אבי שבשמיים, מלכי,
האם אתה שומע אותי? אותי הקטנה, כאן למטה?
האם יתכן בכלל שאיכפת לך ממה שאני עוברת?
אתה נראה רחוק כל כך, רב עוצמה כל כך, מנותק כל כך.
שם, כל כך גבוה. כל כך רחוק ממני, הקטנה, כאן למטה.
האם אתה זוכר את המבחנים שאתה מעביר אותי – את הקשיים שעמם אני נאלצת להתמודד מדי יום, את האתגרים שנראים לי כל כך בלתי אפשריים?
האם איכפת לך מדברים קטנים שכאלה?
ועדיין, איכשהו, אלוקיי, אני מרגישה שכן איכפת לך.
החזק בידי, חזק אותי, עזור לי להתגבר על המכשול הזה.
נחם אותי כמו אם המנחמת את ילדה.
תן לי לחוש את קירבתך, לא את הריחוק שלך.
תן לי להיות מוקפת בחום נוכחותך, לא באדישות יכולתך הנצחית והכבירה.
מחה את דמעותיי.
חבקני כמו אם.
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום; והקללה: אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום... " (דברים יא, כו–כח).
בפרשת השבוע חוזר משה על כמה מן המצוות הבסיסיות, כולל עבודת ה', האיסור על עבודת אלילים וחיי טוהר בארץ הקודש.
משה שם את המצוות הללו בפרספקטיבה באמצעות ההסבר, שהבחירה אם לקבל את התורה בשלמותה או לא, כמוה כבחירה בין ברכה לקללה, בין חיים למוות.
בהמשך הפרשה (דברים יד, א) מכריז משה:
"בנים אתם לה' אלוקיכם".
מספר התלמוד:
"רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע... שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב".1
במקום אחר מצהיר התלמוד:2
מחובתו של האב למול את בנו, לפדות אותו (אם הוא הבכור), ללמדו תורה, ללמדו מלאכה, ויש האומרים – ללמדו כיצד לשחות.
אולם על האם לא מוטלות החובות החינוכיות הללו.3
באמצעות אמירות אלו מלמדנו התלמוד על ארכיטיפ האב וארכיטיפ האם.
(חשוב להבהיר כי איננו מתייחסים לאמהות ולאבות ככאלה, אלא לארכיטיפים שלהם, כלומר לאב ולאם בצורתם האב-טיפוסית. יתכן בהחלט שלאם מסוימת תהיינה תכונות "אבהיות" מסוימות ולהפך, וכי בשלבים שונים של חיי הילד והתפתחותו, כל הורה יצטרך להתאים את גישתו האב-טיפוסית לילדו ולצרכיו).
אהבה אימהית כוללת חיבה, משחק עם הילד והרעפת אהבה ורוך.4
אהבת אב כוללת הקניית ידע, לימוד תורה ועזרה ברכישת אומנות (מקצוע).
האם אף פעם לא חדלה מלאהוב את ילדה ולחבבו, אפילו כשהילד הופך למבוגר. גם אם ילדה גדל ונעשה מאוד בשל ועצמאי, הרי בעיני דמיונה אין היא יכולה לשכוח כי ילד זה היה פעם חלק ממנה. היא נתנה לתינוק הזה את חייה ואת דמה, ולכן תמיד תראה אותו כזקוק לעזרתה ולהגנתה.
מערכות היחסים של האם ושל האב, שתיהן אמיתיות ורבות-עוצמה. שניהם חשים אהבה יוקדת וחיבה בלתי מעורערת לילדם או לילדתם.
אולם, האב והאם נעים בכיוונים מנוגדים ביחד לילדם. האב נע הרחק מן הילד, בעוד האם נעה לקראת הילד.
האב עסוק בהתנתקות מן הילד בכך שהוא פועל כמורה וכמדריך ומציע לילד הזדמנויות לצמוח ולהשתנות. דרך הלימוד וההדרכה שהוא מעניק לילד, הוא גומל אותו ומלמדו לחיות באופן עצמאי ואחראי.
האם, לעומת זאת, אינה מחויבת לחובות חינוכיות מעין אלה, שכן האינסטינקט שלה הוא להחזיק בילדה ולהדחיק את בגרותו – אותה בגרות שהיא-היא דווקא מטרת חינוכו של הילד.
האהבה האבהית מסייעת לילד להשתחרר מן הסמכות ההורית ולהתרחק ממנו, בעוד האהבה האימהית רק מגבירה את הקשר שלה לילד.
הגישות האב-טיפוסיות – הארכיטיפיות – של האב ושל האם לביטוי אהבתם, נעוצות במערכת היחסים הדו-צדדית של ה' עם בני עמו.
"בנים אתם לה' אלוקיכם".
אלוקים פועל הן כאם והן כאב. הוא מפגין את שני סוגי האהבה: הגנה ועזרה, וכן משמעת ולימוד. אנו זועקים לאלוקים כילד קטן הבוטח בחיבוקה המנחם של אמו, אך אנו גם יראים את אלוקים ועובדים אותו בכל הכבוד והיראה.
אלוקים, כאבינו, מצוי במרחק אינסופי מאתנו, ומעניק לנו את האחריות להפגין עצמאות. הוא תובע מאתנו אומץ לב בעשיית החלטות נכונות בחיינו. הוא מצפה מאתנו להיאבק ברוע ומוכיח אותנו על חולשותינו או על תנודותינו. הוא מצווה עלינו להתגבר על פיתויים, לשמוע למצוותיו ולבחור בברכה, במקום לסור מן השביל ולבחור ב"קללה".
למען האמת, ה"רוע" ושביל ה"קללה" אינם קיימים כלל. החשיכה היא רק הסתר האור, מצב הוויה המסתיר את האמת הפנימית. החושך קיים רק כדי לקרוא לנו להתגבר עליו, כדי לעורר את כוחותינו ואת אמונתנו הפנימיים ביותר. מטרתו היא לאפשר לנו להתגבר עליו ובדרך זו, הוא מציע לנו את חופש הבחירה העילאי.
באמצעות גילוי האור והפיכת השלילי ליסוד החיובי המצוי בבסיסו, אנו נאלצים לממש את מלוא יכולתנו ולפתח את כישורינו הפנימיים הרדומים. כך אנו מבשילים והופכים לאינדיבידואלים שלמים מבחינה רוחנית.
עם זאת, בעוד אלוקים כאבינו מצווה עלינו את החוק האלוקי, הרי אלוקים כאימנו, כשכינה, מעניק לנו סיוע אלוקי. השכינה יורדת כדי להיות עם ילדיה. שום דבר, אף לא החטאים ואי-הציות הגדולים ביותר, יכולים לכרות את הקשר הבלתי מעורער שבין אם לילדה. ככל שהילד נראה בשל ועצמאי מאוד, כך גוברת המידה שבה רואה האם את הצורך שלו בעזרתה, והיא מגבירה את אהבתה ומתקרבת לילדה עוד יותר. השכינה – שוכנת אתם בתוך טומאתם5 – נוכחת תמיד, דואגת לילדה ומסייעת לו.
אלוקים מעניק לנו את חופש הבחירה ומזהירנו לבחור בברכה ובמצוות במסענו לקראת עצמאות וצמיחה רוחנית. אך בעת ובעונה אחת, אלוקים נמצא עמנו כאם, מסייע לנו למחות את דמעותינו ואת תסכולינו ואוחז בידנו ברוך ובעדנה.
הוסיפו תגובה