לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת דברים.

מה מיוחד במילה "אלה"

השבוע אנו מתחילים ספר חדש – ספר דברים, שהוא בעצם נאום ארוך שנשא משה רבינו לפני עם ישראל בימיו האחרונים. הסתלקות משה היתה ביום ז' אדר, וביום א' שבט – קצת יותר מחודש לפני כן – התחיל משה באמירת ה"דברים": דברי מוסר, תוכחה וחיזוק.

הספר נקרא בשם "דברים", אבל המלה הראשונה שלו היא "אלה": "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". אומר על כך ה'אור החיים' הקדוש: "ירצה לרמוז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל, שהם במספר 'אלה' (=36). וכן מוכיחים הכתובים, כי בא' שבט התחיל לדבר אליהם, והוא נצפן בז' באדר – הרי 36, כמספר 'אלה', שבהם דיבר 'הדברים' של התוכחות האמורים בענין".

[בספר 'פנים יפות' מוסיף על כך: בדברי חז"ל1 מוצאים אנו שיש סגולה מיוחדת למספר 40 בכל הקשור ללימוד תורה. ובכן, כשמשה ירד מהר סיני ולימד תורה לעם ישראל, היה חוזר על כל דבר 4 פעמים2 ; ועכשיו, לקראת פטירתו, הוסיף על כך עוד 36 ימים שבהם חזר על דברי התורה – להשלים למספר 40].

ועוד רמז מהספר 'פנים יפות': המלה 'אלה' היא נוטריקון של א'בק ל'שון ה'רע (לא 'לשון הרע' ישיר וממשי, אלא 'אבק לשון הרע' - דברים שמביאים לידי פגיעה בזולת בצורה עקיפה3 ). זהו החטא הכי שכיח ומצוי, ולצערנו תמיד נמצא כאלה שנכשלים בו4 ; טבעי איפוא שבו נפתחים דברי התוכחה של משה לעם ישראל.

מואב עברה מהפך

הפרשה מדגישה את המיקום שבו משה אמר את דבריו5 : "בעבר הירדן בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". הכוונה היא לכך שעם ישראל חנו אז בעבר הירדן המזרחי, קרוב לממלכת מואב - וליתר דיוק: מדובר בשטח שבעבר היה שייך למואב, ולאחר מכן נכבש מהם על ידי סיחון מלך האמורי, וממנו לקחו אותו עם ישראל6 .

העובדה שמשה "באר את התורה" דוקא ב'ארץ מואב', אינה מקרית. העם 'מואב' נחשב כסמל שלילי, רחוק מתורה ומקדושה. את הפחיתות של מואב רואים מיד בשמו7 : היתה זו בתו הבכירה של לוט, שהנציחה באמצעות שם זה שנתנה לבנה את היותו... ממזר, כי הוא נוצר כתוצאה מקשר פסול - בינה ובין אביה ("מאב"). אך כמו מקרים דומים, דוקא למואב 'התגלגלו' ניצוצות אלוקיים גבוהים מאוד, והעובדה ששטח שהיה במקורו של מואב הגיע ליד ישראל נחשב מהפך מבורך שהביא לתוספת של חכמה ותורה ("יתרון האור מן החושך")8 .

הרבי מליובאוויטש מסביר9 , כי המהפך החיובי שחל בחבל-ארץ זה מתבטא בדיוק לשון התורה. לפני כן - בסוף ספר במדבר - נקרא מקום זה בשם "ערבות מואב", ואילו כאן - בתחילת ספר דברים - הוא נקרא בשם "ארץ מואב":

בתחילה נקרא המקום "ערבות", מלשון 'ערב' – זמן של חושך ואפלה; אולם לאחר מכן הוא נהפך לטוב ונקרא שמו "ארץ", במשמעות של רצון טוב, וכמו שאמרו חז"ל10 : "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה".

רבינו בחיי מביא בענין זה רעיון מקורי: 'מואב' בגימטריא 49, מספר שיש לו קשר מיוחד עם התורה. התורה אינה עשויה עור אחד, אלא מכילה דיעות חלוקות ואפשרויות שונות (שעליהן אמרו "אלו ואלו דברי אלקים חיים"11 ), ובמדרש נאמר12 , שדברי התורה לא ניתנו למשה חתוכים, אלא שכל דבר ודבר שאמר הקב"ה למשה אמר לו "מ"ט פנים טמא, ומ"ט פנים טהור" – 49 צדדים לשלילה, ו-49 צדדים לחיוב – וזהו איפוא הקשר של התורה עם 'מואב' שמספרו 49.

רבינו בחיי מוסיף רמז לכך מספר משלי13 : "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" – מ"ט מונים; וכשנצרף את ה-49 משני הצדדים, נקבל 98, והדבר רמוז בשיר-השירים14 : "דודי צח ואדום" – "דודי" שווה 24, כמנין כתבי הקודש שבתנ"ך, והם ניתנים להידרש ב-98 'פנים', כמנין "צח".

משה רבינו מזמין את אליהו הנביא

בפסוק שציטטנו משתמשת התורה בלשון בלתי שיגרתית: "הואיל משה באר את התורה". הפירוש הפשוט של המלה 'הואיל' הוא 'התחיל' (כך מפרש רש"י), אך העובדה שמדובר במלה נדירה [ובכלל, נראה שהיא מיותרת, שכן היה אפשר לומר בקיצור: "באר משה את התורה"] – הביאה את חכמי הדורות לדרוש מלה זו כרמז לאליהו הנביא, "הואיל" אותיות "אליהו".

הרעיון הוא כזה: מפורסם כי אליהו הנביא (המכונה גם 'אליהו התשבי') עתיד לפתור ספיקות ובעיות בהבנת התורה. במקרים שונים שבהם אין בהירות נאמר בתלמוד כי יש להשאיר אותם כך – "עד שיבוא אליהו"; וזו גם המשמעות הצפונה במלה 'תיקו' – שמשתמשים בה במקרה של ספק שלא הצלחנו להגיע להכרעתו - ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'איבעיות.

לכן בפסוק זה, שבו מדובר על ביאור התורה בידי משה, נרמז שמו של אליהו. "אמר משה: מי שיש בשמו אותיות 'הואיל', דהיינו 'אליהו', הוא יבאר לכם כל הספיקות בתורה"15 .

[בספרי קבלה מוצאים אנו רמז נוסף16 : אותיות המלה 'הואיל' רומזות למלאך קדוש ונשגב הנקרא בשם 'יהואל'17 , שהוא היה רבו של משה רבינו!].

עשו: ביום בו תדרוך כף הרגל, נגיע גם לארצך

בהמשך הפרשה מספר משה על הנדודים של עם ישראל במדבר בדרכם לארץ המובטחת, והוא מדבר על שלושה עמים שקיבלו חסינות מיוחדת – עם ישראל עבר קרוב לאדמתם, אך הוזהר שלא להיכנס אליה.

הראשון הוא העם שמזרע עשו (אחיו של יעקב), שביחס אליו נאמר לישראל כך18 : "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, היושבים בשעיר, וייראו מכם, ונשמרתם מאוד. אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר".

[ב'תרגום יונתן בן עוזיאל' קושר את החסינות שזכה לה עשו, בזכות מצות כיבוד אב שהצטיין בה: עשו אמנם לא היה צדיק גדול, אך הקפיד מאוד לשרת את אביו יצחק ולכבד אותו ככל יכולתו. 'בעל הטורים' מעגן זאת בגימטריא: ערכם המספרי של המלים "ירֻשה לעשו" שוה למלים "בשביל מצות כיבוד"].

ההדגשה "כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל" מתפרשת (על ידי רש"י) בשתי צורות, שבמדה רבה הן הפכיות. הפירוש הפשוט במלים אלו הוא במובן המקום, וההדגשה היא שלילית לחלוטין – "אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות"!

אולם הפירוש השני הוא במובן הזמן, ובכוונה חיובית: אמנם בזמן הנוכחי אסורה על עם ישראל ההשתלטות על ארצו של עשו, אולם בהמשך הזמן זה יקרה. כל האיסור תקף רק "עד מדרך כף רגל" – ואז יהיה הדבר אפשרי.

הכוונה היא לאותו יום גדול, באחרית הימים, שעליו נאמר בנבואת זכריה19 : "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". רבי יהודה החסיד20 מבסס פירוש זה במספרים: המלים "עד מדרך כף רגל" שווים כמו המלים "שיבוא משיח" (=671).

אזהרה דומה לאזהרה שקיבלו עם ישראל ביחס לארצו של עשו, קיבלו גם ביחס לממלכות של שני האחים השכנים – עמון ומואב (עמון ומואב שניהם בנים של לוט, אחיינו של אברהם). גם האזהרה ביחס לשני עמים אלו תקפה רק עד ביאת המשיח.

רבי יהודה החסיד21 מביא לכך רמז יפה: בספר במדבר22 מסופר שעם ישראל עבר ליד ארץ עמון, אך לא נכנס אליה "כי עַז (=חזק) גבול בני עמון". רש"י שם מסביר, שה'עזות' – החוזק והגבורה – של עמון אינה במובן הפיזי, אלא במובן רוחני: האיסור החזק שנאסרו בו עם ישראל והוזהרו שלא להתחיל עם עמון.

ובכן, המלים "כי עַז" הם בגימטריא של המלים "עד יבוא דוד" (=107). ה'עזות' של בני עמון מוגבלת עד לבוא משיח בן דוד, שבימיו ארץ ישראל תתרחב ותכלול בתוכה גם את השטח של עשו, עמון ומואב (יש עוד מה להרחיב בנושא זה, ואי"ה בהזדמנות אחרת).

איך עוג מלך הבשן מצא את מותו

בשונה משלושת העמים שהזכרנו – עוג לא זכה לחסינות. כך מספר משה (לקראת סוף הפרשה23 ): "ונפן ונעל דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו .. ויאמר ה' אלי, אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו, כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון".

חז"ל מציינים הבדל בין יחסו של משה לסיחון – לבין יחסו לעוג: מסיחון לא פחד משה מלכתחילה, ואילו מעוג הוא כן חשש. לכן דברי הארגעה של הקב"ה – "אל תירא אותו" – נאמרו רק ביחס לעוג (ואילו ביחס לסיחון היו מיותרים). מדוע באמת התיירא משה מעוג? מסביר רש"י, שלעוג היה קשר (לפני מאות שנים!) עם אברהם אבינו, ומשה חשש שזכות זו תעמוד לו.

בדברי המקובלים אנו מוצאים עוד פרט בנושא24 : ברשותו של עוג היה ניצוץ קדושה גבוה, מנשמתו של התנא רבי שמעון בן נתנאל (מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי). הרמז לכך הוא בשם ממלכתו – "עוג מלך הבשן", כי המלה "בשן" היא נוטריקון של השם ש'מעון ב'ן נ'תנאל. תנא זה הצטיין במיוחד במדת היראה (באופן חיובי וקדוש), וכפי שרבו ציין אותו לשבח שהוא "ירא חטא"25 ; בהתאם לכך התעורר משה במדת היראה דוקא מול עוג, והיה צורך בכך שהקב"ה יאמר לו "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו".

ואם כבר הגענו לשם "בשן", 'בעל הטורים' מגלה בשם זה רמז מקורי – בָּא שֵן. הכוונה היא לדברי התלמוד, שסופו של עוג בא לו בגלל... שן!

וכך מספרים חז"ל26 : כאשר ראה עוג את מחנה ישראל, הלך בכוחו העצום ועקר הר גדול ששטחו רחב כגודל המחנה, מתוך מחשבה לזרוק הר זה על המחנה ובכך להרוג חלילה את כולם. עוג עקר את ההר והניח אותו בינתיים על ראשו כדי לשאת אותו כך, אך לפתע הגיעו נמלים שחוררו את ההר כך שהוא גלש ונתלה בצווארו של עוג וכמעט חנק אותו. כשראה זאת עוג רצה להוציא את ההר ולהשליכו, אך שוב אירע נס והשיניים שלו נשתרבבו ונתארכו מאוד ונתפסו בהר, עד שלא הצליח להוציאו מעליו – ואז בא משה והרג אותו.

השיניים של עוג הם אלו שהביאו לו את קיצו, וכאמור דבר זה נרמז בשם 'בשן'. רבי יהודה החסיד27 מביא בענין זה את הפסוק בתהלים28 : "כי הכית את כל אויבי לחי, שיני רשעים שברת" - "כל אויבי" שווה 79, בדיוק כמו השם "עוג", והדבר מתאים לסיום הפסוק המדבר על "שיני רשעים שברת", וחז"ל דרשו: אל תקרי 'שברת', אלא 'שרבבת'!

יהי רצון שנזכה למפלתם של כל שונאינו ולגאולה השלימה, במהרה בימינו.