בס"ד. ש"פ וילך, שבת תשובה, וא"ו תשרי, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

שובה ישראל עד הוי' אלקיך1, וידועים הדיוקים בזה, מ"ש שובה ישראל דוקא2, ולא יעקב, הרי ישראל הוא שם המעלה, שבתחילה הי' נקרא בשם יעקב, ורק אחרי משך זמן רב נקרא בשם ישראל, מלשון כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל3, והרי ענין התשובה שייך לכאורה במדריגות נמוכות דוקא, וא"כ מהו אומרו שובה ישראל דוקא. גם צריך להבין4 מ"ש עד הוי' אלקיך, דלכאורה הול"ל שובה להוי' אלקיך (בלמ"ד), ומהו לשון עד. וגם צריך להבין מ"ש בספרים5 והובא באגה"ת לאדה"ז6 ששבת הוא אותיות תשב, ואינו מובן, דלכאורה ענין התשובה שייך יותר בימי החול, שאז ישנם הענינים של עובדין דחול, ולכן שייך יותר ענין של פגם כו', ומדוע מתייחס ענין התשובה לשבת דוקא. וביותר אינו מובן, דמזה שאומרים ששבת הוא אותיות תשב, מובן, שהתשובה שבשבת אינה רק ענין פרטי בו, אלא שתשובה הוא תוכנו הפנימי דשבת, שהרי שמו של כל דבר שבו נקרא בלה"ק מורה על אמיתית תוכן הדבר7, וכיון שיום השבת נקרא בשם שבת אותיות תשב, מובן, שתוכנו האמיתי של יום השבת הו"ע התשובה. וצריך להבין מהי השייכות דשבת לתשובה.

ב) ויובן ע"פ המבואר בלקו"ת פרשת בלק8 שיעקב וישראל הו"ע חול ושבת, והיינו, דכשם שבענין הזמן (שנה) ישנם ב' הבחינות דחול ושבת, כמו"כ ישנם ב' בחינות אלו גם בנפש, והם יעקב וישראל. ועפ"ז מובן שמ"ש כאן שובה ישראל דוקא, הוא אותו הענין ששבת אותיות תשב. וביאור המעלה דישראל על יעקב, שמצד מעלה זו יש בישראל דוקא אמיתית ענין התשובה, שובה ישראל עד הוי' אלקיך, יובן מענין המעלה דשבת על ימי החול, שהם הששה ימים שבהם נבראו כל העולמות, והיינו, שגם בעולם (כמו בשנה ונפש) ישנם ב' בחינות אלו.

ג) והענין בזה9, דהנה, כללות כל העולמות נחלקים לב' סוגים, עלמין סתימין ועלמין דאתגליין. ובלשון הגמרא10 הו"ע עוה"ב ועוה"ז שביו"ד נברא עולם הבא ובה"א נברא עולם הזה. והם ג' העולמות בריאה יצירה ועשי', שעליהם נאמר11 בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. דהנה, עולם הבריאה הוא רק התחלת ההתהוות, ועולם היצירה יש בו כבר צורה, אלא שמ"מ אין זה עדיין גמר ושלימות ההתהוות, ובעולם העשי' הוא גמר ושלימות ההתהוות, דעשי' הוא מלשון ועשתה את צפרני'12, ומלשון לעשות לתקן13. וג' עולמות אלו הם דוגמת ג' הבחינות מחשבה דיבור ומעשה14. דמחשבה היא רק לעצמו, ואין בה מציאות שמחוץ לעצמו כלל, דוגמת עולם הבריאה שהוא רק התחלת ההתהוות כו'. ודיבור הוא מציאות שנמצא כבר בעולם שמחוץ לעצמו, אלא שמ"מ אין זה עדיין הגמר, שהרי גם אחרי הדיבור, אמר מלכא15, צריך להיות העשי' בפועל, שאז הוא גמר הדבר, שזהו בדוגמת עולם היצירה ועשי', שעם היות שגם היצירה היא כבר מציאות, מ"מ, הגמר הוא בעשי' דוקא. וג' עולמות אלו נחלקים לב' סוגים, עלמין סתימין ועלמין דאתגליין. עולם הבריאה שהוא דוגמת המחשבה הו"ע עלמין סתימין, כמו ענין המחשבה שהוא סתום ונעלם לעצמו, דעם היות שגם במחשבה ישנם אותיות, הרי אותיות אלו הם בהעלם ואינם בגילוי לזולתו. ועולם היצירה ועשי' הם עלמין דאתגליין, כמו הדיבור ומעשה שהם בגילוי.

והנה המעלה שבמחשבה על הדיבור והמעשה, שמחשבה היא לעצמו, והדיבור ובפרט המעשה הם כבר נפרדים כו', ישנה גם בהדיבור ומעשה כפי שמתעלים ונכללים בבחי' המחשבה, כי אז גם הדיבור והמעשה הם בהבחינה דלעצמו כו'. וזהו המעלה דשבת על ימי החול, שבשבת נעשה תכלית השלימות בהבריאה, וכמ"ש16 ויכולו, שפירושו ואשתכללו17, היינו, שבשבת כל הנבראים הם בהשתכללות ושלימות, כי אז גם הדיבור והמעשה מתעלים לבחינת המחשבה. דהנה, בעשרה מאמרות נברא העולם18, שההתהוות היא מהדיבור, כמ"ש19 בדבר הוי' שמים נעשו, ודיבורו של הקב"ה חשיב מעשה20. אמנם בשבת הוא השביתה מהדיבור, שזהו הטעם שבשבת צריך האדם לשבות מדיבורים גשמיים, כמ"ש21 ממצוא חפצך ודבר דבר, כיון שבשבת שובת הקב"ה מהיו"ד מאמרות22. ואינו מובן, דכיון שהתהוות העולמות היא בדבר הוי', וכתיב23 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, ופירש הבעש"ט24 שדבר הוי' צריך להיות נצב תמיד בהנברא בכל רגע ורגע להוותו מאין ואפס, וזהו כל מציאותו של הנברא, וכיון שבשבת נעשה השביתה מהדיבור, כיצד נעשה קיום העולמות בשבת. וידוע התירוץ בזה25 [ע"ד התירוץ בענין קיום העולמות בר"ה26, אלא שבשבת הוא באופן הפוך], שחיות העולמות בשבת הוא מבחי' המחשבה. ואין הכוונה שבשבת החיות הוא מבחי' המחשבה עצמה, שהרי גם בשבת ישנה מציאות העולמות כמו שהם (עס ווערט ניט אויס מציאות), כי אם שבחי' הדיבור והמעשה, שמהם נמשך חיות העולמות גם בשבת, מתעלים ונכללים בבחי' המחשבה. וזהו ששבת הוא אותיות תשב, כי שבת ענינו התשובה והחזרת הדברים למקורן ושרשן, שהדיבור והמעשה נכללים במחשבה, כמבואר בלקו"ת27. ועד"ז הוא גם בבחי' השבת שבנפש האדם, בחי' ישראל, שבבחינה זו דוקא הוא אמיתית ענין התשובה, כי בחי' ישראל קאי על הנשמה כמו שהיא בבחינת המחשבה, שזהו שישראל עלו במחשבה28.

ד) אמנם באמת, הנה העלי' לבחינת המחשבה אינה אמיתית ענין התשובה עדיין, שהרי גם המחשבה שייכת לעולמות, ואדרבה, השייכות בין המחשבה להדיבור היא יותר מהשייכות שבין הדיבור להמעשה, שלכן בין יצרתיו לעשיתיו נאמר אף, שמורה על הפסק הענין29, משא"כ בין בראתיו ליצרתיו לא נאמר אף. ולכן, גם הבחינה דשבת שמצד המחשבה שייכת להששה ימים. ואמיתית ענין התשובה דשבת הוא בבחינת השבת שלמעלה מהזמן. וכידוע30 בענין מה שאומרים היום יום ראשון וכו', דלכאורה קשה, הרי כבר עברו רבבות ימים משי"ב עד עתה, וא"כ איך אומרים היום יום ראשון. והתירוץ בזה, שבשבת הו"ע העלי' לבחי' שלמעלה מהזמן, שזהו"ע נער הייתי גם זקנתי31 שרו של עולם אמרו32, שהענין דזקנתי הוא בשבת, שאז עולה שר העולם לבחי' שלמעלה מהזמן, ובימות החול מתחדש ונתהווה עוד פעם בחי' הזמן, בחי' נער הייתי. והיינו, שבכדי שיוכל להיות עוד פעם התהוות הזמן מחדש, צריך להיות אין באמצע, כידוע33 שבין יש ליש צ"ל אין באמצע, והו"ע העלי' בשבת למעלה מהזמן. ובחינה זו שבשבת היא למעלה מענין העולמות לגמרי, ובה הוא אמיתית ענין התשובה.

והנה כמו שהוא בבחי' השבת שבעולם, כמו"כ הוא גם בבחי' השבת שבנפש, בחי' ישראל, שאמיתית ענין התשובה אינה בבחי' הנשמה כמו שהיא במחשבה, אלא אמיתית ענין התשובה הוא כמ"ש34 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, והוא בבחי' עצם הנשמה שלמעלה מגדר עולמות. דהנה35, מה שישראל עלו במחשבה, הנה אף שקאי על בחי' הכי נעלית שבמחשבה, ובבחינה זו עצמה ישראל עלו במחשבה, מ"מ, גם בחינה זו יש לה שייכות לעולמות, שהרי כללות ענין המחשבה הוא רק לבוש בלבד, דאף שהמחשבה היא לבוש המאוחד, מ"מ הרי זה רק לבוש. וגם לפי המבואר שמחשבה הוא בחי' חכמה, וכמאמר36 מחשבה ויובלא לא אתפרש לעלמין, שהכוונה במ"ש כאן מחשבה ויובלא הוא לענין הספירות חכמה ובינה37, הרי גם החכמה היא כח בלבד, ולא העצם. ולכן בחינה זו שבישראל, שעלו במחשבה, שייכת היא לעולמות. וזהו שאמרו חז"ל28 שישראל קדמו לעולם, שמלשון זה עצמו מובן שיש להם שייכות לעולם, ורק שקדמו אליו, שהרי בבחינה שאין לה שייכות כלל, אין נופל הלשון קדימה. אך אמיתית ענין התשובה הוא בבחי' הנשמה שלמעלה מגדר עולמות לגמרי, והוא מ"ש38 יבחר לנו את נחלתינו, שאמיתית הבחירה הוא מצד העצמות39, ובחירה זו היא בעצם הנשמה, וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר40 בענין אתם נצבים גו' לפני הוי' אלקיכם41 (לפני דוקא), אַז עצם נעמט עצם, והוא בחי' עצם הנשמה, שלמעלה גם מבחי' טהורה היא42. וזהו"ע נעשה אדם43 לשון רבים, לפי שהנשמה כלולה מכל הספירות44, שהתכללות זו היא מצד אוא"ס שלמעלה מהספירות, וכידוע בענין עושה שלום במרומיו45, שהשלום וההתכללות במרומיו נעשה ע"י אוא"ס שלמעלה מהם. שבחינה זו היא למעלה גם מבחינת טהורה היא, בחי' הנשמה כמו שהיא באצילות46, כי גם האצילות שהוא דוגמת המוחין, ובפרטיות יותר דוגמת בחינת החכמה, הוא בכלל עולם, מלשון העלם (והסתר)47. וכמבואר בהמאמר שנאמר לפני מאה שנה48, שגם האצילות, אף ששם איהו וחיוהי וגרמוהי חד49, נקרא בשם עולם מלשון העלם. משא"כ עצם הנשמה היא למעלה מגדר עולמות לגמרי, ובה הוא אמיתית ענין התשובה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.

ה) וזהו שובה ישראל גו', שמתחיל לדבר בענין תשובה נעלית זו, אף שצריך תחילה להגיע לבחינת ישראל, כי, העבודה שתובעים מכאו"א היא להגיע לתשובה זו דוקא. והיינו, שהצורך שהאדם יסיר תחילה את כל הדברים המונעים ומעכבים, השייכים בבחי' יעקב, ולהגיע לבחי' ישראל, הרי זה רק הכנה להעבודה, וכידוע שסור מרע הוא רק הכנה לועשה טוב, אבל ענין העבודה עצמה הוא העבודה דועשה טוב. ועז"נ שובה ישראל עד הוי' אלקיך, שלאחרי שהסיר כבר את הדברים המונעים ומעכבים, והוא בבחי' ישראל, מלשון כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, אזי העבודה היא שובה ישראל עד הוי' אלקיך. והענין בזה, דהנה, עד הוא מלשון נצחיות, וזה מורה על ב' ענינים50. ענין הא', שאין בזה שינויים. וענין הב', שהוא בגדר הזמן, שהרי מה שהוא למעלה מגדר הזמן, לא שייך לומר עליו שהוא נצחי, והוא בחינת המלכות שהיא שרש ומקור הזמן. וזהו שובה גו' עד הוי' אלקיך, דבשובה ישנם ב' פירושים, שובה את עצמך, ושובה מלשון פועל יוצא, כמבואר בלקו"ת51, והיינו, שישיב את בחינת עד, בחי' המלכות, שיש בה ההתחלקות דמלך מלך ימלוך, השינויים דעבר הוה ועתיד, שתהי' בבחי' נצחיות בלי שינוי, בחי' הוי' ימלוך לעולם ועד52, ועד מלשון עד. ותשובה זו דשובה ישראל גו' תובעים מכל אחד ואחד מישראל, דאע"פ שחטא ישראל הוא53, שיש בו שם התואר וגם שם העצם דישראל, ולכן תובעים מכאו"א את התשובה דשובה עד הוי' אלקיך. ואף שכללות העבודה צ"ל בסדר מסודר, וסדר העבודה הוא שבתחילה צריך להיות תשו"ת, ורק אח"כ אפשר להגיע להעבודה דתשו"ע, הנה ע"ד המבואר בתניא54 שאף שסדר העבודה הקבועה הוא שבתחילה צ"ל יראה תתאה, מ"מ, בדרך הוראת שעה אפשר להתחיל מהעבודה דאהבה, וכמו ראב"ד55 שעשה מיד תשובה מאהבה, כמו"כ הוא גם בענין תשו"ת ותשו"ע, שלפעמים בדרך הוראת שעה, ובפרט בהזמן דעשי"ת (לאחרי הקדמת העבודה דחודש אלול) שאז הוא קירוב המאור אל הניצוץ56, שהמאור הוא קרוב לכאו"א מישראל, שהמאור הוא העצם שלמעלה מהחכמה וממנו נמשך החכמה, הנה בזמנים אלו תובעים אצל כאו"א הענין דשובה ישראל עד הוי' אלקיך, שהו"ע התשובה שמצד העצם שלמעלה מכל הכחות, גם מכח החכמה, שלכן, הנה גם מי שפגם כו', עד אשר אבי ואמי עזבוני57, אבי ואמי הוא בחי' מוחין דאבא ומוחין דאימא58, הנה מ"מ והוי' יאספני57, והוי' בתוספת וא"ו, ע"ד הידוע59 בענין והוי' יגי' חשכי60, ותשובה זו היא ההשבה להעצם כו', שעוזב את החו"ב, אבי ואמי עזבוני, וכמ"ש61 האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ושב אל בחי' העצם כו'.

ו) וממשיך בכתוב62 ונשלמה פרים שפתינו, כי גדולה תשובה יותר מכל הקרבנות63. וכידוע מאמר חז"ל64 שאלו לתורה כו' יביא אשם ויתכפר, שאלו להקב"ה כו' יעשה תשובה ויתכפר לו, שענין התשובה (מענה הקב"ה) היא למעלה מענין הקרבנות (מענה התורה), שלכן בהכפרה שמצד הקרבנות ישנה הגבלה, משא"כ בהכפרה שמצד התשובה אין שום הגבלות כלל. וזהו ונשלמה פרים שפתינו, ונשלמה הוא (לא רק מלשון תשלומין, אלא גם) מלשון שלימות, שע"י התשובה דשובה עד הוי' אלקיך נעשה שלימות הכפרה, למעלה יותר מהכפרה שע"י קרבנות (פרים). אמנם, הרי ישנה מעלה גם בעבודת הקרבנות, בהקרבת הבהמה שמחוץ להאדם, וע"ד משנת"ל65 בענין ובמה בשופר, שלא מספיק אמירת פסוקי מלכיות וזכרונות, העבודה שבנפש האדם עצמו, אלא צריך להיות גם התקיעה בשופר של איל גשמי שמחוץ להאדם דוקא, הנה גם בנוגע למעלה זו נאמר ונשלמה פרים שפתינו, שבשפתינו ישנה גם שלימות זו כו'. וע"י העבודה דונשלמה פרים שפתינו עכשיו, הנה בקרוב ירד ביהמ"ק השלישי66, ושם נעשה לפניך כמצות רצונך67, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.