ליל שבת אחד כבה לפתע החשמל בשכונתי. שבנו מבית הכנסת ועסקנו בניחושים כמה בתים נותקו מזרם החשמל וכיצד נוכל להגיש מחר צ'ולנט (חמין) פושר וחצי מבושל, כשאחד אמר "כמה יפה ושליו לצעוד בחושך לאור הירח. ממש כמו פעם"! השבתי לו "אבל אנחנו המצאנו את החשמל כי לא אהבנו את סגנון החיים של פעם"!

היהודית היא חשיבה מתקדמת הנלהבת לאמץ חידושים רעננים. אנו ממוקדים במשימתנו לשפר את העולם ולהביא אותו ליעדו; אנו בודקים במראה האחורית כדי לוודא שאנו פוסעים בשביל הנכון, אך אנו לא שקועים באובססיה במה שהיה פעם. אפילו זיכרונות העבר נועדו לספק לנו פרספקטיבה רחבה כיצד להתמודד עם העתיד ועם ההווה. אך כיצד כל זה מסתדר עם העבודה שאנו נוטשים את הבית למשך שבוע כדי לחיות בסוכות, בדיוק כפי שחיו אבותינו לפני 3,400 שנה?

כאשר התורה מצווה עלינו לחיות בסוכות כדי לזכור את הימים בהם הלכנו במדבר, נראה כי היא מבקשת מאיתנו לשחזר את חוויות אותם הימים. אולם הסוכות היו מבנה עראי בלבד בהם ישבו אבותינו במדבר. מדוע עלינו לשוב ולעשות זאת?

אולי חג הסוכות הוא לא חזרה לתקופות פרימיטיביות, אלא שיא הקידמה: דילוג למקום אליו לא היינו יכולים להגיע לבדנו. כאשר אנו נמצאים בשגרה, אנו עשויים להתנוון. הסוכה מאלצת אותנו להתקדם הלאה: לרדת מן הבית המפואר ולפתוח במסע לעולם אלוקי יותר. הסוכה העראית מזכירה לנו עד כמה החפצים הפיזיים הם ברי-חלוף. סופות הוריקן ופיגועי ה-11 בספטמבר לימדו אותנו כי אפילו גורדי שחקים עלולים להיעלם בסופו של דבר. הבית מעניק לנו נוחיות, אך אסור לבלבל בינה לבין נצחיות שכן לנצחיות יש בת דודה בשם עצלות וזו מבלה את יומה במחשבות על מה שהיא לא תעשה. הסוכה מזכירה לנו את מחויבותנו להמשיך הלאה, לצאת ולהעשיר את העולם שסביבנו.

כשאנו יושבים בתוך הסוכה הרעועה, יש לנו הזדמנות לחוות את הביטחון שרק אלוקים מסוגל להעניק לנו, משהו שטיט ולבנים לא מסוגלים לעשות. זוהי התקדמות, קפיצה שלא יכולנו לעשות לבד, ללא הסוכה.

הסוכה, אם כן, היא שיא המודרניות.