אסור לאכול חרקים

התורה אוסרת לאכול כמעט את כל החרקים. מקריאה בפסוקים אפשר לחוש סלידה ותיעוב מאכילת חרקים, שרצים ורמשים (בלשון התורה1: "שֶׁקֶץ הוא לכם"). אך מינים מסוימים של חגבים התורה כן מתירה לאכול. עם זאת, למעט עדות מסוימות, רוב יהודים נמנעים מכך ולא אוכלים חגבים. לא בגלל הטעם...

סיפור החגבים הכשרים הוא מעניין ושווה ללמוד אותו. הנה הוא לפניכם:

אסור לאכול חרקים

התורה אוסרת לאכול כמעט את כל החרקים. מקריאה בפסוקים אפשר לחוש סלידה ותיעוב מאכילת חרקים, שרצים ורמשים (בלשון התורה2: "שֶׁקֶץ הוא לכם"). אך מינים מסוימים של חגבים התורה כן מתירה לאכול. עם זאת, למעט עדות מסוימות, רוב יהודים נמנעים מכך ולא אוכלים חגבים. לא בגלל הטעם...

סיפור החגבים הכשרים הוא מעניין ושווה ללמוד אותו. הנה הוא לפניכם:

הסימנים לחגב כשר

התורה מציינת סימני זיהוי להבחנה בין בעלי החיים שמותר לאכול לבין בעלי החיים שאסור לאכול – כך בחיות ובהמות, כך בעופות ובדגים, וכך גם בחגבים3.

המשנה4 מסכמת את סימני הכשרות של החגבים: "כֹּל שֶׁיֵשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְסֻלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ... וּשְׁמוֹ חָגָב".

נשים לב למה שנאמר במשנה: כדי לדעת האם מין חגבים מסוים כשר לאכילה, הסימנים האנטומיים שמתייחסים למבנה הגוף של החגב לא מספיקים. נדרש גם זיהוי ודאי של המין ששמו "חגב" ולא שם אחר.

עכשיו, כמו שנאמר בגמרא5, מתוך המינים הרבים של החגבים (כיום ידוע על כשמונת אלפים), רק שמונה (!) מהם כשרים לאכילה. מאחר שכיום אין לנו יכולת לזהות ולדעת בוודאות מי מהמינים שייך ל"חגבים" המקוריים, נמנעים לחלוטין מאכילת חגבים מכל מין שהוא.

אז איך יש כאלה שכן אוכלים חגבים?

זה יכול להסביר מדוע יש קהילות שבהן כן אוכלים (מינים מסוימים של) חגבים.

באופן כללי, מדובר על העדה המרוקאית והתימנית. ההסבר לכך פשוט: בקרב אותן קהילות, השתמרה מסורת ברורה שעברה מדור לדור, ועל פיה זיהו את מיני החגבים הספציפיים שכשרים לאכילה.

אגב, המין המקובל ביותר כחגב כשר הוא 'החגב הסודני המדברי', הנפוץ ביותר באזור המזרח התיכון6. באופן מעניין, החגב הזה הוא גם האִיוּם הגדול ביותר על יבולים חקלאיים, משום שהוא מתגודד לנחילי "אַרְבֶּה" שעפים במהירות למרחקים גדולים ומחסלים כמויות ענק של גידולים. מה שמעניין עוד יותר, שיש מסבירים שזו בדיוק הסיבה לכך שהתורה התירה לאכול את מין החגב הזה: שכך, גם אחרי מכת ארבה שמחסלת את כל המזון, יש עדיין מה לאכול – את החגבים עצמם7...

האיסור של "אור החיים"

ועם זאת, למרות המסורת על זהות המינים הכשרים, רוב האנשים נמנעים מלאכול אותם.

רבי חיים בן עטר, המוכר בשם פירושו המפורסם, "אור החיים" הקדוש – חי רוב חייו במרוקו, שם לפחות חלק מהיהודים היו אוכלים חגבים שזוהו ככשרים. אך הוא התנגד לכך וטען שהמינים האלו זוהו בטעות ככשרים, בשעה שלמעשה חסרים להם חלק מסימני הכשרות. עיקר הדיון היה סביב הסימן שהוזכר במשנה: "קרסוליים". לא היו תשובות ברורות לשאלה: מהו בדיוק המבנה, המיקום והתפקיד שלהן בגופו של החגב8?

מהסיבה הזו וגם מסיבות נוספות, הסיק ה"אור החיים" כי המנהג המקומי באכילת החגבים הוא שגוי וכי אסור לאכול אותם, בשל הקושי לזהות את המינים הכשרים בקרב המספר העצום של המינים שאינם כשרים לאכילה.

ה"אור החיים" מספר דבר מדהים: האזור היה מוכה מדי מספר שנים בנחילי ארבה שהסבו נזק כבד ליבולים ולמזון. ובאורח פלא, אחרי שהתקבל ונשמר האיסור שלו על אכילת חגבים, במשך עשרים שנה לא הייתה מתקפת ארבה אפילו פעם אחת!

בשורה התחתונה

רוב היהודים לא אוכלים חגבים משום סוג. קהילות מסוימות שימרו מסורות של זיהוי מינים מסוימים כחגבים כשרים, אך למעשה גם אצלן נמנעים מאכילת חגבים. להלכה, אסור לאכול חגבים בכלל, אלא אם כן המשפחה שייכת לקהילה שמחזיקה במסורת ודאית וברורה על מינים ספציפיים שנהוג לאכול.

ראו גם: כל כך הרבה מנהגים... לא עדיף מנהג אחיד? – על המנהגים השונים בעם ישראל