת העם היהודי כולו שותף לצער על אובדנו. האַבֵלים שואבים נחמה רבה מהידיעה המחבקת שהם אינם בודדים בצערם. כולנו איתם.

מדריך למנחם אבלים: מה אומרים, ובעיקר מה לא אומרים

מסר שני: האובדן חולף, הישועה בוא תבוא

אחרי אלפיים שנה אנחנו עדיין מתאבלים על אובדן ירושלים אבל העם היהודי מעולם לא איבד את התקווה שיום אחד ירושלים תקום ותיבנה מחדש. כמה פעמים בכל יום אנו מבקשים ומתפללים שיבוא הגואל ויבנה את בית המקדש מחדש.

באופן דומה, גם כשמישהו אבֵל על אובדן יקיריו, עליו להאמין ולזכור שיום אחד, כאשר נזכה לתחיית המתים, יתאחד איתם מחדש. כאב הפרֵידה כהה כאשר זוכרים שהיא זמנית בלבד.

🔭 8 פתגמים על ירושלים, האבל, החורבן וההבטחה

מסר שלישי: הם עדיין איתנו

הרומאים אמנם הצליחו להרוס את בנייני ירושלים, אבל רוחה וקדושתה הפנימית נותרו מעבר להישג ידם. שום אויב לא יכול להרוס את נשמתה של ירושלים, והיא נשארה בקדושתה עד עצם היום הזה, ולנצח.

כך גם המוות. הוא אמנם מאבד את הגוף, אבל הנשמה חיה לנצח. גם לאחר לכתם, יקירינו איתנו ברוחם. הם מחזקים אותנו כשאנחנו מתמודדים עם אתגרים, והם מחייכים איתנו כשאנחנו חוגגים. אמנם אנחנו כבר לא יכולים לראות אותם, אבל אנחנו יכולים לחוש בנוכחותם. לפעול למענם, ולבקש מהם שיסייעו לנו. כמה נחמה מעניקה הידיעה שלעולם איננו נפרדים באמת!

📹 שיעור: "עוד שומעת אותי?" האם נשמת אדם שנפטר מרגישה את יקירה?