בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ג.

בלתי מוגה

א. אודות פרשת נצבים כותב רבינו הזקן בלקוטי-תורה1: "הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה, ומרומז במלת היום, דקאי על ר"ה".

וידוע גם מה שסיפר רבינו הזקן ששמע מרבו המגיד בשם רבו הבעש"ט2 בפירוש "אתם נצבים היום", "דהיום קאי על ראש השנה שהוא יום הדין, וכמ"ש3 ויהי היום גו', ותרגם והוה יום דינא רבא, ואתם נצבים, קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין", והיינו, שלמרות שישנו ענין של דין, מ"מ, זוכים בדין.

וכדאיתא בטור4: "מנהגו של עולם אדם שיש לו דין כו', לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים כו' ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס".

ב. וצריך להבין: הרי ידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו כו', וא"כ, איך יכול להיות בטוח שיזכה בדין?

אך הענין הוא:

הפסוק "אתם נצבים היום" בא בהמשך למ"ש בסיום הפרשה שלפנ"ז: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד. היום הזה"5, אבל "היום הזה" – לאחרי שעברו ארבעים שנה (כפירוש רש"י "שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה") מ"היום הזה נהיית לעם"6, דקאי על מ"ת שאז קבלו בנ"י מלכותו של הקב"ה ואח"כ קבלו גזירותיו (כדאיתא במכילתא7) – אזי "נתן ה' לכם לב לדעת עינים לראות ואזנים לשמוע".

ובפרטיות הו"ע ג' המוחין חב"ד8: "לב לדעת" – ענין הדעת, "עינים לראות" – ענין החכמה, נקודת השכל, שהיא באופן של ראי', ו"אזנים לשמוע" – ענין הבינה, הבנה והשגה.

ולהעיר גם מהמאמר של אדמו"ר הזקן ד"ה ענין ר"ה ויוהכ"פ9, שמסיים שם בפירוש הכתוב10 "לתהלה ולשם ולתפארת", שהם ג' המוחין חב"ד.

ועז"נ "נתן ה' לכם" – ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"11, אפילו כאשר הנותן הוא בשר ודם, ומכ"ש בנוגע לענין הנתינה מלמעלה.

ומזה מובן, שבודאי שאין זה באופן של העלם שאינו במציאות12, אלא זהו ענין שישנו במציאות, ואדרבה – זוהי המציאות האמיתית, כיון שניתן מהקב"ה שהוא אמתת המציאות; ובודאי שיבוא גם בהתגלות, שהרי לא ידח ממנו נדח13.

וכיון ש"נתן ה' לכם גו'", לכל אחד מישראל – לכן בטוח הוא שזוכה בדין, והיינו, שגם ענין הדין שישנו לפי שעה הוא רק לצד הטוב, ולכן הנהגתו בפועל היא באופן שלובש לבנים ומתעטף לבנים, בידעו שישנו פסק בתורה ש"אתם נצבים, קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין"14.

* * *

ג. אמנם עדיין צריך להבין:

הענין ד"נתן ה' לכם גו'" הוא מצד למעלה, אבל הכוונה היא בנוגע לפעולה על הנשמה המלובשת בגוף למטה ע"י עבודת האדם דוקא. וא"כ, אף ש"זוכין בדין" מצד למעלה, מ"מ, כאשר מדובר אודות הנהגת בנ"י למטה באופן ש"לובשים לבנים ומתעטפים לבנים כו'" – עדיין אינו מובן: כיצד יכולה להיות הנהגה כזו, בה בשעה שעושה חשבון צדק בנפשו ומוצא שלא בכל העתים הנהגתו היא כדבעי למהוי?!

ונקודת הביאור בזה – ע"פ המבואר בתניא15 בנוגע לעבודה דכל יום, ש"אף שהגוף עומד כו', מ"מ תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה כו', שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף", וכמובא שם (בהמשך הענין)16 מאמר הזהר17 "בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה כו' מסטרא דא".

ועאכו"כ כאשר מבטלים את הענינים הבלתי-רצויים ע"י התשובה, והרי תשובה יכולה להיות "בשעתא חדא וברגעא חדא"18.

ובהקדמה – דלכאורה, כיון שבענין התשובה ישנם כו"כ פרטים, כמו החרטה על העבר, וידוי דברים וכו'19, א"כ, איך אפשר שכל זה יהי' בשעתא חדא וברגעא חדא?

אך הענין הוא – כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ת20 ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד", ומציין מקור הדברים בנגלה דתורה: "כדאיתא בגמרא פ"ג דסנהדרין21 ובח"מ ססי' ל"ד לענין עדות", ששם מדובר אודות פסולי עדות, כמו משחק בקוביא וכיו"ב, ש"אימתי חזרתן, משישברו את פיספסיהן (פי' כלי השחוק) ויחזרו בהן חזרה גמורה כו'", שאז חוזר ונעשה כשר לעדות, אף שרק שבר את כליו, ועדיין לא היתה אצלו חרטה על העבר ולא וידוי דברים.

וענין זה – "עזיבת החטא בלבד .. שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה כו'" – אכן יכול להיות בשעתא חדא וברגעא חדא.

וכיון שכן, הרי מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם, הנה בשעתא חדא וברגעא חדא ה"ה מגיע למעמד ומצב שגם מצד מציאותו למטה ראוי הוא ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים כו'.

ד. ועוד זאת – מצד ענינו של ראש-השנה:

דובר בארוכה אשתקד22 שהענין ד"תמליכוני עליכם" – שזהו עיקר ענינו של ר"ה, כמארז"ל23 "אמר הקב"ה .. אמרו לפני בראש השנה מלכיות .. כדי שתמליכוני עליכם" – הוא נעלה יותר באין-ערוך מענין התשובה, דכשם שבנוגע לקיום מצוות צריך להיות תחילה הענין ד"קבלו מלכותי" ואח"כ "קבלו גזירותי"7, כך גם בנוגע לענין התשובה, שתחילה צריכה להיות הידיעה אודות מציאותו של המלך ("תמליכוני עליכם"), ואח"כ יכולים לשוב אליו כו'.

ועפ"ז נתבאר הדיוק בלשון חז"ל24 "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ", דאף שר"ה ויוהכ"פ נכללים ב"עשרה ימים" (שהרי בלעדם יש רק שבעה ימים), מ"מ, הלשון הוא "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ", שמשמעותו שר"ה ויוהכ"פ אינם נכללים בימים אלו – כי, מצד ענין התשובה שבהם נכללים גם הם ב"עשרה ימים" ("עשרת ימי תשובה"), אבל מצד ענינם העיקרי (ובנדו"ד: ר"ה, שענינו "תמליכוני עליכם") הרי הם למעלה מעשרת ימי תשובה, שהם "בין ר"ה ליוהכ"פ".

וכידוע שבנין המלכות ("תמליכוני עליכם") נמשך ממקום נעלה יותר מהמקום שממנו נמשך ענין התשובה (שזהו גם ה"מקום שבעלי תשובה עומדין"25).

ומזה מובן, שבר"ה, מצד הענין ד"תמליכוני עליכם", שהוא למעלה גם מענין התשובה – אין מקום כלל לענין של חטא ועון, ומטעם זה אין אומרים וידוי בר"ה26.

וענין זה נמשך ופועל כבר בערב ר"ה – שעם היותו סוף ימי הסליחות, אין אומרים בו תחנון27, שכן, מצד הטירדה בענין ד"תמליכוני עליכם", שעוד מעט ("אָט אָט") צריך לבקש "מלוך על העולם כולו בכבודך", ומצד השמחה שבודאי תתמלא בקשתו, הרי הוא נמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, שאין נתינת מקום כלל לענין של חטא ועון.

וכיון שכן, הרי בודאי בטוחים כל ישראל ש"זוכין בדין", ולכן "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים כו' ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה", והיינו, שהשמחה נמשכת וחודרת גם בנוגע לעניני הגוף, ועד לאכילת בשר – "אין שמחה אלא בבשר"28 (שהוא למטה יותר מדגים ועופות29) – כפי שמצינו שערב ר"ה הוא מארבעה פרקים בשנה שבהם יש דינים מיוחדים בנוגע למכירת בשר, "מפני שהעם כולן צריכים לבשר"30.

ה. וזהו כללות הענין ד"אתם נצבים היום גו'" (שבא בהמשך להאמור לפנ"ז "נתן ה' לכם וגו'", כנ"ל ס"ב),

– שענין זה נאמר לכל אחד מישראל, לא רק ל"ראשיכם שבטיכם", אלא גם ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שהם הנתינים שבאו להתגייר בימי משה ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים (כפירוש רש"י31); ועד"ז בכל אחד מישראל גופא: לא רק הכחות הנעלים, הבנה והשגה, "ראשיכם שבטיכם", אלא גם הכחות התחתונים, "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", וכתורת רבינו הזקן32 בפירוש "חוטב עציך", מלשון עצה, שצריך לחטוב ולעקור ("אויסהאַקען") את ה"רבות מחשבות בלב איש"33, ו"שואב מימיך", לשאוב ולכלות ("אויסשעפּן") את המים שמצמיחים כל מיני תענוג34 (ענינים בלתי-רצויים) –

שכולם "קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין" – הן מצד ענין התשובה (ומה גם שענין התשובה הוא באופן ד"כפלים לתושי'"35), והן (ועוד יותר) מצד הענין ד"תמליכוני עליכם" שלמעלה גם מענין התשובה,

והיינו, שכל אחד מישראל חדור בהענין ד"תמליכוני עליכם", שעי"ז מגיעים בהעצמות, ומשם נמשך הענין ד"יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב (ובאופן ד)סלה"36, אשר, "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק"37,

ועד שנמשך גם בענינים גשמיים – כידוע שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע38 אודות השייכות של ענין הגשמיות לבחי' העצמות,

ובאופן כזה היא ההמשכה על כל השנה כולה – שתהי' שנה טובה כו'14.

* * *

ו. ידוע סיפור רבינו נשיאנו אודות אחת התורות שאמר רבינו הזקן, מה ששמע ממורו המגיד בשם מורנו הבעש"ט39:

"כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים"40. "שבנו פעמים" הם שני אופני תשובה: (א) תשובה כללית דר"ה בקבלת עול מלכות שמים, (ב) תשובה פרטית דיוהכ"פ לפרט חטאיו לכבסם ולהטהר. ושתי תשובות אלו תלויות בחשבון הנפש שהאדם עושה בחודש אלול. וזהו "לולא התמהמהנו": לולא – אותיות "אלול", "לולא התמהמהנו" – אם האדם מתמהמה ומאריך בחשבון נפשו בחודש אלול, הנה אז "שבנו פעמים", כלומר, לפי אופן זה תהי' העבודה בשני אופני התשובה דר"ה ויוהכ"פ.

ומוסיף שם,

– ולהעיר, שלא ניכר אם זהו המשך תורת אדה"ז, או שזוהי הוספת כ"ק מו"ח אדמו"ר. ובנוגע אלינו, אין חילוק בדבר, שהרי בכל אופן הרי זה חלק מתורת החסידות. ומה גם שזהו מהמקומות היחידים שבהם נתבאר החילוק שבין עבודת חודש אלול לעבודת ימי הסליחות –

אמנם, ההכנה דחודש אלול היא הכנה כללית, וצריכה להיות גם הכנה פרטית, (ומבאר) שההכנה פרטית לעבודה דר"ה היא בימי הסליחות וכו'. וההכנה פרטית להעבודה דיוהכ"פ היא בהימים שבין כסא לעשור.

ז. וצריך להבין: מהו ענין התשובה דר"ה ("שבנו פעמים" – ר"ה ויוהכ"פ), הרי ענינו העיקרי של ר"ה הוא "תמליכוני עליכם" שלמעלה גם מענין התשובה?

ויש לומר, שזהו הדיוק "תשובה כללית דר"ה בקבלת עול מלכות שמים":

אין הכוונה לתשובה פרטית על חטאים ועוונות, שהרי מצד הענין ד"תמליכוני עליכם" נעשה מעמד ומצב ש"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" כיון ש"תרועת מלך בו"41, אלא הכוונה היא לתשובה כללית – לא "כלל" של הפרטים, ש"אין בכלל אלא מה שבפרט"42 (וכמו החילוק בין ההכנה פרטית דימי הסליחות להכנה הכללית דחודש אלול), אלא כלל בעצם שלמעלה לגמרי מפרטים – שזהו הענין ד"תמליכוני עליכם", "קבלת עול מלכות שמים".

ח. ומזה מובן, שתשובה זו צריכה להיות (לא כמו התשובה דכל השנה שהיא באופן ש"בכי' כו' מסטרא דא וחדוה כו' מסטרא דא", אלא) בשמחה דוקא – כיון שענינה הוא הכתרת המלך ע"י קבלת עול מלכות שמים באופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם"43 (שזהו החילוק בין מלוכה שהיא ברצון, לממשלה שהיא בעל-כרחו44), והרי הכתרת המלך היא בשמחה גדולה45.

ועפ"ז יובן מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר46 שכאשר חסידים הלכו לאמירת "זכור ברית"47 היו מתנודדים ("זיי האָבן זיך געשאָקלט")... – דלכאורה, איזה מקום יש להנהגה כזו? ולא עוד אלא שמספרים אודות הנהגה זו! – כיון שנמצאים במעמד ומצב שאין נתינת מקום לענין של חטא ועון, וידוי וכו', אלא טרודים בענין ד"תמליכוני עליכם" מתוך שמחה.

ו"כמים הפנים לפנים גו'"48 – שעי"ז נעשית גם ההמשכה מלמעלה מתוך שמחה, וכיון ששמחה פורצת גדר49, אזי ההמשכה היא בלי מדידות והגבלות14.

* * *

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי המצוה הזאת וגו'50.

[לאחרי המאמר ניגנו ניגון שמח, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה.

אח"כ צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו", ניגון הבעש"ט, וניגון ה"בינוני".

בהמשך ההתוועדות צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "סטאַוו-יאַ-פּיטוּ", ניגון אדמו"ר האמצעי, "אך לאלקים דומי נפשי", ניגון אדמו"ר מהר"ש, והניגון "אני מאמין" (נוסף על הניגון שלפני המאמר – של אדמו"ר מהורש"ב)].

* * *

י. נוסף על השייכות דיום הש"ק לר"ה מצד קריאת פרשת "אתם נצבים היום גו'", דקאי על ר"ה – ישנה שייכות נוספת לר"ה מצד הקביעות דשנה זו, שכ"ה אלול חל בשבת:

ידועה הקושיא בדרושי חסידות51 למה לא נקבע ר"ה בכ"ה באלול שבו נברא העולם.

ואע"פ שזוהי רק קושיא, ויש תירוץ על קושיא זו – הרי ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר52 שגם קושיא בתורה היא חלק מהתורה, שהיא תורת אמת. ומזה מובן, שגם כ"ה אלול, שבו נברא העולם, יש לו שייכות לר"ה (ומה שאין עושים ר"ה בכ"ה אלול, הרי זה רק מפני שיש מעלה יתירה ביום ששי למעשה בראשית שבו נקבע ר"ה51).

יא. ונוסף על השייכות של כ"ה אלול לר"ה – ישנה גם העבודה השייכת לכ"ה אלול מצד עצמו:

אע"פ שכ"ה אלול קשור עם כללות הבריאה, וכדאיתא בפירוש רש"י53 "כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון .. הוא שכתוב54 את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'" – הרי ישנו הענין העיקרי שנתפרש בתורה בנוגע לבריאה דיום הראשון (כ"ה אלול): "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור"55.

והנה, אמרו רז"ל56 "אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו", וכמבואר בחסידות57 גודל מעלת אור זה, שכולל כללות ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, להיותו אור שבאין ערוך כו'; ואור נעלה זה נמשך למטה בגשמיות, שלכן הי' אדה"ר יכול להביט בו כו'.

ואור זה ישנו גם לאחרי שנגנז – שהרי אמרו רז"ל ש"גנזו לצדיקים"56, או ש"גנזו בתורה"58.

וכמ"ש הצ"צ59 אודות הבעש"ט והמגיד (ומלשון הצ"צ משמע שכן הי' גם אצל אדמו"ר הזקן), ש"רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראי' .. והיינו ע"י שהי' גלוי לפניהם אור שנברא ביום ראשון (דהבריאה) שהשי"ת גנזו בתורה".

וכיון שמייחסים זאת לבעש"ט ואדמו"ר הזקן, הרי מובן, שהכוונה באור הגנוז בתורה היא – לתורת החסידות (דאף ששמו של אדמו"ר הזקן – שניאור – מוכיח עליו ששייך לשני האורות, אור של נגלה דתורה ואור של פנימיות התורה60, הרי עיקר ענינו של אדמו"ר הזקן (וכן של הבעש"ט) הי' פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות).

יב. ומזה מובן, שהעבודה המיוחדת לכ"ה באלול – שבו נברא האור היותר נעלה שנגנז אח"כ בתורה, בפנימיות התורה שנתגלה בתורת החסידות – היא: הוספה בלימוד תורת החסידות.

ולהעיר, שגם בהמשך הענין ד"לולא התמהמהנו", בנוגע לעבודה דחודש אלול, מעורר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות לימוד החסידות61: "בשני חדשים אלו אלול ותשרי, יקבעו להם מועד וזמן מיוחד ללמוד תורת החסידות", וכפי שממשיך לבאר, ש"הלימוד יהי' שנים-שלשה חברים יחדיו וכו'"14.

* * *

יג. דובר כמ"פ שכאשר מקשרים ענין מסויים עם מעשה בפועל ממש, הרי זה פועל חוזק ותוקף בהענין, ומבטיח שלא ישתנה כו'.

ובנוגע לעניננו:

אדמו"ר הזקן מבאר בלקו"ת1 בפירוש הכתוב "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" – "פרט הכתוב עשר מדרגות, שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם, דהיינו ג' שכלים וז' מדות, כך הנה כל ישראל הם קומה אחת שלימה, וכללות נשמותיהן נקרא כנסת ישראל שנחלקת לעשר מדרגות, ובראש השנה מתעלים כל המדרגות, אפילו מחוטב עציך עד שואב מימיך, שהם בחינות ומדרגות התחתונות, להיות כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל62, פי' שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד".

וענין זה קשור גם עם ברכתו של הקב"ה ש"אתם נצבים, קיימים ועומדים, דהיינו שזוכים בדין"2 – כיון שהענין ד"ברכנו אבינו" הוא כאשר "כולנו כאחד"63, שאז נמשך הגילוי ד"באור פניך" – "יאר הוי' פניו גו'"64.

והדגשה יתירה בכל זה – כאשר מתאספים יחדיו כו"כ מישראל ממקומות שונים, כולל ובמיוחד – מעבר לים, היינו, שהענין ד"אתם נצבים היום כולכם", "לאחדים כאחד", נעשה בפועל ממש, ועי"ז מבטיחים שענין האחדות ישאר בתוקף ויומשך גם לאחרי שכל אחד חוזר למקומו.

יד. ובהקדמה – שלכאורה אינו מובן: מהי אמנם הסיבה לכך שבמשך כל השנה כולה נמצאים במקומות שונים, הרי מוטב הי' אם כולם היו נמצאים מלכתחילה במקום אחד?

אך הענין הוא – ע"ד המבואר במאמר ד"ה להבין שרש ההפרש בין תורה למצוות65, בנוגע לכללות העבודה דבירור הניצוצות שנפלו משבירת הכלים דתהו, דלכאורה, "למה עשה בחי' תהו בכדי שאח"כ יהי' בחי' עליות כו', אך זהו ענין המצות, גזירות המלך, בלי טעם, שכך עלה ברצונו בלי שום טעם כו'", וממשיך לבאר מעלת התורה, "שהוא בחינת גילוי הטעם שבמצוה".

ועד"ז בנדו"ד – שפנימיות התורה מגלה ומבארת את הטעם שכל אחד צריך להיות במקומו, שזהו בגלל שצריך להפיץ שם את האור הגנוז בתורה, פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, שזהו כללות הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", מסוף העולם ועד סופו.

ועוד זאת, שעי"ז נעשה עילוי גם אצל בנ"י שפועלים זאת, וכמבואר בהמשך תרס"ו66 המשל מבן המלך, שלא די בכך שנמצא בבית אביו המלך, אלא התכלית היא, שגם כאשר נמצא במרחקים, תהי' הנהגתו באופן הראוי לבן המלך, ודוקא אז ניכרת מעלתו כו'67.

טו. ובנוגע לפועל:

נמצאים כאן כו"כ שבאו ממקומות אחרים, ועד מעבר לים, ומתאחדים כולם יחד מתוך קירוב נפשי להיות לאחדים כאחד ממש,

ובפרט כאשר האחדות היא מתוך התוועדות חסידית, שבה חוזרים פתגמים מרבינו נשיאנו וכו' עד להבעש"ט, בבחי' "ואשים דברי בפיך"68, וכידוע הפתגם69 אודות גודל המעלה של התוועדות חסידית, שבכחה לפעול יותר מפעולתו של מלאך מיכאל (ע"ד המעלה ד"תמליכוני עליכם" אפילו לגבי ענין התשובה).

ולכן, כל אלו שבאו ממקומות אחרים – יאמרו עתה "לחיים", "לחיים ולברכה", עד "לחיים טובים ולשלום"70, וימשיכו כל הענינים גם לאחרי שחוזרים איש איש למקומו.

* * *

טז. האמור לעיל קשור גם עם ענינו של ר"ה – "תמליכוני עליכם":

ידוע שההמשכה דר"ה – "תמליכוני עליכם" – היא באופן ד"מן המיצר גו' ענני במרחב גו'"71, וכמבואר בזה72, שענין המיצר הוא (לא מצד חטאים, או מצד ענינם גשמיים כו', אלא) בחי' נקודה עצמית שלמעלה מהתפשטות לאורך ורוחב ועומק, ומצד זה נעשה אמיתית ענין ההרחבה – מרחב העצמי – בכל הענינים.

וזהו גם כללות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה – שהרי המעיין הוא באופן של טיפה ונקודה (מיצר), ומזה נעשה "מעינותיך" לשון רבים, ובאופן של הפצה (מרחב), ועד שבאים ל"חוצה" ומבטלים את מציאות ה"חוצה" ("אויס חוצה") – שגם שם יורגש ה"מעיין".

וכן הוא גם בלימוד תורת החסידות (כנ"ל סי"ב), שהמיצר והמרחב באים ביחד – כי, מחד גיסא, צריך להיות הלימוד בתכלית הביטול (מיצר), שהרי "לית מחשבה תפיסא בך כלל"73, וכידוע74 עד כמה צריכים להזהר בלימוד תורת החסידות שלא להכניס סברות משלו כו', וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שזהו בבחי' "אשר75 יעשה פסל ומסכה גו' ושם בסתר"76; ולאידך גיסא, צריך להיות לימוד החסידות דוקא באופן של הבנה והשגה (מרחב).

ויש לקשר זה גם עם כללות חודש תשרי:

ידוע החילוק שבין חודש ניסן לחודש תשרי, שחודש ניסן נקרא "חודש האביב"77, שתיבת "אביב" היא לפי סדר אותיות הא"ב, מלמעלה למטה, שזהו הסדר דעבודת הצדיקים; משא"כ חודש תשרי, שהאותיות הם בסדר הפוך: ת' ש' ר', מלמטה למעלה78, שזהו הסדר דעבודת התשובה, כמרומז גם בשם "תשרי", שהוא מלשון "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך"79.

אבל לפעמים מבואר ש"תשרי" הוא אותיות "ישרת", בחי' אור ישר, מלמעלה למטה80.

והענין בזה – שאף שבדרך כלל עבודת התשובה אינה באופן ד"תמידים כסדרם" (שזהו הסדר דעבודת הצדיקים)81, הנה בחודש תשרי, גם עבודת התשובה שהיא בתנועה של העלאה כו', צריכה לבוא בהתיישבות ובתמידות, וכידוע הפירוש ב"עולת תמיד"82, שגם העלי' דתשובה צריכה להיות באופן של תמידיות83.

ובלשון חז"ל בענין "שוב יום אחד לפני מיתתך"84, שצריך להיות "כל ימיו בתשובה"85, והיינו, שכל ימיו (בתמידות) ישנה אצלו תנועת התשובה שהיא "בשעתא חדא וברגעא חדא".

ובכללות הרי זה החיבור דעבודת התשובה עם עבודת הצדיקים, שזהו החידוש של משיח ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"86, ע"י המשכת וגילוי האור הגנוז כו'14.

* * *

יז. ידוע מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק87 ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדין מימי עולם אור עליון כזה". ומזה מובן, שבכל שנה צריך להוסיף בכל הענינים.

ועד"ז בנוגע להמדובר בשנים שלפנ"ז88 בנוגע לאורחים שבאים לכאן, שעליהם להוסיף בלימוד התורה כו',

– ובאמת הרי זה שייך לכולם, כיון שכולם הם בבחינת אורחים, שהרי מקומה של הנשמה הוא מתחת כסא הכבוד89, ולמעלה יותר כו', ומשם ירדה למטה כדי למלא שליחותה, ופעולת השליחות היא ע"י התורה ובתורה90

הנה גם בזה צריך להוסיף עוד יותר מכמו שהי' עד עתה, באופן שלמעלה מהרגילות – שזהו תוכן ענין התשובה שהיא באופן של יציאה מהרגילות כו' (ובפרט שהענין ד"תמליכוני עליכם" הוא למעלה גם מענין התשובה).

ובפשטות – לקבוע שיעורים נוספים כו', הן בנגלה והן בחסידות, הן בימי החול, ועוד יותר בשבתות וימים טובים, ומה טוב שמגידי- השיעורים יהיו מבין האורחים עצמם.

וכל זה – הן בנוגע לאורחים שכבר הגיעו, והן בנוגע לאורחים שיגיעו בימים שלאח"ז.

ועי"ז יתוסף בכל ההמשכות כו', שהרי כללות כל ההמשכות הם ע"י התורה, שעלי' נאמר91 "כוס ישועות אשא", ועי"ז – "ישא ה' פניו אליך"92, שזהו"ע נעלה יותר מ"יאר ה' פניו אליך"64, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר (בנוגע לשנת תש"א93): "עס זאָל זיין כי תשא את ראש בני ישראל"14.

יח. [כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, ואח"כ אמר:]

בעמדנו ביום הש"ק פ' נצבים, "אתם נצבים היום גו'", דקאי על ר"ה, היינו, שיוצאים מהשנה שעברה ועומדים להכנס לשנה הבאה,

– ובפרטיות: הכניסה לשנה הבאה מתחילה בעת קריאת התורה, הקשורה עם תפלת שחרית (שהרי לפני זמן התפלה, בליל שבת, אי אפשר עדיין לקרוא בתורה); ואילו כל משך הזמן דיום השבת שלפני קריאת התורה, שייך ליציאה משנה שעברה –

הרי זה צריך להיות בשמחה, שפורצת כל הגדרים.

[והתחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן בעצמו "כי בשמחה תצאו"].