אל יפטר, מוצש"ק פ' בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ב

בס"ד. מוצאי ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו1. הנה מלשון המאמר, אל יפטר כו' אלא כו', שהפירוש הפשוט בזה הוא2 שההיתר שיפטר אדם מחבירו הוא רק כאשר נפטר ממנו מתוך דבר הלכה, מובן, שבמאמר זה גופא מודגש גודל ענין האחדות של בנ"י, עד כדי כך, שבעצם צריכים להימצא כולם באותו מקום גשמי [שהרי אין ענין יוצא מידי פשוטו, ועאכו"כ כשמדובר אודות פסק דין בהלכה, כבמארז"ל זה, הרי בודאי שהכוונה היא כפשוטו, בנוגע למקום גשמי], וההיתר שיפטר אדם מחבירו הוא רק מתוך דבר הלכה, ומיד מוסיף ומבאר, שמתוך כך זוכרהו, שהפירוש בזה, שכאשר נפטר מחבירו מתוך דבר הלכה, אזי הפירוד ביניהם אינו פירוד אמיתי3, כיון שנזכר עליו וזוכר אותו4, והזכרון הוא ע"י דבר הלכה, שזהו דבר קיים, ולכן הרי זה מקשר אותם ביחד, למרות הפירוד ביניהם במקום גשמי. אבל אעפ"כ, ישנה המציאות דיפטר אדם מחבירו, אלא שצ"ל בזה תנאי מיוחד, מתוך דבר הלכה. וצריך ביאור, דלכאורה, כיון שענין האחדות של בנ"י (שיהיו כולם במקום אחד) נוגע כ"כ עד שאי אפשר שיפטר אדם מחבירו אא"כ מבטיח (ער באַוואָרנט זיך) שיהי' זוכרהו, א"כ, מהו הצורך בכל המציאות דיפטר אדם מחבירו (שאז צריכים לחפש עצות שיהי' זוכרהו). גם צריך להבין, מדוע העצה שיהי' זוכרהו היא ע"י שנפטר ממנו מתוך דבר הלכה דוקא4, היינו, לא סתם ענין של מצוה, וגם בתורה גופא, לא סתם ענין בתורה, אלא דבר הלכה דוקא, שהכוונה בזה היא להלכה פסוקה (כמובא בגמרא ברכות1 הדוגמאות בדבר).

ב) וידוע הביאור בזה, בהקדם כללות הענין דיפטר אדם מחבירו כפי שהוא בנוגע לבנ"י עם הקב"ה5. דהנה, אע"פ שמלא כל הארץ כבודו6, ואת השמים ואת הארץ אני מלא7, ועאכו"כ בנוגע לבנ"י, חלק הוי' עמו8, מ"מ, הרי ישנו הענין דירידת הנשמה למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא9, וירידה זו היא ע"י כמה אופנים כו', עד שהנשמה נעשית כביכול דבר ומציאות בפ"ע10, ומתלבשת בגוף ונפש הבהמית, עלי' נאמר11 רוח הבהמה היורדת היא למטה, שלכן יש מקום לבקשה ובחרת בחיים12, כיון שיכול להיות גם באופן אחר ח"ו. אמנם, כללות ענין ירידת הנשמה כו' הוא דבר המוכרח בעבודת ה', כי, כל האפשרות לעבוד את המקום, אע"פ שמאן דמחוי במחוג קמי' מלכא13 הוא היפך קבלת עול מלכותו14, הרי זה רק בגלל שהנשמה נמצאת בגוף גשמי שנמצא בעולם גשמי וגם חומרי, ואז אומרים לו, שכיון שלמצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם15, אזי צריך להתחיל את עבודתו מחדש, ע"ד ובדוגמת המעמד ומצב שהי' קודם ירידת הנשמה, שעז"נ (נשמה שנתת בי) טהורה היא16, וכמ"ש17 חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, והיינו18, שגם בהיותה בדרגא תחתונה יותר שנעשית כבר בבחי' מציאות, הנה מציאותה היא תמיד באופן דעמדתי, אין עמידה אלא תפלה19, שהו"ע הביטול. והנה, ירידת הנשמה מהמעמד ומצב דטהורה היא, היא בדוגמת הענין דיפטר אדם מחבירו כביכול, וכמובן גם מזה שלאחרי ירידת הנשמה למטה צריך לפעול הענין דהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה20, ומזה מוכח, שלפני שנעשה הענין דתשוב גו', נמצאת הנשמה במקום אחר כביכול. וזהו גם הטעם שבירידת הנשמה למטה יש צורך בהתבוננות כו', ועכ"פ ההתבוננות דשאו מרום עיניכם21, ורק אז יכול להיות הענין דראו מי ברא אלה21, ואילו קודם ירידת הנשמה לא הי' צורך בדבר כלל. ועד כדי כך, שמבואר בתניא22 שאפילו צדיק גמור עובד הוי' באהבה בתענוגים לא יגיע למעלת דביקותו כו' בטרם ירידתו לעוה"ז כו', להיותו דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו (יש מי שאוהב23 ). ועוד זאת, הנה נוסף על ירידת הנשמה מצד עצמה, הרי היא גם מתאחדת עם נפש הבהמית, ועל ידה – עם הגוף, ועל ידם – עם חלקו בעולם, שהוא באופן של רשות הרבים, שבו יש מקום לטעות כו', כמובן ממארז"ל24 על הפסוק (בפרשה דמינה אזלינן)25 נעשה אדם, לשון רבים, כתוב והרוצה לטעות יטעה. ושם צריכים לפעול שיראו בגלוי שהעולם הוא רשות היחיד, ליחידו של עולם26, ע"ד שהי' בתחלת הבריאה, שאף שכבר היו השמים והארץ וכל צבאיהם27, מ"מ נאמר28 יום אחד, לפי שהי' הקב"ה יחיד בעולמו29, והיינו, שאע"פ שיש כבר המציאות של עולמו, הרי זה באופן שהקב"ה יחיד בעולמו. וכפי שמצינו גם באדה"ר, שבר"ה הראשון פעל בכל העולם כולו, באמרו בואו30 נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושינו31, ודוגמתו בעבודת כאו"א מישראל, כמארז"ל32 לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך כו', שכל אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, הוא בדוגמת אדם הראשון, ויכול לפעול כל הענינים עד לתכלית השלימות, כולל גם לומר לכל העולם בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושינו, והעולם הולך אחריו ומתנהג כפי שאמר להם בואו נשתחוה ונכרעה.

וענין זה (כללות ירידת הנשמה למטה באופן דיפטר אדם מחבירו) נעשה חלק מסדר ההשתלשלות, שכדי שיהי' כדבעי, צ"ל תחילה הירידה למטה, ושם יהי' הענין דובחרת בחיים12 (לא באופן של נהמא דכיסופא33, אלא) ע"י עבודת האדם דוקא, כיון שלמעשה ידיך תכסוף34, ועד שעבודה היא צורך גבוה35, שעל ידה פועלים בבחי' גבוה עד לגבוה מעל גבוה36 כו', ובשביל זה יש צורך בהענין דראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב37, וגם את ההיפך, ואז ממלא כאו"א מישראל בכח עצמו את בקשת הקב"ה ובחרת בחיים. ועי"ז נשלמת כוונת הירידה – צורך עלי', שלאח"ז תהי' העלי' של הנשמה (מהבירא עמיקתא, יחד עם נה"ב והגוף וחלקו בעולם) לשרשה ומקורה כמו קודם הירידה, ויתירה מזה, שהעלי' צריכה להיות באופן נעלה יותר (דאל"כ, מהו הריוח שנפעל ע"י הירידה), עד לאשתאבא בגופא דמלכא38, ככל שאר הפירושים והביאורים שישנם בענין העלי'. אבל מקודם לזה, וכדי לבוא לזה, צ"ל הענין דיפטר אדם מחבירו, כנ"ל בארוכה.

ג) והנה כיון שבשביל העלי' יש צורך בירידה, וכמאמר39 לפום צערא אגרא, וכדי שהעלי' תהי' עלי' עצומה ונפלאה, צריכה גם הירידה שלפני' להיות מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, לכן, בהירידה דנש"י למטה גופא ישנו לא רק הסוג דיששכר, יושבי אוהל, לומדי תורה, אלא גם הסוג דזבולון, בעלי עסק40, שאינם נמצאים בד' אמות של תורה, שזוהי ירידה למטה יותר בכללות ענין ירידת הנשמה לעוה"ז הגשמי.

אמנם גם על זה נאמר41 מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, כמבואר בתורה אור פרשתנו42, שמים רבים קאי על טרדות הפרנסה, ובמיוחד טרדות הפרנסה של בעלי עסק, ועד שהתורה עצמה מעידה שהם מים רבים, ואעפ"כ מבטיחה התורה ומבארת אמיתית הענין כפי שהוא בפועל, שלמרות גודל וחוזק המים רבים, לא יוכלו לכבות את האהבה ו(נהרות) לא ישטפוה, ואדרבה (כפי שמסיים בדרוש הנ"ל), שדוקא מצד המים רבים מתעוררת ומתגלה האהבה בתוקף יותר, וחודרת את כל קומתו ופעולותיו כו' (כלשון הכתוב (המובא בהדרוש43 ) בדעת חדרים ימלאו44 ). וע"ד האמור לעיל שדוקא מצד הירידה למטה מטה, יכולה להיות אח"כ העלי' למעלה באופן של עלי' עצומה ונפלאה ביותר.

ד) אך עדיין צריך להבין, כיצד יכול איש ישראל לפעול על עצמו שלא להתפעל מהמים רבים (כפי שנקראים ע"י התורה עצמה), ועד שלא זו בלבד שלא יוכלו לכבות את האהבה, אלא אדרבה, שהאהבה המסותרת תבוא בגילוי ותחדור בו כו'. אך הענין הוא, שעז"נ45 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ודרשו חז"ל46 בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, והיינו, שכל המציאות של שמים וארץ היא בשביל שיהי' מקום שבו תהי' הירידה של בנ"י ובו יוכלו לפעול מילוי שליחותם, כדי שעי"ז תהי' אח"כ העלי' למעלה יותר מדרגת הנשמה כפי שהיתה במעמד ומצב דטהורה היא. וכן הוא בנוגע למים רבים, שהו"ע הירידה בעניני העולם בטרדות הפרנסה כו', שכל המציאות של המים רבים אינה אלא כדי שהעלי' תהי' ביתר שאת וביתר עוז. ועפ"ז מובן הטעם שמים רבים לא יוכלו לכבות גו'.

אמנם נוסף על ביאור טעם הדבר, צריכים גם להביא זאת בפועל, וזהו כללות ענין עבודת בנ"י ע"י התורה, שגם עלי' נאמר בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית46, ובאופן ששניהם (ישראל ותורה) הם בתיבה אחת, בראשית, ב' ראשית47, היינו, שיש ב' ענינים שהם ראשית, ישראל ותורה, ומשניהם נעשית תיבה אחת, בראשית, ועד שישראל ע"י אורייתא נעשים חד עם קוב"ה48. וכללות הענין בזה, שכאשר שולחים את הנשמה למטה, נותנים לה מלכתחילה את כל הכחות, ובעיקר – ענין התורה [בדוגמת המבואר בסוגיא דמ"ת15, שכיון שלמצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם וכו', לכן נותנים לבנ"י את התורה, חמדה גנוזה, ואדרבה, עיקר התורה היא למטה דוקא, ולא בשמים היא49 ], תורה אור50, כדי להאיר את העולם, והיינו, שנוסף על פשטות הענין, שכדי למלא שליחותו בעולם צריך לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה51, ובשביל זה צ"ל הענין דלימוד התורה, שהרי לא עם הארץ חסיד52, הנה כדי שיוכלו להבחין כו' (פאַנאַנדערקלייבן זיך) בענינים גשמיים ועאכו"כ בענינים חומריים, יש צורך בדבר המאיר, ודוקא בגלל שזהו עולם תחתון שאין למטה הימנו53, יש צורך באור גדול ביותר, וכהדוגמא שהובאה בגמרא במסכת סוטה54 בענין תורה אור50, שלא מספיק אור הנר, אלא יש צורך באור היום, שזהו כללות ענין התורה55 [ובמיוחד ענין התשובה (כמבואר בארוכה בדרושים על כתובים אלו56 ), והרי שלימות התשובה באופן דאתדבקות רוחא ברוחא הו"ע לימוד התורה באופן נעלה כו' (כמבואר באגה"ת57 )]. ויתירה מזה, שע"י התורה מהפכים את העולם, כמובן ממארז"ל58 בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, וכידוע הדיוק59 בזה, שענין התבלין אינו מבטל את מציאות הדבר המתובל, אלא אדרבה, שמהפכו למאכל נעים ביותר, וע"ד מארז"ל60 עה"פ61 והנה טוב מאד, טוב זה יצר טוב, מאד זה יצה"ר, שזהו"ע הפיכת היצה"ר ע"י עבודת האדם.

והנה בתורה גופא, גם השקו"ט שבתורה הו"ע של תורה אור (ועאכו"כ כאשר לימוד זה הוא בריבוי), אבל אעפ"כ, כדי שהאדם יוכל למלאות שליחותו בעולם, לתקן את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם, שענין זה נפעל ע"י המעשה, שהוא העיקר62 (וגם ע"י דיבור ומחשבה, בעיקר כפי שקשורים עם ענין המעשה), לא מספיק ענין השקו"ט שבתורה, אלא צ"ל גם המסקנא להלכה, שעל זה אמרו63 גדול לימוד שמביא לידי מעשה, שזהו"ע דבר הלכה דוקא. וזהו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שע"י דבר הלכה, לימוד התורה המביא לידי מעשה דמילוי השליחות בעולם, נעשה הענין דיפטר אדם מחבירו, ירידת הנשמה למטה, באופן שעי"ז באים לתכלית העלי'.

ה) ועפ"ז יש לבאר גם פשטות הענין דאל יפטר אדם מחבירו וכו'. והענין בזה, דהנה ידוע ומובן שאינו דומה יחיד העושה לרבים העושים64. וכמבואר בארוכה בקונטרס החלצו65 התועלת של החלטה ברבים בנוגע ללימוד ברבים ופעולה ברבים. ומצד זה, היו כל ישראל צריכים להיות במעמד ומצב של אחדות, כולכם, לאחדים כאחד, מראשיכם עד שואב מימיך66, גם בגשמיות כפשוטו. וזהו גם משמעות התחלת המאמר: אל יפטר אדם מחבירו, שלא צריך להיות ענין של פירוד בין איש ישראל לחבירו אפילו לא במקום גשמי (כשם שכללות ישראל עם הקב"ה הם באופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד). אך על זה אמרו רז"ל67 צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, והיינו68, דכיון שצריך לברר את כל ניצוצות הקדושה, והרי הניצוץ קדושה שלו נמצא במקום אחד והניצוץ קדושה של חבירו נמצא במקום אחר, לכן צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, שאחד מכם גולה לברברי' ואחד מכם גולה לסמטרי'69, ומברר את כל המדינה כולה, עי"ז שממלא שם שליחותו של הקב"ה בלימוד התורה וקיום המצוות. ובגלל זה צריך להיות הענין דיפטר אדם מחבירו כפשוטו, בין איש ישראל לחבירו.

אמנם כשם שנת"ל בענין דיפטר אדם מחבירו כפי שהוא למעלה, שירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי', וכמו בכללות הענין דמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, שכל ענין המציאות דמים רבים הוא בכדי שאהבה תהי' בתוקף יותר, הנה כן הוא בנוגע לענין דיפטר אדם מחבירו כפשוטו, שהכוונה בזה היא בכדי לבוא להתאחדות גדולה יותר. וע"ד שמצינו בעבודת חודש תשרי, כמבואר בלקו"ת70 בענין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני71, שזהו כמשל הריקוד הנקרא מחול, שהרוקדים במחול מתרחקים זה מזה, ועי"ז נעשה אח"כ קירוב גדול יותר, וכן הוא בעבודת חודש תשרי, שעי"ז שישנו תחילה ענין של ריחוק ע"י שמאלו, נעשה אח"כ הענין דימינו תחבקני בחג הסוכות, וענין זה נמשך בקליטה בפנימיות בשמיני עצרת, ולאח"ז ממשיכים זאת באופן דיעקב הלך לדרכו72 על כל השנה כולה73. וכן הוא בענין דיפטר אדם מחבירו, שזהו בכדי שלאח"ז יהי' הקירוב ביניהם באופן גדול עוד יותר.

ועוד זאת, שגם בזמן שבינתיים, כשנמצאים בריחוק מקום גשמי, אין זה ריחוק אמיתי ח"ו, כיון שהענין דיפטר הוא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו, היינו, שדבר ההלכה מזכיר לשומע בכל רגע את מי שאמר דבר הלכה זה, והאומר זוכר את מי ששמע את דבר ההלכה, ועי"ז עומדים הם באחדות אמיתית במשך כל הזמן, עד שנפגשים עוד הפעם4 (וגם אז) בענין של תורה ומצוותי'. והענין בזה, דהנה, כללות ענין התורה הו"ע האחדות, שהרי תורה אחת לכולנה74, ובתורה גופא מודגש יותר ענין האחדות בדבר הלכה, שזהו"ע נעלה יותר מהדרגא דאלו ואלו דברי אלקים חיים75, אלקים לשון רבים76, אלא זהו"ע ששייך לשם הוי', כמארז"ל77 והוי' עמו78, שהלכה כמותו בכל מקום. וכן הוא גם בפשטות, שבענין השקו"ט וההתבוננות שבתורה יש חילוקי מדריגות, כל חד וחד לפום שיעורא דילי', שהרי אין דיעותיהן שוות79, משא"כ דבר הלכה, הלכה פסוקה, הרי זה לכל בנ"י בשוה, וכמ"ש80 הנגלות לנו ולבנינו גו', ללא חילוקים כלל. ולכן, כאשר הענין דיפטר אדם מחבירו הוא מתוך דבר הלכה, הנה גם כאשר נמצאים בריחוק מקום גשמי, הרי הם מאוחדים בענין שמצד עצמו הו"ע של אחדות, שזהו כללות ענין התורה, שהיא למעלה ממקום וזמן, וביחד עם זה, נמשכת ויורדת במקום וזמן, ועד שהתורה גופא מתחלקת לכו"כ חלקים (אע"פ שתורה אחת לכולנה), וכידוע81 שיש בתורה ענין שהוא בדוגמת הדם שהוא בשוה בכל האברים, וישנו גם הענין דלימוד שמביא לידי מעשה, שהוא באופן של התחלקות לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ואדרבה, שצ"ל ההתחלקות למספר זה דוקא (לא אחד או שנים, אלא דוקא רמ"ח ושס"ה, ובכללות – תרי"ג). ועד"ז בנוגע לבנ"י, זאת התורה אדם82, בכל אחד מישראל בעניניו, ובכללות כל בנ"י, שלמרות שיש ביניהם חילוקי דרגות, וע"פ תורה צריכים להיות חילוקי דרגות ביניהם, החל מהחלוקה הכללית דיושבי אוהל ובעלי עסק, ובאופן כזה נעשה הענין דויעקב הלך לדרכו, שזה יוצא לעבודתו בקו של יששכר וזה יוצא לעבודתו בקו של זבולון, ובכל עבודה גופא יש גם התחלקות לפרטים כו', הנה ביחד עם זה ישנו גם ענין ההתאחדות (זוכרהו), שגם מי שעבודתו בקו של זבולון יש לו קביעות עתים לתורה, כל חד וחד לפום שיעורא דילי' (כמבואר בהלכות ת"ת83 ), ועאכו"כ בנוגע ללימוד ההלכות לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה. וזוהי גם אחת המעלות שיש בשיעורי הלימוד השוים לכל נפש, כמו שיעורי חת"ת (נוסף על הסגולה שבדבר באופן סגולי84 ), שעי"ז מתאחדים כולם בלימוד אחד, הן בתושב"כ, הן בתושבע"פ והן בפנימיות התורה, שכולם לומדים באותו היום אותו ענין, וכיון שלימוד התורה הוא באופן שתורתך בתוך מעי85, שנמשך וחודר בכל מציאותו, נמצא, שכל בנ"י שלומדים שיעור זה נעשים מציאות אחת.

ו) וזהו גם מה שהענין דיפטר כו' מתוך דבר הלכה בסיומו של חודש תשרי הוא מתוך שמחת תורה, שעיקר ענינו הוא (לא לימוד התורה, אלא) הריקודים עם התורה, שזהו ענין המעשה שבתורה (ע"ד דבר הלכה). ועי"ז נמשכת אחדות של ישראל על כל השנה כולה, שגם אז יהי' ענין האחדות כמו שהי' בחג הסוכות, דכתיב בי'86 ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, כדאיתא במדרש87 שד' המינים רומזים על ד' הסוגים שבהם נחלקים בנ"י, ובאופן שמכולם נעשית מצוה אחת88, צוותא89 וחיבור עם הקב"ה, נותן התורה ומצוה המצוות. ועי"ז מתבטל הענין דפרידתכם, ובאופן שיש על זה נתינת כח מלמעלה, שהקב"ה אומר קשה עלי פרידתכם90, שזוהי נתינת כח במיוחד שלא יהי' ענין של פרידתכם, אלא יוצאים אל כל השנה כולה מתוך אחדות אמיתית בלימוד התורה ובקיום המצוות, ומתוך רצון חזק למלאות שליחותו של הקב"ה בעולם, שזהו גם כללות ענין האחדות של אדם עם חבירו כפי שקאי על בנ"י והקב"ה (כנ"ל), באופן שמתוך כך זוכרהו, היינו, שבנ"י זוכרים תמיד את הקב"ה, וכמאמר רבינו הזקן91 שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד92, שכאו"א מישראל אינו רוצה ואינו יכול (ניט ער וויל און ניט ער קען) להיות נפרד ח"ו מאלקות. ויתירה מזה, את הוי' האמרת היום93, היינו, שבכל יום (כפירוש רש"י על הפסוק94 היום הזה, בכל יום כו') ישנו אצל כל אחד מישראל הענין דאת הוי' האמרת היום, ועי"ז נעשה כן גם מלמעלה למטה95, והוי' האמירך היום96. ובאופן כזה נעשה הענין דויעקב הלך לדרכו, בכל השנה כולה, יחד עם הקב"ה ותורתו, ובאופן דישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, וע"י אחדות זו מבטלים את הענין דפרידתכם שישנו בעולם (נעשה לשון רבים, והרוצה לטעות יטעה24), ועושים מהעולם כולו רשות היחיד, ליחידו של עולם, בדוגמת יום אחד, שהי' הקב"ה יחיד בעולמו, שאף שהיתה המציאות דעולמו, הי' הקב"ה יחיד בעולמו, והיינו, שממשיכים יחוד הוי' בכל עניני העולם, ועד שבאים לענין דאין עוד מלבדו97, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.