בס"ד. שיחת מוצאי ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. ע"ד המדובר בהתוועדויות שלפנ"ז1, שכאשר כמה ענינים של תורה ומצוותי' נפגשים ביחד, אין זה במקרה ח"ו,
– ובמכ"ש וק"ו מזה שכל עניני העולם הם בהשגחה פרטית, וכידוע תורת הבעש"ט2 שאפילו אופן גלגול עלה של אילן מצד לצד הוא בהשגחה פרטית, ועאכו"כ בנוגע לעניני תומ"צ, ועאכו"כ שגם פגישתם יחד היא גם ע"פ התורה ומצוותי', ועאכו"כ ענין שהוא בשוה אצל יחיד מישראל כמו אצל כמה מישראל (גם אם אינם במספר גדול), ועאכו"כ אם הוא בשוה לרבים מישראל, "אוכלסא" מישראל, ועד לכלל ישראל –
הנה עד"ז הוא גם בנוגע למוצאי ש"ק זה, שבו נפגשים כמה ענינים ביחד.
ב. לכל לראש – הרי זה מוצאי שבת, שיש לו צד השוה עם כל מוצאי השבתות של כל השנה כולה.
ונוסף לכך, הרי זה מוצאי שבת בראשית, שמלבד היותו מוצאי שבת, הרי הוא גם "מוצאי" (סיום וחותם) השבת שבו נכללים שמח"ת ושמע"צ, שהם הסיום וחותם של כל הימים-טובים של חודש תשרי, שכל עניניו הם ענינים כלליים על כל השנה כולה3, ועאכו"כ בנוגע לסיום וחותם של חודש תשרי (שמע"צ ושמח"ת), ש"הכל הולך אחר החיתום"4.
ובפרט ובמיוחד ע"פ המבואר בכ"מ5, שנוסף על הענין של שמע"צ ושמח"ת מצ"ע, נעשה אז גם העיכוב והקליטה בפנימיות ובשמחה – באופן ד"עצרת תהי' לכם"6, שנעשה חלק מחייו – בנוגע לכל הענינים שנפעלו ע"י עבודתם של בנ"י החל מ"בחודש השביעי באחד לחודש"7, עד סוף המועדים שבו (שמע"צ ושמח"ת),
ובפרטיות: ראש השנה, ועשרת ימי תשובה בכלל, והחותם שלהם – יום הכיפורים, וכן ד' ימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות,
– שהם ארבעה ימים נעלים ביותר, שאין בהם מציאות ענין העוונות (שהם היפך רצון ה' ח"ו), כדאיתא במדרש8 על הפסוק9 "ולקחתם לכם ביום הראשון" (דקאי על חמשה עשר בחודש, ולא על ימים קרובים יותר ליוהכ"פ), שהוא "ראשון לחשבון עוונות", כיון שעד אז ("מיום הכפורים עד החג") "כל ישראל עסוקין במצות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו" –
ולאח"ז גם הענינים שנפעלים בחג הסוכות, "זמן שמחתנו", שיום השמיני שבו הוא שמע"צ ושמח"ת,
וכאמור, כל ענינים אלו באים באופן של קליטה בפנימיות בשמיני-עצרת ושמחת-תורה,
הרי מובן גודל מעלת יום הש"ק שבו נכללים שמע"צ ושמח"ת, באופן ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"10.
ג. ובהקדמה:
כשם שהענין ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" הוא כפשוטו, בענינים גשמיים, שכאשר מכינים צרכי שבת בערב שבת (שבמאמר רז"ל זה נכללים ב"ערב שבת" כל ששת הימים שלפני השבת), אזי ישנה אכילת סעודת שבת כפשוטה – כן הוא גם בנוגע לרוחניות הענינים, כי, הסיבה לכך שהענינים הגשמיים של בנ"י הם בסדר מיוחד, היא, בגלל שכן הוא אצלם הסדר ברוחניות, כיון שאצל בנ"י העיקר היא הרוחניות, ואילו הגשמיות באה בתור טפל; אלא כיון שסדר הלימוד הוא מן הקל אל הכבד, לכן, כדי לידע ההוראה בנוגע לסדר הענינים ברוחניות, הרי זה ע"י ידיעת סדר הענינים בגשמיות, בנוגע לעניני הגוף, שיכולים למששם ביד גשמית, ללא צורך בהתבוננות בשכל11.
ובכן: הסדר בענינים גשמיים הוא שתחילה צריכה להיות הטירחא בששת ימים, ולאח"ז נעשה ה"יאכל בשבת", וענין זה הוא באופן שבטירחא אין עריבות ותענוג גדול כ"כ כמו באכילה, אף שיכולה להיות טירחא כזו שגם גורמת לו תענוג ומילוי הרצון, כפי שרואים בפועל, שיש מלאכות מסויימות שאע"פ שתכליתן האמיתית היא כדי ש"יאכל בשבת", יש בזה גם ענין טפל – התענוג שבעשיית המלאכה גופא, שנעשית כרצונו, בעשי' טובה וכו' וכו'.
ומזה מובן שכן הוא גם בענינים רוחניים – שכל הענינים שנעשים בערב שבת (כל הששה ימים כפי שהם בבחינת "ערב שבת"), יש בהם אמנם כמה ענינים שגורמים תענוג ומשביעים רצון, ומתאימים לשכלו ולהרגש מדותיו וכו', אבל אין זה מגיע להנאה והתענוג שישנו לאח"ז כש"יאכל בשבת", כפי שרואים זאת בהמשל בנוגע לענינים גשמיים.
ומזה מובן, שאע"פ שלכאורה גדולה מעלת שמח"ת ושמע"צ יותר מעניני השבת שלאח"ז, שבת בראשית (שהרי דוקא שמח"ת ושמע"צ נקראים "זמן שמחתנו", משא"כ שבת) – הרי ע"פ המשל ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", בהכרח לומר, שכשם שבמשל כפי שהוא בפשטות, גדול יותר הענין ד"יאכל בשבת" מאשר ה"טרח בערב שבת", כן הוא גם בנמשל, בנוגע לשמע"צ ושמח"ת ויום השבת שלאחריהם.
והענין בזה – כמבואר בחסידות12 שהקדושה דשבת היא בבחי' "קדש מלה בגרמי'"13, שהיא למעלה מקדושת יו"ט, וכמו"כ יש בשבת ענין העונג, "וקראת לשבת עונג"14, שלמעלה מענין השמחה.
ד. וע"פ האמור כמ"פ15, שכל ענין המבואר בחסידות, פנימיות התורה, לא יתכן שיהי' בסתירה לנגלה דתורה,
– שהרי מזה גופא שנקראים "פנימיות" ו"חיצוניות", "נגלה" ו"נסתר", מובן, שיש נקודה וענין אחד שיש חלק ה"נגלה" שבו וחלק ה"נסתר" שבו, חלק ה"פנימי" שבו וחלק ה"חיצוני" שבו, ולכן לא יתכן שיהיו בסתירה זל"ז.
וכמבואר בזהר פ' בהעלותך16, שנגלה דתורה ופנימיות התורה הם בדוגמת "גופי תורה" ו"נשמתא דאורייתא", והרי לא יתכן שגוף ונשמה יהיו במצב של מלחמה זה כנגד זה. – מצב כזה יכול להיות רק באופן זמני, כדי לתקנו כו'; אבל אדם בריא היינו כשהנשמה והגוף נעשים מציאות אחת. ועאכו"כ בנוגע לתורה, "תורת ה' תמימה"17, שלכתחילה לא שייך מציאות של סתירה בין נגלה לנסתר, בין פנימיות התורה לחיצוניות התורה –
רואים זאת גם בפשטות:
הן בלשון הכתוב – ששבת נקראת "קודש היא"18, ואילו יום-טוב, כולל גם שמע"צ ושמח"ת, נקרא "מקראי קודש"19, שפירושו בפשטות שאין זה "קודש" כפי שהוא בעצמו, אלא שקוראים ומזמינים עד שגם הוא נעשה "קודש";
והן בנוגע לדין – שבשבת יש חומרות גדולות יותר מאשר ביו"ט, וכמודגש גם בכללות הענין ד"טרח בערב שבת יאכל בשבת", שיו"ט מכין לשבת20, אבל שבת אינו מכין ליו"ט (ככל פרטי הדברים שבזה21 ),
ומובן, שענין זה שבשבת יש חומרות, תוספת זהירות וציווים כו', לגבי יו"ט (כולל גם שמע"צ ושמח"ת), מורה על יוקר השבת, שכן, ככל שהדבר יקר יותר, צריכים לשמרו יותר,
שלכן, הענינים שיהודי צריך להזהר מהם, הם שלא בערך יותר מאשר אצל גוי, להבדיל, והיינו, שאע"פ שלכאורה "אב אחד לכולנו" (כלשון הכתוב22 הידוע), ויש כמה ציוויים שנצטוו גם אומות-העולם, ובפרט אלו שמקיימים שבע מצוות בני-נח בכל הפרטים, אעפ"כ, ע"פ תורה אינם מצווים בכל המצוות ובכל עניני הזהירות שנצטוו בנ"י,
ועד"ז אצל בנ"י גופא ישנם ציוויים נוספים בנוגע לכהנים, והיינו, שאע"פ שכל בנ"י הם בני אברהם יצחק ויעקב, מ"מ בזה גופא ישנו הענין "ויבדל אהרן גו' קודש קדשים"23, ובגלל היותו "קודש קדשים", הרי הוא מקבל ציוויים שאינם שווים לכל נפש, שזהו מצד היוקר שיש בכהנים לגבי לויים, ועד"ז בלויים לגבי ישראלים, ועד"ז בנוגע ל"עשרה יוחסין" שנימנו במשנה24, ועד"ז בנוגע לעשרה סוגים שנימנו בפסוק25 "אתם נצבים היום כולכם" – אמנם "כולכם", וכדברי רבינו הזקן26 : "לאחדים כאחד", אבל אעפ"כ יש חילוקי דרגות – מ"ראשיכם" עד "שואב מימיך".
ומזה מובן, שמבלי הבט על כך שע"פ שולחן ערוך ו"מנהג ישראל תורה הוא"27 צ"ל שמחה גדולה ביו"ט, משא"כ בשבת – הרי בשבת ישנו ענין העונג, וגם הקדושה של שבת היא למעלה מהקדושה של יו"ט, ועד שעניני היו"ט שבשבוע של שבת זו, מתעלים לקדושה נעלית ביותר ביום השבת שלאח"ז, ובמילא גם לתענוג נעלה יותר.
וזהו הענין המיוחד שניתוסף במוצאי שבת בראשית לגבי מוצאי שבתות של כל השנה כולה – כמדובר באריכות ביום הש"ק1 שכיון ששבת בראשית היא לעולם השבת שבששה ימים שלפניו חל שמע"צ ושמח"ת, ישנו אז הענין ד"יאכל בשבת" מכל הטירחא וכל הענינים שהיו בששה ימים שלפנ"ז, שמתעלים לתענוג נעלה יותר, ועד שהם נחשבים בדוגמת "טירחא" שהיא הכנה לאכילה, ולא האכילה עצמה.
ה. והנה, ענינו של מוצאי שבת בכלל הוא – המעבר משבת לימים שלאח"ז28.
ולכאורה ע"פ האמור אודות גודל המעלה של שבת בראשית באופן של ריחוק הערך לגבי שבת רגילה, נמצא, שהמעבר דמוצאי שבת בראשית לימים שלאח"ז צריך להיות קשה יותר.
אבל, כיון שמיום השבת נמשכת ברכה על כל ששת הימים שלאחריו, "מיני' מתברכין כולהו יומין"29 – הרי מובן, שככל שמעלת השבת גדולה יותר, גדולה יותר גם המשכת הברכה.
וכפי שרואים גם בפועל, ששבת הוא יום מנוחה, ואז הוא הזמן שמקהילים קהלות לתורה (כדברי המדרש30 על הפסוק31 "ויקהל משה", שהקב"ה אמר למשה "עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם כו'"), ומובן, שכאשר לומדים תורה ביום השבת שלא בערך יותר מאשר בימות החול, אזי ההשפעה דלימוד התורה היא באופן ד"מיני' מתברכין כולהו יומין", החל מהענין העיקרי שה"לימוד מביא לידי מעשה"32, שכשבאים מיום השבת, אזי המעשה הוא בדיוק והידור גדול יותר, ובפשטות: כיון שחזר ולמד את ההלכה פעם נוספת, או בעומק יותר, אזי גם המעשה הבא ע"י לימוד זה גדול ורחב ועמוק יותר; וכן הוא (לא רק בקיום המצוות כפשוטם, אלא) גם בנוגע לעבודה הרוחנית של התורה ומצוותי'.
ובנוגע לעניננו: כיון שביום הש"ק זה יש מעלה נוספת לגבי שאר שבתות השנה, הרי מובן שגם הברכה שנמשכת מיום השבת על הששה ימים שלאחריו היא גדולה הרבה יותר, ביתר שאת וביתר עוז, מהברכה שנמשכת מיום השבת סתם על הששה ימים שלאחריו.
ו. ובכללות הרי זה קשור גם עם מאמר רבותינו נשיאינו הידוע33 בנוגע לשבת בראשית: "ווי מ'שטעלט זיך – אַזוי גייט דאָס אַוועק", וכפי שביארו, שלפי האופן שיהודי נעמד בשבת בראשית בהחלטות טובות בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות וכו' וכו', כך נמשך על כל השנה,
והיינו, שמשבת בראשית נמשך לא רק על הששה ימים שלאחריו, אלא על כל שבתות השנה, להיותו "שבת בראשית", השבת הראשון להתחלת לימוד וקריאה מחדש, שכולל את כל שבתות השנה, עד ל(שבת) פרשת "וזאת הברכה" של השנה הבאה לקראתנו לשלום,
ולכן, כשנעמדים בשבת בראשית מתוך התרחבות ("ברייטקייט") שלא בערך – הרי זה נקבע על כל שבתות השנה; וכיון שכל א' משבתות השנה מברך את הששה ימים שלאחריו, הרי זה פועל גם על ימי החול של כל שבתות השנה.
וזהו ענין הזמן-סגולה של מוצאי שבת בראשית – בהתאם לסגולה של שבת בראשית – שאז מתכונן יהודי ליקח כל מה ש"בלע" והתאחד עמו במשך יום השבת, ולהמשיך זאת על הימים שלאח"ז,
על הששה ימים שלאח"ז – בודאי ובודאי; ומצד היותו שבת בראשית – גם על כל השבתות של כל השנה וכל ימי החול הקשורים עמהם,
להמשיך בהם כל הענינים שבאו באופן ד"עצרת .. לכם" בשמע"צ ושמח"ת, שהם כל הענינים הכלליים של חודש תשרי, ראשית השנה (שלכן "רשית השנה"34 אותיות "תשרי", כדאיתא בספרים35 ), ועד לסיום מועדי חודש תשרי בשמע"צ ושמח"ת, ביחד עם סיום התורה (כדאיתא בספרים36 שא' הטעמים שמסיימים התורה בשמח"ת הוא כדי ש"גמרה של תורה" יהי' ביחד עם גמר הימים טובים שבחודש תשרי, חודש הכללי),
וכאמור לעיל (בהתוועדות של שמח"ת37 ) שעושים זאת מתוך שמחה, שפורצת גדר38, ומבטלת את כל ההעלמות וההסתרים כו'.
ועי"ז נעשית "שנת תורה", והתורה מביאה לידי מעשה – ש"השמים והארץ וכל צבאם"39 [בחלקו בעולם של כל יהודי, וכיון ש"מכריע את כל העולם כולו"40, הרי הוא פועל בשמים וארץ וכל צבאם בכלל ש]יהיו כפי רצונו של הקב"ה – ש"בראשית ברא אלקים"41, כדי שתהי' דירה בתחתונים, כדאיתא במדרש42 על הפסוק43 "שוקיו עמודי שש", "שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו .. עמודי שש, שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים".
ויה"ר שכל אחד יעשה זאת בשמחה ובטוב לבב, ובהצלחה רבה ומופלגה – להכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות [ובפרט שאין צורך להכריע את הכף, כיון שקו הזכות והמצוות הוא שלא בערך יותר לגבי הענינים ההפכיים], ולהביא את הגאולה הפרטית והגאולה הכללית,
ועד לאופן ד"אלה תולדות נח נח"44 ב"פ, כמבואר בזהר45 שהו"ע "נייחא לעילאין ונייחא לתתאין", נייחא לגוף ונייחא לנשמה, "נייחא" בענינים גשמיים ו"נייחא" בענינים רוחניים, ומתוך שמחה וטוב לבב.
* * *
ז. בנוגע לשמע"צ – סיום וחותם המועדים וימים טובים של חודש תשרי, שמתעלה בשבת בראשית, ובמוצאי שבת בראשית צריך להמשיכו על כל השבוע הבא וכל השבועות של השנה הבאה – איתא במדרש46 שהקב"ה אומר לבנ"י, שאע"פ שכבר חגגנו ביחד "זמן שמחתנו" במשך שבעה ימים, הנה כיון ש"קשה עלי פרידתכם", לכן "נגלגל אני ואתם" ב"סעודה קטנה" עכ"פ.
וכבר דובר כמ"פ47 אודות דיוק הלשון "קשה עלי פרידתכם", דלכאורה מתאים יותר הלשון "קשה עלי פרידתנו." – שכאשר בנ"י עומדים ביחד, כך, שאין זה מצב של "פרידתכם", אזי אין גם ענין של "פרידתנו.".
ח. והענין בזה:
ענין אחדותם של ישראל מבואר בכמה מאמרי חז"ל, החל מהמאמר המפורסם בגמרא במסכת סנהדרין48 : "אכל בי עשרה שכינתא שריא",
– וכפי שמפרש רבינו הזקן49 : "אף שאינם מדברים בדברי תורה" (לא באופן שמבטלים תורה ח"ו, אלא שמצד סיבות שונות אינם יכולים לעסוק אז בתורה) –
והיינו, שכאשר נמצאים ביחד עשרה מישראל, מאיזה סוג שהם, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "שואב מימיך" (שבזה נכללים כל הסוגים שבבנ"י), אזי "שכינתא שריא" – לא מצד עבודתם, שלומדים תורה או מקיימים מצוות, אלא מצד עצם הענין שנמצאים ביחד עשרה מישראל (ועאכו"כ מספר גדול יותר).
וכיון ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא", הרי מובן, שכאשר אין מצב של "פרידתכם", כיון שעשרה מישראל נמצאים ביחד, אזי אין מצב של "פרידתנו.", כיון ש"שכינתא שריא".
ט. אמנם, החידוש של שבעת ימי הסוכות (שלאחריהם אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם") הוא גדול הרבה יותר מאשר הענין ד"אכל בי עשרה שכינתא שריא" – שלא זו בלבד שבנ"י נמצאים ביחד, אלא הם נמצאים במעמד ומצב כזה שמכולם יחד נעשית מצוה אחת:
איתא במדרש50 על הפסוק9 "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", שד' מינים אלו שהם ד' סוגים שונים, מ"אתרוג" ש"יש בו טעם ויש בו ריח", עד ל"ערבי נחל" ש"אין בהם טעם ואין בהם ריח" (וכן הסוגים שבינתיים), רומזים על ד' הסוגים שבבנ"י, כפי שהם באופן ש"יוקשרו כולם אגודה אחת".
והענין בזה:
ד' המינים אינם ד' מצוות, אלא מצוה אחת שנעשית מצירוף כולם, באופן שהאתרוג זקוק לשאר ג' המינים, וכן הערבה יש לה את שאר ג' המינים, ועי"ז נעשית מצוה אחת (שעלי' נאמר "ולקחתם לכם", כדאיתא במדרש51 שכל מקום שנאמר לכם הרי זה באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"52 ).
כלומר: למרות שמדובר אודות צירוף של מינים שונים מן הקצה אל הקצה, מין ש"יש בו טעם ויש בו ריח" עם מין ש"אין בו לא טעם ולא ריח" – הרי האחדות היא (לא באופן מרומה ח"ו, אלא אחדות) אמיתית, עד שתורת אמת מעידה שעי"ז נעשית מצוה אחת.
ומובן, שאחדות זו היא בעילוי שלא בערך יותר מאשר סתם עשרה מישראל שנמצאים יחד, גם כשעוסקים בתורה (כל אחד בענינו), שזהו בודאי ענין נעלה ביותר (כמבואר באגה"ק49 וכו' וכו'), אבל כאן ניתוסף עוד ענין:
לא זו בלבד שנמצאים כולם ביחד ומתעסקים בענין של מצוה, ובאותה מצוה, אלא באופן שכל אחד מקיים את המצוה יחד עם שאר ג' הסוגים שבבנ"י, והיינו, שאין זה באופן שהוא מקיים את המצוה, השני מקיים את המצוה, והשלישי מקיים את המצוה, אלא באופן שאצל כל אחד מד' הסוגים שבבנ"י ישנם גם שאר ג' הסוגים, שהרי אינו יכול לקיים המצוה ללא שאר ג' הסוגים,
וביחד עם זה, יש לו את כל המצוה בשלימותה, שהיא כולה שלו – "לכם", כמובן מהדין53 ד"למצוותה איתקצאי", שלאחרי שנקבעו לקיום המצוה, נשארת בהם הקדושה במשך כל היום, והיינו, שגם אם לאחרי קיום המצוה אבדו ג' המינים מן העולם ונשאר רק מין אחד בפני עצמו, נשאר עליו הגדר ד"למצוותה איתקצאי".
ועד"ז בנוגע למצות סוכה – כלשון חז"ל54 (שנוגע לכמה הלכות) "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", כפי שלמדים מלשון הפסוק בתושב"כ55 "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", כל ישראל בסוכה אחת, שמזה מובן שיכולה להיות סוכה שמתאימה לכולם, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "שואב מימיך".
ונקודת הענין – שבחג הסוכות נמצאים בנ"י ביחד לא רק באופן של שלום, ולא רק באופן שעוסקים באותו הענין, אלא באופן שהם "קומה אחת שלימה"26, והיינו, שישנו אמנם "ראש" ו"רגל", אבל כולם ביחד הם "קומה אחת"; לא רמ"ח קומות שנמצאים ביחד, אלא "קומה אחת", אע"פ שזה "ראש" וזה "רגל", ואדרבה: כדי שתהי' "קומה שלימה" יש צורך ב"ראש" ו"רגל".
י. ומזה מובן פעולת האמירה "קשה עלי פרידתכם" (שלילת הענין ד"פרידתכם") בשמע"צ – שלא זו בלבד שבנ"י יהיו ביחד, בדוגמת "כל בי עשרה כו'", אלא שיומשך אצלם ענין האחדות באופן היותר נעלה כפי שהי' בשבעת ימי הסוכות, בדוגמת "קומה אחת שלימה" "קומה אחת" בלבד, ובאופן של שלימות, כיון שהיא מורכבת מכל בנ"י.
זאת ועוד: בחג הסוכות – יש צורך בכו"כ ענינים כדי לפעול אחדות זו; ואילו בשמע"צ נפעל הדבר עי"ז ש"נגלגל אני ואתם" ב"סעודה קטנה".
ולאחרי שפועלים זאת בשמע"צ, הנה בשבת בראשית מעלים זאת לקדושה נעלית יותר, ומשם לוקחים וממשיכים זאת על כל השנה כולה.
יא. ואין ענין יוצא מידי פשוטו:
"קשה עלי פרידתכם" בפשטות לשון חז"ל הוא – בגלל שבחג הסוכות היו בנ"י במעמד ומצב ד"יראה כל זכורך את פני הוי' אלקיך"56, ולאח"ז יוצאים מביהמ"ק וחוזרים כל אחד לישב "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"57.
ועד"ז בימינו – כפי שרואים בכמה קהילות שבמשך הימים- טובים נמצאים כו"כ מבנ"י ביחד, ועאכו"כ בשמע"צ ושמח"ת, שרבים מבנ"י נמצאים ביחד בגשמיות כפשוטו, באותו בנין, בית-הכנסת, בית-המדרש וכו', ועד שנמשך גם בשבת בראשית, כפי שרואים ב"מנהג ישראל" שבשבת בראשית נמשך עדיין כל ה"שטורעם" – שמתאספים ביחד "ברוב עם" בקשר לענינים של שמחה או החלטות טובות, מכירת מצוות וכו' וכו'58 ; ולאחרי שבת בראשית מתחילים להתכונן לעסוק בל"ט מלאכות, עובדין דחול, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" בפשטות.
ועל זה לוקחים תוספת כח תוספת ברכה ותוספת שמחה מהענין ד"בוא ונגלגל אני ואתה" בשמע"צ (ועלייתו בשבת בראשית) – שגם לאחרי שכל אחד יחזור למקומו בגשמיות כפשוטו, יהי' זה באופן שלא תהי' "פרידתכם", הן בפשטות, והן ברוחניות הענינים.
כלומר: אע"פ שלאחרי הימים-טובים ולאחרי שבת בראשית מתחיל כל אחד לחזור למקומו, כך, שיכול להיות ריחוק במקום גשמי – לא יהי' זה ח"ו ריחוק ברוחניות, ריחוק במקום רוחני;
וכיון שרצונו של יהודי הוא ברוחניות, וע"פ תורת הבעש"ט59 הנה "במקום שרצונו של אדם שם הוא (העצם האמיתי שלו) נמצא" – לא תהי' השפעה ופעולה גם לריחוק במקום גשמי, וישאר המעמד ומצב ד"כולכם", "לאחדים כאחד" (שהתחיל בשבת פרשת נצבים, לפני ר"ה, ונמשך בכל חודש תשרי), גם לאחרי שמע"צ ושבת בראשית, כיון שהעצם שלו ישאר מונח בענינים ובמעמד ומצב ד"כולכם .. כאחד" גם בגשמיות, במקום אחד ובענין אחד וברצון אחד בגלוי.
ולכן, גם כאשר "יפטר אדם מחבירו"60, שבגשמיות כפשוטו נפטרים זה מזה באופן שכל אחד חוזר לענינו ולעבודתו ולמשמרתו, כדי למלא שליחותו של הקב"ה בחלקו בעולם, שנמצא במקום אחר בעולם מחלקו של חבירו שיחד עמו רקד בשמח"ת – הרי החילוק הוא רק במקום גשמי, אבל ברוחניות נשארים כולם ביחד.
יב. וכיון שה"כלי מחזיק ברכתו של הקב"ה" הו"ע ה"שלום"61, ועאכו"כ כאשר השלום הוא באופן שנעשה ענין של אחדות, "כולכם כאחד", והרי הענין ד"כולנו כאחד" מוסיף עוד יותר בענין ד"ברכנו אבינו"62, דכיון ש"כולנו כאחד" הוא ביתר שאת וביתר עוז, אזי גם ה"ברכנו אבינו" הוא ביתר שאת וביתר עוז – הנה יה"ר שעי"ז תומשך ברכתו של הקב"ה,
וכיון ש"כל הנותן בעין יפה נותן"63, ועאכו"כ כשה"נותן" הוא הקב"ה – הנה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"64 תומשך לכל אחד ואחת הצלחה רבה ומופלגה במילוי שליחותו של הקב"ה "לעשות לו ית' דירה בתחתונים"65, ומתוך שמחה וטוב לבב,
ותהי' שנה של תורה, ושנה של שמחה, וכן בנוגע לכל אותיות האל"ף-בי"ת: החל מאות ת' – שנת תורה, וש' – שנת שמחה, וכן הלאה, עד לאות א' – שנת א.ורה, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
* * *
יג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה.
* * *
יד. דובר כמ"פ אודות תורת והוראת רבינו הזקן "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע66.
וכיון שהשבוע הראשון לענין ד"ויעקב הלך לדרכו"67 הוא לעולם בפרשת נח (כשם ששבת פרשת בראשית היא לעולם השבת שלאחרי שמע"צ ושמח"ת, כנ"ל ס"ד) – הנה האמור לעיל (במאמר) בענין "אל יפטר אדם מחבירו כו'"60,
– שכאשר כל אחד חוזר לעבודתו "תחת גפנו ותחת תאנתו" (לאחרי משך זמן שהיו ביחד), צריכים להפטר "מתוך דבר הלכה" דוקא, "שמתוך כך זוכרהו"60, היינו, שאין זה פירוד אמיתי, כיון שהם זוכרים אותו ענין – ענין בתורה, שלהיותו דבר שאין עליו הגבלות, "הלא כה דברי כאש"68, הרי הוא מאחד את שני היהודים באופן שהמקום הגשמי שביניהם אינו מפסיק כלל, ואדרבה: כיון שיש מקום גשמי שיכול לכאורה להפסיק ביניהם, נעשית אחדותם באופן נעלה יותר, "כיתרון האור מן (מתוך) החושך"69 לגבי אור שאינו בא מתוך החושך –
הרי זה קשור עם פרשת נח – שמרומז בכל הסיפור אודות נח ותיבת נח, כדלקמן.
טו. כללות הסיפור דפרשת נח קשור לכאורה עם מעמד ומצב העולם באופן שלא כדבעי לגמרי.
אמנם, ידוע מ"ש בגמרא במסכת זבחים70 בנוגע לשייכות של המבול עם ארץ ישראל שעלי' נאמר71 "ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם", שמזה מובן, שהמבול פעל ענין של טהרה, בדוגמת הטהרה שע"י מקוה (שלכן הי' המבול "ארבעים יום"72 – בדוגמת מקוה מ' סאה)73 ; והרי הענין דמקוה טהרה הוא – כשמה – כמארז"ל74 "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים .. מקוה75 ישראל הוי'", שזהו ענינו של יוהכ"פ, שממנו באים לחג הסוכות ולענינים שלאחריו.
ואף שענין הטהרה הוא רמז בלבד, ואילו בגילוי ראו לכאורה ענין של "מבול", ש"בלה .. בלבל כו'" (ככל הפירושים שב"מבול"76 ) – מובן העילוי שבדבר ממעמד ומצב העולם כפי שהי' נראה בשעת המבול:
בשעת המבול היו בתיבת נח כל החיות והבהמות שבעולם, וכולם הונהגו ע"י נח ובניו – שזהו בדוגמת המעמד ומצב כפי שיהי' לעתיד לבוא בביאת המשיח, כמ"ש77 "וגר זאב עם כבש גו' ופרה ודוב גו'", "ונער קטן נוהג בם", "לא ירעו ולא ישחיתו" (כמבואר במדחז"ל ובמיוחד בקבלה78 ).
וזהו הטעם שאע"פ שהענין ד"מי נח" הוא לכאורה ענין של "מבול" – הרי מצינו בזהר ש"נח" הוא מלשון "נייחא", "נייחא לעילאין ונייחא לתתאין" (כמבואר בארוכה בדרושי מים רבים73), כמוזכר לעיל (ס"ו). וההסברה בזה (שזהו "נייחא" גם למטה) באופן של הבנה והשגה – כפי שרואים ש"שנים שנים באו גו' אל התיבה"79, גם "מן הבהמה אשר לא טהורה היא"80, ואעפ"כ התנהגו באופן ד"לא ירעו ולא ישחיתו", כמבואר סיפור המעשה בפשוטו של מקרא.
טז. וזוהי גם ההוראה שלמדים מפרשת נח – שהרי "התורה היא נצחית"81 :
לכאורה, כשמסתכלים על מה שנעשה בעולם, רואים מצב מבהיל: ככל שהמצב לא הי' כדבעי לפני עשרים שנה – נעשה עכשיו מצב ש"איש כל הישר בעיניו יעשה"82, בלי סדרים! ועד שבזה גופא ניתוסף "חידוש": אם פעם הי' זה באופן שזהו "ישר" "בעיניו" לכל-הפחות – הנה עתה יודע הוא בעצמו שאין זה "ישר", אלא היפך היושר, היפך הצדק וכו', ואעפ"כ עושה היפך ה"ישר" – כדי להכעיס! מצב כזה – לא הי' מעולם!
וא"כ, חושב יהודי: כל זמן שהי' בבית-הכנסת, בשמע"צ ושמח"ת, ורקד עם התורה – מה טוב ומה נעים; אבל כאשר תובעים ממנו "ויעקב הלך לדרכו", שצריך לצאת בשליחות של הקב"ה מחוץ לביהכנ"ס וביהמ"ד כדי לעשות מהעולם דירה לו ית' – צועק הוא שיש שם "מים רבים", ויש שם זאב וארי' עם כל הענינים שנימנו שם!
ועל זה אומרים לו:
מיד בצאתך משבת בראשית – נותנים לך "תיבה", ואם רק תקיים את הציווי "בא גו' אל התיבה"83 – אין לך מה להתפעל מפני ה"מים רבים" שיש מחוץ, אפילו אם בחוץ יש ח"ו "מבול"!
ויתירה מזה: ב"תיבה" שלך – ביכלתך להכניס את העולם כולו, באופן שאע"פ שהארי' נשאר ארי' והזאב נשאר זאב, ועד"ז בנוגע לכל פרטי החיות והבהמות שהיו בתיבת נח, אעפ"כ, "לא ירעו ולא ישחיתו"; ובאופן שהי' אז – שנח ובניו היו בעה"ב!
יז. ונמצא, שהסיפור בפרשת נח מהוה הוראה ונתינת-כח לכל אחד מישראל, שאע"פ שבצאתו משבת בראשית לימי החול של פרשת נח, עומד מפוחד ("אַ דערשראָקענער") בגלל שזהו היפך לגמרי מהמעמד ומצב שבו עמד בשבת בראשית, בשמע"צ ושמח"ת ובשאר ימי חודש תשרי – אומרים לו: "אל תירא עבדי יעקב"84,
– כמבואר בלקו"ת85 שענין זה קשור עם מוצאי שבת, כי, במשך יום השבת נקרא כל יהודי בשם "ישראל", ואילו כשיוצא מיום השבת לימי החול לעסוק בעובדין דחול, אזי נקרא בשם "יעקב", בגלל הירידה לעניני חול, שזהו בחי' ה"עָקֵב" של העולם, ולכן אומרים "אל תירא עבדי יעקב" –
שיש בזה ב' ענינים: הן לשון ציווי והן לשון הבטחה (כמבואר בכ"מ86 ), היינו, לא רק ציווי שלא להתיירא ("זאָלסט ניט מורא האָבן"), אלא גם הבטחה שאכן לא יתיירא ("וועסט ניט מורא האָבן").
אלא שצריך להתנהג ע"פ הוראת הקב"ה – כמו שהי' אצל נח, ש"ויסגור ה' בעדו"87, לאחרי שבנה את התיבה ע"פ הוראת הקב"ה באופן של חלוקה ל"תחתיים שניים ושלישיים"88, ובאופן שאע"פ שכולם היו בתיבה אחת, מ"מ הי' חילוק בגשמיות בין בהמה טהורה, שממנה נצטווה להכניס "שבעה שבעה"89, לבהמה לא טהורה, שממנה נצטווה להכניס "שנים שנים"79,
ועד"ז גם בעולם – שצריך לידע שישנו הענין ד"המבדיל בין קודש לחול", "המבדיל בין אור לחושך" ו"המבדיל בין ישראל לעמים"! – נמצאים אמנם באותו עולם, ש"מלא כל הארץ כבודו"90, אבל יש בעולם אלו שנקראים בשם "ישראל" ואלו שנקראים בשם "עמים"; וגם לעתיד לבוא כשיקויים היעוד91 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" – יהי' חילוק בין כל העמים לבנ"י, ש"חלק הוי' עמו"92, ואילו כל השאר – "יצב גבולות עמים (רק) למספר בני ישראל"93.
וכמדובר כמ"פ, שכל הבלבול שרוצים לבטל חלק מהמחיצה (ועאכו"כ כל המחיצה) שבין ישראל לעמים, הרי זה דבר מופרך לגמרי, להיותו היפך המציאות, היפך הצדק, היפך היושר, והעיקר – היפך רצון ה', שהוא הבעה"ב היחידי על כל העולם כולו.
ובהכרח שיתבטל לגמרי ענין הנ"ל שקראוהו בשם "חוק" – אף שבאמת לא יכול להיות כזה "חוק", כי, "חוק" הוא דבר שיש לו מציאות, ואילו ענין זה הוא רק כדי להכעיס, וכאמור לעיל, שהי' זמן ש"איש כל הישר בעיניו יעשה" (כמסופר בתנ"ך אודות ה"דור ששופט את שופטיו"94 ), שאצלו הי' נראה שזה "ישר", ואילו עכשיו ניתוסף דבר חדש ש"לא שערום אבותינו"95 : הוא בעצמו יודע שזהו דבר מעוות, הוא בעצמו יודע שזהו היזק, והוא בעצמו יודע שזהו חורבן, ואעפ"כ אומר ש"יעשה" זאת!
וכמדובר כמ"פ שבנ"י החזיקו מעמד בכל מיני גזירות, ובודאי יבטלו גם גזירה זו, אלא יה"ר שיהי' זה באופן שיפה שעה אחת קודם, ובודאי – בדרכי נועם ובדרכי שלום.
יח. ונחזור לענין המדובר:
אע"פ שיוצאים משבת בראשית לימות החול, ומסתכלים על העולם ורואים שזהו עולם מבולבל,
– אמנם בנוגע ל"מבול" נשבע הקב"ה ("לא אוסיף גו' ולא אוסיף", "כפל הדבר לשבועה"96 ) ש"לא יהי' עוד המים למבול"97, אבל עדיין יש בלבול בעולם; העולם מבולבל ("אַ צוטומעלטע וועלט"), ולא זו בלבד שהמצב לא מתתקן, אלא אדרבה: מזמן לזמן יש בלבולים חדשים –
הנה על זה אומרים לבנ"י: "אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה"98 – אפילו "מאותות השמים"98, ועאכו"כ ממה שנעשה בארץ.
כשם שלפני חודש תשרי הולך יהודי באופן ש"אתם נצבים"25, מלשון "נצב מלך"99, כפי שהולך מלך בעולם (כמדובר לפני חודש תשרי100 ) – כך הולך הוא לאחרי העבודה של חודש תשרי, בתוספת כח וביתר שאת וביתר עוז, למלא שליחותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ו"שלוחו של אדם כמותו"101, וכפי שמביא רש"י בפירושו102 בנוגע לפסוק בפ' בראשית: "עבד מלך מלך", והרי "אמר מלכא עקר טורא"103 – לעקור את היצה"ר ש"נדמה להם כהר"104, ועאכו"כ בנוגע לעקירת הרים כפשוטם, ו"מעקשים למישור"105 (ליישר כל עניני עקמימות ועיוות).
ונעשה "קול קורא במדבר פנו דרך"106, "סולו סולו פנו דרך"107, דכיון שבנ"י צריכים לצאת מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"108, "קהל גדול ישובו הנה"109, לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, צריכה הדרך להיות ישרה וקלה, שיוכלו לילך באופן ד"שמחת עולם על ראשם"110, ובשעתא חדא וברגעא חדא,
ובאופן ש"נער קטן" – "מי יקום יעקב כי קטן הוא"111, "אתם המעט מכל העמים"112 – "נוהג בם", להנהיג את כל העולם כולו, ומתוך שמחה וטוב לבב,
"והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"113, בקרוב ממש.
* * *
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להחזן ר' דובער זאַלצמאַן לומר לחיים ולנגן הניגונים הרוסיים. ולאחרי שניגן הניגון "עך טי זימליאַק וכו'" ("אחד מי יודע" ברוסית), צוה שינגן גם הניגון השני, וניגן הניגון ("ראַנאָ אוטראָם יאַ ווסטאַוואַיו") אודות סדר היום של יהודי.
ואח"כ אמר:]
יט. תוכן הניגון הנ"ל אודות כל סדר היום, החל מנטילת ידים עד לאחרי התפלה ולאחרי כל פעולות היום – קשור עם המדובר לעיל אודות "ויעקב הלך לדרכו", שלאחרי שישנה העבודה שלמעלה מן הזמן, שבכללות הרי זה אופן העבודה של חודש תשרי, כפי שרואים בפשטות שיהודי לא מוגבל כ"כ בזמן, הנה כשיוצאים מחודש תשרי מתחילים להכנס לאט לאט לסדר מסודר, באופן ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"114, ב"עובדין דחול" שבמשך ימות השבוע עד ליום השבת באופן ד"ויכולו השמים והארץ וגו'"39.
וכאמור, שעל זה לוקחים את הכח מחודש תשרי, אותיות "רשית"35, שהוא ה"ראש" של כל השנה, והיינו, שנוסף על ראש-השנה שבתשרי גופא, "בחודש השביעי באחד לחודש"7, הנה בנוגע לחדשים נחשב חודש תשרי לראשית כל השנה כולה, בנוגע לעבודה המסודרת שמתחילה משבת בראשית, ועל ידו – נמשך בפרשת נח, עד לפרשת וזאת הברכה.
וזהו גם מה שהוזכר לעיל115 בנוגע לכמה שיעורים, החל משיעורי חת"ת: חומש תהלים ותניא (כפי שנתחלק ע"י רבינו נשיאנו, ונדפס ב"מורה שיעור"), נוסף על השיעורים של "כל חד וחד לפום שיעורא דילי'" בלימוד התורה, בנגלה דתורה ובפנימיות התורה,
ו"לימוד מביא לידי מעשה" – קיום כל המצוות בהידור, ובפרט בנוגע למצוה הכללית – מצות צדקה, ש"שקולה כנגד כל המצוות"116, ופועלת פעולת כל המצוות ביתר שאת וביתר עוז, כמבואר בתניא117, שלכן, "בכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם".
כ. וכאן המקום לסיים בנוגע להמדובר118 אודות דברי הגמרא119 בנוגע לחיוב הסעודות בסוכה: "אחת ביום ואחת בלילה" (אף שסדר הסעודות מתחיל מהלילה, וא"כ, הול"ל "אחת בלילה ואחת ביום") – ש"תנא אקרא קאי"120, כפי הסדר שהי' בנוגע ל"מן".
ובהקדים:
בפרשת בשלח121 נאמר: "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע", "בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם", "ויהי בערב ותעל השליו122 ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה ותעל שכבת הטל .. ויראו בני ישראל .. הלחם אשר נתן ה' וגו'".
ולכאורה, סדר הסעודות בכתוב הוא: אחת בלילה ואחת ביום (בערב תאכלו בשר, ואח"כ בבוקר תשבעו לחם), ולא כפי שנאמר בהתוועדות דשמח"ת שהתנא שכתב הסדר ד"אחת ביום ואחת בלילה" – "אקרא קאי"?
אך בהתבוננות קלה, ובפרט ע"פ פירוש רש"י על התורה (שזהו פשוטם של כתובים) – מחוורים הדברים:
רש"י123 מפרש: "מה ראה להוריד להם לחם בבוקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן וכו'".
והטעם שהוצרכו לשאול לחם "בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים"124 – מפרש רש"י: ("וילונו", "לפי שכלה הלחם"125 ), "שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים (כמ"ש126 "וישא העם את בצקו גו' משארותם (שירי מצה כו') צרורות בשמלותם על שכמם") והוצרכו למן, למדנו שאכלו משירי הבצק או משירי המצה ששים ואחת סעודות".
וכפי שמבאר הריב"א124 באריכות פרטי החשבון דס"א הסעודות – שהסעודה הראשונה שאכלו משירי הבצק או המצה היתה ביום ט"ו ניסן (לאחרי ה"סדר" בליל ט"ו ניסן), הרי לך י"ו ימים מניסן (שהוא מלא), וי"ד ימים מאייר, הרי לך ל' יום, ובהם יש ס' סעודות לפי חשבון ב' סעודות ליום, והם כלות ליל ט"ו באייר, והסעודה הס"א אכלו ביום ט"ו באייר לבוקר, ולערב התלוננו לפי שפסקה החררה.
ואז נאמר להם "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע", כך, שבאותו ערב (ליל ט"ז באייר) הי' להם רק בשר ללא לחם, ואילו הלחם ("מן") ניתן להם רק בט"ז באייר בבוקר.
וכיון שעיקר הסעודה נקבעת על הלחם – "לחם .. לשבוע" (ולא על הבשר, שהוא רק תוספת לסעודה), ועל זה תיקן משה רבינו ברכת הזן בשעה שירד להם המן127 – הרי מובן שסדר הסעודות בירידת המן בט"ז באייר הי' "אחת ביום ואחת בלילה", כי הבשר שאכלו בליל ט"ז אייר, אינו נחשב לסעודה, כיון שהי' ללא לחם (שהרי כלתה החררה). – אכילת הבשר היא אמנם אכילה, וצריך לברך עלי', אבל אין זו "סעודה", ובודאי לא סעודה שחייבים לאכלה בסוכה, ובמילא לא שייך לומר על זה "אחת בלילה". ונמצא, שסדר הסעודות (שיש בהם לא רק בשר, אלא גם לחם, "מן") התחיל (לא מהלילה, אלא) מהיום: "אחת ביום ואחת בלילה"128.
כא. וכן יש לבאר בנוגע להמדובר בהתוועדות דיום שמח"ת129 בענין "בזעת אפיך תאכל לחם"130, שהיגיעה צריכה להיות רק בידים, כמ"ש131 "יגיע כפיך כי תאכל", ולא יגיעת הראש כו', כיון שההתעסקות בענינים הגשמיים צריכה להיות בלא לב ולב, אלא באופן שהראש נשאר מונח בלימוד התורה כו' – ששקו"ט בדיוק הלשון "זעת אפיך" (ולא "כפיך").
ובכן:
"זעת אפיך" היא אמנם זיעת הפנים – כפי שמצינו בשו"ע יו"ד132 (והיסוד לזה – בדברי הרמב"ם133, מירושלמי תרומות134 ) ש"צריך ליזהר מזיעת האדם, שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים", וכתב הש"ך: "וסימן לדבר בזעת אפיך תאכל לחם"135.
אמנם, כיון שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל", היינו, שהיגיעה צריכה להיות רק בידים, ולא עם הראש כו', עכצ"ל, שגם זיעת הפנים (שעלי' נאמר "בזעת אפיך תאכל לחם") היא מצד היגיעה הגופנית ("לאחר שתטרח בו הרבה"136 ) בלבד.
וכפי שמפורש להדיא בתרגום יונתן – שאינו ע"ד הדרוש, אלא פירוש המלות – "בליעות כף ידך תיכול מזונא", שזהו תוכן הענין ד"יגיע כפיך" דוקא, ולא יגיעת הראש, כנ"ל.
כב. וזוהי גם הוראה כללית בנוגע ל"ויעקב הלך לדרכו" – שהענין ד"הלך לדרכו" בעניני עוה"ז הגשמי הוא באופן ד"יעקב", היינו, רק עם ה"עקב" שברגל, אבל בלא לב ולב, כיון שלבו וראשו נמצאים בד' אמות של תורה – שענינה הבנה והשגה שבמוח, ובד' אמות של תפלה – שענינה רגש שבלב, כמארז"ל137 על הפסוק138 "ולעבדו בכל לבבכם", "איזו היא עבודה שבלב, זו תפלה".
ואף שישנו ה"דורין מאַרקוּ"139 שמבלבל – הנה על זה אומר הקב"ה "בראתי לו תורה תבלין"140, ועי"ז הנה לא זו בלבד שאינו יכול לבלבל, אלא אדרבה – כמדובר לעיל141 הדיוק ד"תבלין" (ולא שיש עצה לבטלו כו'), שפעולת התורה היא בדוגמת פעולת ה"תבלין" שמהפך מאכל בלתי-מתאים להיות מאכל נעים ביותר, ועד שדבר המתבל הוא בדוגמת "דבר המעמיד" ש"אינו בטל" (עכ"פ מדרבנן)142.
ויה"ר שה"דורין מאַרקוּ" לא יבלבל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו", שיהי' באופן ד"וישא יעקב רגליו"143, ש"נעשה קל ללכת", כיון ש"נתבשר בשורה טובה"144,
והיינו, שכיון שישנה ה"בשורה" שה"חתימה טובה" נמשכת בטוב הנראה והנגלה במשך כל השנה, בכל פרטי הר"ת שנימנו ב"יהי רצון", החל מאות א', "שנת אורה", עד לאות ת', "שנת תורה" – אזי "וישא יעקב רגליו" ("רגליו" דייקא, ואילו הראש והלב מונחים בתורה ותפלה ועניני מצוות) מתוך שמחה וטוב לבב, לילך למלא שליחותו לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
[ניגנו הניגון "צמאה לך נפשי .. עך טי דורין מאַרקוּ".
כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקני יי"ש לכמה כהנים מבין העולים החדשים מרוסיא, כדי לחלק בין המסובים.
אח"כ ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי וגו'".
אח"כ הורה להכריז את הסדר (בנוגע לברכת המזון וחלוקת כוס של ברכה).
לאחרי ברכת המזון, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכהנים (מבין העולים החדשים מרוסיא), לחלק לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה"].
הוסיפו תגובה