ב"ה

הפעם הראשונה בה נקראתי לעלות לתורה הייתה בגיל שלושים ושש. שהיתי בבית חב"ד במילווקי שבוויסקונסין, ומלבד הרב יוסף סמיואל, שכיבד אותי בעליה לתורה, לא הכרתי את קבוצת המתפללים הקבועים שמילאו את החדר. ישבתי די קרוב לבימת הקריאה אך בשניות הבודדות האלו חששתי שלא אדע מה לעשות.

נזכרתי בטמפל הרפורמי בו ביקרתי תכופות כילד. ארון הקודש עמד שם בחזיתו של חדר גדול וסטרילי, ורק המתפללים העשירים והמשפיעים נקראו לומר את הברכות מול ספר התורה. בילדותי, היהדות הייתה בעלת אופי מאוד רשמי ומרוחק, מוקפת בטקס שמבחינתי היה ריק מתוכן וממשמעות. התורה בבית הכנסת של נעוריי הייתה דבר רחוק וחסר רלבנטיות כלשהי אליי ולחיי המשפחה היומיומיים שלי. בכל 36 שנות חיי שקדמו לאירוע עליו אני מספר, לא ראיתי מה נמצא בתוך ספר התורה.

לא ציפיתי שיקראו לי לתורה באותו בוקר של יום שבת בבית חב"ד במילווקי. ניגשתי בהיסוס לקבוצת הגברים שעמדה מסביב לבימת הקריאה. יכולתי לראות רק את גבותיהם העטופים טליתות לבנות. ציפיתי כי פרצופים חמורי סבר יביטו אליי מתחת לבד הלבן המשוך מעל פניהם. אך כאשר ניגשתי לתורה הם ברכו אותי בחמימות. אחד מהם, אדם עמו שוחחתי בקצרה לפני תחילת התפילה, נתן לי דחיפה קלה וידידותית בכתפו. האחרים פטפטו בעוד הקורא איתר את הקטע שהוא עומד לקרוא. אמרו לי לגעת בתורה עם הטלית שלי ולאחר מכן לקרב את הבד לשפתיי ולנשק את המקום שנגע באותיות. עשיתי כמיטב יכולתי להגות את הברכות ולאחר מכן עמדתי עצבני במהלך הקריאה. דקלמתי את הברכה השנייה ולאחר מכן סימנו לי בעדינות לעבור לצד השולחן כאשר אמרו את ברכת "מי שברך" לכבודי.

הדהימה אותי אווירת חוסר הרשמיות והאינטימיות עם התורה ששררה בבית הכנסת.

"התורה איננה זרה לנו", הסביר לי הרב סמיואל. "אנו חיים אתה מדי יום ביומו".

בחודשים ובשנים הבאות למדתי כמה אינטימית יכולה התורה להיעשות, הן בחייהם של חסידי חב"ד שעם הזמן הכרתי כה היטב, והן בחיי שלי. עברתי כמה מחזורי שנה יהודיים, ובהם חוויתי תקופות של יראת כבוד והערצה לתורה, וכן זמנים של היכרות קרובה הגובלת בחוסר יראת כבוד. לחבק ולרקוד עם ספר תורה קדוש בשמחת תורה כשאתה שיכור! מי היה מתאר לעצמו דבר שכזה!

אך בדיוק כפי שאני פיתחתי תחושת אינטימיות ביחס לתורה, כך אף היא פיתחה אינטימיות ביחס אליי. ככל שלמדתי יותר, גיליתי את הרלבנטיות של התורה לכל תחום ותחום בחיי. כאשר משמעויותיה העמוקות יותר נפתחו בפניי דרך לימוד תורת החסידות, גיליתי שאני יכול לפנות אל התורה לקבלת הדרכה בכל הנסיבות. ללא קשר למצב רוחי או להלך הנפש שלי בזמן כלשהו, יכולתי לגשת אל התורה ולמצוא אותה מחכה לי. אפילו בתקופות של כעס או התמרדות, התורה גילתה סלחנות כלפיי והמשיכה להנחות אותי. בזמנים של צער ושל דיכאון מצאתי בה תקווה ועידוד. בתקופות של שמחה וחג יכולתי למצוא בה מלות הודיה ושבח לזה שנותן לנו מטובו. לא היה היבט כלשהו של חיי שאליו לא נכנסה התורה. לאט לאט היא חדרה לחיי הפנימיים, לקריירה שלי, ליחסיי עם ילדיי ועם הוריי ולחיי הנישואין שלי. כאשר התוודעתי לתורה לראשונה, חשתי כי אני מתוודע לקרוב משפחה מרוחק שהייתי מודע לקיומו אך מעולם לא פגשתי. עם חלוף השנים התחלתי להרגיש כי לימודי התורה וקיום המצוות חשפו את העובדה שהתורה תמיד הייתה קיימת בתוכי. התורה הפכה למעוגנת עמוק בתוך חיי, לחלק מן השתי והערב של הווייתי.

עכשיו, כשנחפזתי לקדמת בית הכנסת כדי לנשק את התורה, היה זה בהרבה חיבה וידידות. כאשר רקדתי עם ספר התורה בשמחת תורה, בעוד המעצורים והרגשות שלי משתחררים בהשפעת כוסות ה"לחיים", עצמתי את עיניי ואימצתי את התורה אל לבי, רקדתי במעגלים ונהניתי מקרבה פיזית אינטימית לבד הקטיפה הרך ולכתבים הקדושים שהיו חבויים בתוכו.

בלי לאבד את מקומה כמורתי ומדריכתי הנערצת, התורה הפכה לידידתי המוכרת והידועה. כיום אני ממשיך להתפעל מכך שיצירתו הקדושה ביותר של אלוקים מרשה לי לחבק אותה.