בשנת 1945 היה הנריך צעיר מאוד. המלחמה הסתיימה וניצולים בודדים ניסו נואשות למצוא את קרוביהם. הוא בילה את מה שנראה אז כרוב חייו עם המטפלת שלו, שהחביאה אותו מן הנאצים לבקשת הוריו. היא סיכנה את חייה סיכון עצום, אך היא נטלה סיכון זה בנכונות שכן היא אהבה את הילד.

הנאצים הרגו בשיטתיות את כל היהודים, והמטפלת של הנריך לא חשבה לרגע אחד שאביו, יוסף פוקסמן, יינצל לאחר השמדת גטו וילנא. בלי ספק, כך חשבה, הוא הועבר לאושוויץ – וכולם ידעו שאיש מעולם לא שב מאושוויץ. לכן לא היו לה כל ספקות ביחס לאימוץ הילד ולהטבלתו לכנסיה הקתולית, והיא אף הביאה אותו ללמוד את תורת הנצרות אצל הכומר המקומי.

היה זה בשמחת תורה כשאביו בא לקחת אותו. המטפלת שבורת הלב ארזה את כל בגדיו וספר קטן שהכיל את עיקרי הדת הנוצרית, והדגישה בפני האב שהילד הפך לקתולי טוב. יוסף פוקסמן לקח את בנו בידו והוליך אותו היישר לבית הכנסת הגדול של וילנא. בדרך לשם הוא סיפר לבנו שהוא יהודי וששמו הוא אברהם.

בדרכם הם חלפו על פני כנסייה והנער הצטלב ביראת כבוד כשהוא גורם לאביו ייסורי נפש גדולים. בדיוק אז יצא כומר שהכיר את הילד, וכאשר הנריך רץ לעברו לנשק את ידו, הכומר דיבר אליו והזכיר לו את אמונתו הקתולית.

קרביו של יוסף געשו והוא רצה לגרור משם את בנו ולהרחיקו מן הכומר ומן הכנסייה. אבל הוא ידע שאין זו הדרך. הוא נד בראשו לכומר והידק את חיבוקו. ככלות הכל, אנשים אלו נתנו מקלט לילדו והצילו את חייו. היה עליו להראות לבנו את היהדות, לחיות את היהדות, ובאופן זה יינטשו ויישכחו מעצמן כל האמונות האחרות.

הם נכנסו לבית הכנסת הגדול של וילנא, שכעת היה שריד לתקופת פריחה יהודית שחלפה. שם הם מצאו כמה שרידים מאושוויץ אשר עשו את דרכם חזרה לוילנא וכעת היו עסוקים בבנייה מחדש של חייהם ושל רוחם היהודית. בין המציאות העצובה של סבלם ושל אובדנם הנורא, כשמספרם קטן בהרבה משהיה, הם שרו ורקדו בשמחה אמיתית בעודם חוגגים את שמחת תורה.

אברהם הביט סביבו בעיניים פקוחות לרווחה ולקח בידו סידור תפילה מהוה בשמץ של חיבה. משהו עמוק בתוכו הגיב לאווירה ששררה שם, והוא היה מאושר להיות שם עם אביו, שאותו בקושי הכיר. אבל הוא התאפק ונמנע מלהצטרף לריקודים.

איש יהודי במדי הצבא הסובייטי לא היה מסוגל להסיר מבטו מעל הילד, והוא ניגש אל יוסף. "האם הילד הזה ... יהודי?" הוא שאל, כששמץ יראה בקולו.

האב השיב לו שהוא יהודי והציג את בנו בפניו. כאשר החייל בהה בהנריך-אברהם, הוא ניסה לעצור את דמעותיו. "בכל ארבע השנים הנוראות האלה נסעתי אלפי קילומטרים וזהו הנער היהודי החי הראשון שפגשתי בכל הזמן הזה. "אתה מוכן לרקוד איתי כשאתה יושב על הכתפיים שלי?" הוא שאל את הילד, שהשיב לו מבט, מרותק.

האב הנהן לאות הסכמה, והחייל הניף את הילד גבוה על כתפיו. כשהדמעות זורמות במורד לחייו ולבו מלא שמחה אמיתית, החייל הצטרף לרוקדים.

"זוהי מגילת התורה שלי", הוא קרא.

אייבי פוקסמן, המנהל הלאומי של הליגה נגד השמצה – הוא אברהם בסיפור שלנו – זוכר היטב את הרגע הזה כרגע בו הוא חש בפעם הראשונה במודע בקשר עם היהדות ועם היותו יהודי.