וקבל היהודים, פורים, ה'תשל"ב

בס"ד. פורים, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

וקבל היהודים את אשר החלו לעשות1, והיינו2, מה שהתחילו במתן תורה, גמרו לקבל עתה בימי אחשורוש (בפורים), כדאיתא בגמרא3 על הפסוק4 קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. ועפ"ז מבואר גם מ"ש וקבל לשון יחיד (אף שמיד לאח"ז נאמר היהודים, לשון רבים), כיון שזהו בדוגמת מ"ש במ"ת ויחן שם ישראל נגד ההר5, ויחן לשון יחיד6, וכדאיתא במדרש7 שהענין דויחן (לשון יחיד) פעל נתינת התורה, לפי שבמסעות וחניות שעד הר סיני לא הי' עדיין ענין של התאחדות (יחיד), ורק כאשר ויחן (שם ישראל), לשון יחיד, אמר הקב"ה הרי השעה שאתן להם תורתי, ולכן גם כשסיימו מה שהתחילו במ"ת, נאמר וקבל, לשון יחיד.

אך צריך להבין, הרי במ"ת הי' הענין שהקדימו נעשה לנשמע, ועד שבגלל זה באו ס"ר מלאכי השרת וקשרו להם ב' כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע3, וגם, על כל דבור ודבור פרחה נשמתן8, ואיך אומרים שאעפ"כ הרי זה התחלה בלבד, החלו לעשות, ואילו הקבלה (וקבל), הסיום והגמר, הי' רק בימי אחשורוש. גם צריך להבין, דהנה, בנוגע למ"ת אמרו רז"ל9 משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, היינו, שהיו אז חילוקים באופן קבלת התורה, דאף שבכללות הי' הענין דמ"ת לכל העם (ועד שתחילה הוצרך להיות וירד משה10, ורק לאח"ז ניתנה תורה11 ), מ"מ, היו חילוקים באופן הקבלה, וכמארז"ל12 משה מחיצה לעצמו אהרן מחיצה לעצמו וכו'. ובכללות הי' משה מחיצה לעצמו, שרק עליו נאמר משה קיבל תורה כו', היינו שהי' כלי מקבל לתורה כפי שניתנה מסיני, משא"כ יהושע, שרק מסרה ליהושע (ואילו מה שיהושע הי' מקבל, הרי זה ענין נוסף בפ"ע). ואילו בענין וקבל היהודים את אשר החלו לעשות (בימי אחשורוש), רואים דבר נפלא, שאז היו כל בנ"י במעמד ומצב שבתחילת מ"ת (כאשר החלו) הי' רק אצל משה, שרק אצלו נאמר משה קבל תורה כו', ואילו בימי אחשורוש הי' מ"ת אצל כל היהודים באופן שנקרא בשם וקבל (היהודים)13. וגם צריך להבין במ"ש (לאחרי וקבל היהודים גו') קיימו וקבלו היהודים4, שבב' התיבות (קיימו וקבלו) הקרי הוא בלשון רבים, אבל הכתיב הוא וקבל (לשון יחיד), כמ"ש לפנ"ז וקבל היהודים, שמזה מובן, שיש בו ב' הענינים, הן וקבל לשון יחיד, והן וקבלו לשון רבים. משא"כ בפסוק וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, הן הקרי והן הכתיב הוא וקבל לשון יחיד14.

ב) ויובן פירוש הדברים ע"פ הדיוק המבואר בכ"מ15 שבכל המגילה נקראים בנ"י בשם יהודים דוקא, אף שהיו אז בנ"י מכמה שבטים (לא רק משבט יהודה), ובפרט מרדכי (שעל ידו נפעל כל הענין דפורים, ועאכו"כ הענין העיקרי דוקבל היהודים את אשר החלו לעשות), שהי' משבט בנימין16, איש ימיני17, ואעפ"כ, מיד בהתחלת המגילה נאמר עליו17 איש יהודי הי', ועד שלפני שיודעים את שמו (כמ"ש לאח"ז ושמו מרדכי), יודעים כבר שענינו הוא היותו איש יהודי, שזהו לפי שמודגש כאן ענין ש(יכול להיות ו)הוא בשוה אצל כל מי שבשם ישראל יכונה18, שהוא במעמד ומצב שנקרא בשם יהודי. והענין בזה, דהנה, החילוק כפשוטו בין השבטים הוא בגלל היותם מחולקים בעבודתם הרוחנית, ועד שישנו הגדול וחשוב שבשבטים, וישנו גם קצה האחרון, ירוד שבשבטים19. אמנם, אצל כולם ישנו ענין שבו משתווים הכל, שלכן נקראים כולם בשם יהודים. ועפ"ז יובן גם מה שעומדים כולם באופן שנאמר עליהם וקבל היהודים, וקבל לשון יחיד, וגם לשון קבלה, כמו דרגת משה במ"ת שקיבל תורה מסיני, וגם מ"ש וקבל גו' את אשר החלו לעשות, שבימי הפורים (גם עתה, שהרי הימים האלה נזכרים ונעשים20 ) היתה הקבלה, הגמר והסיום דמ"ת, שכל זה הוא לפי שנמצאים במעמד ומצב שנקראים בשם יהודים, כדלקמן.

ג) ויש לבאר תחילה החידוש שנעשה בקבלת התורה בימי פורים לגבי מה שהי' במ"ת, ועד שאז הי' גמר הקבלה, ואילו במ"ת רק החלו לעשות, בהקדם ביאור החידוש דמ"ת לגבי התורה כפי שהיתה לפנ"ז, שהרי מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם21, ועד שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה22 [ולהעיר, שבלשון זה מודגש שאצל אברהם גופא היתה התורה באופן ש"לא ניתנה", ואעפ"כ "קיים את כל התורה כולה", כב' הפירושים ב"קיים", קיום כפשוטו, שעשה מה שכתוב בתורה (כהדוגמאות שהובאו בגמרא23 ובמדרש24, אפיית מצות בפסח וכיו"ב), וגם, שפעל בתורה עמידה וקיום]. ולהעיר, שקיום התורה ע"י האבות הוא בהוספה על ענין התורה שהי' כבר לפני אברהם, ועד שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם25, ועוד לפנ"ז היתה כבר תורה, שהרי הענין דאלפיים שנה קדמה תורה לעולם הוא כפי שהתורה היא כבר בגדר של אלפיים שנה, הן גדר המספר, אלפיים [דאף שפירושו26 מלשון אאלפך חכמה אאלפך בינה27, הרי זה גם בגדר מספר], והן הגדר דשנה (לא סתם מספר אלפיים, אלא אלפיים שנה), ועד כפי שהתורה היא בגדר העולם, שלכן אמרו שקדמה לעולם, שענין זה שייך רק על דבר שהוא בגדר העולם, אלא שקדם לעולם. אבל התורה מצד עצמה, כתיב בה ואהי' גו' שעשועים גו' לפניו גו'28, נעלמה מעיני כל חי29, וכל שאר המעלות שנימנו בה כפי שהיא לפני שואהי' אצלו אמון28, כלי אומנתו, כמו אומן שיש לו דיפתראות ופינקסאות כו'30, שזהו כפי שהתורה היא בגדר העולם, ורק קדמה לעולם. אך עיקר ענין התורה, שהיא לשון הוראה (כדאיתא בזהר31 ), שזהו"ע דגדול לימוד שמביא לידי מעשה32, הרי זה התחיל מאברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה, שזהו ענין התורה כפי שבאה באופן של קיום ומעשה. וא"כ, צריך להבין מהו החידוש דמ"ת לגבי קיום התורה ע"י אברהם.

ד) אך הענין הוא, שאף שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה, מ"מ, כל זה הי' רק מצד אברהם, שהוא קיים את התורה, אבל עדיין לא ירדה התורה באופן שהעולם יהי' ראוי לקבל את התורה. וזהו הטעם שהאבות היו חלוקים בעבודתם, שעבודת אברהם היתה באופן דהלוך ונסוע גו'33, עבודת יצחק היתה בחפירת הבארות34, ועבודת יעקב היתה בענין התפילין ע"י המקלות כו'35, משא"כ לאחרי שהתורה נמשכה למטה מעשרה טפחים בגשמיות, שאז הרי זה באופן דתורה אחת לכולנו36, כי, הענין שקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה, הי' אצל כל אחד לפי שורש נשמתו, אברהם בקו החסד (הלוך ונסוע הנגבה33, שדרום (נגבה) הוא קו החסד), יצחק בקו הגבורה (פחד יצחק הי' לי37 ), ויעקב בקו האמצעי, תפארת (שלכן היו בהמקלות ריבוי גוונין, ענין התפארת38, כמבואר בארוכה בהדרושים על הפסוקים שבהם מדובר אודות מקלו של יעקב39 ). וטעם הדבר, לפי שכללות העבודה למטה בקיום כל התורה כפי שהיתה לפני מ"ת, כשהיתה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה40, לא היתה באופן שהתחתון יהי' כלי לזה, ועאכו"כ שלא היתה באופן שיוכלו לומר על התחתון שהוא מקבל זאת בדוגמת כלי שמקבל אור, שהאור והכלי נעשים דבר אחד, בדוגמת נשמה וגוף41. וזהו מה שעבודת אברהם היתה מצד נשמתו, שהיתה ממדת החסד (כנ"ל), כדאיתא בספר הבהיר42 שאמרה מדת החסד לפני הקב"ה, מימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, שלכן הי' עיקר ענינו הכנסת אורחים, וכן עבודתו לבוראו, בין אדם למקום, היתה באופן דאברהם אוהבי43 (משא"כ יצחק שבו נאמר פחד יצחק גו'), והיינו, שעבודתו היתה באופן דהלוך ונסוע בתנועה של אהבה (הנגבה), ע"י ההתבוננות שיש בעה"ב לבירה זו44, כמבואר בארוכה בלקו"ת פ' בהעלותך45 ובכ"מ בנוגע להתבוננות שמביאה לבחי' האהבה דאברהם, ואהבה זו פעלה אצלו ענין הרצוא, ועד לרצוא בלי גבול, ולכן הוצרך להיות אח"כ ענין השוב, שזהו הענין דהלוך ונסוע46, שהרי כדי שתוכל להיות הליכה ונסיעה (עלי') נוספת, צ"ל בינתיים ענין השוב (שזהו גם כללות הענין דהכנסת אורחים, שנעשה למטה דוקא, שזהו"ע של שוב47 ), אבל, כל זה הי' לפי דרגת נשמתו. ומובן שמצד מעלת האבות שהן הן המרכבה48, היתה זו עבודה נעלית ביותר, אבל עדיין הרי זה רק לפי דרגת ואופן עבודת נשמתו, ובמילא היתה גם הפעולה בנוגע לנשמה. משא"כ בנוגע לפעולה בעולם, הרי מצינו שבשביל שבועה בנקיטת חפץ, הוצרך אברהם לומר לאליעזר עבדו שים נא ידך תחת ירכי49, כיון שהי' אז בעולם רק ענין אחד שבו הי' כבר ענין של מצוה בגשמיות, שזוהי מצות מילה שניתנה לאברהם בתור התחלת היחוד כו' ובתור התחלה לנתינת כל המצוות50. ועד"ז בנוגע לעבודת יצחק ויעקב, וכן לאח"ז, שהרי מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אפילו במצרים.

ובפרטיות יותר, הנה גם עבודת אברהם בקיום התורה בודאי פעלה גם בעולם, כמובן ממארז"ל51 עד שבא אברהם הי' העולם מתנהג באפילה, והיינו, שאע"פ שגם קודם עבודתו של אברהם הי' ענין התורה, תורה אור52, שקדמה לעולם, ועאכו"כ כשנברא העולם ע"י התורה שהיא בבחי' דיפתראות ופינקסאות כו' (כנ"ל ס"ג), מ"מ הי' העולם מתנהג באפילה, והיינו, שאור התורה לא האיר את האפילה שבעולם, אפילו לא לפי שעה. וזהו מה שנתחדש ע"י אברהם, כמ"ש53 ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם, אל תקרי ויקרא אלא ויקריא54, והיינו, שע"י עבודתו פעל שבשעת מעשה הכריז העולם עצמו (וועלט האָט געשריען) א-ל עולם, לא א-ל העולם, אלא א-ל עולם, שהעולם הוא מציאות אחת (איין זאַך) עם אלקות55, ועי"ז נתבטל מה שהי' העולם מתנהג באפילה. אבל אעפ"כ, ענין זה לא חדר עדיין (עס האָט נאָך ניט דורכגענומען) את גשמיות העולם, ועד שלא חדר עדיין אפילו את הגוף של האדם העובד, שישתנה לגמרי, אע"פ שלהיות שהאבות הן הן המרכבה, הרי מובן, שגם המוח הגשמי שלהם הי' בבחי' מרכבה56. והרי זה בדוגמת הנשמה שבגוף, שבשעה שעובדת עבודתה ומתעלית כו' בהיותה בגוף, אזי נעשה שינוי גם בהגוף, אע"פ שלאח"ז יכול הגוף להשאר במעמדו ומצבו, ולא להשתנות כפי שמשתנה דבר גשמי לאחרי שנעשית בו מצוה לאחרי מ"ת.

ה) וזהו החידוש דמ"ת, לאחרי הקדמת כור הברזל דמצרים57, שפעל זיכוך בכללות העולם, ועאכו"כ הזיכוך של מקבלי התורה, ע"י עבודה קשה, עבודת פרך, בחומר ובלבנים58, שענין זה פעל לבטל הגזירה, שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, ואז "החלו לעשות", שהתחיל ענין המשכת וירידת התורה בעשי' בפועל, גם בהגוף, ובגשמיות וחומריות העולם.

אך כדי שיוכל להיות ענין זה שהוא חיבור ענינים הפכיים, הנה בשביל זה הוצרך להיות גילוי נעלה ביותר באופן של אתערותא דלעילא59, ולכן על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, וזה הי' התחלה לפעול ולחדור גם את הגוף, שגם הוא יהי' בתנועה ומעמד ומצב כזה, שזהו"ע המס"נ.

אמנם במ"ת הי' ענין זה רק מצד אתעדל"ע (ולא מצד הבחירה והרצון שלהם מצד עבודת המטה)60, שזהו שאמרו רז"ל3 שבשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגית (ועד שבגלל זה אמרו רז"ל3 מכאן מודעה רבה לאורייתא), וכדאיתא הלשון61 שזהו "עד"מ האדם המוקף ונתפס בתוך הגיגית המקיפו וסובבו מכל צד לבלתי יכולתו לזוז ולצאת ממנה כו'". ונוסף על היותו מצד אתעדל"ע בלבד, הנה גם האתעדל"ע היתה רק התחלה בנוגע לפעולה בהגוף כו'. וזהו החידוש שנתחדש בימי אחשורוש, שקיימו מה שקבלו כבר, לא רק מצד שכפה עליהם הר כגיגית, אלא מצד העבודה מלמטה דוקא.

ו) והענין בזה, כמבואר בארוכה בתו"א62 ובשערי אורה62 ובאור התורה63 ובדרושים שלאח"ז64, שגזירת המן להשמיד גו'65 היתה על היהודים דוקא, כי הגידו לו את עם מרדכי66, היינו, שזהו עם שהנהגתו היא כמו הנהגתו של מרדכי שלא יכרע ולא ישתחווה67, ועל שם זה נקראים יהודים, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי68, ועל זה עמדו במעמד ומצב של מס"נ, לא רק לרגע אחד (כמו בהרגע שכפה עליהם הר כגיגית), אלא במשך כל השנה כולה (מבלי הבט על שינויי העתים והזמנים שבמשך השנה69 ), ועד שאפילו לא עלה על דעתם מחשבת חוץ ח"ו (שהרי אז היתה מתבטלת הגזירה כו'), והיינו, שעמדו אז במס"נ באופן דמלמטה למעלה, ומס"נ בגופם (בנוגע למחשבת הגוף), וכמבואר בזה70 שהמס"נ היא לא רק בכח, אלא מס"נ בפועל ובהגוף. ולכן, עי"ז נעשה הגוף מוכשר שיוכל להיות אצלו ענין התורה באופן ד"קבל", כמו שמשה קבל תורה מסיני. והענין הוא, דהנה במשה כתיב71 ומשה נגש אל הערפל, ומבואר בזה72, שמשה נגש לקבל תורה באופן שלא הי' רוצה לעצמו כלום, שזהו"ע הערפל, שמורה על העדר כל הענינים והעדר כל הרצונות, מלבד להיות כלי קבלה לתורה, ולכן משה קבל תורה. ועד"ז הי' אצל כל בנ"י בימי הפורים, ע"י ענין המס"נ הנ"ל, כפי שמבאר רבינו הזקן73 שמסירת נפש הו"ע מסירת הרצון (כי נפש הו"ע הרצון, כמו אין נפשי, שפירושו אין רצוני74 ), דהיינו, ביטול כל הרצונות (ע"ד הענין דמשה נגש אל הערפל), ועי"ז נעשה אצלם הענין דוקבל היהודים, וקבל לשון יחיד, כי ענין המס"נ הוא באופן שכולם משתווים בו יחד75, וכן ענין הקבלה, בדוגמת משה קבל תורה בשעת מ"ת.

ז) וזהו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, שע"י ענין המס"נ (שמרומז במ"ש וקבל היהודים) שבימי הפורים, גמרו לקבל מה שהתחילו במ"ת, והיינו, שלאחרי שבמ"ת החלו לעשות, הנה בימי הפורים הי' גמר וסיום הענין דלעשות, סוף מעשה במחשבה תחלה76, היינו, שבמעשה גופא ה"ז סוף המעשה, ודוקא בסוף מעשה ישנו הענין שהוא התחלה שבמחשבה77. וכמבואר בזה (באותיות הקבלה), שישנו ענין התורה כפי שהיא מצד חכמה, ולמעלה מזה, כפי שהתורה היא מצד סוכ"ע, מצד אריך ומצד עתיק, דלית שמאלא בהאי עתיקא78 (כי שם הו"ע האחדות79 ), ובעתיק גופא ישנו ענין רישא דלא אתיידע80, שקשור גם עם ימי פורים שאז העבודה היא עד דלא ידע81, שזהו"ע המס"נ שלמעלה מטו"ד82. ועד שפורים הוא נעלה יותר גם מיוהכ"פ שבו ניתנו לוחות האחרונות83, שהם אלו שנתקיימו84, כמובן ממ"ש בתקו"ז85 שיום הכפורים הוא כ.פורים (כמו פורים), והיינו, שפורים הוא נעלה יותר.

אמנם לאח"ז נאמר קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וגו', ובפסוק זה רק הכתיב הוא וקבל (לשון יחיד), אבל הקרי הוא וקבלו (לשון רבים). והענין בזה, דהנה, העבודה באופן דעד דלא ידע היא רק בימי הפורים, בדוגמת המס"נ בפועל ובגלוי שהיתה אז, אבל לאח"ז צריכה להיות העבודה ע"פ טו"ד, אלא שצ"ל ניכר בה שהיא באה לאחרי העבודה דמס"נ שלמעלה מטו"ד. ולכן, כשהענין דפורים נמשך על זרעם, ועד"ז אצלו גופא, בימים שלאחרי הפורים, בכל שנה ושנה ובכל דור ודור86, אזי הענין דוקבל לשון יחיד (שמורה על ענין המס"נ כנ"ל) הוא באופן של אתכסיא87, שזהו"ע הכתיב, אבל באתגליא הרי זה באופן דוקבלו, לשון רבים, שזהו ענין הקרי88, שאינו כמו הכתיב שהוא רק בראיית העין, אלא הוא באופן של קריאה וגילוי להזולת (או גם לעצמו, שאזנו שומעת מה שפיו מדבר89 ), שזהו אופן העבודה דכל השנה כולה (לאחרי פורים), שענין המס"נ הוא (רק) בפנימיות, ועל זה מיוסדת העבודה במדידה והגבלה ע"פ טו"ד.

וענין זה נמשך באופן שזכרם לא יסוף מזרעם90, כדאיתא במדרש91 שאפילו לעת"ל כאשר כל הענינים בטלים הנה ימי הפורים האלה אינם בטלים, וכן מגילת אסתר אינה בטלה, אלא זהו ענין נצחי עד סוף כל הדורות. ועד שמגאולת פורים שהיא באופן שאכתי עבדי דאחשורוש אנן92, באים באופן דמיסמך גאולה לגאולה93 לגאולה דפסח, ועד לגאולה שעלי' נאמר94 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שאז יהי' הענין דישקני מנשיקות פיהו95, לימוד תורתו של משיח, שזהו לימוד התורה באופן של ראי', שבאופן זה ילמד משיח תורה את העם כולו96. וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות97 בתנועה דמס"נ, ובפרטיות ה"ז דוקא בדרא דעקבתא דמשיחא98 (וכמבואר בכ"מ99 שמ"ש100 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ה"ז במיוחד בנוגע לדרא דעקבתא דמשיחא), ועל זה מתברכים (מ'ווינטשט זיך) כן (הלואי) בקודש חזיתיך101, באותה תנועה שבה עמדו בארץ צי' ועייף102 (כתורת הבעש"ט103 ). ומזה באים – באופן דתלמודו בידו104 – ללימוד תורתו של משיח, ועד לקיום היעוד105 מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.