בס"ד. שיחת ש"פ דברים, שבת חזון (ערב ת"ב), ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. ידוע הפתגם של הרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב1 (שענינו העיקרי הי' אהבת ישראל2 ולימוד זכות על בנ"י וכו'3 ), שבשבת חזון – "חזון" מלשון מחזה – מראים לכל אחד מישראל את ביהמ"ק השלישי.

וביאר זה ע"פ משל מאב שיש לו בן יקר, ועשה לו מלבוש יקר להתלבש בו, ומצד שלא נזהר הבן באותו הבגד כו' קרע אותו לכמה קרעים. ועשה לו פעם שני לבוש וקרע אותו ג"כ. מה עשה האב, עשה לו לבוש שלישי ולא נתן לו ללבוש אותו, רק גנזו, ולפרקים רחוקים ידועים מראה לו הלבוש ואומר לו ראה שאם תתנהג בדרך הישר ינתן לך לבוש זה ללבוש אותו. ודוגמתו בנמשל בנוגע לביהמ"ק, שמזמן לזמן מראים לבנ"י את ביהמ"ק השלישי, והזמן על זה הוא – "שבת חזון".

וענין זה ש"שבת חזון" הוא ע"ש ראיית ביהמ"ק השלישי, אינו בסתירה לפירוש הפשוט שנקרא "שבת חזון" על שם התחלת ההפטרה "חזון ישעי'"4 – כיון ששני הפירושים שייכים זה לזה5, היינו, שגם הענין של "חזון ישעי'" כפשוטו ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"6 ) קשור עם המחזה של ביהמ"ק השלישי.

ב. ובהקדמה:

"חזון" – מורה על ענין הנבואה7, כיון שמעלת הנבואה היא בענין הראי' (חזון)8, והיינו, שאין זה ענין של השגת השכל, אלא ראי' שלמעלה מהשגה.

ואע"פ ש"חכם עדיף מנביא"9, שלכן הנה אף ש"מיום שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה כו'"9, מ"מ, יש מעלה בזמן הזה לגבי זמן הבית, שדוקא עכשיו ניתוסף בגילוי החכמה,

– וכדברי הזהר10 ש"בשית מאה שנין לשתיתאה (לאלף השישי) יתפתחון תרעי דחכמתא וכו'" (כלשון הכתוב11 : "ארובות השמים נפתחו"), שיתגלו מעיינות החכמה כו', עד ש"אפילו רביי (תינוקות) דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא כו'" (שיבינו וידברו בענינים עמוקים שבפנימיות התורה), שזהו"ע מעלת החכמה דוקא –

הרי מעלה זו היא רק בענין ההשגה (שעל ידה יכולים להשיג ענינים נעלים יותר שאינם יכולים להתגלות בנבואה), אבל ענין הראי' הוא בנבואה דוקא12.

ואע"פ שגם בחכמה יש ענין של ראי' – ראי' דחכמה13, הרי זה רק ענין של ראיית עין השכל, ואילו נבואה היא ראי' מוחשית.

וזה גופא הוא הטעם שנבואה היתה רק בזמן הבית – כי, בשביל ענין הראי' יש צורך בביהמ"ק כו', ובזמן הבית גופא הי' צורך בכמה תנאים כו'14, שלכן גם אז ניתנה הנבואה רק ליחידי סגולה, שכל זה הוא מצד מעלת הראי' שבנבואה; משא"כ חכמה יכולה להיות גם משחרב ביהמ"ק.

וזהו הטעם שהנבואה נקראת "חזון" – כיון שמעלת הנבואה היא ראי' מוחשית (כנ"ל בארוכה), וחזון הוא מלשון ראי' (ואע"פ ש"חזון" הוא רק תרגום של ראי', הרי זה תרגום שכבר נקבע גם בלשון הקודש15 ).

ג. ונוסף על הענין של "חזון" בכלל – מדובר כאן אודות "חזון ישעי'":

"חזון ישעי'" – קאי לא רק על הנבואה שבפרק זה, אלא על כל הנבואות של ישעי' (כולל גם הנבואה ד"נחמו נחמו עמי"16 ), כהסדר בקדושה, שהתחלת הענין כולל את כולו, וכך גם בעניננו, שההתחלה "חזון ישעי'", כוללת את כל הנבואות של ישעי'.

והנה, בנוגע ליחודה של נבואת ישעי' לגבי שאר הנבואות, ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל המאסר והגאולה)17 אודות החילוק שבין ירמי' לישעי', שירמי' הוא מלשון "מר" – מרירות, וישעי' – מלשון ישועה.

וכיון שישעי' הוא מלשון ישועה, הרי מובן, ש"חזון ישעי'" פירושו מחזה הישועה, שהו"ע הגאולה.

כלומר, נוסף לכך שכמה נבואות הם בענין הגאולה, ועד שגם בהפטרה זו יש חלק שמדבר אודות ענין הגאולה: "ציון במשפט תפדה גו'"18, הנה גם הנבואות שמדברים אודות ההיפך כו', להיותם "חזון ישעי'", מלשון ישועה, קשורים גם הם עם ענין הגאולה.

וההסברה בזה – לפי שתכליתם של ענינים אלו היא שעל ידם יבוא ענין של נחמה, ונחמה בכפליים19, ועד לעילוי ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם"20, ויתירה מזה, שגם ענינים אלו גופא הם בפנימיות ענין של גאולה – כמובן מדברי הצ"צ (ברשימות על איכה21 ) שמפרש הפסוקים של איכה למעליותא, ואם הדברים אמורים בנוגע לאיכה שכתב ירמי' ("ירמי' כתב ספרו וספר איכה"22 ), שענינו מרירות, הרי עאכו"כ בנוגע לנבואת ישעי', מלשון ישועה [היינו, שענין הישועה – שמודגש בשמו – הוא בגילוי], שבפנימיות היא ענין של גאולה.

ד. והנה, ענין הישועה – שייך רק כאשר לפנ"ז הי' מעמד ומצב בלתי רצוי שממנו היא הישועה. וע"ד מ"ש בסיום ההפטרה: "ציון במשפט תפדה וגו'", שענין הפדי' שייך רק כשיש ענין בלתי רצוי שממנו נפדה.

ומזה מובן, ש"חזון ישעי'", מחזה הישועה, קשור עם ביהמ"ק השלישי, שאז תהי' הישועה ממצב של היפך ענין הגאולה:

ביהמ"ק הראשון – לא הי' לפניו מעמד ומצב של גלות, שהרי במשך ארבע מאות ושמונים שנה (מיצי"מ עד בנין הבית)23, שכוללים הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר, עמד המשכן וכו', כך, שלא הי' צורך בענין של גאולה ממצב של גלות.

ביהמ"ק השני – אע"פ שלפניו הי' ענין של גלות, הרי כיון שחסרו בו ה' דברים כו'24, לא היתה הגאולה והישועה בשלימות.

אבל בנוגע לביהמ"ק השלישי – ישנם ב' הענינים: גאולה ממעמד ומצב של גלות [ועד שבימות המשיח גופא יהי' בנין ביהמ"ק לפני קיבוץ גליות, כמ"ש הרמב"ם25 : "בנה מקדש במקומו (ואח"כ) וקבץ נדחי ישראל", והיינו, שביהמ"ק יבנה בשעה שבנ"י הם עדיין במצב של נדחים], וגם גאולה וישועה שלימה, כיון שיהי' בנין נצחי26, לעד ולנצח נצחים.

ה. ויש להוסיף בביאור מעלת ביהמ"ק השלישי – ע"ד מעלת בעלי תשובה על צדיקים:

צדיק – לא היו אצלו ענינים של חטא כו', ובמילא אי אפשר לדעת מה יהי' לאח"ז כו', שלכן נאמר27 "אל יתהלל חוגר כמפתח"; משא"כ בעל תשובה – אין לחשוש מה יהי' אח"כ כו', כיון שכבר עבר את המעמד ומצב הבלתי רצוי והתגבר עליו כו', ועד לשלימות התשובה באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"28.

ועד"ז בנוגע למעלת ביהמ"ק השלישי: כיון שלפנ"ז היו כל השינויים של הגלות כו', ולא רק שינויים קלים, אלא גם שינויים עד לקצה ההפכי: היפך ענין הנחמה והגאולה, ואעפ"כ ע"י העבודה כו' פעלו שהגלות גופא תהפך לענין של גאולה – הרי זו הוכחה שזהו ענין אמיתי, ולכן הרי זה דבר נצחי.

וזוהי גם ההסברה על כללות הענין ש"יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה"29, כמ"ש30 "והפכתי אבלם לששון", וכפי שמצינו במיוחד בנוגע לתשעה באב, שלעתיד לבוא יהי' יום טוב גדול31,

– וככל הענינים, מרומז גם ענין זה בנגלה דתורה32 : איתא במשנה33 : "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". ולכאורה אינו מובן: איך יתכן שט"ו באב יהי' נעלה יותר מכל שלשת הרגלים? והביאור בזה34, שזהו מצד מעלת האתהפכא שהיא הצד השוה שבט"ו באב ויוהכ"פ: יוהכ"פ פועל ענין הכפרה והסליחה על העבירות, ועד לתכלית השלימות בענין הסליחה – "סלחתי כדברך"35, שהו"ע הפיכת הזדונות לזכיות; וזהו גם ענינו של ט"ו באב, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"36 בתכלית העילוי לאחרי גודל הירידה דתשעה באב כו' –

דלכאורה אינו מובן: מהו הצורך בענין של היפך השמחה, שיהפכו אותו לששון ולשמחה, וכי מה הי' חסר אם מלכתחילה הי' רק "ששון ושמחה"?!

אך הביאור בזה, שאמיתת הענין של ששון ושמחה הוא דוקא כשבא לאחרי ענין של היפך השמחה, כי, בנוגע לימים שהיו מלכתחילה ימי שמחה, ולא הי' בהם שינוי כו', אי אפשר לדעת מה יהי' אח"כ כשיבוא מעמד ומצב של שינוי בעולם כו'; ורק בימים שבהם הי' כבר השינוי דהיפך השמחה, ואעפ"כ נהפכו לששון ולשמחה, אזי יודעים שאין מה לחשוש לשינויים כו', כיון שהשמחה היא באופן שכבר הפכו את היפך השמחה לששון ושמחה; ודוקא אז ישנה המעלה של "אנכי אנכי הוא מנחמכם" – ב"פ "אנכי", שזהו ענין נעלה יותר מ"אנכי ה' אלקיך"37 שנאמר בשעת מתן תורה, שנזכר רק פעם אחת "אנכי"38.

ו. ועפ"ז מובן תוכן הענין של שבת חזון – שראיית ביהמ"ק השלישי (כפתגם ר' לוי"צ מברדיטשוב) קשורה עם ההפטרה ד"חזון ישעי'" (כהפירוש הפשוט):

"חזון ישעי'" כפשוטו הוא ראיית ("חזון", שזוהי מעלת הנבואה) הישועה ("ישעי'"), והרי שלימות ענין הישועה הוא בביהמ"ק השלישי דוקא (כנ"ל), ונמצא, שהפירוש הפנימי של "חזון ישעי'" הוא – ראיית ביהמ"ק השלישי.

ואין זה בסתירה לכך שבפשטות מדובר בהפטרה על ענין הגלות – כי, ענין הישועה שע"י ביהמ"ק השלישי שיהי' בית נצחי, הוא מצד היותו לאחרי הענינים המדוברים בהפטרה בפשטות, דכיון שביהמ"ק השלישי בא לאחרי ענין הגלות, הרי זה פועל הפיכת הגלות גופא לענין של גאולה, שלכן תהי' גאולה נצחית, שאין אחרי' גלות39.

וזוהי גם השייכות של "שבת חזון" לשבת שלפני תשעה באב – שהרי ענינו של יום השבת הוא ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"40, ולכן, ביום השבת שממנו מתברך תשעה באב, מראים לכל אחד מישראל שפנימיות ענין הגלות (ת"ב) הוא ענין הגאולה, שזהו תוכן ראיית ביהמ"ק השלישי, להיותו תכלית השלימות בענין הגאולה, כנ"ל.

אך כדי לגלות זאת, יש צורך בענין התשובה, שעל ידה מהפכים את הענינים הבלתי רצויים כו', ועי"ז פועלים שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, כפי ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"41.

* * *

ז. דובר כמ"פ שנוסף על הענינים שישנם בכל שנה, יש ענינים מיוחדים (ובמילא גם הוראות מיוחדות) הקשורים עם קביעות השנה, ועד"ז בנדו"ד, שנוסף על האמור לעיל בנוגע לשבת חזון ששייך לכל שנה ושנה, יש ענין מיוחד בקביעות שנה זו, ששבת חזון הוא ערב תשעה באב, וממנו נכנסים מיד לתשעה באב (שחל ביום ראשון).

ובהקדמה – שערב ת"ב הוא לא רק הכנה והקדמה קרובה לת"ב (כמו ערב שבת וערב יו"ט, שהוא הכנה והקדמה קרובה ליום השבת ויו"ט), אלא יתירה מזה, שבו מתחיל כבר הענין דת"ב, כפי שרואים בנוגע להלכה בפועל, שבמנחת שבת, בזמן של "רעוא דרעוין"42, אין אומרים צדקתך43, בגלל שבת"ב אין אומרים תחנון, לפי שנקרא "מועד"44.

ועפ"ז מובן גודל המעלה שבקביעות שנה זו שערב ת"ב (שבו מתחיל כבר הענין דת"ב) הוא שבת חזון, שבו מראים לכל אחד מישראל את ביהמ"ק השלישי – כי, בשאר השנים שיש הפסק של כמה ימים בין שבת חזון לת"ב, יש חילוקי דרגות באיזו מדה פועלת ראיית ביהמ"ק השלישי בשבת חזון על ת"ב, ואילו בקביעות שנה זו, שנכנסים לת"ב מיד לאחרי שמראים את ביהמ"ק, ללא הפסק זמן בינתיים, אזי מודגש יותר שכל ענין החורבן אינו אלא בשביל העילוי דביהמ"ק השלישי, שמראים אותו תיכף ומיד כשנכנסים לת"ב, וענין זה מהוה סיוע בעבודה שפועלת הענין ד"והפכתי אבלם לששון"30.

ח. והענין בזה:

ידוע הכלל שבין יש ליש צריך להיות אין באמצע45, אלא שענין זה הוא דוקא כאשר היש השני הוא ענין חדש ונעלה יותר שלא בערך ליש הראשון, משא"כ כאשר ב' עניני היש הם בערך זל"ז.

ולדוגמא – בנוגע לעניני הבנה והשגה בשכל, שב' שכליים שהם בערך זל"ז, לא צ"ל אין ביניהם, ואדרבה, שכל הא' מסייע ללידת והבנת שכל הב', ורק כאשר ב' השכליים אינם בערך זל"ז, אזי צריך להיות אין ביניהם – כפי שמצינו46 בר' זירא שכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי שהוא סוג לימוד נעלה יותר שלא בערך לגבי תלמוד בבלי, הוצרך להיות אין באמצע – לשכוח הלימוד דבבלי ע"י התעניות כו' (משא"כ בלימוד ב' ענינים שהם בערך זל"ז בתלמוד בבלי גופא).

וכמשל הזריעה, כמארז"ל47 "כלום אדם זורע קב48 אלא להכניס כמה כורין" – שכיון שצמיחה זו היא באופן שבאין ערוך לגבי הגרעין הנזרע, הנה כדי שתהי' הצמיחה מיש ליש, צ"ל אין באמצע, שזהו"ע רקבון הגרעין כו', שעי"ז תוכל להיות הצמיחה באופן שבאין ערוך.

ועד"ז בנוגע לבתי המקדשות:

בית ראשון – אף שהי' נעלה יותר מהמשכן, הרי הם עדיין בערך זל"ז; משא"כ ביהמ"ק השלישי הוא בעילוי שלא בערך לגבי המשכן והמקדשות שלפניו. ולכן, כדי שמהיש דהמשכן והמקדשות שלפנ"ז יהי' גילוי היש האמיתי דביהמ"ק השלישי [שגם הוא יהי' בנין גשמי (כפי שנתפרשו מדותיו בספר יחזקאל49 ), ויקריבו בו קרבנות גשמיים, אלא שהגשמיות תהי' אז בתכלית השלימות, שלכן יהיו כל הענינים "כמצות רצונך"50 ] – צריך להיות ביותר אין באמצע, שזהו כללות ענין החורבן ואריכות הגלות כו'.

ונמצא, שכללות ענין החורבן והגלות אינו אלא בשביל ביהמ"ק השלישי – שזהו האין באמצע שרק לאחריו יוכל להיות היש האמיתי דביהמ"ק השלישי.

ובקביעות שנה זו שת"ב מתחיל באותו זמן שבו מראים את ביהמ"ק – מודגש יותר שכל הענין דת"ב אינו אלא הכנה (אין באמצע) לביהמ"ק השלישי.

ט. ויש להוסיף בזה, שהמעלה שבקביעות שנה זו שערב ת"ב חל בשבת היא גם לגבי הקביעות שת"ב חל בשבת:

כאשר ת"ב חל בשבת אזי נדחה הענין דת"ב, שלכאורה זהו ענין שאין למעלה ממנו. אבל, הדחי' דת"ב שחל בשבת הו"ע שנעשה מלמעלה; ואילו בקביעות שנה זו שערב ת"ב חל בשבת, נעשה הענין ד"והפכתי אבלם לששון" ע"י עבודה בכח עצמו.

ועוד ענין בזה, שכאשר ת"ב נדחה בגלל שחל בשבת, אזי נאמרת ההפטרה ד"חזון ישעי'" (שקשורה עם ראיית ביהמ"ק השלישי) בת"ב עצמו, ואילו בקביעות שנה זו נעשים כבר הענינים דשבת חזון לפני ת"ב, באופן ש"לא אשים עליך"51 מלכתחילה.

י. וההוראה מזה – שהרי "המעשה הוא העיקר"52 :

ובהקדמה – שכאשר יהודי עושה חשבון צדק ממעמדו ומצבו, יתכן לפעמים שיהי' במצב רוח אפרורי ("קאַלעמוטנע"), בידעו שהיו אצלו ענינים של חטא וכו', או אפילו לא חטא ממש, אבל חטא מלשון חסרון53, שחסר בשלימות עבודתו, ועד שיכול לבוא לידי עצבות או אפילו ליאוש ח"ו.

וכשאומרים לו שבשבת חזון מראים לו את ביהמ"ק השלישי, ועליו לפעול בנינו כו' – טוען, שבהיותו במעמדו ומצבו כו', אינו רואה את ביהמ"ק כו', ואיך מצפים ממנו שיוכל לפעול בנוגע לבנין ביהמ"ק השלישי?!

ובכן: לכל לראש אומרים לו: "אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי"54, ומה שטוען שמצד מעמדו ומצבו אין בכחו לפעול כו' – הרי האמת היא ש"הקב"ה עוזרו"55, והאמת היא שיש לו כחות נעלמים שיתכן שהוא בעצמו אינו יודע אודותם (במכ"ש וק"ו מדברי רבי יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזו (דרך) מוליכים אותי"56, שאף שבכחות הגלויים הי' כדבעי, לא ידע מה נעשה בכחות הנעלמים ובעצם הנשמה כו'57 ).

וכיון ש"אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"58, הנה מצד היותו דבוק בה', מובן, שכשם שהקב"ה הוא בלי גבול, יש בכחו לפעול ע"י עבודתו באופן בלי גבול, שזהו ענין "בכל מאדך"59, שע"י "מאד שלך" הרי הוא מעורר את ה"מאד" שלמעלה שממנו נמשכים השפעות בלי גבול; אלא שבשביל זה צ"ל ענין היגיעה, ו"יגעת ומצאת – תאמין" (משא"כ "לא יגעת ומצאת – אל תאמין")60, מציאה דייקא, שזהו"ע שבאין ערוך, וקשור עם הגאולה השלימה, כמובן ממארז"ל61 "שלשה באין בהיסח הדעת .. משיח מציאה כו'", וכמ"ש62 "מצאתי דוד עבדי".

ומה שיש אצלו ענינים בלתי רצויים כו' – הרי אדרבה: כל התכלית של ענין החטא וכו' היא שע"י עבודתו יהפוך זאת לענין של "זכיות",

וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא63 בפי' הכתוב64 "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור (שהרי יום ענינו אור, כמ"ש65 "ויקרא אלקים לאור יום") למעלה כד66 אתכפיא ס"א כו'",

ומבאר, ש"לכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהי' כן כל ימיו במלחמה זו"63 – שעל זה יכולים לשאול: מהי "תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעוה"ז להתלבש בנפש הבהמית כו' מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם .. וא"כ למה זה ירדו נשמותיהם לעוה"ז ליגע לריק ח"ו להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו"67, "למה עשה ה' כזאת"68 – "כי אולי לכך נברא וזאת תהי' עבודתו לאכפיא לס"א תמיד"63, היינו, שנמצא במלחמה תמידית, וגם לאחרי שמנצח במלחמה היום, הנה למחר יש לו מלחמה נוספת כו',

וכיון שזוהי תכלית בריאתו כו' – הרי אין מקום ליאוש ח"ו, ואפילו לא לעצבות, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא69 שענין העצבות מושלל לגמרי, כיון ש"עצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה .. אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא היא מבחי' טוב שבנוגה" [אף שמיד לאח"ז מוסיף עוד תירוץ – ש"באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש .. נקראים בשם עצבות כלל .. כי עצבות היא .. (ש)אין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו כו'"70 ], אלא ש"עז"נ71 בכל עצב יהי' מותר, והיתרון הוא השמחה הבאה אחר העצב וכו'".

וע"ד הענין שבין יש ליש צ"ל אין באמצע כפי שהוא בעבודה, בדוגמת ענין החורבן שגרם שבנ"י לא יוכלו לקיים מצוות כדבעי, שזהו אמיתית הענין של "אין" אצל איש ישראל, כשאינו יכול ללמוד תורה ולקיים מצות מתוך הרחבה, וכפי שמצינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שבבואו לקאַסטראַמאַ התבטא במילים חריפות ("ש֖אַרפע אותיות") על כך שעדיין לא התאפשר לו ("אים האָט זיך נאָך ניט אַיינגעגעבן") לפעול בנוגע לבניית מקוה וכיו"ב72.

וכאשר יהודי יודע שכל ההעלמות וההסתרים הם רק בכדי שיהפוך אותם ע"י עבודתו כו', אזי לא מתפעל מהם, ועוסק בעבודתו בתוקף, ומתוך בטחון שבודאי יצליח, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר73 שאיש צבא ("אַ סאָלדאַט") הולך למלחמה עם "שיר לכת" ("מאַרש") מתוך בטחון שינצח, וזה גופא נותן כח וממהר את הנצחון – שמנצח ופועל "והפכתי אבלם לששון", ובאופן גלוי עד לעיני בשר, כמ"ש74 "וראו כל בשר גו' כי פי ה' דיבר".

* * *

יא. המוזכר לעיל (ס"י) אודות ענין הבטחון, בא בהמשך להמדובר בהתוועדויות הקודמות75 שצריך לעורר ולחזק אצל בנ"י ענין הבטחון בה',

– החל מהבטחון בנוגע לענינים רוחניים, בנוגע לכללות ענין העבודה, ש"הקב"ה עוזרו"55, וכסיפור המדרש76 אודות רבי חנינא בן דוסא ש"ראה אבן אחת [די"ל שמורה על הענין ד"לב האבן", שעז"נ77 "והסירותי את לב האבן מבשרכם"] .. ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים .. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם .. אמרו לו .. אנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך (אצבע קטנה) עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים"; ומזה נשתלשל (כלשון הידוע78 : "שנשתלשלו מהן") גם הבטחון בנוגע לענינים גשמיים כו' –

שאע"פ שבנ"י בזמן הגלות הם כמו "כבשה אחת בין שבעים זאבים"79, מ"מ, אין לבנ"י מה להתפעל ולהתיירא מהם, ובלשון המדרש79: "גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה (כמ"ש80 "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל") ושוברן לפני'".

וענין זה אומרים לבנ"י לא רק כדי להרגיע אותם, עי"ז שאומרים להם איך שהענין הוא באמת לאמיתתו, אלא עוד זאת, שעצם הדיבור, שענינו גילוי, מחזק ומוסיף בענין הבטחון והשמירה כו'.

וע"ד שמצינו בנוגע להקרבת קרבן התמיד שהוצרכו לומר בדיבור "האיר פני כל המזרח עד שבחברון"81, "כדי להזכיר זכות אבות"82 – דלכאורה אינו מובן: מהו הצורך להזכיר זכות אבות בדיבור דוקא, בה בשעה שה"כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן"83 הם בעצמם נכדיהם של אברהם יצחק ויעקב?! אך הענין בזה – שעצם הזכרת הענין בדיבור מוסיפה ומחזקת יותר את התגלות זכות האבות.

ועד"ז מצינו גם בנוגע לכללות ענין התפלה, שזוהי מצות עשה לבקש צרכיו מהקב"ה84 – דלכאורה אינו מובן: מהו הצורך לבקש מהקב"ה כו', בה בשעה שבלאה"כ הקב"ה זן ומפרנס את כל העולם בטובו, כמ"ש85 "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"?! אך הענין הוא – שדיבור התפלה עצמו פועל בענין ההשפעה מלמעלה, אם בנוגע למהירות ההשפעה, או בנוגע לאופן וצורת ההשפעה וכו'86.

ומזה מובן גם בנוגע לענין הבטחון, שהדיבור בזה כשלעצמו פועל הוספה וחיזוק בהמשכת והתגלות הענין; וככל שיגדל הבטחון, כפי שמתבטא גם בדיבור בזה ביתר חיות והתלהבות ("וואַרעמקייט און קאָך"), הנה בזה תלוי גודל פעולת הדברים.

יב. וענין זה שאופן ההשפעה מלמעלה תלוי במדת הבטחון – מצינו בפרשת המן, שזוהי פרשה בתורה, שהיא הוראה נצחית:

ובהקדים – מ"ש רבינו הזקן בשו"ע87 (אף שמצד כמה טעמים לא הביאו בסידורו) "טוב לומר בכל יום .. פרשת המן", ובטעם הדבר – הנה במהדורא קמא כותב: "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, שכן הי' במן, שהשגיח הקב"ה לתת לכל אחד עומר לגלגולת לכל נפשות ביתו, כמ"ש88 וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר"; ואילו במהדורא בתרא כותב: "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו"89.

ובפרטיות יותר – כמבואר בספר אור המאיר90 (לא' מתלמידי הרב המגיד, שהצמח צדק מביא ומבאר את דבריו בכ"מ91 ) בנוגע לחילוקי הדרגות שהיו בלקיטת המן: "צדיקים, ירד על פתח בתיהם, בינונים, יצאו ולקטו, רשעים, שטו ולקטו"92, ועד ש"טחנו בריחים או דכו במדוכה"93 – ש"היו שלשה גווני בני אדם בבחינת בטחונם כו'", היינו, שהשפעת המן היתה לפי ערך גודל מעלת הבטחון, שאלו שהבטחון שלהם הי' בתכלית השלימות, קיבלו את המן מן המוכן ללא טירחא כלל, ואלו שהבטחון שלהם הי' בדרגא נמוכה יותר, היו צריכים לטרוח מעט כו', ואלו שהבטחון שלהם היתה בדרגא הכי תחתונה הוצרכו להתייגע כו' – "טחנו בריחים או דכו במדוכה".

וע"ד הסיפור בנוגע לבעש"ט (שמובא בסיפורי מעשיות דחסידי פולין94 ), שפעם עבר ליד בית ודפק בחלון ואמר שהוא צריך פרנסה, והלך לו, ומיד יצא בעה"ב ורץ אחריו ונתן לו כל צרכו, ואח"כ שאל את הבעש"ט – ממה נפשך: כיון שדפק בחלון ואמר שזקוק לפרנסה – מדוע הלך מיד ולא המתין שיבוא בעה"ב?! והשיב לו הבעש"ט, שהונח אצלו, שלפי ערך מדרגתו, מספיקה דפיקתו על החלון כדי לקיים הענין ד"בכל אשר תעשה" שיהי' כלי ל"ברכך ה' אלקיך"95, ואינו צריך לעשות מאומה יותר מזה. ואכן כך הי' לפועל – שלאחרי דפיקתו על החלון רץ בעה"ב אחריו כו'.

וענין זה קשור גם עם תורת הבעש"ט (שהובאה שם90) על הפסוק96 "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו", שתוכנה, שהכפל ד"והי' ה' מבטחו" מורה על דרגא נעלית יותר בבטחון, שלא זו בלבד ש"יבטח בה' .. השפע שיושפע מאתו דייקא, ואינו מעמיד הבטחון שלו על הכלי, רק ברכת97 הוי' היא תעשיר", אלא יתירה מזה, ש"בוטח בה' שגם הכלי יושלח לו מלמעלה, וכמאמר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך98, בריבוי כלים כו'"99.

יג. ונוסף על הבטחון של בנ"י בהקב"ה שגם בזמן הגלות "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" – ישנו גם הבטחון שכל כוונת הגלות אינה אלא בשביל העילוי שיהי' בגאולה, כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

והרי לכל הדעות מספיק כבר – ויותר ממספיק, די והותר – כל צרת וסבל הגלות עד עתה, וכמו"כ די והותר בעבודה שענינה לגלות את הכחות הנעלמים כו', ובודאי שכבר הגיע הזמן שתושלם הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים100, כפי שיתגלה בפועל בזמן הגאולה, בבנין ביהמ"ק השלישי, ש"שם נעשה לפניך .. כמצות רצונך"50.

ובתור הכנה לזה, יש לעסוק בעניני התומ"צ ללא מדידות והגבלות, שעי"ז פועלים ביאת המשיח ללא מדידות והגבלות [שהרי "שכר מצוה מצוה"101, "פי' שמשכרה נדע מהותה"102, ומזה מובן גם שממהותה נדע שכרה, דכיון שהעבודה היא ללא מדידות והגבלות, אזי גם השכר דביאת המשיח הוא ללא מדידה והגבלה] – לא קימעא קימעא (אף שכן הוא בירושלמי103 ), אלא באופן שתיכף ומיד יוצאים "מאפילה לאור גדול"104, ע"י הוספת "מצוה אחת", שעי"ז "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"105, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "בך בטחו אבותינו"].

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ציון במשפט תפדה וגו'.

* * *

טו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק106 "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו", "והוא הי' אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלבי' עלך", "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים", "הוצאתו לשנאה היתה, משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות, אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען",

– דכיון שנאמר "ותרגנו באהליכם" (נוסף על המפורש בפ' שלח107 : "וילונו גו'", התלוננות פומבית), עכצ"ל שהכתוב מוסיף שהיתה גם התלוננות חשאית באהליהם (מלבד הטענה "לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו"108 ), ש"הוצאתו לשנאה היתה", שאף שהוציאם ממצרים לתת להם ארץ, כמשל המלך שהיו לו שני בנים, שמוכרח ליתן שדה לשניהם, מ"מ, "למי שהוא שונא, נותן לו של בעל .. וארץ כנען של בעל" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ד ע' 17 ואילך.

טז. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בפ' דברים אין הערות, אבל יש הערה בפ' ויקרא שבה נזכר הפסוק באיכה109 "השיבני אחור נתנני שוממה":

מסופר בזהר110 אודות סוחר שהי' מחוץ לכותל הבית שבו דרש רשב"י על הפסוק111 "ועתה שמע אלקינו אל תפלת עבדך גו' והאר פניך על מקדשך השמם למען אד'". ומבאר אאמו"ר112, שכיון ש"חרב הבית, והוחזרה המלכות באחור, כמ"ש השיבני אחור נתתי שוממה, והוא מה ששמם המקדש .. א"כ אין עוד .. בנין המלכות והמשכת החסדים בה מפנים דז"א, לכן דרש רשב"י .. על הפסוק ועתה שמע אלקינו אל תפלת עבדך גו' והאר פניך על מקדשך השמם למען אד', והוא מה שמבקשים מהשי"ת שירחם על המקדש דמל' השמם, ויאיר פניו עלינו, הוא מה שיומשכו מחדש החסדים דז"א על המקדש דמל'. וזה דרש ג"כ רשב"י דוקא, כי שמו הוא שמעון, מלשון שמיעה, הוא מה שמבקשים שמע אלקינו אל תפלת עבדך כו'".

וכיון שמסופר בזהר גם פרטי הענינים שרשב"י דרש בתוך הבית, ודרשתו נשמעה מחוץ לבית, הרי מובן, שזה נוגע בהבנת גוף הענין, כפי שמבאר אאמו"ר113 באותיות הקבלה.

וכללות הענין בזה – מובן ע"פ הפתגם הידוע שאמר ר' הלל בשם רבינו הזקן114, "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'", שלכן גם בזמן שאין ביהמ"ק קיים, נמצא רשב"י "בתוך הבית".

אמנם, גם בהיות רשב"י בתוך הבית, נשמעים (כמרומז בשמו ר' שמעון – מלשון שמיעה) דברי התורה מחוץ לבית – שזהו כללות ענינו של רשב"י, ש"בהאי חיבורא דילך (כפי שמתגלה באופן ד"יתפרנסון"115, כמבואר במפרשי הזהר116 שזהו לימוד באופן של הבנה והשגה, כפי שדורשת תורת חסידות חב"ד) .. יפקון בי' מן גלותא כו'"117, ע"י הפצת המעיינות חוצה118.

יז. ובהמשך להמוזכר אודות ענין הבית (וכמובא בהערות אאמו"ר119 ש"בית" הוא "ב"פ הר עם ב' כוללים", ו"ב"פ אור"120 ) – הנה כאן המקום לעורר עוה"פ אודות מבצע מזוזה שקשור עם ענין הבית.

ובפנימיות הענינים – בית קשור עם שם אד'121, ומזוזה בגימטריא אד'122. והשייכות שביניהם מובנת בפשטות – כי, שם אדנות מורה שהקב"ה הוא אדון כל הארץ, כפי שהעולם הוא למטה בגדרי המקום והזמן (כמבואר בשער היחוד והאמונה123 ), וזהו גם ענינה של מזוזה, שמורה שהקב"ה שומר דלתות ישראל124 בעולם למטה.

וכמו"כ יש לעורר אודות המדובר לאחרונה בנוגע לכל חמשת המבצעים – שזהו גם א' הסיבות להתוועדות זו.

ובהקדמה – שאף שלכאורה יש לתמוה על עריכת התוועדות בערב ת"ב כו', הנה לכל לראש, הרי שבת אין עצב בה125, ואדרבה: דוקא בשבתות של בין המצרים צריך להוסיף בעניני שמחה, כדי לשלול את הקס"ד של העדר השמחה כו'126, וכפי שמצינו אפילו בנוגע לשבת שבו חל ת"ב, ש"מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו"127 (בשעת מלכו ותקפו128 ).

ונוסף לזה, רוצים לנצל את ההזדמנות לעורר אודות המבצעים, שהרי מפקחין על צרכי ציבור בשבת129, ולא עוד אלא שיש מעלה יתירה בפיקוח בשבת, דכיון ש"כל מלאכתך עשוי'" (כדאיתא במכילתא130, והובא להלכה בשו"ע131 ), אזי יכולה להיות שימת-לב הראוי' לענין זה, שהרי אין לו דאגות אחרות כו'.

ויש להבהיר בנוגע לשייכות של ענין המבצעים לת"ב – החל ממבצע תורה, שהרי גם בת"ב ישנו החיוב דלימוד התורה, בדברים המותרים ללמוד אז132, ועד"ז בנוגע למבצע תפילין – עכ"פ אחר חצות היום133.

יח. ויש להוסיף ולבאר בנוגע ללימוד התורה בת"ב – דלכאורה יפלא: איך יתכן שתהי' הגבלה בלימוד התורה, שצריך להיות ללא הגבלות?!

יש אמנם ענינים בתורה שמותר ללמדם בת"ב, אבל: (א) עדיין חסר בענין ד"לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"134, שעי"ז ניתוסף בהצלחת הלימוד כו'. (ב) גם בענינים שמותר ללומדם בת"ב יש הגבלה "שילמוד בפשוטן של דברים, אבל לא דרך פלפול .. מטעם שיהי' לו שמחה כו'"135, כך, שלגבי הלימוד באופן של שקו"ט כו', הרי זה נחשב לביטול תורה, כידוע בפירוש מארז"ל136 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה".

ולהעיר, שהן אמת שיש בכח חכמים לאסור ולבטל ענין מן התורה בשב ואל תעשה137, אבל השאלה היא, כיצד ממלאים את החסרון בלימוד התורה שנעשה מצד ההגבלה דת"ב?

[וע"ד שמצינו לענין תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת, שאף שיש בכח חכמים לבטל כו', מ"מ, נשאלת השאלה "איך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים כו'", בגלל חשש שהוא להדיוטים וקלי הדעת138. אלא שבענין זה מבואר בדרושי חסידות139, שכל הענינים שנעשים ע"י השופר, נפעלים בר"ה שחל בשבת ע"י ענין השבת כשלעצמו כו'].

ועד"ז נשאלת השאלה בנוגע למזוזה – שיש מקומות שפטורים ממזוזה, כמו בית דיר של סוסים ובית הכסא140 (כפי שנתבאר141 בנוגע לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר142 בהיותו בבית-האסורים, בגלל שרצה להזכיר את הענין דמזוזה באופן שלילי עכ"פ), ולכאורה, איך נפעל שם ענין המזוזה (והרי ח"ו לומר שענין זה נפעל מצד בית הדיר עצמו כו').

יט. ויובן ממה שמצינו עד"ז בנוגע לנטילת ידים בת"ב ויוהכ"פ, שישנה ההגבלה ליטול הידים רק עד סוף קשרי אצבעותיו143, ולכאורה, כיון שהענין של נט"י הוא בכדי להסיר הטומאה כו'144, איך יתכן שביוהכ"פ ובת"ב לא נוטלים ידים ע"ד הרגיל?

והביאור בזה145 :

בנוגע ליוהכ"פ – אין כ"כ שליטה לרוח הטומאה, ולכן כשניעור משנתו, אינה שורה אלא עד קשרי אצבעותיו; ובנוגע לת"ב – מפני החלישות שבקדושה, אין רוח הטומאה מתאווה ("יאָגט זיך ניט") כ"כ לשרות (ע"ד ש"לנגיעת הנכרים אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאוה לשרות אלא .. במקום קדושה שנסתלקה משם, שהם גופות ישראל וכו'"146 ), ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו.

ויש עוד אופן בזה147 – שגם קליפות הם מעשיו של הקב"ה, והרי "רחמיו על כל מעשיו"148, לכן נותנים להם ענינים מסויימים שמהם יוכלו לקבל יניקה לצורך קיומם כו'149.

ועד"ז י"ל גם בנוגע למקומות שפטורים ממזוזה – שענין המזוזה הוא לשמור מפני החיצונים והלעו"ז ולבטלם כו'150, אבל אעפ"כ, יש מקומות ששייכים אליהם כו', ולכן פטורים ממזוזה.

אמנם, אע"פ שגם בנוגע ללימוד התורה יש מקומות שבהם אסור ללמוד תורה, כמו בבית הכסא וכו'151, הרי מצינו שלפעמים מותר וצריך לעשות זאת (נוסף לכך שלאונסו שאני152 ), כמו "לאפרושי מאיסורא"153 (וכפי שמצינו בנוגע לכעס, שאע"פ שבדרך כלל הרי זה דבר מגונה154, ועד ש"כל הכועס כאילו כו'"155, מ"מ, לשם שמים מותר156, שלכן "ויקצוף משה"157, "משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו כו'"158 ).

וכמו"כ הי' הענין ד"לאפרושי מאיסורא" בנוגע להנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר בהיותו בבית האסורים – שהיו שם כאלו שרצו להטיל ספק אם הקב"ה הוא בעה"ב של העולם, ו"מלא כל הארץ כבודו"159, או שהם ח"ו בעלי-בתים וכו', ולכן, בד בבד עם ההחלטה לעמוד נגדם בתוקף ולא להתפעל כו', רצה לפעול שתהי' שם גם שייכות לענין המזוזה, עכ"פ בדרך שלילה, עי"ז שהזכיר הדין שזהו מקום שפטור ממזוזה.

כ. ונחזור לעניננו – שיש לעורר אודות ההתעסקות בחמשת המבצעים במשך היום דת"ב,

וגם לעורר אודות ענין הבטחון – שלא להתפעל מהמצב כו',

ומה גם שלאמיתו של דבר רואים שהקב"ה עושה נסים, ורק בגלל מצב-רוח ירוד ("אַראָפּגעפאַלנקייט") של ימי "בין המצרים", לא שמים לב לכך ("מ'כאַפּט זיך ניט"), כמו בנוגע לענין ד"סכסכתי מצרים במצרים"160 – הסכסוך שבין טורקיא ליון (שנוגע גם ללונדון, ומעורבים בזה גם וושינגטון והקרמלין כו'), כך, שיש הזדמנות לסיים כמה ענינים שצריכים לעשותם, באופן שהאומות שטרודים כל אחד בעניניו לא היו מבחינים בזה... ורק בגלל החושך כפול ומכופל של הגלות לא שמים לב לכך, אלא עולם כמנהגו נוהג, ואין פוצה פה ומצפצף!

כא. ועד"ז בנוגע לענין שבעוונותינו הרבים צריך לדבר אודותיו – שמצד חושך הגלות לא תוקן עדיין הענין שצ"ל גיור כהלכה דוקא.

ועד שלאחרונה באו עם הצעה משונה – שיכתבו שהגיור צ"ל "כנהוג ומקובל בישראל מדור דור", וכבר נתבאר161 החסרון והחורבן שבזה, כיון שיכול להתפרש גם על הדור שבו היו "גירי אריות"162 (שהביא לגילוי עריות כו'), ועד לדורו של אחאב ואחז וכו' וכו'.

ומה ששאל רב אחד: מהי ההוכחה שבדורות הנ"ל הי' גיור שלא כהלכה, באמרו, שעלי להביא ראי' לכך מפסוק או מדרש וכו' – הנה:

יש דין בשו"ע (שכנראה שכח אותו...) שהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל163. ובנוגע לעניננו: בדורות הנ"ל עבדו עבודה זרה, ועד שהי' רק מספר מסויים של "ברכים אשר לא כרעו לבעל"164, כך, שהם לא רק חשודים כו', אלא עברו בפועל על דבר חמור.

וכיון שכן, הרי מובן שכאשר בא אליהם גוי שרוצה להתגייר – בודאי לא היו מקפידים לגיירו ע"פ ההלכה בשו"ע!

ומה גם שבשביל גיור יש צורך בב"ד, וחברי הב"ד צריכים להיות אנשים כשרים וכו', ולא עובדי ע"ז!

כב. ועוד ענין בזה – שהוא העיקר:

הנוסח שגיור צ"ל "כנהוג ומקובל מדור דור", פירושו, שענין הגיור הוא לא בגלל שזוהי ההלכה בשו"ע, "דבר ה' זו הלכה"165, אלא רק בגלל שכך נהגו במשך כו"כ דורות; וכמו שיאמרו בנוגע לשמירת שבת, שאין זה בגלל שכך נאמר בעשרת הדברות במעמד הר סיני, באופן ש"עינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר"166, אלא רק בגלל שבמשך כו"כ דורות נהגו לקבוע את יום השבת ליום מנוחה!

ומובן גודל החורבן שבזה – לומר שכל ענין הגיור אינו אלא ענין של מסורת ("טראַדישן") בעלמא, כך, שבשעה שיש דרך חדשה ודרך ישנה, יש להעדיף את הדרך הישנה וכו', שעי"ז מבטלים את כל השייכות של ענין הגיור לדיני התורה.

ומה שיותר גרוע הוא – שהצעה זו באה מיהודי דתי שנקרא בשם "רב"!

עד עכשיו הי' ויכוח בין דתיים שטוענים שגיור צ"ל כהלכה, לאלו שאינם דתיים שמתנגדים לכך, וטוענים שיש להעמיד את הנושא להצבעה, שבה ישתתפו גם גוים שיושבים שם – ערבי, מוסלמי או נוצרי וכו' (שהולכים לבית-תיפלתם רח"ל167 ), והם יחוו דעתם [שיתחשבו בה באותה מדה שמתחשבים בדעתו של "רב", להבדיל, שיושב שם, שכל אחד יש לו קול אחד] באיזה אופן צ"ל ענין הגיור, בה בשעה שכולם (אפילו השמאלנים) מודים שגיור הוא מושג הלכתי דתי, והרי אין לך אומה שתסכים שבני אומה אחרת יחוו דעתם בעניני דתם; אפילו ה"יבסקצי'" ברוסיא לא העלתה על הדעת חורבן כזה!...

ואילו עכשיו – מציעים ה"דתיים" עצמם נוסח שמבטל ועוקר מענין הגיור את השייכות לדת והלכה!

יש להם אמנם "תירוץ" מן המוכן – שהנוסח "כנהוג ומקובל מדור דור" הוא רק סימן לידע מהו גיור כהלכה, אבל:

לכל לראש – מהו הצורך בסימן, בה בשעה שנקל יותר לומר הענין עצמו – גיור כהלכה, גיור בב"ד, ע"י מילה וטבילה, שהרי אין זה ענין מסובך שצריך סימן, ואדרבה, מספר המילים בנוסח "גיור כהלכה" הוא קטן יותר ממספר המילים בנוסח "כנהוג ומקובל בישראל מדור דור"!

ונוסף לזה: הם יכולים לטעון שהכוונה שלהם בנוסח זה היא רק בתור סימן, אבל השאלה היא מהי דעתם של אלו שצריכים להצביע על זה!...

ומכל זה מובן עד כמה מושללת הצעה זו, שלא זו בלבד שלא תביא לידי אחדות בין בנ"י, אלא אדרבה כו'; זהו היזק עבור עם ישראל, תורת ישראל, ובמילא גם ארץ ישראל.

ועיקר התמיהה היא – לא על העלאת הצעה כזו כשלעצמה, אלא על כך שלא מצאו לנכון להורידה מסדר היום מיד לאחרי העלאתה, וממשיכים לדבוק בה ולהרעיש אודותה כו' – רק בגלל הכבוד המדומה של אלו שקוראים עצמם בשם "מנהיגים", שיצרם אנסם, ולכן מנסים כל פעם המצאה אחרת כו'.

כג. ויה"ר שכשם שרואים את ניסי הקב"ה בנוגע ליהודי רוסיא, שלאחרי יובל שנים שלא ראו מאורות כו', יצאו משם יהודים שומרי תומ"צ, הם ובני ביתם, לאחרי שעמדו שם בתוקף על קיום התומ"צ מבלי להתפעל משום דבר, וממשיכים בדרך זו כו' – כך יעשה הקב"ה נס בנוגע לאלו שאשמים בהאמור לעיל בנוגע לענין הגיור, שישובו בתשובה, ויכריזו בגלוי – מבלי להתפעל מאף אחד – שגיור צריך להיות כהלכה דוקא. ובפרט שעכשיו יש הזדמנות לתקן את החוק, כיון שהם נמצאים מחוץ לממשלה כו'.

ויקויים168 הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד"169, ועד לקיום היעוד170 "ואולך אתכם קוממיות".

* * *

כד. בהמשך לביאור בפירוש רש"י בדיוק הלשון "משל הדיוט"171, יש לבאר גם דיוק לשון רש"י בפסוק "הנהר הגדול נהר פרת"172, "משל הדיוט אומר עבד מלך מלך וכו'":

כוונת רש"י להבהיר שאלת הבן חמש למקרא, מה ישיב לשאלת חבירו הגוי: מדוע נאמר בתורה "הנהר הגדול נהר פרת", בה בשעה שיש נהרות גדולים ממנו? – ועל זה אומר לו רש"י: אין לך מה להתיירא משאלת הגוי, כיון שגם "משל הדיוט אומר עבד מלך מלך", ועד"ז בנדו"ד, "מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול".

כה. וענין זה בא גם בהמשך להאמור לעיל (סי"א ואילך) אודות ענין הבטחון – שאין להתיירא שכאשר יהודי יתנהג כדבעי אזי יבוא גוי וישאל שאלות כו', כיון שמלכתחילה לא יבוא הגוי עם שאלות! – כאשר יהודי מתנהג כמו עבד של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אזי אומר גם הגוי ש"עבד מלך מלך" (לא רק "כמלך", בכ"ף הדמיון).

ולהעיר גם מהמסופר בגמרא173 ש"כשניתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עכו"ם אחזתן רעדה בהיכליהן .. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו .. אמר להם, חמדה טובה יש לו בבית גנזיו .. וביקש ליתנה לבניו, שנאמר174 ה' עוז לעמו יתן, [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום".

ולכן צריכים בנ"י לעמוד בתוקף כו' ברגעי הגלות האחרונים, ולידע, שאע"פ שהמצב ברוחניות הוא רחוק מ"אתחלתא דגאולה"175, הנה בנוגע לזמן, הרי זה קרוב מאד – ש"בשעתא חדא וברגעא חדא"176, "היום – אם בקולו תשמעו"177, ינחם הקב"ה את כל אחד מישראל, באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד גו'"178, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

כו. וכאן המקום לעורר עוה"פ אודות ההתעסקות בחמשת המבצעים – שעוד ביום השבת יעסקו בהם באופן המותר בשבת, ועד"ז בת"ב, הן בנוגע ללימוד התורה – בדברים המותרים ללמוד בת"ב, וכן בנוגע לתפילין – עכ"פ לאחרי חצות היום, ועאכו"כ בנוגע לנתינת צדקה (גם ע"י קטנים וקטנות), וכן בנוגע למזוזה ובית מלא ספרים.

והרי ענין המזוזה – "זו" ו"זה" ביחד179 – קשור עם הענין ד"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"180, והענין ד"זה א-לי ואנוהו"181.

ועד168 שנבוא מתוך ריקוד ("אַריינטאַנצן") לתשעה באב כפי שיהי' יו"ט גדול מאין כמוהו31, בקרוב ממש.