לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת ראה.
יותר ברכות מקללות
כך מתחילה פרשת השבוע:
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה, אשר תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום, ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם".
זה לעומת זה – ברכה לעומת קללה; אך מרובה מדה טובה ממדת פורענות: התורה מעדיפה להרחיב בצד הברכה יותר מאשר בצד השני.
כך מפרש 'בעל הטורים' את השינוי – בברכה נאמר "את הברכה", ואילו בקללה נאמר "והקללה". המלה 'את' יש בה משמעות של ריבוי והוספה (לדוגמא: על חוה אשת אדם הראשון נאמר "ותוסף ללדת את אחיו את הבל"1 – וחז"ל למדים2 שהמלה "את" הבאה פעמיים מלמדת על כך שביחד עם הבל נולדו שתי תאומות נוספות), ואף בעניננו, דוקא בברכה נאמרה הלשון "את" - ללמדנו שהברכה באה בשפע ובהרחבה, בשונה מהקללה שבה לא נאמר "את" - והיא באה בצורה מצומצמת ונקודתית.
שינוי זה ניתן להסברה בדרך עמוקה יותר: בסוף ספר ויקרא (בפרשת 'בחוקותי') באה, כזכור, סדרה של 'ברכות' וסדרה של 'קללות'. פרשת הברכות נפתחת באות א' – "אם בחוקותי תלכו", ומסתיימת באות ת' – "ואולך אתכם קוממיות"; ואילו פרשת הקללות נפתחת באות ו' – "ואם לא תשמעו", ומסיימת באות ה' – "ביד משה".
על כך אומרים חז"ל3 : "הברכות יתירות על הקללות. ברכות פתח באל"ף וסיים בתי"ו – שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו, והקללות פתח בוא"ו וסיים בה"א – בין וא"ו וה"א אין כלום"! לכן גם כאן נאמר "את הברכה" – לרמוז לשפע הברכות מא' ועד ת', אך בקללה נאמר "והקללה" – לרמוז לכך שהקללות מצומצמות למרחק הקטן שבין האות ו' לאות ה'.
ועוד רמז בענין זה (אף הוא מדברי 'בעל הטורים'): כשנצרף יחד את האותיות האחרונות במלים "את הברכה אשר תשמעו" נקבל את המלה 'תורה' – שבזכות התורה יבואו הברכות!
השחיטה מסתתרת בפרשת השבוע
אחד הנושאים שהפרשה מרבה לעסוק בו הוא – כשרות המזון. הפרשה עוסקת בהיבטים שונים של נושא זה: רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, איסור אכילת דם ואיסור תערובת בשר בחלב, ועוד.
בענין זה של כשרות תופסת מקום חשוב מצות השחיטה. גם בעל חיים שהוא טהור וכשר, אסור לאכול את בשרו אם לא עבר תהליך של שחיטה יהודית נכונה. על כך נאמר בפרשה4 : "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך, כאשר צויתִך, ואכלת בשעריך ככל אוות נפשך".
זהו אחד מהפסוקים שאי אפשר להתחיל להבין אותו לולי התורה שבעל פה. הפסוק כאן אומר שיש 'לזבוח' את הבקר והצאן 'כאשר צויתִך' – איפוא הוא הציווי הזה? אם נחפש בכל התורה שבכתב לא נמצא מדריך המפרט כיצד שוחטים! ואכן, רש"י מפרש: "למדנו שיש ציווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני". מדובר בדברים שמשה רבינו למד בסיני מפי הגבורה, לימד אותם לעם ישראל בעל פה, וכך לימדו והעבירו מסורת זו מדור לדור.
ובכל זאת, גדולי הדורות גילו רמזים נסתרים לעקרונות השחיטה בתוך אותיותיה של התורה שבכתב:
דרך השחיטה היהודית היא לחתוך את שני ה'סימנים' – שני ורידים, אחד הוא ה'קנה' ואחד הוא ה'ושט'. אין הכרח לחתוך את כל ה'סימן', אלא די בחיתוך של רובו – כי "רובו ככולו"; כל זה בבהמה, ואילו בעוף (שהוא חלש וקטן יותר) די בחיתוך רובו של 'סימן' אחד בלבד.
ובכן, אומר 'בעל הטורים', המלים "כאשר צויתך" שווים בערכם המספרי למלים: "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה".
עוד רמז – במלה "כאשר" שהיא נוטריקון: ר'ובו ש'ל א'חד כ'כולו.
ועוד נוטריקון מוצאים אנו בדברי התוספות5 , הכולל את כל העקרונות במלה "אשר" (בנוטריקון זה לא מחשיבים את האות כ' שנועדה לקישור בלבד): א'חד בעוף; ש'נים בבהמה; ר'ובו של אחד כמוהו.
הרמז לאיסור בשר בחלב
גם האיסור של בשר בחלב יסודו בפרשנות שנמסרה בעל פה מדור לדור. בפרשה נאמר6 : "לא תבשל גדי בחלב אמו" – אולם אנו יודעים שהאיסור הוא לא רק בעצם הבישול, אלא גם באכילת הבשר והחלב שהתערבבו ואפילו בהנאה מהם (לדוגמא: נתינתם ללא-יהודי שיש לנו מחוייבות כלפיו).
זו הסיבה, אומרים חז"ל7 , שחמשת המלים האמורות – "לא תבשל גדי בחלב אמו" – חוזרות על עצמן ככתבן וכלשונן שלוש פעמים בתורה: פעמיים בספר שמות8 , ופעם אחת בפרשה שלנו, כי יש בענין זה שלושה איסורים: איסור אחד על האכילה, איסור נוסף על ההנאה, ואיסור שלישי על הבישול.
ולמה בכל זאת נקטה התורה בלשון "לא תבשל" דוקא? הרבה נאמר ונכתב על כך, וכאן נביא כדרכנו את הרמז שבדבר (מדברי רבי יהודה החסיד9 ): הגימטריא של המלים 'לא תבשל' (=763) שווה לערך המספרי של המלים: 'באיסור אכילה הנאה ובבישול' (=762. כרגיל בגימטריאות כאלה לא מתחשבים בהפרש של אחד).
10 בהמות כנגד 10 הדיברות
בפרשה10 באה גם רשימת הבהמות המותרות באכילה, והן עשר: 1) שור, 2) כבש, 3) עז, 4) אייל, 5) צבי, 6) יחמור, 7) אקו, 8) דישון, 9) תאו, 10) זמר. אומר על כך 'בעל הטורים': עם ישראל קיבלו את התורה, שביסודה עשרת הדברות; ובמקביל לכך הותרו לישראל עשר בהמות.
ויש גם רשימה של בהמות שאסורות באכילה. הבהמות המותרות באכילה הן מעלות גרה ומפריסי פרסה, ואילו כל בהמה שאינה כזו – אסורה באכילה. התורה לא מפרטת את כל הבהמות האסורות, אלא רק ארבע, המחולקות לשתי קבוצות:
פסוק אחד11 מדבר על הגמל, הארנבת והשפן, שיש להם סימן כשרות אחד: העלאת גרה, אך חסר להם סימן הכשרות השני: הם לא מפריסי פרסה; ופסוק נוסף12 מדבר על החזיר, שגם לו יש רק סימן כשרות אחד - הוא רק מפריס פרסה: "ואת החזיר, כי מפריס פרסה הוא ולא גרה, טמא הוא לכם" (את הבהמות שאין להן אפילו סימן כשרות אחד, התורה לא טורחת לפרט, כי ברור שהן אסורות).
דבר חידוש אומרים חז"ל לגבי זה האחרון13 : "למה נקרא שמו חזיר? שעתיד הקב"ה להחזירו לנו"! כלומר: כרגע החזיר אסור לנו, כי הוא אינו מעלה גרה, אולם באחרית הימים הוא עתיד לחזור אלינו ולהיות ראוי לאכילה – אז הוא ישוב ויעלה גרה ויהיה מותר14 – ולכן נקרא 'חזיר'.
בספר 'פענח רזא' מביא בהקשר זה רמז בלשון התורה: כשנקח את האותיות במלים "ואת החזיר" ונשנה את סדרן – נקבל את המלים "אֹחַזֵי תורה"; "לרמוז שעתיד להחזירו לישראל אוחזי התורה, להתירו להם".
למה דומה החזיר?
אותן ארבע בהמות הנזכרות בתורה לשלילה, רומזות לארבע ה'גלויות' (עליהן מדבר דניאל בספרו):
עד חורבן הבית הראשון היה לעם ישראל שלטון מלא בארצו, תחת הנהגת מלך ישראל, ולאחר מכן החל העם לנדוד בגלות, ולהיות נתון לשלטון זר. הראשונה שהצליחה להתגבר על מלכות ישראל ולהגלות את העם היתה מלכות בבל; לאחר מכן עבר השלטון לידי ממלכת פרס; וממנה למלכות יון. את הבית השני החריבה מלכות רומי, מזרעו של עשו, ועד היום הזה נחשב עם ישראל ככפוף לה (מבחינה מסויימת) ומצפה לבואו של מלך המשיח שיחזיר את מלכות ישראל לשליטה מלאה ונצחית.
ובכן, הגמל מקביל לגלות בבל, הארנבת והשפן – לפרס וליון, והחזיר האחרון – לגלות האחרונה שעדיין לא נסתיימה. בכך מבוארת יחודיותו של החזיר, שבתוך החיות הטמאות עצמן הוא "בודד" בפסוק לעצמו – כי גלות רומי מיוחדת בכך שהיא האחרונה, לא תהיה אחריה עוד גלות.
לכן הגמל, הארנבת והשפן הן "מעלי גרה" – רמז לכך שכל אחת מגלויות אלו גוררת אחריה גלות נוספת, ואילו החזיר אינו מעלה גרה – אין גלות נוספת הנגררת בעקבות גלות רומי, אלא זו הגלות האחרונה והסופית15 .
לא נאריך כאן בהסבר הקשר שבין כל בהמה ל'גלות' המקבילה לה, ונביא רק רמזים קצרים בקשר לגלות הראשונה והאחרונה:
גלות בבל נמשכה (כפי שהודיעו הנביאים עוד לפני תחילתה) שבעים שנה, ובמהלכה התחלפו שלושה מלכים בבבל: הראשון - שהגלה את ישראל - היה נבוכדנצר, אחריו מלך בנו אויל מרודך, ולאחר מכן נכדו בלשצר. ואכן, במלאות שבעים שנה נהרג בלשצר וכורש מלך פרס כבש את השלטון.
פרטים אלו, מגלים לנו בעלי התוספות16 , נרמזים בשם 'גמל': האות ג' שווה 3, ויש כאן רמז לשלושת מלכי בבל; והאותיות מל שוות 70, רמז לשבעים שנות גלות בבל.
ואילו ה'חזיר' רומז למלכות רומי17 : החזיר הוא בהמה בזויה ומאוסה, ואף מלכות רומי נחשבת למלכות שפלה במיוחד (אף ביחס לשאר המלכויות ה'טמאות'). רבי יהודה החסיד מטעים זאת בגימטריא18 : המלים "ואת החזיר כי מפריס פרסה" שווים 1402, כמו המלים "למלכות רומים הרשעה".
וכמו שהזכרנו, מלכות רומי מיוחסת לעשו (אחיו של יעקב) שמכונה גם בשם 'אֶדום' ובשם 'שֵֹעִיר'. ב'פענח רזא' נאמר, שהמלים "ואת החזיר" שווים בערכם המספרי למלים "שעיר ואדום" (=637). וכעין שאמרנו ביחס ל'חזיר' כפשוטו, שהוא עתיד לחזור ולהיות מותר – כך מלכות רומי נקראת 'חזיר', על שם שהיא עתידה "להחזיר את העטרה לבעליה"19 , להחזיר לעם ישראל את כל מה שלקחה ממנו, במהרה בימינו.
כתוב תגובה