בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. איתא בזהר1 אודות הסדר דחג הסוכות, שאז באים "אושפיזין", אורחים, ומונה אותם על הסדר: אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד.

ומבאר מ"ש2 "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" – "בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו, אלא קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא", דהיינו ש"תשבו" קאי על האושפיזין, ו"ישבו" קאי על העניים, אורחים דעלמא.

וממשיך, שצריכים ליתן את חלקם של האושפיזין לאותם עניים "בני עלמא", ומבאר את העונש למי שאינו עושה כן, ולאידך גיסא, השכר למי שעושה כן ומכניס לסוכתו את "בני עלמא" – שכל האושפיזין מברכים אותו, ומפרט את הברכות שמברך אותו כאו"א מהאושפיזין.

ולכן מצינו בפוסקים3 – וכן הוא המנהג בפועל – שבחג הסוכות יש ליתן צדקה בשופי.

וע"פ דברי הגמרא4 אודות החילוק בין הנותן לעני ממון לבין הנותן לו מזונות, שיש מעלה יתירה בנתינת מזונות משום ד"מקרבא הנייתה" – מובן, שבהכנסת אורחים בסוכות (ש"מקרבא הנייתה") יש מעלה יתירה על נתינת צדקה בממון, ובמילא גם השכר הוא גדול ביותר – שזוהי ברכת האושפיזין.

ב. והנה, ידוע5 שעניני חודש תשרי הם ענינים כלליים על כל השנה. כשם שהקבלת-עול והיראה דראש-השנה, והתשובה דיום-הכפורים, הם ענינים כלליים על כל השנה – כן הוא בנוגע להשמחה דחג הסוכות, שנקרא "זמן שמחתנו"6 (דאף שכל המועדים הם "מועדים לשמחה"6, הרי דוקא חג הסוכות נקרא בפירוש ובגלוי "זמן שמחתנו"), שממנה נמשכת שמחה על כל השנה כולה – שמחה ברוחניות ושמחה בגשמיות.

והכלי לשמחה זו הוא – נתינת הצדקה, ובאופן ד"מקרבא הנייתה", כנ"ל.

ועוד זאת, שגם נתינת הצדקה עצמה צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, ועי"ז תהי' גם העבודה בשאר הב' קוין בשמחה ובטוב לבב7, שבאופן זה היא שלימות העבודה, כדאיתא ברמב"ם8 ששלימות העבודה היא בהיותה בשמחה ובטוב לבב, ועי"ז נמשכת גם שלימות ההשפעה בגשמיות, וכל ענינים אלו נעשים כלי לשלימות הגאולה העתידה במהרה בימינו.

*

ג. בנוגע לפרטי ברכות האושפיזין (דיום זה) – איתא בזהר9:

"ויצחק קארי עלי' כל כלי יוצר עליך לא יצלח10. אמר ר"ש האי דוד מלכא אמר לי' .. אבל יצחק קאמר גבור11 בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו'".

ובביאור ב' הדעות בנוגע לברכתו של יצחק – מבאר אדמו"ר האמצעי בסידור12:

"ויצחק קארי עלי' כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כי יצחק הוא מבחי' גבורה .. כדי לדחות החיצונים, וז"ש כל כלי יוצר עליך מהחיצונים לא יצלח", והיינו, שתוכן הברכה הוא – הטלת פחד על אוה"ע.

אמנם, "ר"ש אינו רוצה לפרש זה הפסוק ביצחק שהוא יאמר כל כלי יוצר כו', לפי שגבורות דיצחק עדיין הם בבחינת האצי' ממש בלא תערובות טו"ר כלל .. וכמ"ש13 לא יגורך רע, לא יגור במגורך רע כלל וכלל .. וז"ש ר"ש דפסוק זה דכל כלי יוצר כו' .. לא יצחק קאמר לי', שאינו צריך למלחמה כלל מטעם הנ"ל, אלא דוד מלכא אמר לי' שצריך למלחמה", וכפי שמצינו שדוד עשה מלחמה עם אלו הלוחמים ומנגדים ל"ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה"14.

ד. ההוראה מענין זה:

כאשר יהודי מכניס עצמו בד' אמות של תפלה – כפי שתפלה צריכה להיות ע"פ שולחן-ערוך, דהיינו בהקדמת "דע לפני מי אתה עומד"15,

וכן כשמכניס עצמו בד' אמות של תורה – כפי שהתורה צריכה להיות ע"פ שולחן-ערוך, בהקדמת ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", דהיינו שיודע שהתורה אינה ענין של שכל אנושי שיש לו שייכות לאומות-העולם ("כל העמים"), כי אם היא ענין שלמעלה מהשכל, אלא שהקב"ה נתנה במתנה ("ונתן לנו") לישראל, כיון שיש בהם "חלק אלוקה ממעל ממש"16, ולכן יש ביכלתם "לקחת" ענין שלמעלה מהשכל, ובמילא יודע הוא שבלמדו תורה אין לו להכניס סברות אישיות הנובעות מנגיעות אישיות,

הנה בהיותו ב"ציור" זה, שזהו ה"ציור" של יצחק – אזי אין לו כל צורך להתעסק עם מנגדים כלל, כיון שנמצא במעמד ומצב ש"לא יגורך רע".

משא"כ מי שמסיבות שונות אינו סגור בד' אמות של תורה ושל תפלה, אלא מוכרח לצאת לרחוב, כדי להפוך את הרחוב ל"מקדש מעט"17 להקב"ה, בדוגמת דוד המלך, שיצא למלחמה כדי לכבוש כברת-ארץ זרה ולעשות ממנה ארץ-ישראל – צריך הוא אמנם להלחם עם המנגדים, אבל, אין לו להתיירא מהם, כיון שיש לו הברכה והכח מדוד המלך: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח".

ה. הפסוק שאכן שייך ליצחק הוא "גבור בארץ יהי' זרעו גו' הון ועושר בביתו גו'".

ומבאר בזה אדמו"ר האמצעי12: "גבור בארץ כו', שהוא ג"כ בחינת גבורות דיצחק, כמבואר במ"א18 ע"פ19 וארבה את זרעו כו', שארבה בגימטריא יצחק, להיותו מבחי' גבורות המחלקים השפע לחלקים רבים מאד .. וע"כ עיקר השפעה המתקבלת במקבל הוא רק מבחי' גבורות דיצחק .. להיותו עיקר המשפיע, והיינו מטעם שמחלק לחלקים ויוכל המקבל לקבל".

[וכידוע20 שכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע הי' שואל, שהכתוב מתחיל "וארבה את זרעו", ומסיים "ואתן לו את יצחק", וא"כ, היכן הוא הריבוי?! – אך הענין הוא, שהריבוי הוא מצד ההתחלקות שע"י הגבורות דיצחק].

וכידוע המשל בזה מחכם גדול הרוצה להשפיע דבר חכמה לילד קטן, שמוכרח הוא לחלק את ההשפעה ע"י גבורות וצמצומים, ועד שמצד ריבוי התחלקות הגבורות יוכל השכל להגיע לכאו"א, גם לילד קטן. וזהו גם מה שאמרו חז"ל21 "והעמידו תלמידים הרבה", שזהו הריבוי שמצד התחלקות הגבורות.

אמנם, כיון שמצד הגבורות אפשר שהאור יהי' מצומצם ביותר – לכן ממשיך בפסוק שלאחריו "הון ועושר בביתו גו'", דהיינו שאף שהאור בא בהתחלקות, מ"מ, ישנו כל האור בשלימותו. והו"ע הגבורות כפי שהם בשרשם בבינה, ששם ישנו ריבוי אור. וזהו גם מ"ש22 "מצפון זהב יאתה" – דאף שהוא "מצפון", שהו"ע קו הגבורות, מ"מ "זהב יאתה", שהוא בריבוי ביותר.

ו. וההוראה אלינו:

הן אמת שצריכים להיות בה"ציור" דיצחק, בד' אמות של תורה וד' אמות של תפלה; לא להלחם עם מנגדים, אלא להיות במצב שבו מלכתחילה "לא יגורך רע" (כנ"ל ס"ד),

אבל אעפ"כ, אין זה באופן שצריך להסתגר לעצמו, כי אם, לצאת לרחוב ולפעול על הזולת – "והעמידו תלמידים הרבה", אלא, שאין זה בדרך מלחמה, כי אם בדרך השפעה.

ואע"פ שההשפעה צריכה להיות בצמצום – אעפ"כ, צריך שיהי' בה כל האור בשלימותו.

ז. בהאמור לעיל שבמדריגת יצחק "לא יגורך רע" – יש להקשות לכאורה מהענין ד"רישי'23 דעשו בגו עיטפי' דיצחק"?

והביאור בזה24 – שמציאותו של עשו בהיותה אצל יצחק היא כפי שעשו הוא באופן טוב, שזהו"ע "רישי' דעשו",

– וע"ד מארז"ל25 "אמר ר"ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו", והרי מצות כיבוד אב היא אחת מעשרת הדברות, ועד שהשוה הכתוב כבודו לכבוד המקום26

אבל עניני רע שבעשו – לא ראה אותם יצחק, כמ"ש27 "ותכהין עיניו מראות", כיון שבמדריגת יצחק "לא יגורך רע", כנ"ל.

וההוראה מזה: כאשר מגיע יהודי אל יצחק – הרי כפי שיצחק רואהו, אין בו אלא טוב, והרע שבו מתבטל, או עכ"פ מתעלם באותה שעה. וראייתו של יצחק פועלת על אותו יהודי גם לאח"ז, שהטוב שבו מתגלה ומנצח את הרע.

ח. נוסף על האושפיזין שבזהר, ישנם גם האושפיזין החסידיים28. והאושפיזא דיום זה הוא – הרב המגיד.

והרי גם בהנהגתו של המגיד מצינו הענין ד"לא יגורך רע" – כידוע שענין ההתנגדות לא הגיע למקומו של המגיד29 משא"כ אצל תלמידי המגיד, וכן אצל הבעש"ט – היו הרדיפות במקומם.

וכאמור, ההוראה מכל הנ"ל בעבודתנו היא – שצריכים להיות בה"ציור" ד"לא יגורך רע", ואז אין מקום למציאותם של מנגדים כלל, שהרי אפילו "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"30, ועאכו"כ שריבוי אור החסידות יש בכחו לפעול, שבמקומו, ובכל מקום בואו, לא תהי' לו התנגדות כלל.

* * *

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה.

* * *

י. על יסוד הכלל שישראל הם תמיד "מהלכים"31, היינו, שמיום ליום צריכה להיות אצלם עלי', כמ"ש32 "ילכו מחיל אל חיל" – מובן, שהעלי' שלאחרי יוהכ"פ היא למעלה עוד יותר מהעלי' שביוהכ"פ. והיינו, שמבלי הבט על גודל העלי' שביוהכ"פ, ובפרט בתפלת הנעילה – הנה העבודה שלאחרי יוהכ"פ היא נעלית עוד יותר33.

– כן משמע מהמבואר בא' המאמרים34, במעלת העבודה דהעלאת הניצוצות (שזוהי העבודה דכל השנה כולה) לגבי מקיף דלבונה זכה (שזוהי עבודת הקטורת דיוהכ"פ), "כי גדול המצווה ועושה35, והעלאת הניצוצות נצטווינו בתורה בפרטי מצוות רבים להעלותן, אבל מקיף דלבונה זכה .. אלמלא לא מסרו ס"מ למשה רבינו ע"ה36, לא הי' בדין שהקב"ה יגלהו לו".

וכן רואים אנו במוחש, שביוהכ"פ, שבו נמצאים במשך כל היום בבית-הכנסת, לבושים במשך כל היום ב"קיטל", טלית ו"גאַרטל", ודומים למלאכים37 – קל הרבה יותר לעבוד עבודת היום מאשר בימי החול, כשנמצאים ברחוב, בעבודה או בחנות וכו'. וכיון שהעבודה בימות החול קשה יותר, הרי מזה גופא מוכח שזהו עיקר העבודה.

וההוראה מזה:

אם במשך כל השנה מתכוננים עבור העבודה דיוהכ"פ שתהי' כדבעי – עאכו"כ שכדאי להשקיע את הכוחות הגדולים ביותר, ואת ההשתדלות הגדולה ביותר, על כל ענין פרטי בעבודת ה' שבכל השנה, שיהי' כדבעי.

ומובן, שענין זה גופא שעבודתו במשך כל השנה תהי' כדבעי – הנה הנתינת-כח על זה היא מעבודת יוהכ"פ.

ומיוהכ"פ נמשך ענין זה למטה בגילוי בחג הסוכות, "ליום חגנו"38, ועי"ז ממשיכים גם את השמחה דסוכות על כל השנה כולה.

יא. ואם על כל השנה כולה צריכים להמשיך את השמחה דסוכות – הרי פשיטא שבחג הסוכות עצמו יש להמשיך את השמחה בכל המקומות, וכפי שהונהג לאחרונה, שנוסעים להתוועד בערי השדה39.

ומובן, שאין לשכוח גם אודות "ברוקלין"... ולכן יתוועדו גם כאן בכל לילה, ובאופן ד"לילה כיום יאיר"40, כדי להאיר את חשכת הגלות, ולהביא את הגאולה השלימה, בקרוב ממש.