בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
א. בנוגע לענינים המבוארים בפרשת השבוע,
– שהתחלתה: "ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה", "האמורות בהר גריזים ובהר עיבל"1, ששם "נעשו ערבים זל"ז"2; ואח"כ מדובר בענין איבוד עבודה זרה: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים גו' את אלהיהם וגו'"3; ואח"כ מדובר בענין המשכן וביהמ"ק: "לשכנו תדרשו" ("זה משכן שילה")4, "אל המנוחה (זו שילה) ואל הנחלה" (זו ירושלים)5, "המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם" (בנו לכם בית הבחירה בירושלים)6 –
מתעכבים המפרשים על המשך וקישור הענינים.
ובהקדמה:
אף ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"7, הרי במשנה תורה דרשינן סמוכים8.
ונוסף לזה, הרי ידוע מ"ש השל"ה9 בפירוש "אין מוקדם ומאוחר בתורה", שאין הכוונה שהתורה הקדושה אינה מסודרת בסדר ח"ו,
– כמובן במכ"ש מעניני הבריאה, שכל דבר שבעולם, אפילו דומם, אינו בדרך מקרה ח"ו, אלא בהשגחה פרטית10, וכ"ש בנוגע לתורה שהיא "כלי אומנתו של הקב"ה", "דיפתראות ופינקסאות"11, שעי"ז ברא הקב"ה את העולם, הרי בודאי שכל ענין הוא בסדר מסודר. ועאכו"כ שכן הוא מצד דרגת התורה שלמעלה משייכות לעולם, "נעלמה מעיני כל חי"12 –
אלא שלפעמים הוצרכו (מאיזה טעם כו') להקדים את המאוחר ולאחר את הקדום, ובאופן כזה הוא סדרם האמיתי ע"פ תורה.
וכיון שכן, יש למצוא את המשך וקישור הענינים הנ"ל בפרשת השבוע – ענין הערבות דבנ"י, הענין דע"ז, והענין דביהמ"ק.
ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה:
כללות ענין העבודה נחלק לב' הקוין דחיוב ושלילה – "סור מרע" ו"עשה טוב". וכמו"כ בתורה – ששני דברות הראשונים ש"מפי הגבורה שמענום"13 מפני "שהם כללות כל התורה כולה", הם "אנכי" ו"ולא יהי' לך", חיוב ושלילה ("מצות ואזהרת ע"ז")14.
ובזה גופא – הנה סדר הענינים כפי שהם מלמעלה הוא באופן שלכל לראש הוא החיוב ואח"כ היא השלילה, שזהו הסדר ד"אנכי" ואח"כ "לא יהי' לך" (שזה הי' בדורו של אנוש15); אבל סדר העבודה למטה הוא באופן שתחילה צריך להיות "סור מרע", ואח"כ "עשה טוב".
וזהו גם תוכן שני הענינים שבפרשת השבוע: סור מרע – שלילת וביטול הענין דע"ז ("אבד תאבדון וגו'"), ועשה טוב – המשכת אלקות בעולם ע"י המשכן וביהמ"ק ("לשכנו תדרשו", "מנוחה ונחלה").
וההקדמה לכל זה היא: "ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" (חיוב ואח"כ שלילה), "האמורות בהר גריזים ובהר עיבל", ששם "נעשו ערבים זל"ז" – שלכל לראש צריכה להיות מציאות של ציבור, שזהו תוכן ענין הערבות, שכל אחד מישראל ערב עבור חבירו16; ולאחרי שישנה מציאות הציבור דכלל ישראל, אזי נעשית על ידם כללות העבודה בשני הקוין דסור מרע ועשה טוב.
וזהו גם סדר שלש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה17: מינוי מלך – שעי"ז ניתוסף אצל בנ"י בקבלת מלכות שמים (כמבואר בדרושי מינוי מלך18) – היא מצוה המוטלת על הציבור, וקשורה עם כללות המציאות דכלל ישראל בתור ציבור; ולאחרי כן באה העבודה בשני הקוין דסור מרע ועשה טוב – להכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה.
ג. ויש לקשר ענין זה עם הזמן שבו קורין פרשת ראה19 – שבת ר"ח אלול או שבת (שלפניו, שעם היותו עדיין בחודש אב, הרי בו) מברכים חודש אלול:
ובהקדם מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחת חג הפסח תרצ"ד20 אודות האווירה של חודש אלול בליובאוויטש, שמאמרי החסידות של שבת מברכים אלול שהיו מתחילים "א.ני ל.דודי ו.דודי ל.י ר"ת אלול", או "השמים כסאי" (בשבת ר"ח), או "ראה אנכי נותן לפניכם היום", היו כבר חדורים ברוח של חודש אלול ("אלול'דיקע"), והיינו לפי שגם פרשת ראה שייכת לחודש אלול.
ויש לומר, שמצד השייכות הפנימית דפרשת ראה לחודש אלול, הנה מאמרי אלול שבלקוטי תורה – שסודר ע"י אדמו"ר הצ"צ – נכללו בפרשת ראה, ולא בפני עצמם (בכותרת מיוחדת), כדרושי ר"ה, שבת תשובה ועוד21.
ובנוגע לעניננו:
כללות העבודה דחודש אלול – סיום ותיקון השנה החולפת, וההכנה לשנה הבאה לקראתנו לשלום, החל מר"ה, שבו נעשה בנין המלכות כו' – היא בב' הקוין דסור מרע ועשה טוב, שהם בדוגמת ב' הענינים דאיבוד ע"ז ובנין המשכן וביהמ"ק שבפרשת ראה.
ויש להוסיף, שענין התשובה שבחודש אלול הוא לא רק בנוגע לתיקון הענינים הבלתי רצויים ("סור מרע", "אבד תאבדון"), אלא גם בנוגע להוספה ועלי' בקדושה גופא, שדוגמתו בפרשת ראה היא העלי' בקדושה גופא מהמשכן למקדש (ועד"ז במשכן גופא – מהמשכן שבמדבר למשכן שילה; וכן בביהמ"ק גופא – מבית ראשון לבית שני, עליו נאמר22 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון").
וכמו"כ מודגש בחודש אלול – שענינו הוא ההכנה לר"ה – ענין האחדות של בנ"י (בדוגמת ענין הערבות שבפרשת ראה), כמובן מדברי רבינו הזקן בלקו"ת23 בביאור הטעם שלעולם קורין פרשת נצבים קודם ר"ה, "אתם נצבים היום כולכם", להיות לאחדים כאחד.
וע"פ מ"ש24 "ברכנו אבינו כולנו כאחד", הרי עי"ז ניתוסף בברכותיו של הקב"ה לשנה הבאה, לכתיבה וחתימה טובה.
* * *
ד. ע"פ האמור לעיל (ס"ב) שענינו של המשכן וביהמ"ק הוא לפעול גילוי אלקות בעולם, "ושכנתי בתוכם"25, דירה בתחתונים, מובן, שביהמ"ק הוא היסוד של העולם.
ובהקדמה26:
אמרו רז"ל27 "שבעה דברים קדמו לבריאת העולם", וא' מהם הוא ביהמ"ק.
אבל, אין לומר שמצד קדימת ביהמ"ק לעולם נעשה ביהמ"ק היסוד של העולם, כי, נוסף לכך שענין זה אינו שייך לביהמ"ק דוקא, שהרי מלבדו יש עוד ששה דברים שקדמו לעולם, הנה הדברים שקדמו לעולם הם למעלה מן העולם (אף שמזה גופא שקדמו לעולם, מוכח, שיש להם שייכות לעולם), שלכן נימנו בין הדברים שקדמו לעולם גם ענינים רוחניים, כמו תורה ותשובה ושמו של משיח, שאינם יכולים להיות היסוד של העולם, שהוא גם יסוד כפשוטו, שצריך להיות דבר גשמי, כמו העולם עצמו.
ולהעיר, שבעולם למטה הנה היסוד הוא למטה מהבנין, אבל לאמיתתו של דבר – כפי שהוא למעלה, ששם מתגלים כל הענינים כפי שהם לאמיתתם (ולא כפי שבאים למטה באופן של העלם והסתר) – הנה היסוד הוא למעלה מהבנין28. ויש לתווך ב' הענינים – ע"פ הידוע שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר29, ולכן היסוד הוא למטה, וככל שיהי' מושתת למטה יותר, אזי הבנין שמיוסד עליו יהי' חזק יותר. ועד"ז בנוגע לענין ההעלאה, כהמשל שמביא רבינו הזקן30 ש"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא, כמו בהגבהת כותלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל, לא הי' מגבי' התחתונים".
וזוהי המעלה המיוחדת דביהמ"ק, שנוסף לכך שקדם לעולם, הרי הוא גם היסוד של העולם – כדאיתא בגמרא31 בנוגע ל"אבן (ש)היתה שם (בקדש הקדשים) .. ושתי' היתה נקראת" (שגם לאחרי שחרב ביהמ"ק לא נגע בה החורבן ונשארה בקיומה32), ש"ממנה הושתת העולם", והיינו, שזהו יסוד העולם33.
וענין זה הוא לא רק בנוגע לאבן השתי', אלא גם בנוגע לכללות ביהמ"ק, כפי שדרשו רז"ל במסכת סנהדרין34 על הפסוק35 "כי השתות יהרסון", שקאי על ביהמ"ק. וגם המ"ד שמפרש פסוק זה על (צדיקים) "חזקי' וסיעתו", לא פליג בגוף הדבר שביהמ"ק הוא שתי' ויסוד העולם.
וככל הענינים, הנה גם ענין זה נוגע להלכה – כפי שמצינו בירושלמי פסחים36: "נשייא דנהגן דלא למישתי' (שלא לסדר ולערוך החוטין שהולכין לאורכו של בגד מלשון או בשתי או בערב) מן דאב עליל (מר"ח אב ואילך), מנהג, שבו (בחודש אב) פסקה אבן שתי', מה טעם, כי השתות יהרסון".
וזוהי מעלת ביהמ"ק הגשמי, שלהיותו היסוד של העולם הגשמי, הנה על ידו נפעלה השראת השכינה בעוה"ז הגשמי, וזהו העילוי שניתוסף ע"י ביהמ"ק גם לגבי מ"ת, שהרי גילוי השכינה שהי' במ"ת לא פעל בגשמיות העולם, ואילו פעולת ביהמ"ק היא בגשמיות העולם37.
אך לא די בעצם המציאות של ביהמ"ק, שהרי כל הענינים צריכים להיות ע"י עבודה (וכשם שלא די בהקדמת נעשה לנשמע, אלא צריך להיות קיום המצוות בפועל ממש), ולכן צריכה להיות גם עבודת האדם בביהמ"ק – הקרבת הקרבנות וכו', שעי"ז דוקא נעשית השראת השכינה בביהמ"ק, וכפי שרואים ב"משכן דאיקרי מקדש"38, שהשראת השכינה ביום השמיני למילואים – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו'"39 – היתה רק לאחרי וע"י קרבנותיו ועבודתו של אהרן40, אע"פ שגם במשך שבעת ימי המילואים היתה הקמת המשכן ע"י משה, שהי' שקול כנגד כל ישראל41.
ידוע מ"ש הרמב"ן43 ש"עיקר החפץ במשכן (ומקדש) הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון".
אבל הרמב"ם כתב בסהמ"צ44: "ציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהי' ההקרבה כו' ואליו תהי' ההליכה ועלי' לרגל כו' והוא אמרו ית'25 ועשו לי מקדש". ועד"ז הוא ברמב"ם ריש הל' ביהב"ח ובסהמ"צ שורש יב.
וכיון שמקרא מלא הוא בנוגע לכוונת מ"ע זו ד"ועשו לי מקדש" שהיא "ושכנתי בתוכם", וכן בנוגע למקום ה"ושכנתי" שהוא הארון (כהובא ברמב"ן) – הרי אי אפשר לומר שהרמב"ם חולק בזה על הרמב"ן; וראי' (ועכ"פ – זכר) לדבר גם מדברי הרמב"ם עצמו45, וז"ל: "וצוונו אנחנו שנבנה היכל לשמו יתעלה ונשים בו הארון שיש בו כו'".
ועכצ"ל, שגם לדעת הרמב"ם החפץ במקדש הוא מנוחת השכינה, ובעיקרה הוא על הארון, ובמילא מובן שבו תלוי' גם שלימות קדושת המשכן.
– ולכן המשכן בזמן שלא הי' בו הארון, הי' לו דין במה גדולה46. ואין להקשות מהא דביהמ"ק בקדושתו גם לאחר שנגנז (ואפילו לאחר שניטל) הארון47 – כי הוא לפי ש"שכינה אינה בטילה"48; משא"כ המשכן שהי' מלכתחילה רק "לפי שעה", דירת עראי, ולא מנוחה ונחלה. –
אלא, שהרמב"ם מדבר בענין המצוות שנצטוו בנ"י לעשות בבית הבחירה (עבודת האדם), והרמב"ן מדבר בענין וחפץ אשר במשכן עצמו, שהוא "ושכנתי", השראת השכינה שהיתה בו מלמעלה. וענין זה הי' בעיקר ע"י הארון, שבו לא היתה שום עבודה (כמו בשאר כלי המשכן), וענינו הוא כלי להגילוי שלמעלה.
[וצע"ק מענין ההזי' על בין הבדים וכו'. וי"ל, בהקדם התמי', איך הי' בזה כל אותן השנים שהי' המשכן בנוב וגבעון, והארון בקרית יערים ועיר ציון. וע"כ צ"ל שהעיקר בזה מקום (בדי) הארון שבקדה"ק. אבל קשה למ"ד דהזי' על הכפורת צריך שיגע בכפורת49. ועכצ"ל, דגם לדידי' אינו מעכב כלל; ונוב וגבעון יוכיחו. ועצ"ע].
ו. ועפ"ז יש לפרש מה שהרמב"ם לא מנה עשיית הארון במנין המצות (ובפרט שמנה משאו בכתף)50, ולא עוד אלא שבסהמ"צ שם כשמבאר הטעם שאינו מונה את עשיית "המנורה והשלחן והמזבח וזולתם" כי "כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש", אינו מזכיר כלל את הארון:
ובהקדמה – שלכאורה יש לתרץ, שזהו לפי שהארון ענינו רק כלי שיהי' "ושכנתי בתוכם", וזהו כללות ענין כל התומ"צ, "ואין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה"51. והציווי לעשות הארון, אף שהוא "מעשה מיוחד", הרי ענינו – כולל עניני "התורה כולה" ו"המצות כולם", ולכן נחשב כציווי כולל52.
– ובכ"ז נמנה בנין ביהב"ח, אף שענינו "ושכנתי בתוכם", כי בבנין ביהב"ח ישנם עוד ענינים: ההקרבה וכו', והם הם שנמנו בתרי"ג המצות; משא"כ בארון (ונתינת הלוחות בארון – לפי' זה – אינה אלא פרט מעניני (קדושת) הארון, או שאינה לדורות).
ובכ"ז מונה הרמב"ם מ"ע דמשא בכתף ומל"ת דלא יסורו, כי אין תלוי' בזה קדושת הארון וענינו ד"ושכנתי בתוכם", כי אם ציווי מיוחד הוא לכהנים שישאוהו בכתף וכו'.
אבל, פי' זה בשיטת הרמב"ם דוחק הוא, דסו"ס כיון שיש ציווי על "מעשה מיוחד", עשיית הארון – למה לא יכנס במנין המצות? ומה בכך שענינו כולל, כיון שנוסף ציווי "מעשה מיוחד". ולא עוד אלא שכש"כ הוא ממצות עשה דאמונת ה' שמונה הרמב"ם53, אף שענינה כולל עוד יותר54.
ז. ולכן נ"ל פי' שיטת הרמב"ם באופן אחר, ובהקדם התמי' גדולות:
א) למה השמיט הרמב"ם כל דיני עשיית הארון?
ב) איך זה נטל יאשיהו הארון ממקומו שנצטוו בנ"י לשומו שם וגנזו? ובש"ס55 מוכח שלא הי' זה ע"פ הציווי56 וכיו"ב, כי אם שדאג שמא יגלה לבבל לאחרי זמן?
ולתרץ כל הנ"ל י"ל – דמעשה יאשיהו57 מוכיח דקראי כפשוטם, דעשיית הארון והבאתו לקדה"ק הוא אך ורק כדי שיהי' "ונועדתי לך שם"58. ולאחרי שנעשה זה ובאופן ד"אינה בטילה" לעולם59 – שוב לא מצינו מצוה בעשיית הארון. אלא שכל זמן שישנו (ולאחרי שיתגלה לעת"ל) – נצטוו לשאתו בכתף ושלא יסירו הבדים.
ולכן לא נמנית עשיית הארון במצות (לדורות) ולא הובאו דיני עשייתו, כי "מאי דהוה הוה"60, ומזמן בנין ביהמ"ק הא' – אין כל ציווי בזה.
ובזה מתורץ ג"כ הא דבמלחמות פלשתים וכיו"ב לא גנזו את הארון עד עבור המלחמה (וע"ד שעשה יאשיהו) – וע"פ הנ"ל מובן, כי, במשכן שילה וכו', נטילת הארון ממקומו היתה מבטלת ה"ונועדתי לך שם", שהרי בנטילתו הי' למשכן רק קדושת במה גדולה וכנ"ל (והטעם – שהיתה רק דירת עראי),
– ורק במקום פקו"נ (מיתת אנשי בית שמש61 ומיתת עוזה62) הותר שלא להחזיר הארון למשכן.
וע"פ הנ"ל, מעשה יאשיהו – ראי' חזקה לשיטת הרמב"ם דאין מ"ע כלל (משנבנה ביהמ"ק) לעשות ארון. – ולפע"ד כ"ז ברור וגם פשוט.
אלא שמ"מ הוצרך יאשיהו לגנוז את הארון בביהמ"ק דוקא, ולא במקום אחר, כי, אף ש"שכינה אינה בטילה", מ"מ, לכל הדעות כמה דרגות בהשראת השכינה שבביהמ"ק, כמפורש ביומא63, ונצטוו במ"ע נצחית – שבביהמ"ק תהי' אותה דרגת ההשראה שבאה ע"י שהכניסו לשם הארון באופן דדירת קבע. ובעת שישראל זוכין יש דרגא נעלית מזו64: כשהארון נמצא (עכ"פ גנוז) בביהמ"ק, כשנמצא במקומו בקדה"ק וכו'65.
ח. אלא שעדיין יש להבין:
לדעת המ"ד (הובא לעיל) דהזי' על הכפורת צריך שיגע – איך זה גנז יאשיהו את הארון, שהרי (עכ"פ לכתחילה) צריך שיגע.
וי"ל:
א) דהדאגה דיגלה לבבל מספיק כוחה לגנוז הארון בזמן שאין כל חיוב (אפילו לכתחילה) שיהי' בקה"ק, אף שלאח"ז בדרך ממילא לא תוכל להיות הנגיעה ביוהכ"פ (וכמה דוגמאות לזה, ואפילו בחיוב ואיסור ברור66).
ב) מ"ד דצריך שיגע – יסבור כמ"ד דלא גנזו יאשיהו (אלא שניטל הארון לבבל), ודלא כפסק הרמב"ם67 – דנגנז.
ט. וע"פ האמור לעיל שיש בביהמ"ק שני ענינים: ביהמ"ק עצמו שענינו השראת השכינה, והעבודה בו – יש לבאר המשך הענינים בפרשת השבוע באופן אחר, בעומק יותר:
"ראה" – הסתכלות חזקה – שתכלית הכוונה היא בענין המשכן והמקדש, שענינם הוא השראת השכינה, שנקראת כן ע"ש "ושכנתי בתוכם"25 שנאמר בעשיית המשכן, ומשם תתפשט השכינה בכל העולם, להיות לו ית' דירה בתחתונים68. וזהו גם ענינו של ר"ה, בנין המלכות.
וענין זה נעשה ע"י כללות עבודת בנ"י בתור ציבור – ענין הערבות ("ברכה וקללה", "האמורות בהר גריזים ובהר עיבל").
ועבודה זו נחלקת לב' קוין: סור מרע – איבוד ע"ז, ועשה טוב – העבודה במשכן ומקדש ("שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וגו'"6).
* * *
י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ראה אנכי נותן לפניכם היום גו'.
אח"כ צוה לנגן הניגון "סטאַוו יאַ פּיטוּ".
* * *
יא. בשיחת69 חג הפסח הנ"ל (ס"ג) מתאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את מצב הרוחות בחודש אלול בליובאוויטש. ובתחילת הפיסקא שם: "נאָך שבת נחמו האָט מען שוין אָנגעהויבן לערנען נאָך מעריב לקיים מ"ש70 "קומי רוני בלילה"71, און ווען עס איז אָנגעקומען שבת מברכין אלול האָט מען שוין אָנגעהויבן פילן דעם אלול-אויר כו'"72.
ואינו מובן: מדוע סידר את ב' הענינים – ההוספה בלימוד לאחר שבת נחמו, וההנהגה דחודש אלול – בפיסקא אחת73, והרי לכאורה שני ענינים שונים הם?
וביותר אינו מובן, דבפיסקא שלפנ"ז מצייר את ההנהגה ד"בין המצרים". והרי ההנהגה הקשורה בשבת נחמו שייכת לכאורה לההנהגה דבין המצרים, כי הנחמה (דשבת נחמו) היא על הענינים דבין המצרים, וא"כ, הרי מתאים לכאורה לסיים את הפיסקא ע"ד בין המצרים בענין ההנהגה שלאחרי שבת נחמו (ומסיימין בטוב74), והפיסקא שלאחרי זה – להתחיל בההנהגה דחודש אלול?
יב. ויש לבאר ע"ד הידוע בענין התשובה – נקודה התיכונית דחודש אלול – אשר אף שהתשובה היא למעלה מהתורה (שלכן מכפרת היא גם על הפגמים ועברות דת"ת), מ"מ "גילוי" כל ענין התשובה הוא ע"י התורה דוקא75.
וכן בנוגע לעבודת האדם: עם היות שעיקר העבודה בחודש אלול הוא עבודת התשובה, אעפ"כ, זה עצמו "מתגלה" ע"י ת"ת; בכדי לידע גודל הכרח התשובה ואיך לשוב וכו', צריך להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, ובפרט בלימוד פנימיות התורה76, המבארת את עניני התשובה באר היטב77.
ולכן סידר כ"ק מו"ח אדמו"ר את ענין ההוספה בלימוד בפיסקא אחת עם ההנהגה דחודש אלול, שמרמז בזה, שהעבודה דחודש אלול – תשובה – קשורה היא בהוספה בלימוד התורה.
וכפירוש סיום הכתוב78 "אני לדודי ודודי לי" – ר"ת אלול79 – "הרועה בשושנים", דב"שושנים" – ב' פירושים80: תליסר עלין דרחמי (מקום התשובה), וששונים בתורה.
יג. ב' בחינות בתורה81: א) בחינת גשם דתורה, אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת. ב) בחינת טל תורה, אתעדל"ע מצד עצמה.
וגם בחינה זו ישנה באופן לימוד התורה82 ע"י האדם; באופן זה "הדיבור של האדם הוא בתכלית הביטול בעצמותו, עד שאין הדיבור בא מצד עצמו כלל, אלא נדבר בו דבר ה' זו הלכה ממילא ומאליו"83, וכמ"ש84 "תען לשוני אמרתך", כעונה אחר הקורא85.
יגמה"ר הם למעלה מהשתלשלות, בחינה שאין אתעדל"ת מגיע שם. ומזה מובן, ששייכות יגמה"ר לתורה היא, בעיקרה, ללימוד התורה באופן ד"תען לשוני אמרתך".
יד. שייכות לימוד התורה באופן דתכלית הביטול – לחודש אלול, גם מרומז הוא ע"י הזכרתו בתחלת פרשת ראה (שקוראין בר"ח אלול או בשבת שלפניו): "כי אם אל המקום אשר יבחר גו' אל המנוחה ואל הנחלה גו' והי' המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם", "בנו לכם בית הבחירה בירושלים" (כנ"ל ס"א):
"עיקר החפץ במשכן (ומקדש) הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון"43, וענין הארון הוא: א) תורה, כמ"ש86 "אין בארון רק שני לחות האבנים", ב) בארון לא הי' שום עבודה (כמו בשאר כלי המשכן); ענינו הוא שהי' כלי להגילוי שמלמעלה – "ונועדתי לך שם ודברתי גו'"87 (כנ"ל בארוכה). ודוגמתו – לימוד התורה בתכלית הביטול88.
טו. ההוראה מהנ"ל בנוגע לפועל:
בימי חודש אלול – וגם בהימים שלפני זה, משבת נחמו – צריך להרבות בלימוד התורה – גליא דתורה ובפרט בלימוד פנימיות התורה.
(ומה שלא השלימו בהימים שמשבת נחמו עד עכשיו, צריך להשלים בהימים שמכאן ולהבא, ובאופן ד"כפלים לתושי'"89, כמבואר באגה"ת פ"ט).
והלימוד צריך להיות בביטול – "תען לשוני אמרתך",
שעי"ז תומשך ההשפעה מלמעלה90 באופן דצדקה91 – כהצירוף דשם הוי' שמאיר בחודש אלול92: ס"ת "וצדקה תהי' לנו כי"93 – צדקה, ולא שכר מוגבל כפי ערך העבודה,
בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחא.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה", והניגון "הושיעה את עמך"].
______ l ______
הוסיפו תגובה