בס"ד. שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. שבת שובה הוא א' מז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שבהם ישנם כל שבעת ימי השבוע, ששת ימי החול ויום השבת. – בעשרת ימי תשובה יכולים אמנם להיות שתי שבתות, אבל בז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ יש שבת א', לא פחות ולא יותר.
וענין זה מתאים גם עם המבואר בכתבי האריז"ל1 שבימים שבין ר"ה ליוהכ"פ נעשה התיקון של כל ימי השנה: ביום ראשון שבין ר"ה ויוהכ"פ נעשה התיקון של יום ראשון שבכל שבועות השנה, וכן ביום שני וכו', ומזה מובן, שבימים שבין ר"ה ליוהכ"פ צריכים להיות כל שבעת ימי השבוע – שהרי צריכים לתקן את כולם; אבל אין צורך בימים נוספים, שהרי כבר נתתקנו כל שבעת ימי השבוע, וכיון שאין צורך – אין ימים נוספים, שהרי "ימים יוצרו ולו אחד בהם"2, ובלשון חז"ל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"3, כי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"4, "בראשית – בשביל ישראל ובשביל התורה"5.
ב. והנה, ז' ימים אלו – מחד גיסא, נכללים הם בעשרת ימי תשובה, שמזה מובן שיש ענין משותף בכולם; ולאידך גיסא, יש גם חילוק ביניהם, שהם ג' גדרים שונים: ר"ה, יוהכ"פ, וז' הימים שביניהם.
ובפרטיות יותר: נוסף על הביאור6 בדיוק לשון חז"ל7 "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" (אף שלכאורה יש רק ז' ימים בין ר"ה ליוהכ"פ), כיון שבר"ה ויוהכ"פ ישנם ב' ענינים: (א) ענינם העיקרי של ר"ה ויוהכ"פ, למעלה מענין התשובה, שמצדו הם למעלה מהימים ש"בין ר"ה ליוהכ"פ" שענינם הו"ע התשובה, (ב) ענין התשובה שבהם, שמצדו נכללים גם הם ב"עשרת ימי תשובה" – הנה גם בנוגע לענין התשובה (שזהו הענין המשותף שבכל עשי"ת) גדלה מעלת התשובה דר"ה ויוהכ"פ לגבי מעלת התשובה דז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ.
ומתאים גם עם המבואר בכתבי האריז"ל8 ש"הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ הם כמו חול המועד, ואסורים במלאכה רק בעסק התורה והתשובה כו'" – כי, בחול המועד יש יו"ט לפניו ויו"ט לאחריו, ועד"ז בנוגע לז' ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שיש יו"ט לפניהם – ר"ה, ויו"ט לאחריהם – יוהכ"פ.
ג. ויש לבאר בדרך אפשר תוכן ענינם של ג' זמנים אלו:
בז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ צ"ל בכל יום ענין הוידוי. ואע"פ שביום השבת שבז' ימים אלו אין אומרים וידוי6, הרי יום השבת אינו ביום מיוחד מז' ימים אלו, שהרי בכל שנה חל יום השבת ביום אחר מז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, ונמצא, שבנוגע לז' הימים ישנו ענין הוידוי בכל אחד מהם.
משא"כ ר"ה – אין בו אמירת וידוי6. וגם הענין ד"יתודה בלחש" בעת התקיעות – הרי מבואר בלקוטי דיבורים9 שזהו ענין הגעגועים כו'.
ויוהכ"פ – אף שאומרים בו וידוי, הרי זה ענין של יו"ט (וכמבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר10 אודות הנהגת אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שבליל יוהכ"פ לא הי' "אָנגעצויגן" כ"כ), ועד שהשטן אינו מקטרג ביום זה11 ; ולכן ישנו גם הענין דלבישת קיטל, כיון שנמצאים במעמד ומצב בדוגמת מלאכים12.
והענין בזה:
ר"ה קשור עם הענין ד"במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"13 – שענין זה הוא קודם בריאת העולם, אבל באופן שאצל הנשמות יש כבר ידיעה אודות העולם, דאל"כ לא שייך שימלכו בהם אודות בריאת העולם, והיינו, שיש אצלם עלוליות (בלשון חוקרי ישראל)14 ואפשריות (בלשון הקבלה) על מציאות העולם.
ולכן אין בר"ה ענין של וידוי – כיון שלא שייך ענין של חטא, שהרי מדובר אודות נשמותיהם של צדיקים, "ועמך כולם צדיקים"15, ועד שגם הידיעה אודות מציאות העולם (קודם שנברא בפועל) היא כפי ש"עולם על מילואו נברא"16 ; אבל אעפ"כ צריך להיות ענין התשובה – בגלל עצם הידיעה אודות העולם.
וכדאיתא בזהר17 על הפסוק18 "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'", "בשעתא דברא קוב"ה עלמא בעי למברי בר נש, אמליך באורייתא, אמרה קמי' .. האי בר נש זמין הוא למחטי קמך וכו', אמר לה, וכי למגנא אתקרינא א-ל19 רחום וחנון ארך אפים", ומסיים: "ועד לא ברא קוב"ה עלמא, ברא תשובה, אמר לה לתשובה, אנא בעינא למברי בר נש בעלמא, על מנת דכד יתובון לך מחוביהון, דתהוי זמינא למשבק חוביהון ולכפרא עלייהו"; אלא שזהו ענין התשובה כפי ש"קדמה לעולם"20.
ולאח"ז באים ז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ – שבעת ימי השבוע, שהם כנגד שית אלפי שנין דהוי עלמא ואלף השביעי21, ובכללות יותר – ז' שמיטות (וזה העולם הוא שמיטה שני'22 ). ומובן, שכאשר ישנה כבר מציאות העולם, אזי צ"ל ענין של בקשת סליחה ומחילה כו' (ענין הוידוי), כי, ענין העולם, אפילו עולם האצילות, הרי זה כבר לשון העלם23, ולכן נקרא עולם האצילות בשם אלקות, ולא בשם "אלקה"24.
ולאחרי ז' הימים בא יוהכ"פ, "שבת שבתון"25 (ובזה גופא ישנו הענין ד"שבת שבתון היא לכם", ולמעלה מזה, "שבת שבתון הוא לכם"26, ועד ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"27 ) – כדאיתא במדרש28 שזהו הענין ד"יום אחד"29, שהקב"ה הוא "יחיד בעולמו"30, ועד ל"יחיד" שלמעלה מאחד31.
ד. וג' דרגות אלו ישנם גם בעבודת כל יום ויום:
בהתחלת היום ישנו הענין ד"וישכם לבן בבוקר"32, שזוהי דרגא נעלית ביותר – למעלה מהעולם, ע"ד עלה במחשבה כו'; ולא כטעות העולם33 שבהתחלת היום העבודה היא קשה יותר, אלא אדרבה, שאז נרגש יותר הענין ד"נשמה שנתת בי טהורה היא"34.
ולאח"ז באה כללות העבודה במשך היום – שהרי לאחרי ההליכה "מבית הכנסת לבית המדרש"35, צ"ל הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"36, לצאת לעולם שיש בו העלם והסתר כו' [ועד שאמרו רז"ל37 "על כרחך אתה חי" (בכח ה"מפליא לעשות .. (ש)קושר דבר רוחני בדבר גשמי"38 ), ויש צורך בזהירות גדולה כו'], כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים39,
ולאחרי כן, בסוף עבודת היום, לאחרי שמשלים עבודתו ועורך חשבון צדק כו' – אזי נעשה הענין ד"בידך אפקיד רוחי"40, ועז"נ41 "ברוך אתה בצאתך", באופן של הוספה מרובה לגבי המעמד ומצב ד"ברוך אתה בבואך", ואז ישנו ענין השינה (שזהו כמו מעמד ומצב של נשמה ללא גוף), אשר, ע"פ המבואר בספרים42 הרי זה ענין נעלה בעבודת ה', ועי"ז באים למעלה גדולה יותר43.
ונמצא, שהמעמד ומצב שבהתחלת היום הוא בדוגמת ר"ה; העבודה במשך כל היום היא בדוגמת ז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, וגמר עבודת היום היא בדוגמת יוהכ"פ.
ה. ויש להוסיף, שהענין דיוהכ"פ ("שבת שבתון") ישנו גם בכל שבת ושבת (שבו נעשית שלימות העבודה – "ויכולו"44 – דכל ימי השבוע, ובאופן ש"נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"45 ) – לאחרי חצות היום, שזהו"ע "רעוא דרעוין"46.
ו"מיני' מתברכין כולהו יומין"47, כל ימי השבוע, וכל ימי השנה – שגם כאשר יוצאים לעבודה בעולם, יהי' כח לברר את העולם כו'.
וזהו גם ענין י"ג מדות הרחמים שמאירים ב(חודש אלול, ובפרט בעשי"ת ו)יוהכ"פ48, החל מ"הוי' הוי'"19 (ב"פ), ופסיק טעמא בגווייהו49, א' קודם שיחטא וא' לאחרי שיחטא50 – שגם אז יהי' בכחו לפעול ולברר כו'.
ועי"ז נמשכת גם הרחבה בכל הענינים, החל מברכת חתימה וגמר חתימה טובה על כל השנה כולה, ובאופן שתומשך ברכת ה' בריבוי ושפע גדול הלוך ומוסיף ואור, בנוגע לעבודה הרוחנית, ועל ידה יומשך השפע גם בגשמיות, בכל מילי דמיטב בכל המצטרך לכאו"א מנפש ועד בשר.
* * *
ו. דובר לעיל51 אודות מארז"ל52 שהובא בטור53 על הפסוק54 "כי מי גוי גדול וגו'", "איזו אומה כאומה זו שיודעת אופי' של אלוקי'", היינו, שבנ"י יודעים את תכונותיו של הקב"ה, שלכן "אוכלין ושותין ושמחין בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס" (או כהגירסא: "נסים"), ומבואר בבית יוסף55, ש"פירשו גדול מלשון גידל, כלומר, שנתגדלה עם אלקי' ויודעת מדותיו".
והדיוק בזה – שנתגדלה עם אלקי', ולא רק אצל אלקי', שהרי יכול להיות שגדל אצל פלוני, אבל פלוני גדול ממנו, ולאו דוקא שמכירו כו', ורק כאשר גדל ביחד עמו, אזי מכירו כו'.
וזהו גם מה שבנ"י נקראים "אחים" ו"רעים" להקב"ה56, כלשון הכתוב57 : "אחי ורעי", והיינו, שנוסף לכך שבנ"י הם "אחי", שענין זה יכול להיות גם באופן שישנו אח גדול יותר שמחוייב בכבודו, כמ"ש58 "כבד את אביך", "לרבות אחיך הגדול"59, ועד לכבוד שהוא מעין כבודו של מקום60 – הרי הם גם "רעי", וענין הריעות הוא בהתאם לתוכן הענין שנתגדלה עם אלקי'.
ונתבאר לעיל שענין זה קשור עם ר"ה, שאז מבקש הקב"ה מבנ"י "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם"61 – "תמליכוני" דייקא, ולא "שאמלוך עליכם", והיינו, שמבקשים מבנ"י (לא רק להתפלל על ענין המלכות, ואז ימלא הקב"ה את תפלתם וימלוך עליהם, אלא) לפעול את ענין המלכות, ועכצ"ל שיש בכחם לעשות זאת, דאל"כ, לא שייך לבקש מהם לעשות זאת (וכמשל המבקש מחבירו לבנות לו בית, שזהו דוקא כאשר יש בכחו לעשות זאת).
והענין בזה – שמחשבתן של ישראל קדמה לעולם62, שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל5, כך, שבנ"י הם למעלה מכל עניני העולם הקשורים עם ספירת המלכות ונמשכים ממנה, וכמאמר63 "אין מלך בלא עם", וכפי שמביא רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה64 ש"פי' עם מלשון עוממות", והיינו, שהענין ד"ה' אלקיך אש אוכלה"65 הוא אצלם באופן של עוממות, בהעלם ולא בגילוי, אבל בנ"י הם למעלה מכל ענינים אלו, ולכן יכולים לפעול כל הענינים, כולל גם ענין המלוכה – "מלוך על העולם כולו", לאחרי שנעשה "מלך ישראל"66.
ז. וענין זה שייך גם למצות תפילין:
מבואר במאמר ד"ה תפילין דמארי עלמא67, שתפילין הו"ע התכשיטין, שעל ידם ניתוסף אצל המתקשט בהם (ועד לתפילין של ראש, שעל ידם ניתוסף עילוי גם בראש), וכפי שמצינו בגמרא68 "מכוערות שבהם .. אומרות .. ובלבד שתעטרונו בזהובים", "שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין"69, שעי"ז ניתוסף אצלן עילוי גדול יותר.
והרי נוסף על התפילין דבנ"י, ישנם גם התפילין של הקב"ה (כמארז"ל70 על הפסוק71 "וראית את אחורי", "הראהו קשר של תפילין"), שעל זה אמרו בגמרא72 : "תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו .. ומי73 כעמך ישראל גוי אחד בארץ .. כי54 מי גוי גדול ומי גוי גדול" – שזהו הפסוק שהובא במדרש הנ"ל בנוגע למעלתם של ישראל שיודעים אופי' של אלקי'; ועי"ז נעשה ענין הנחת תפילין אצל הקב"ה, בחי' ז"א, שנמשך בו מבחי' המוחין דאו"א74.
וע"פ המבואר בתוס'75 : "זה שיסד הפייטן .. טוטפת כלילו גדלי", (תפילין של הקב"ה של ראש הן כתר שלו) היינו, שע"י התפילין פועלים המשכת ענין הכתר (וכמבואר בד"ה יביאו לבוש מלכות76, ש"הכתר .. אין להמן שליטה שם, ולא נעשה רק ע"י ישראל") – הרי זה קשור עם ענין ההכתרה שפועלים בנ"י בר"ה.
ובמילא הרי זה קשור גם עם כל עשי"ת – שהרי מבואר בלקו"ת77 בנוגע לר"ה ויוהכ"פ, ש"יוהכ"פ נק' ג"כ ראש השנה בכתוב78, והוא בחי' נשמה ופנימיות .. ובר"ה בסוד החיצונית", ומזה מובן, שענין ההכתרה נפעל במשך כל הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ, שהם כולם בהמשך אחד.
ח. וענין זה נפעל גם בשבת שובה, ובאופן של הוספה לגבי ענין התפילין שישנו בימות החול, כי, אע"פ ששבת לאו זמן תפילין79, הרי הסיבה לכך היא לפי שענין התפילין, "והי' לך לאות גו'"80, נפעל ע"י יום השבת שהוא בעצמו "אות"81, וא"כ, הרי זה באופן נעלה יותר מאשר בימות החול, כיון שבהם נפעל ענין זה רק במשך הרגעים שבהם מניחים תפילין, משא"כ ביום השבת הרי זה במשך כל הרגעים של המעת-לעת82.
וכל זה – נוסף על מעלת יום השבת ש"אין עצב בה"83, אלא ישנו רק ענין של שמחה ותענוג,
וקשור גם עם ענין השופר, מלשון "שפרו מעשיכם"84, שהו"ע התענוג85, וכן עם כללות "חודש השביעי"86, מלשון שובע87, שהו"ע התענוג88,
והרי זהו העילוי דלעתיד לבוא – ש"כל המעדנים מצויין כעפר"89, ויעסקו בלימוד התורה מתוך מנוחה ותענוג, ו"תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר90 כי מלאה הארץ דעה את ה'", כמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה91, ובהל' מלכים מביא גם סיום הכתוב90: "כמים לים מכסים"92, בביאת משיח צדקנו.
* * *
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה שובה ישראל.
* * *
י. בפרשת השבוע93 נאמר "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם" – שהחידוש בזה הוא (לא בספר התורה כשלעצמו, אלא) בהשייכות של ספר התורה עם הארון ("מצד ארון גו'"), שבו היו הלוחות.
והענין בזה:
בנוגע ללוחות, שגדלה מעלתן על מעלת הס"ת, יש לוחות ראשונות ולוחות שניות: לוחות ראשונות – היו "מעשה אלקים"94, משא"כ לוחות שניות שבהם נאמר למשה "פסל לך שני לוחות אבנים"95. – הקב"ה הראה אמנם למשה מהיכן לפסול את הלוחות96, אבל אעפ"כ הי' זה באופן ד"פסל לך", ולא כמו לוחות ראשונות שהיו "מעשה אלקים"; אבל לאידך גיסא יש גם מעלה בלוחות שניות, שהיו באופן ד"כפלים לתושי'"97 – לא רק ב' פעמים ככה, אלא בריבוי שבאין ערוך, "הלכות מדרש ואגדות כו'"98.
ומעלה נוספת בלוחות שניות – שמצדם דוקא היתה מונחת ס"ת (משא"כ לוחות ראשונות, גם להדעה ששברי הלוחות היו מונחים בארון99, הרי זה רק שברי לוחות, ולא הלוחות כפי שהם מצד עצמם):
הלוחות עצמם – עם היותם בדרגא נעלית יותר, אותיות החקיקה100, הרי בהם כלולים כל עניני התורה רק בדרך כלל וברמז101, ואילו בס"ת באים כל פרטי הענינים – שזהו מה שנוגע לתכלית הכוונה: "אשר אנכי מצוך היום לעשות"102, ענין המעשה. ולכן יש מעלה יתירה כשמצד הלוחות מונחת גם ס"ת.
וענין זה הוא בלוחות שניות דוקא – כי:
לוחות ראשונות שייכים למדריגת צדיק103, שהרי לוחות ראשונות ניתנו במ"ת, שהו"ע הגירות104, "כקטן שנולד"105, שאז לא שייך ענין של חטא; משא"כ לוחות שניות (לאחרי ש"סלחתי כדברך"106 ) שייכים למדריגת בעל תשובה103, ועד לעיקר התשובה – לא רק "סור מרע", אלא גם "עשה טוב", שזהו"ע תשובה מאהבה, שעל ידה "זדונות נעשים לו כזכיות"107.
וזהו שדוקא בלוחות שניות ישנה המעלה שמצדם מונח ס"ת – כי, המעלה בס"ת שבה מתגלים כל הפרטים שייכת בעיקר ללוחות שניות, ששייכים לענין התשובה, שעי"ז נעשה הבירור בכל הענינים, אפילו בהזדונות.
ובהתאם לכך, הנה בעמדנו בשבת שובה, יש להתעכב על פירוש רש"י בפסוק זה. וכמדובר כמ"פ, שאף שבפירוש רש"י יש גם "יינה של תורה" (כדברי רבותינו נשיאינו108 ), רזין ורזי רזין, הרי עיקר מטרתו של רש"י היא – כפי שאומר בעצמו109 – "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", ולכן לכל לראש צ"ל הלימוד ע"ד הפשט.
יא. הביאור בפירוש רש"י:
א) "לקוח", "כמו זכור שמור הלוך",
– שכיון שלשון מקור ("לקוח") שולל את ענין הפעולה, יש מקום לפרש ש"לקוח" אינו לשון ציווי, כי אם כאשר תהי'110 לקיחת הס"ת, אזי (הציווי) "ושמתם וגו'". ולכן צריך רש"י להביא ראי' שמצינו ציווי בלשון מקור.
אך לא די בראי' מ"זכור", כיון שאין זה ציווי על פעולה במעשה; וגם לא מ"שמור", כי, פעולת השמירה היא שלילת הפעולות ההפכיות, ולכן נאמר הציווי בלשון מקור ששולל את ענין הפעולה. ולכן יש צורך בראי' גם מ"הלוך", שהוא ציווי על מעשה בפועל. ולאידך, תיבת "הלוך" נאמרה בתור הכנה להציווי, ולכן יש צורך גם בראי' מ"זכור" ו"שמור", שאינן בתור הכנה, כי אם ציווי הפעולה עצמה –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 135 ואילך.
ב) "מצד ארון ברית ה'", "נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא111, יש מהם אומרים דף הי' בולט מן הארון מבחוץ ושם הי' מונח, ויש אומרים מצד הלוחות הי' מונח בתוך הארון",
– שכיון שהציווי "לקוח גו' ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" נאמר אל "הלוים נושאי ארון ברית ה'"112 [ומזה מוכח שהציווי לשים הס"ת "מצד ארון" קאי על הארון שעשה בצלאל, שאותו נשאו הלויים, ולא הארון שעשה משה שגם הוא נקרא113 "ארון ברית ה'"114 ], ובהמשך ל"ויקרא משה ליהושע גו' כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ גו'"115, הרי מובן, שהס"ת צ"ל "מצד ארון" גם בזמן המסעות (ולא רק בעת חניית המשכן, וכשיקימוהו לאחרי הכניסה לארץ). וכיון שבעת המסעות הי' הארון מכוסה בג' כיסויים, לא הי' הס"ת "מצד ארון" ממש, בגלל הפסק הכיסויים?
ועל זה מפרש רש"י ב' פירושים: "דף הי' בולט מן הארון מבחוץ", וגם הוא הי' מכוסה יחד עם הארון, או ש"מצד הלוחות הי' מונח בתוך הארון".
וב' הפירושים שקולים, בגלל הקושי שבכל אחד מהם: הפירוש "דף הי' בולט מן הארון מבחוץ" – שדוחק לומר שבשנת הארבעים שינו והוסיפו לארון דף מבחוץ; והפירוש "מצד הלוחות הי' מונח בתוך הארון" – היפך פשטות הלשון "מצד ארון", ולא בתוך הארון.
ובזה נחלקו חכמי ישראל (ר"מ ור"י) – עד כמה צריכים הפרטים (ס"ת) להיות קשורים עם נקודת הכלל (לוחות)116.
ומציין לב"ב דוקא (אף שנמצא גם בירושלמי ומדרש117 ), כי, לפי החשבון בירושלמי ומדרש הי' מקום הארון מלא עם הלוחות ושברי לוחות (והס"ת – לדעת ר"מ), וכיון שלדעת רש"י113 לא היו שברי הלוחות מונחים בארון שעשה בצלאל118 (שבו היו לוחות שניות והס"ת), אלא בארון שעשה משה, נמצא שלפי ב' הדעות הי' בארון מקום פנוי; משא"כ לפי החשבון בב"ב, הי' כל מקום (אורך ורוחב) הארון ממולא מהלוחות (והס"ת – לדעת ר"מ), ולא הי' בו מקום לשברי הלוחות –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס119 בלקו"ש ח"ט ע' 196 ואילך.
* * *
יב. יום השבת קשור עם ענין התשובה, שהרי "שבת" אותיות "תשב"120 (כאמור לעיל121 ),
ובפרט יום השבת שבעשי"ת, שבהם מודגש ביותר ענין התשובה, כמ"ש הרמב"ם122 "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר123 דרשו ה' בהמצאו",
ולכן, הרי זה הזמן המתאים לבאר ענין באגרת התשובה.
יג. בנוגע124 למ"ש רבינו הזקן125 "וזהו עיקר פי' לשון תשובה, לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו לעבדו ולשמור כל מצוותיו" – מביא ראי' מארבעה פסוקים126 : "יעזוב127 רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וגו'"128 ; "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך וגו'", ומציין שפסוק זה הוא "בפ' נצבים"129 ; "שובה ישראל עד ה' אלקיך"130 ; "השיבנו ה' אליך וגו'"131.
ואינו מובן132 :
א) מדוע זקוק רבינו הזקן לארבעה פסוקים133, ואינו מסתפק באחד מהם?
ב) סדר הפסוקים: הפסוק "יעזוב רשע דרכו גו'" שנאמר בנביאים – מביאו לפני הפסוק "ושבת גו'" שנאמר בתורה, ולאחרי הפסוק "ושבת" שנאמר בתורה, מביא הפסוקים "שובה ישראל" ו"השיבנו" שנאמרו בנביאים אחרונים ובכתובים. וממה-נפשך: סדר הפסוקים הוצרך להיות או מן המוקדם אל המאוחר – ושבת גו', יעזוב רשע דרכו גו', שובה ישראל גו' והשיבנו גו', או מן המאוחר אל המוקדם – השיבנו, שובה ישראל, יעזוב רשע דרכו ושבת?
ג) כשמביא את הפסוק "ושבת גו'" – מקדים: "ובפ' נצבים כתיב", אבל בשאר ג' הפסוקים אינו מציין מקומם. ועכצ"ל, שבציון לפ' נצבים כוונתו לשלול פסוק אחר שדומה לפסוק זה (בשינויים) – בפ' ואתחנן134, ולכן מדגיש "ובפ' נצבים כתיב", להורות שכוונתו לפסוק זה דוקא135. וצריך להבין: מהו אמנם החילוק בין ב' פסוקים אלו, שבגללו מדגיש רבינו הזקן שכוונתו לפסוק שבפ' נצבים?
לכאורה הי' אפשר לומר, שכיון שענין זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז אודות "מצות התשובה", שהתשובה (עזיבת החטא, ולא רק הוידוי) היא מצוה (כנ"ל בארוכה136 ), לכן אינו יכול להביא הפסוק שבפ' ואתחנן, כי שם ה"ושבת" הוא סיפור דברים, וכהתחלת הענין137 : "העידותי בכם גו'"; משא"כ ה"ושבת" שבפ' נצבים, הנה אפילו להרמב"ם (שרבינו הזקן נקט גם לפי שיטתו136) שמפרש138 שזוהי הבטחה, אפשר לומר שזהו גם ציווי (כפירוש הרמב"ן על הפסוק129 ש"ושבת" כולל ב' הענינים)139.
אבל קשה לתרץ כן, שהרי גם הפסוק "השיבנו גו'" אינו ציווי, אלא בקשה, ואעפ"כ הביאו רבינו הזקן בתור ראי' לענין התשובה, כיון שבנוגע לפירוש מהות התשובה (שעל זה מביא הראיות) לא חשוב אם הפסוק מדבר בלשון ציווי או בלשון בקשה. וא"כ, הלמאי שולל את הפסוק שבפרשת ואתחנן?
בהמשך הפרקים דאגה"ת מבאר רבינו הזקן שבנ"י הם חלק משם הוי'140, ולכן ע"י כל חטא מורידים "השפעת שם הוי' ב"ה .. תוך היכלות הסט"א"141. וכמשל החבל (שהרי על בנ"י נאמר142 "יעקב חבל נחלתו"), שכאשר מושכים את קצהו התחתון, נמשך במילא גם קצהו העליון143.
ומזה מובן, שכיון שבשם הוי' יש ד' אותיות, וכל ד' האותיות ישנם בכל אחד מישראל144 [הן בנשמתו, כמבואר להלן ספ"ד, הן בגופו, כדאיתא בזהר145 שהראש הוא בתמונת היו"ד, הגוף – וא"ו, וה' האצבעות שבימין ושמאל – ה' עילאה וה' תתאה146 ], הנה ע"י כל עבירה הרי הוא פוגם בכל ד' האותיות ומוריד אותם תוך היכלות הסט"א.
ואע"פ שבספ"ז מבואר שיש עבירות שפוגמים באות יו"ד, עבירות שפוגמים באות ה' וכו', מ"מ, כיון שאצל יהודי זה (שהוא עושה את החטא) ישנם כל ד' האותיות, וכל מעשה שעושה קשור, בכללות, עם כל כחות נפשו, הרי מובן, שע"י כל חטא ה"ה מוריד, בכללות, את כל ד' האותיות כו'.
ומזה מובן, שהתשובה (על כל חטא) ענינה – ההעלאה של כל ד' האותיות.
ועפ"ז יובן מה שמביא כאן ד' פסוקים בענין התשובה – שבכל פסוק נזכר שם הוי' – כיון שבד' הפסוקים מרומזת התשובה וההעלאה של ד' האותיות, כדלהלן.
[בלקו"ת פרשת בלק (ד"ה מה טובו147 ) נתבארו ד' הבחינות שבתשובה148, כל בחינה בפני עצמה; אבל כאן בתניא רצונו לומר, שכל בחינה שבתשובה (אפילו תשובה תתאה שעיקרה בה"א תתאה – שאודות דרגא זו אומר כאן "לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו", ומלכות היא בחי' ה"א תתאה) כלולה מכל הד'].
טו. אודות ענין ד' אותיות שם הוי', מבואר לקמן בפ"ד, שה"א אחרונה הו"ע המעשה, וא"ו – קול וששה מדות, ה"א ראשונה – התבוננות, ויו"ד – שכל הנעלם שבכחו לצאת אל הגילוי כו'.
ועפ"ז מובן שד' הפסוקים מדברים אודות ההשבה והעלאה של ד' האותיות:
"יעזוב רשע דרכו גו' וישוב גו'" – (תשובה דבחי') ה"א תתאה, כי, דרך הרשע (שעוזב) הו"ע המעשה, ה"א תתאה.
"ושבת גו' ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך וגו'" – (תשובה דבחי') וא"ו, כנ"ל שוא"ו ענינו קול, וששה מדות שהם בלב.
"שובה ישראל עד הוי' אלקיך" – (תשובה דבחי') ה' עילאה, דכיון שנקרא "ישראל" בשם המעלה, מובן שהדבר היחיד שחסר אצלו, שעליו צ"ל אצלו הענין ד"שובה", הוא רק ענין ההתבוננות. וענין ה"שובה" אצלו הוא "עד הוי' אלקיך", שהוי' יהי' אלקיך (שלך), בגילוי בפנימיות, שזה נעשה ע"י התבוננות דבינה.
"השיבנו ה'" – (תשובה דבחי') יו"ד, כמבואר בתניא149 שה' מלובש בחכמה, וחכמה היא אות יו"ד, כנ"ל. וכיון שהתעוררות החכמה, עם "ה' המלובש בה", באה באופן דמלמעלה למטה – "ניעורה משנתה" – לכן נאמר "השיבנו ה'".
טז. ד' בחינות אלו שבתשובה ענינם "סור מרע ועשה טוב בקש שלום"150 : תשובה בה"א תתאה – סור מרע151, תשובה בוא"ו – "ועשה טוב", והתשובה בה"א עילאה וביו"ד – "בקש שלום", כי, ב"בקש שלום" גופא יש ב' מדריגות: מלמטה למעלה (תשובה שבה"א עילאה – העלאתה לבחי' היו"ד), ומלמעלה למטה (תשובה שביו"ד – המשכתה לבחי' ה"א), כמובן כל זה בלקו"ת פרשת בלק שם.
ועפ"ז יובן הטעם שמביא הפסוקים בסדר זה דוקא – כיון שזהו הסדר של עבודת התשובה:
לכל לראש – "סור מרע", שזהו הענין ד"יעזוב רשע דרכו" – "סור מרע".
לאח"ז באה העבודה ד"ועשה טוב", שזהו הענין ד"ושבת גו' ושמעת בקולו גו' בכל לבבך", כי, "ושמעת בקולו" הו"ע עשיית המצוות (ועשה טוב), וגם "בכל לבבך" – הרי לבא פליג לכל שייפין152, בכל רמ"ח אברים, רמ"ח מ"ע153.
ולאח"ז באה העבודה ד"בקש שלום" – תחילה באופן דמלמטה למעלה, ואח"כ באופן דמלמעלה למטה. ועל זה באים שני הפסוקים – תחילה "שובה ישראל" (מלמטלמ"ע) ואח"כ "השיבנו ה'" (מלמעלמ"ט).
וכיון שהעבודה ד"בקש שלום" – שלום ושלימות – גם בחינה התחתונה שבה יכולה לבוא דוקא לאחרי העבודה ד"סור מרע ועשה טוב", לכן, כבר בפסוק הראשון שמביא על העבודה ד"בקש שלום" נאמר הלשון "שובה ישראל", מלשון "כי שרית עם אלקים"154, שהוא "שר" – מושל ושולט – על שם אלקים, כי ע"י עבודתו ב(סור מרע ו)עשה טוב תיקן את ההסתר הנמשך מהצמצום דשם אלקים155.
יז. ועפ"ז מתורצים כל דיוקים הנ"ל:
רבינו הזקן מביא כל ד' הפסוקים – כיון שבפסוקים אלו מבואר ענין התשובה בכל ד' האותיות, כנ"ל, די"ל בדא"פ שגם מרמז אותם ב"בכל לבו (בינה לבא) ובכל נפשו (למעלה מהקודם156 ) לעבדו (פועל, עשי' – מ"ע) ולשמור (סור – "כל מקום שנאמר השמר – ל"ת"157 ) כל מצוותיו".
ומביא אותם בסדר זה דוקא – כיון שכן הוא סדר העבודה, כנ"ל.
[גם יש לומר, שכיון שאמר תחילה שמצות התשובה היא "עזיבת החטא", לכן מביא תחילה הפסוק "יעזוב רשע דרכו" (כברמב"ם158 ), ולאח"ז מביא את שאר הפסוקים לפי סדר התנ"ך: "ושבת" – בתורה, "שובה ישראל" – בנביאים, ו"השיבנו ה'" – בכתובים].
ומדגיש "ובפ' נצבים כתיב", מתוך כוונה לשלול את הפסוק שבפ' ואתחנן כנ"ל – כי, בפ' ואתחנן לא נאמר "ככל אשר אנכי מצוך" (הנרמז כאן ב"וגו'"159 ); "בכל – לבבך", והרי כאן נוגע תיבות אלו, בכדי להדגיש (א) שזוהי התשובה דאות וא"ו – ששה מדות שבלב, (ב) שהעבודה דתשובה זו היא "ועשה טוב" רמ"ח מ"ע – אברים, שלבא פליג לרמ"ח אברים (ג) "ככל .. מצוך" – עשיית מצוות [בפ' ואתחנן יל"פ – שמיעה, ובכללות].
יח. ע"פ כל הנ"ל יובן גם מה שמוסיף "וגו'" בפסוק "השיבנו ה' אליך" – שיש לומר, שזהו לא רק בגלל ש"כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי"160 (כמבואר בתשבי161 ), אלא גם בגלל שרוצה לרמז תיבת "ונשובה" שבאה לאחרי "השיבנו ה' אליך"162 :
כיון ש"השיבנו ה' אליך" היא התשובה של אות יו"ד – בחינת החכמה – שבאה לאחרי התשובה של ג' האותיות שלפנ"ז, יכולים לחשוב שכיון שכבר היתה ההשבה דג' האותיות, פועלת התשובה ד"השיבנו ה'" רק בחכמה.
ועל זה מרמז ההמשך "ונשובה" – שהענין ד"השיבנו ה'" פועל גם "ונשובה", השבה, בכל כחות הנפש. וכמבואר בתניא149 שכאשר מתעוררת בחינת החכמה, הרי זה פועל בכל כחות הנפש, ועד אפילו בלבוש המעשה.
ואע"פ שבג' האותיות שלפנ"ז הי' כבר ענין התשובה גם לפנ"ז, מ"מ, כיון שחכמה היא השרש ומקור163, הנה כשנתעורר השרש, אזי במילא נעשה עילוי גם בכל הכחות164, ועילוי שבאין ערוך, ועד שנקרא בשם תשובה – "ונשובה" – תשובה חדשה אפילו לגבי מצבם לאחרי ג' התשובות שלפנ"ז165.
* * *
יט. בהמשך להביאור בפירוש רש"י, יש להוסיף בהאמור לעיל (ס"י-יא) אודות השייכות שבין הכלל (הלוחות) עם הפרטים (הס"ת) – שעד"ז מצינו גם בנוגע לראש השנה:
כתיב166 "אתם נצבים היום כולכם" – ענין הכלל, ואח"כ צ"ל המשכת כל הפרטים – "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", כיון שצריכים לפעול הענין ד"דירה בתחתונים"39 ע"י העבודה במשך כל השנה כולה בהתחלקות הפרטים דוקא167.
וענין זה קשור גם עם ההפטרה דראש השנה:
בהפטרה דר"ה מסופר שאלקנה אמר לחנה: "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים"168 – שבחי' "אנכי", שזהו ענינו של אלקנה, "אל קנה"169, הו"ע נעלה וטוב יותר מ"עשרה בנים", שהם עשר הספירות דקדושה170 (לא כמו בקליפה שיש רק ז' ספירות, ללא ענין המוחין, שאינם אלא בדרך טפל171 ).
אבל חנה – כנס"י – טוענת שאין להסתפק בבחי' "אנכי", אלא יש צורך ב"זרע אנשים"172, כיון שצריכים לפעול בעולם הענין דדירה בתחתונים.
[וכפי שמצינו אצל רשב"י, שאף שמצד עצמו הי' במעמד ומצב ד"בחד קטירא אתקטרנא"173, מ"מ, הענין דירידת גשמים הוצרך לפעול בעולם דוקא174 ].
ולהעיר גם מהמבואר בכתבי האריז"ל175 בנוגע להסיפור דחנה – דלכאורה אינו מובן:
"מאי רבותי' דחנה דאמרה אם ראה תראה וגו'172, ואמרו רז"ל176 אם ראה, מוטב, ואם לאו תראה, אלך ואסתתר כו' (בידעה שאלקנה בעלה יקנא לה, לפי הדעה שקינוי מצוה177, ועי"ז "ונקתה ונזרעה זרע"178 ), והלא כל שאר הנשים העקרות יכולות לעשות כך"?
ועוד צריך להבין: "על מה זה קראו רז"ל במדרש179 את שמואל רבן של נביאים, וגם על מה זה שאמרו רז"ל180 שארבעים שנה קודם שנולד שמואל היתה בת קול יוצאת ואומרת עתיד צדיק אחד להיות בעולם ושמו שמואל כו' .. ועוד מה ענין מ"ש אח"כ181 לפנים בישראל יקרא הנביא הרואה, ובפסוק א' אומר182 וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא, ולא אמר לרואה"?
ומבאר, ש"הענין יובן ממ"ש בסבא דמשפטים183 בפסוק184 ויאבק איש עמו ויגע בכף ירכו, דמתמן ואילך אתפגים נצח, ירכא ימינא, ולא הוה נביא דאתנבי מתמן, עד דאתא שמואל, וע"ד איתמר בי'185 וגם נצח ישראל לא ישקר. ולסיבת פגימת הנצח הנזכר דמתמן נביאים, לא היו יכולים לראות נבואתם בצחצוח ובזכות. ולכן נקרא רואה, ולא נביא, כי הי' רואה הנבואה, אך לא הי' רואה הכל בשלימות, כדי שיוכל להיות מספר ומגיד ומנבא הדברים לעם, כי נביא מלשון ניב שפתים186. וכשבא שמואל ותיקן פגם הנצח .. אז נקרא נביא ממש, כי הי' רואה הנבואה בצחצוח גמור, והי' יכול להניב הנבואה ולפרסמה לישראל, כי על ידו נתקנה הירך ההוא. ומאז ואילך, כל שאר הנביאים היו יכולים להתנבא משם. נמצא כי הוא רבן של כל הנביאים, כי הוא תיקן מקום הנבואה, ומכחו נתנבאו כולם. ובעבור זה הי' בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת על לידתו .. כי העולם כולו הי' מצפה להתקן על ידו".
ומסיים, ש"בזה יובן ענין חנה אמו, שאמרה אם ראה תראה .. כי כשתיקן שמואל הנצח, ניתן סוד הירך אל הנחש, בענין ירך הסוטה .. כי ניתן ירכה של סוטה לסמא"ל תמורת ירך יעקב. וז"ש חנה, רבש"ע, תן לי את שמואל, שיחטוף הירך של יעקב מיד סמא"ל, ואז ישאר לסמא"ל ירך הסוטה, ולכן, אם ראה הענין בזה, מוטב, ואם לאו אלך ואסתתר, ואז בהיותי טהורה, אגרום כי גם הירך של הסוטה אחטפנה מיד סמא"ל, כי לא יוכל לשלוט בי שאני טהורה, ועי"כ יקטרג ח"ו על ישראל כו'".
ויש להוסיף, שזהו גם הקשר עם ענין הבנים – שהרי הבנים נקראים "יוצאי ירכו"187.
וזו היתה טענת חנה – שלא מספיק הענין ד"אנכי", אלא צ"ל "זרע אנשים", "זרע שמובלע בין אנשים"176, מעורב עם הבריות כו', שיעמיד "צבאות השם", ודוקא עי"ז יפעל הענין ד"אחישנה"188 בנוגע לביאת המשיח.
* * *
כ. עומדים לקרוא בתפלת מנחה: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי וגו'"189 – שזהו"ע ההשפעה שע"י התורה כו'190, ועד להשפעה כפשוטה, ש"הארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם"191.
וקשור עם ענין השמחה – שהרי פרשת האזינו נקראת "שירה"192, שהו"ע השמחה [ומה שיש בה כמה אזהרות כו' – הרי זה רק מה שגוערים על הסט"א, ו"כהמס דונג וגו'"193 ], ועד שבאים ל"שיר חדש", לשון זכר194, שיהי' לעתיד לבוא195.
[בסיום ההתוועדות התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "בך בטחו אבותינו"].
הוסיפו תגובה