בס"ד. שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1 בשם הצ"צ:

את המאמר "ושאבתם מים בששון" – הראשון – שבלקו"ת2, אמר רבנו הזקן פעמים אחדות. בשנת תקס"ט (לפני מאה וחמשים שנה) אמר רבנו הזקן מאמר זה בפעם הששית, והי' זה ע"ד מאמר הגמרא3 "שמשם שואבים". יונה קיבל בשמחת בית השואבה את גילוי הנבואה, אנו קיבלנו עד אין-סוף. הסוף הוא בביאת המשיח, ש"נעוץ תחלתן בסופן"4.

[הלשון בדיוק – נדפס כבר ב"היום יום"5, אלא ששם נדפס "שנעוץ סופן בתחלתן", והוא טעות הדפוס, וצ"ל: "שנעוץ תחלתן בסופן"6].

ולהעיר, שפתגם זה יש לו מקור בזהר – אף שדברי רבותינו נשיאינו אינם צריכים מקור וסמוכות – דאיתא בזהר (בהשמטות)7: "חסידי וצדיקי חדאן בהאי הילולא (בשמחת ניסוך המים) בגין דרמיזא לההוא טיבו דזמין קודשא בריך הוא למעבד", היינו, ששמחת בית השואבה היא מעין לעתיד לבוא, שזוהי התחלת הענין, והגמר יהי' לעת"ל.

ב. ויש לבאר דברי הצ"צ ש"יונה קיבל בשמחת בית השואבה את גילוי הנבואה, אנו קיבלנו עד אין-סוף":

הגילוי דנבואה הוא בהגבלה, כפי שמצינו בלשון הכתוב8 "ויהי דבר הוי' שנית", וכמו"כ שאר הגבלות באופן גילוי הנבואה9, ועד ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"10, אלא כל נביא מדבר בסגנון שלו, כיון שהנבואה נמשכת ומתלבשת לפי ערך הכלים שלו, וכמ"ש11 "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני".

משא"כ הגילוי ש"אנו קיבלנו" הוא "עד אין-סוף" – גילוי הבלי- גבול שלמעלה הרבה מגילוי הנבואה, והוא מעין הגילוי דלעת"ל שהוא בל"ג.

וכיון שהגילוי שאנו קיבלנו הוא בל"ג – הרי זה שייך גם בזמן הזה: הגילוי דנבואה, להיותו בהגבלה, הרי הוא מוגבל בזמן הבית דוקא, כמארז"ל12 "מיום שחרב בית-המקדש ניטלה נבואה", משא"כ הגילוי דאין-סוף אפשר שיהי' גם עתה.

ג. ומה שמדמה הצ"צ הגילוי דשמחת בית השואבה להגילוי דנבואה (אף שהוא למעלה מענין הנבואה) – הרי זה מצד המעלה שבענין הנבואה:

בכלל הרי עכשיו כל הענינים הם בהעלם. והיינו, דאף שכל הענינים נפעלים ע"י עבודתנו עתה, וכידוע13 בענין השכר דלעת"ל, שאז יתגלו כל הענינים שנמשכו ע"י עבודתנו עתה, מ"מ, בזמן הזה נמצאים ענינים אלו בהעלם.

וזהו שמדמה הצ"צ את הגילוי ש"אנו קיבלנו" לענין הנבואה – שמעלתה שהיא בגילוי (ויתירה מזה) ובפנימיות (כנ"ל שענין הנבואה נמשך אצל כל נביא לפי הכלים שלו), והיינו, שע"י שמחת בית השואבה נמשך גילוי הבל"ג דלעת"ל בגילוי ובפנימיות, ולאידך, אף שנמשך בפנימיות ובכלים, הרי זה נשאר בל"ג.

ד. ועפ"ז יובן המשך דברי הצ"צ "הסוף הוא בביאת המשיח":

לכאורה: כיון שזהו ענין של אין סוף ("אנו קיבלנו עד אין סוף"), א"כ, מהו אומרו "הסוף הוא כו'"?

וביאור הענין – שלעת"ל תהי' עליית הזמן בבחי' שלמעלה מהזמן, שזהו"ע "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"14. והיינו, שתחלה תהי' תקופה של עליות, כמ"ש15 "ילכו מחיל אל חיל", וכיון שישנם עליות, הרי זו ראי' שעדיין אין זה בלי-גבול האמיתי; ולאח"ז יהי' "יום שכולו שבת ומנוחה", שלא יהיו בו עליות, כיון שיהי' גילוי מרחב העצמי16.

וזהו ש"הסוף הוא כו'", דהיינו שבסופו של דבר נבוא להנקודה כמו שהיא בבחי' מרחב העצמי.

ה. ובנוגע לעבודתנו:

איתא בלקו"ת2 ש"עכשיו שאין לנו ביהמ"ק ולא מזבח צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו", וכאשר יחפשו באמת – אזי ימצאו!

ובנדו"ד – שע"י שמחת בית השואבה אפשר לבוא לבחי' בלי גבול האמיתי ומרחב העצמי, ולהמשיך זאת על כל השנה כולה.

*

ו. דובר לעיל17 בענין שמחת בית השואבה, שלכאורה יש לומר, שכל המסופר בגמרא18 אודות שמחת בית השואבה, אינו ענין של דין, אלא סיפור דברים כיצד היו נוהגים בפועל. וע"ד פרטי הענינים שמצינו במשנה19 בענין הבאת הביכורים, שפרטים אלו אינם דין, ומכ"ש שאינם ענין המעכב.

וההכרח לזה – דלכאורה יש להקשות על ענין שמחת בית השואבה מהא ד"אין מערבין שמחה בשמחה"20, שהרי באותו הזמן דשמחת בית השואבה ישנו החיוב דשמחת יו"ט, שחיוב זה הוא במשך כל היום [ואין לומר שכיון ש"אין שמחה אלא בבשר . . אין שמחה אלא ביין"21, הרי לאחרי שאכל בשר ושתה יין כבר יצא ידי חובתו ואינו מחוייב עוד בשמחה], כדמוכח מזה שענינים של היפך השמחה אסורים במשך כל היום, וא"כ, איך אפשר שבאותו זמן יהי' חל הדין ד"שמחת בית השואבה, הרי "אין מערבין שמחה בשמחה"?

ומכאן ראי', לכאורה, שכל ענין שמחת בית השואבה אינו אלא מנהג ולא דין.

ז. והנה, לכאורה הי' אפשר לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר – דכיון שהחיוב דשמחת יו"ט מדאורייתא מתחילה ביום, ואינה בליל יו"ט ראשון22, הרי בלילה זה יכולה לחול שמחת בית השואבה, וכיון שכבר חלה, נמשך חיובה גם לאח"ז (כמשנת"ל23 ששמחה שהיתה כבר קודם לכן נמשכת גם לאח"ז).

אבל לאמיתו של דבר אין לומר כן, כי חיוב דרבנן אינו יכול לחול על חיוב דאורייתא, ואין נפק"מ אם היתה לו שעת הכושר לחול קודם לכן, כי גם אם היתה לו שעת הכושר, מ"מ, משחל החיוב דאורייתא, שוב אי אפשר שיחול גם החיוב דרבנן.

דוגמא לדבר – מענין גרושה וחלוצה לכהן:

איסור גרושה לכהן הוא מדאורייתא, וכהן שנשא גרושה לוקה ל"ט מלקות24, ואילו איסור חלוצה לכהן הוא מדרבנן, וכהן שנשא חלוצה לוקה מכת מרדות מדרבנן25 (ולהעיר גם מחילוקי הדעות במספרם26).

אמנם, בנוגע לכהן שנשא גרושה שהיא גם חלוצה, קיי"ל27 "גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת", וכתבו התוס'28 שאינו לוקה אלא ל"ט מלקות דאורייתא, ולא מכת מרדות. והטעם לזה הוא כנ"ל – כי בכל מקום שישנו דין מדאורייתא אין מקום לתיקון חכמים.

וכיון שלא מצינו חילוק אם היתה תחילה גרושה ואח"כ נעשית חלוצה, או שהיתה חלוצה ואח"כ נעשית גרושה – מוכח שדין זה הוא בכל האופנים, ואף בחלוצה ונעשית גרושה, שאיסור חלוצה דרבנן קדם, מ"מ משחל עלי' איסור גרושה דאורייתא, בטל ממנה איסור חלוצה דרבנן.

אלא שבזה הי' מקום לומר, שלשון המשנה "גרושה וחלוצה" הוא בדיוק, דהיינו שדוקא בסדר זה – גרושה ואח"כ נעשית חלוצה – אינו לוקה מכת מרדות, אבל בחלוצה מתחלה ואח"כ נעשית גרושה, שכבר חל עלי' איסור חלוצה דרבנן, הנה כיון שחל נשאר בתקפו, ולוקה מלקות משום גרושה ומכת מרדות משום חלוצה. אבל האמת אינה כן, אלא גם בחלוצה ונעשית גרושה אינו לוקה אלא משום גרושה, כנ"ל.

דוגמא נוספת לדבר:

"מניחין נר (מבעוד יום) על גבי דקל בשבת (וידלק שם בשבת, דליכא למיחש לכשיכבה לישקלי' מיני' ונמצא משתמש במחובר, דכיון דאקציי' לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא), ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב" (דשקיל ומנח לי' ומשתמש באילן)29.

ויו"ט שחל בשבת – דינו כדין שבת שאין בו גזירה זו, דכיון שאסור בשבת להשתמש בנר משום מוקצה, אין גוזרין בו הגזירה דיו"ט.

והרי בנדו"ד אין מקום לחלק ע"ד הנ"ל (שהכלל שאין דין דרבנן חל על דין דאורייתא הוא דוקא כשהדין דאורייתא חל תחלה), שהרי שבת ויום טוב באים בבת אחת, ועל-כרחך שגם בבת אחת (וכמו"כ כאשר הדין דרבנן חל תחלה) לא חל הדין דרבנן במקום דין דאורייתא.

ח. לכאורה הי' אפשר לתרץ הקושיא הנ"ל בענין שמחת בית השואבה באופן נוסף – ששמחת בית השואבה אינה דין של שמחה, אלא דין בהשאיבה, שאחד מתנאי השאיבה הוא שצריכה להיות בשמחה.

וכן משמע לכאורה מדברי הגמרא30 "מנא הני מילי (דתוקעין ומריעין בשאיבת המים של נסוך) . . דאמר קרא31 ושאבתם מים בששון וגו'", דמשמע שזהו דין בהשאיבה, שהשאיבה צ"ל "בששון". וכשם שלפירוש התוס'32 ש"מנא הני מילי" פירושו "מנלן דמי השילוח בעי, ומפרש מדכתיב ממעייני הישועה", מובן ששאיבת המים "ממעייני הישועה" היא דין בהשאיבה – כן הוא גם לפרש"י ש"מנא הני מילי" קאי על ענין השמחה ("בששון"), שזהו דין בהשאיבה.

וע"ד החילוק בין השמחה דכל השנה (שהרי גם בכל השנה צ"ל עבודת ה' בשמחה, כמ"ש33 "עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב") לשמחת החג – שבכל השנה אין זה דין בענין השמחה, אלא דין בהעבודה, שצריכה להיות בשמחה, משא"כ ביו"ט ישנו דין של שמחה. – השמחה באה בסיבת החג, ונקבעה בבשר וביין כו', אבל ענינים אלו הם דין בהשמחה.

ולפי זה הי' אפשר לתרץ שלא יוקשה על שמחת בית השואבה מהענין ד"אין מערבין שמחה בשמחה" – דכיון שאין הכוונה לעשות ענין של שמחה, כי אם ענין של שאיבה, אלא שישנו תנאי שהשאיבה צריכה להיות בשמחה, לכן, אין בזה סתירה להא ד"אין מערבין שמחה בשמחה".

אמנם, ברוב דרושי חסידות ד"ה ושאבתם מים בששון34, מבואר, שהשמחה באה בסיבת השאיבה, דהיינו שגדלה מעלת השאיבה עד שמביאה לידי שמחה. ורק בדרוש אחד (שמצאתי לע"ע)35 בביאור "ושאבתם מים בששון", איתא, שהשאיבה באה ע"י השמחה. וא"כ, אף שלפי המבואר בדרוש זה, אפ"ל שהענין ד"בששון" הוא תנאי בהשאיבה, וליישב עפ"ז את הקושיא כנ"ל – הרי לפי המבואר ברוב הדרושים, שהשמחה באה בסיבת השאיבה, נמצא שאין השמחה נצרכת בשביל השאיבה, אלא היא דין של שמחה בפ"ע. ועפ"ז נשארת הקושיא מהא ד"אין מערבין שמחה בשמחה".

ט. ויובן ע"פ דברי הרמב"ם36: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר37 ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין כו'".

כלומר: לא זו בלבד שהשמחה היא דין בפ"ע, ולא תנאי ודין בהשאיבה (שהשאיבה צ"ל בשמחה), אלא יתירה מזה, שהשמחה אינה קשורה עם השאיבה כלל, אלא היא ענין בפ"ע לגמרי – כדמוכח מזה שלא הביא את הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", אלא את הפסוק "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".

[ועפ"ז יובן הטעם לשיטת הרמב"ם38 שמי כיור כשרים לניסוך המים, אף שלדעתו39 מי כיור הם מי מקוה ולאו דוקא מי מעין40 – כי לדעת הרמב"ם כל הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" אינו מעכב, וכשם שהשמחה ("בששון") אינה מעכבת את השאיבה (שהרי מעיקר הדין אין השמחה קשורה עם השאיבה כלל), כך אין השאיבה ממי מעין ("ממעייני הישועה") מעכבת41].

וכפי שנתבאר לעיל42 בארוכה שלדעת הרמב"ם יש חיוב לשמוח בחג הסוכות "שמחה יתירה" על שמחת שאר המועדים (ונתבאר גם כיצד מתבטאת "שמחה יתירה" זו), אלא שחכמים קבעוה לשמחה יתירה זו שתהי' בזמן השאיבה, על שם הכתוב "ושאבתם מים בששון".

ונמצא, שלשיטת הרמב"ם ליתא מעיקרא הקושיא מהא ד"אין מערבין שמחה בשמחה", כי שתי השמחות (שמחת יו"ט ושמחת בית השואבה) – ששתיהן מדאורייתא – הם שמחה אחת, שמחת יו"ט, אלא שבשמחת יו"ט גופא יש בחג הסוכות "שמחה יתירה" לגבי שמחת שאר המועדים.

י. ההוראה מהאמור בנוגע לעבודתנו, וכלשון הלקו"ת ש"צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו":

יש לדעת, שהציווי (ובמילא – גם הכח) על שמחת בית השואבה הוא מדאורייתא. ולהיותו מן התורה – יש בו כח התורה, ששובר ומבטל כל מציאות שבעולם הסותרת לזה, כדאיתא בירושלמי43 עה"פ44 "לא-ל גומר עלי", שהתורה היא בעל-הבית על מציאות העולם.

וכיון שכן, הרי אין מקום להתחשב בשום חשבונות כלל, כיון שישנו כח מן התורה להמשיך שמחה בשמחת בית השואבה, וגם להמשיך משמחה זו על כל השנה כולה בעניני עבודתו, שעי"ז נמשך שמחה וטוב לבב גם בהשפעות גשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ושאבתם מים בששון.

* * *

יב. נהוג אצל כל ישראל שהשמחה בשמיני-עצרת גדולה יותר משמחת חג הסוכות45, ו"מנהג ישראל תורה הוא"46.

השמחה דשמע"צ היא בריקודים, שענינם הוא הריקוד ברגלים, ועל ידם מרקד ומתרומם גם הראש.

אמנם, כיון שע"פ שכל אין מקום לכך שהראש ירקד בעקבות הרגלים, לכן, צריך לזה גם הסיוע של שתיית יין, כמארז"ל47 "אגברו חמרא אדרדקי", ו"נכנס יין יצא סוד"48 – שע"י היין מתגלה הסוד, פנימיות הנפש. וכאשר יוצא ממציאותו, ומתגלית פנימיות נפשו – אזי קלה עליו יותר עבודת הריקודים, לרקד ברגליו באופן שעל ידם יתרומם גם הראש.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

עומדים אנו בסמיכות לשמיני-עצרת ושמחת-תורה (שהרי כבר עברו חמשה ימים של חג הסוכות), ועדיין לא רואים "הזזה"!...

בשלמא תושבי המקום, שלאחרי ההתוועדות הולכים הם לביתם לאכול וכו', כפי שמורגלים בכל ימות השנה – הנה בנוגע לאלו הישנים בשעת ההתוועדות, אין מה לדבר כלל... ואפילו אלו שמתעוררים בהתוועדות, הרי כשבאים לביתם אזי חוזרים ומתקררים... (אף שמובן, שככל שההתעוררות גדולה יותר, נמשך זמן רב יותר עד שמתקררים);

אבל האורחים, שאצלם ישנו הענין ד"הוי גולה כו'"49, ואין להם כאן הענינים שמורגלים בהם במשך כל ימות השנה – יתוועדו הם, וישפיעו גם על תושבי המקום, שגם אצלם תהי' "הזזה".

ובכן, ימשיכו את ההתוועדות מיד עתה, ויאריכו בהתוועדות עד הלילה (ליל הושענא רבה), ועד שמיני-עצרת ושמחת-תורה, וגם לאח"ז יתוועדו בכל יום, עד שבת בראשית.

וכאמור לעיל – יתוועדו האורחים, ויפעלו "הזזה" בהתושבים. ואם יתברר שיש צורך ב"סבלנות" עד שיצליחו לפעול על התושבים – יתאזרו ב"סבלנות", וילמדו מהקב"ה שעליו נאמר50 "דרכך אלקינו להאריך אפך"...

ובינתיים – ינגנו את הניגון "דרכך".

[ניגנו "דרכך", ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

יש להתחיל במלאכה ("זיך נעמען צו דער מלאכה").

ואף שישנם המהרהרים בלבם: הרי שבת אסורה במלאכה? – הרי כבר אמרו רז"ל51 "לא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים", שהכוונה בזה לעבודת הצדיקים ועבודת הבעלי-תשובה,

– כמבואר במארז"ל52 "איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו (צדיקים) או במעשה אלו (רשעים)", שהכוונה בזה היא לעבודת הצדיקים ועבודת הבע"ת, ולכן "איני יודע באיזה מהם חפץ", כי בכאו"א מהם יש מעלה על חבירו –

ונמצא, שמלאכה זו של עבודת הצדיקים ועבודת הבע"ת מותרת גם בשבת.

ובכן, יש להתחיל במלאכה, ולהמשיך עד שמע"צ ושמח"ת, ועד שבת בראשית.

ובינתיים – "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (וצוה לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי").