ושאבתם מים בששון, שבת חול המועד סוכות, ה'תשי"ט

בס"ד. שבת חול המועד סוכות, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה1. הנה2 בכל השנה היו מקריבים על גבי המזבח פרים ואילים וכבשים ושעירים, ובשעת ההקרבה הי' ניסוך היין, ובחג הסוכות ניתוסף גם ניסוך המים. והנה ידוע3 שבכל קרבן היתה העבודה דמעשה דיבור ומחשבה (כוונה ורעותא דלבא), וכל ישראל השתתפו בעבודת הקרבנות, שהרי נוסף לכך שהכהנים היו מוציאים אותם בעבודתם, היו גם אנשי מעמד שהם שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות4. וכיון שהקרבן הי' בשביל כל ישראל שהשתתפו בזה, הרי מובן שכל אחד ואחד מישראל הי' צריך לידע מהו ענין הקרבנות, בכדי שיוכל לעבוד עבודתו בענין זה. ומכ"ש עכשיו שאין לנו בית המקדש ולא מזבח (ולכן תפלות כנגד תמידין תקנום5), הרי בודאי צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו2 בענין הקרבת הקרבנות, ניסוך היין וניסוך המים.

ב) והענין בזה6, דהנה, ענין היין בספירות הוא בספירת הבינה7, והיינו, שענין היין הוא גילוי ההעלם, כמ"ש8 נכנס יין יצא סוד, ולכן נעשה שמחה מצד היין, כמ"ש9 תירושי (יין) המשמח אלקים ואנשים, שהשמחה הוא מצד הגילוי. ובעבודה הו"ע ההתבוננות (בינה), שעל ידה מתגלה הכל בגילוי. והנה בינה היא מקור הגבורות10. וענינו בעבודה הוא ההתבוננות בתפלה, בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש, שע"י ההתבוננות דכולא קמי' כלא חשיבי, מתעורר האדם באהבה עזה כרשפי אש, והוא דוגמת העלאת הקרבנות באש המזבח, שענין ההעלאה הוא בחי' הגבורות. אמנם, כתיב11 לא תהו בראה לשבת יצרה, שאין הכוונה בעלי' והסתלקות, אלא צריך להיות גם המשכה למטה. וזהו מ"ש12 כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא, והרי גם באש למטה מצינו ב' הענינים דהעלאה והמשכה, שהרי טבע האש שעולה תמיד מלמטה למעלה, ולכן יש צורך בפתילה כדי שיהי' האש נאחז למטה, כי מצד עצמו הוא עולה למעלה, ודוקא ע"י הפתילה נעשה ההמשכה למטה, שזהו ענין הכלי שממשיך את האור למטה. ובזה גופא יש צורך שלא תהי' הפתילה דקה ביותר, כי אז תכלה הפתילה מהרה ומיד יסתלק האש למעלה, ונמצא שההמשכה למטה היא ע"י גסות הפתילה דוקא. ולאידך גיסא, אם לא הי' בו בחי' ההסתלקות כלל, לא הי' מאיר ג"כ, וכמו במקום שאין אויר (מרתף) שאז נכבה במהרה, לפי שהאויר הוא גס המונע ומפסיק את עלייתו למעלה, ולכן נכלה האש מיד. וכמו"כ הוא גם ברוחניות בעבודת האדם, שצריך להיות העלי' למעלה, וכאשר חסר העלי' הרי זה דוגמת האש שבמרתף, אבל לאידך גיסא צריך להיות גם ההמשכה למטה מצד הכלי, כי, אם יהי' רק העלי' למעלה אזי יסתלק האש. וזהו ג"כ סיבת סילוק האורות דתוהו לפי שהיו כלים מועטים, היינו, שהכלים היו דקים ביותר (בדוגמת פתילה דקה ביותר) שהאור לא נאחז בהם להיות נמשך למטה, ולכן נסתלק האור מהכלים. וענין זה אינו כפי הכוונה, שהרי תכלית כוונת האצלת האורות הוא בכדי שיאירו בכלים דוקא. וכידוע בענין האצלת האורות, שכוונת ההאצלה לא היתה בשביל האורות, שהרי האורות כמו שהם במקורם טרם שנאצלו היו במעלה עליונה יותר מכמו שנאצלו שאז ירדו ממדריגתם, וא"כ אי אפשר לומר שהכוונה היא בשביל האורות, אלא הכוונה היא בשביל הכלים, היינו שהאורות יאירו בכלים, ובכדי שיאירו בכלים צריך להיות בהם גם ענין ההמשכה, והיינו שיהיו כלים מרובים שיוכלו לאחוז בהאורות ולהמשיכם למטה. ומזה מובן שעיקר המעלה באורות וכלים היא כאשר האורות והכלים מתאימים זה לזה, שאז יהיו ההעלאה וההמשכה במזיגה נכונה. וכמו"כ הוא גם בנשמה וגוף, ובעבודה דנפש האלקית ונפש הבהמית, שהנשמה והגוף ונפש האלקית ונפש הבהמית צריכים להתאים זה לזה, כמבואר בארוכה בהמשך תער"ב13. ומכל זה מובן בענין ניסוך היין, דכיון שענין היין בעבודה הוא ההתבוננות דכולא קמי' כלא חשיב, שמזה נעשה אצלו אהבה עזה כרשפי אש, שהו"ע הגבורות והעלאה, לכן צ"ל גם ענין ההמשכה, שזהו"ע הנסכים14. ובזה יובן הטעם שבניסוך היין יש חילוקים בין פרים אילים וכבשים15, דכיון שהרצוא והשוב צריכים להתאים זה לזה, לכן הנה בפרים שהאש גדולה יותר, שהו"ע גודל העלי' וההסתלקות, צריך להיות גם ענין הנסכים במדה מרובה יותר, לפי שככל שההעלאה היא ביותר צריכה להיות גם ההמשכה ביותר, בכדי שיהיו ההעלאה וההמשכה במזיגה נכונה.

ג) אמנם בניסוך המים לא הי' הגבלה והתחלקות, וכמרז"ל16 גבי ניסוך המים שאין שיעור למים. והענין הוא, דהנה ענין המים בספירות הוא ספירת החכמה, מקור החסדים. ובעבודה הו"ע ביטול במציאות, שזהו הביטול דשמו"ע שהוא כעבדא קמי מרי'17, שאין זה ענין של תשוקה ועלי', כי אם ביטול במציאות. דהנה, ענין ההעלאה הוא בהיותו רחוק מהאין האלקי, ומרגיש את האין שמהווה מחי' ומקיים אותו בכל רגע ורגע, אבל אינו נמצא בהאין עצמו, ואז הוא בתנועה של העלאה, באהבה עזה כרשפי אש. אבל בשמו"ע שהוא נמצא בהאין עצמו, אזי הוא בביטול במציאות, ולא שייך אז ענין ההעלאה. ועד"מ המשתחוה לפני המלך, שאז הוא בביטול במציאות לגמרי, ואילו ענין ההעלאה והתשוקה שייך דוקא כאשר הוא בריחוק מהמלך, שאז הוא משתוקק אליו, אבל כאשר בא ועומד לפני המלך אזי הוא מתבטל בכל עצמותו לגמרי. וזהו ההפרש בין יין למים, דיין הוא בינה, שמבין ומשיג את האין, אבל הוא בריחוק ממנו, ומזה נעשה האהבה כרשפי אש, משא"כ מים הוא חכמה, בחי' ראי', שרואה ונמצא בהאין עצמו, שאז הוא מתבטל ממציאותו לגמרי. ועוד הפרש בין בינה לחכמה, שבבינה יש התחלקות, והיינו שהאהבה אינה בכולם בשוה, דכיון שהאהבה באה מצד ההתבוננות, הרי ככל שמבין ומשיג יותר אזי נרגשת אצלו יותר התשוקה כו', ונמצא שהאהבה מתחלקת לפי אופן ההשגה וההרגש, משא"כ במים, שהוא כמשל העומד לפני המלך בביטול במציאות, הרי בזה לא שייך התחלקות. וטעם הדבר הוא לפי שענין ההתחלקות הוא רק בענין שבא מצד הרגש האדם, וכיון שענין ביטול במציאות אינו מצד ההרגש שלו, כי אם מצד ראיית פני המלך, הרי מצד המלך כולם בשוה. וזהו הטעם שבניסוך היין יש התחלקות בין פרים ואילים כו', לפי שזהו ענין שבא מצד ההרגש כו', משא"כ הביטול במציאות שמצד המים הוא בכולם בשוה, ולכן בנסוך המים אין התחלקות והגבלות כו'.

והנה בבחי' המים גופא יש מדריגה נעלית יותר, והוא מ"ש18 ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא, דענין הקרח הוא מיא דאגלידו, והיינו בחי' המים כפי שאינו בא בהמשכה עדיין. והיינו, שבמים גופא יש ב' בחי', הא' הוא מים נוזלים, שהמים הם בהמשכה, והב' הוא בחי' רקיע, מיא דאגלידו, שאינו בא בהמשכה עדיין19. ובעבודה הו"ע הביטול לעצם האין שלא בא בהמשכה עדיין. דהנה, בחי' מים הנ"ל שהו"ע הביטול דשמו"ע, עם היות שגדלה מעלתו שהוא ביטול במציאות לפי שנמצא בהאין עצמו, מ"מ, הרי זה בחי' האין כמו שכבר נמשך ונעשה מקור ליש, ובמילא יש איזה נתינת מקום למציאות כו'. והיינו, דעם היות שהביטול דמים אינו הביטול שמצד השגה, אלא שמרגיש שכלא חשיב, ולא רק כלא, אלא גם לא ממש, והו"ע ביטול היש וביטול במציאות, מ"מ, לאחרי כל זה הרי הוא נשאר במציאותו עדיין, והיינו לפי שהאין נותן מקום ליש. אבל הביטול דרקיע הוא לעצם האין טרם שבא בהמשכה, שביטול זה הוא ביטול עצום שמתבטל ממציאותו לגמרי, והוא הביטול שאחרי שמו"ע.

ד) והנה סדר העבודה הוא מלמטה למעלה, וכמו שבעבודה בכל יום הנה תחלת העבודה היא באמירת הודו, הודאה בלבד, ואח"כ היא עבודת ההתבוננות בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש, שהו"ע האהבה כרשפי אש, ואח"כ הוא הביטול דשמו"ע וכו', כן הוא גם בזמני השנה, שתחלת העבודה היא בחג הפסח, באכילת מצה שהוא קטנות אבא20, שזהו ע"ד שאמרו רז"ל21 אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, והרי מה שהתינוק קורא אבא אין בזה הבנה והשגה כלל, שאינו יודע איך ובמה הוא אביו, אלא שקורא אבא בלבד, וכמו"כ הוא גם ברוחניות בענין אכילת מצה דפסח, שהוא בחי' קטנות אבא שלמטה מהשגה (ובדוגמת התחלת התפלה בבחי' הודאה בלבד). אמנם, אף שענין זה הוא למטה מהשגה, מ"מ, נכלל בזה כל ההשגה וההרגש שיהי' אח"כ, וכמו בקריאת התינוק אבא, שבקריאה זו כלולה כל ההשגה לכשיגדל, אלא שעכשיו הוא בהעלם. וכמו"כ גם ברוחניות, שבעבודה דפסח נכללים כל עניני העבודה שבמשך כל השנה, עד לניסוך המים בחג הסוכות, שהו"ע בחי' החכמה, אלא שבפסח הוא בחי' קטנות אבא, ואח"כ נתגלה בחג הסוכות בניסוך המים.

ה) והנה ענין ניסוך המים שבסוכות הוא בשמחה, כמ"ש ושאבתם מים בששון22. והענין הוא, דהנה ההמשכות שבסוכות הם בחי' מקיפים, והיינו, שבר"ה ויוהכ"פ ההמשכה היא בפנימיות, שבר"ה נמשך יראה ואהבה רבה על כל השנה, וביוהכ"פ נמשך סליחה מחילה וכפרה על כל השנה, אמנם ההמשכות בסוכות הם בבחי' מקיף, להיותם המשכות נעלות שאין הכלים יכולים להכיל, שלכן נשאר בבחי' מקיף. וזהו מ"ש23 שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שמאלו תחת לראשי קאי על ההמשכה שבר"ה ויוהכ"פ, וימינו תחבקני קאי על המשכת המקיפים שבסוכה24, שזהו תחבקני, כמו האב שמחבק את בנו הקטן, שאין זה קירוב שמקבל הבן בפנימיותו במעשה דיבור ומחשבה שלו, שהרי הוא רק מחבקהו מסביבו, ומ"מ הרי זה חיבוק של קירוב שעי"ז נעשה רוממות אצל הבן, וכפי שרואים במוחש דאף שאין התינוק מבין את הקירוב וסיבתו, מ"מ, ע"י החיבוק נעשה מרומם וקרוב אל אביו. וכן הוא בענין וימינו תחבקני שבחג הסוכות, שהו"ע המשכת המקיף שפועל הקירוב דישראל לאלקות. ולכן שאיבת המים היא בשמחה, כמשל בן מלך שכאשר שב מהשבי' ובא אל אביו המלך אזי יש בזה שמחה גדולה, וכן הוא בהקירוב דסוכות (וכנ"ל שענין ניסוך המים שבחג הסוכות הו"ע ביטול במציאות מצד הקירוב להאין, בדוגמת המשתחוה לפני המלך), שמזה נעשה שמחה גדולה. ועוד זאת, דכשם שבמשל הנה מצד גודל שמחת המלך הרי הוא מגלה לבנו אוצרות יקרים וכמוסים, ועד כדי כך שאפילו דברים יקרי הערך שמשתעשע ושמח בהם יותר משמחתו מקירוב בנו אליו, הנה מצד זה ששמחה פורץ גדר25, נותן לו במתנה גם דברים יקרים אלו, הנה כמו"כ הוא גם למעלה, שמצד השמחה שנעשה למעלה מהתשובה דיוהכ"פ באופן שעיצומו של יום מכפר26, שנמשך לכל ישראל סליחה מחילה וכפרה ומתקרבים כולם לאלקות, הנה מצד גודל השמחה (שמתגלית בעיקר בחג הסוכות, שהרי הענין דיוהכ"פ נמשך בגילוי בחגה"ס, כידוע בענין בכסה ליום חגינו27) מגלים לכל ישראל אוצרות הכמוסים וגם נותנים להם במתנה, שזהו בחי' אמיתית התשובה שעלי' נאמר28 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, בחי' מתנה. וזהו שאומרים29 ורוממתנו מכל הלשונות כו' ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת (ולכן) ותתן לנו הוי' אלקינו, והיינו, שע"י הרוממות שנעשה בישראל (בחי' וימינו תחבקני) אזי ותתן לנו, שנמשך בחי' המתנה, שזהו"ע והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, וזהו מ"ש30 ונתתי רוחי בכם, היינו, שלא נאמר רוח הוי', כי אם רוחי סתם, ולא נאמר של מי, לפי שהו"ע העלי' בהעצמות ממש, שלמעלה מכל השמות31.

ו) וזהו ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, דבכל השנה הי' ניסוך היין, בחי' אימא, ובסוכות הי' גם ניסוך המים, בחי' אבא, והרי מעלת אבא על אימא היא באין ערוך, כמבואר בהמשך וככה בארוכה32, וכנ"ל שבבינה הוא הרגש האדם, ולכן יש בזה התחלקות, משא"כ בחכמה הוא ביטול במציאות מצד המלך, מלכו של עולם, ולכן הוא בכולם בשוה, ובפרט בבחי' העליונה שבזה, בחי' רקיע כעין הקרח הנורא. והנה, ע"פ משנת"ל במאמרים הקודמים33 שכל הענינים שבתורה הם בדרך כלל ופרט, הנה כשם שבזמני השנה נעשה בפסח הענין דקריאת אבא, ובזמני המועדים ניסוך היין (שהו"ע ההתבוננות כו'), ובחג הסוכות ניסוך המים (שהו"ע הביטול במציאות והמשכת בחי' המקיף), ובשמע"צ נעשה ענין הקליטה עד שמוליד בדומה לו – כך הוא גם בכל ימי השנה, שבכל יום ויום יש מעין כל המדריגות הנ"ל, דתחלת העבודה היא באופן של הודאה, ואח"כ היא ההתבוננות בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש (דוגמת ניסוך היין), ובשמו"ע הוא ביטול במציאות (דוגמת ניסוך המים), ובלימוד התורה שאחרי התפלה נעשית הקליטה כו', והיינו, שהעבודה דשמו"ע ולימוד התורה שלאחרי התפלה הם דוגמת חגה"ס ושמע"צ, שאז העבודה היא בשמחה גדולה. ושמחה זו נמשכת גם לאח"ז, ופורצת כל הגדרים העלמות והסתרים, שנעשה הרחבה בכל עניני עבודת השם, ועי"ז נעשה הרחבה גם בגשמיות, כי, כאשר בחוקותי תלכו אזי ונתתי גשמיכם בעתם34, וכל הברכות האמורות בפרשה.