שיחת ש"פ תרומה, פ' שקלים, בדר"ח אדר, ה'תשל"ד

בס"ד. שיחת ש"פ תרומה, פ' שקלים, בדר"ח אדר, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. דובר כמ"פ ומבואר בכ"מ שכל עניני בנ"י צריכים להתחיל מהתורה, כי, על בנ"י נאמר1 "עמך כולם צדיקים", ו"צדיקים דומין לבוראם"2, ולכן, כשם שאצל הקב"ה מצינו שבריאת כללות סדר ההשתלשלות ועוה"ז בפרט היתה ע"י ההסתכלות בתורה, כמארז"ל3 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כך גם אצל בנ"י, שצריכים להסתכל בתורה ולהתנהג בפועל כפי הוראת התורה (מלשון הוראה4 ), ש"כללות ופרטות נאמרה"5, לכל בנ"י ולכל אחד מישראל, בכל הזמנים ובכל זמן, בכל הענינים ובכל ענין, הן בענינים של חיוב, "את המעשה אשר יעשון"6, והן בענינים של שלילה, "אשר לא תעשינה"7.

ועד"ז בנוגע להוראה שצריכים ללמוד מיום הש"ק זה (כבכל הענינים, כתורת הבעש"ט הידועה8 ), שיש בו ג' ענינים: שבת פרשת תרומה, ר"ח אדר, ופרשת שקלים (שלכן מוציאים ג' ספרי תורה9 ) – שצריך להסתכל תחילה בתורה ולראות את הסדר של ג' ענינים אלו, ועפ"ז יודעים איזה ענין יש לו דין קדימה בנוגע להתבוננות (ועד"ז בנוגע לדיבור שמביא לידי התבוננות) ולימוד ההוראה.

ובכן: סדר הקריאה בתורה הוא – שתחילה קורין פרשת השבוע, פרשת תרומה, ואח"כ הקריאה דר"ח [שבה נזכר אמנם גם ענין השבת: "וביום השבת"10, אבל העיקר הוא "ובראשי חדשיכם"11, שהרי בשביל יום השבת היא הקריאה בפרשת השבוע], ואח"כ הקריאה דפרשת שקלים.

ב. פרשת תרומה:

ובהקדמה – שבפרשת תרומה (כמו בכל פרשה, פסוק, ואפילו אות שבתורה) יש ריבוי ענינים, ועד לששים ריבוא ענינים, כידוע שכיון שכל התורה ניתנה לכל אחד מששים ריבוא בנ"י, יש בכל ענין ששים ריבוא פירושים (כמ"ש בכתבי האריז"ל12 ); וכיון שהאדם הוא מוגבל, אינו יכול לחשוב ב' מחשבות בבת אחת (כפי שמביא רבינו הזקן להלכה בשו"ע שלו13 ).

אך ישנו שם הפרשה, כמדובר כמ"פ ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות כו'"14, ומזה מובן, ששם הפרשה – "תרומה" [ומודגש יותר בכך שתיבת "תרומה" אינה התיבה הראשונה שבפרשה, אלא יש לפני' כו"כ תיבות] – מורה על הנפש, הנקודה והעצם של הפרשה. ולכן, ההתבוננות והדיבור צ"ל בנוגע לשם "תרומה".

ובכן15 : הפירוש של "תרומה" – מפרש רש"י בפשוטו של מקרא: "הפרשה", והיינו, שלוקחים דבר ומפרישים חלק ממנו, והשאר הוא לעצמו (שהרי אם נותנים את הכל, מבלי להשאיר חלק לעצמו, אין זו "הפרשה", כי אם נתינה או לקיחה וכיו"ב).

ונוסף לזה יש עוד פירוש ב"תרומה" – לשון הרמה16, שגם פירוש זה הוא ע"ד הפשט [ומובן שההדגשה שזהו פירוש ע"ד הפשט אינה בתור גרעון, שהרי אפילו אלו שנמצאים בדרגות גבוהות צריכים ללמוד גם פשוטו של מקרא], כפי שהבן חמש למקרא למד כבר מ"ש17 "ובלעדיך לא ירים איש את ידו גו'".

והענין בזה:

"הפרשה" יכולה להיות באופן שהחלק המופרש ישאר באותו מצב כמו קודם ההפרשה, או שיהי' בו שינוי לגבי קודם ההפרשה – שירד למצב תחתון יותר, או שיתעלה למצב עליון יותר.

וכמו בענין ההבדלה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה"18, שישנה ההבדלה באופן של עלי' מלמטה למעלה – כשעוברים מששת ימי המעשה ליום השבת, וישנה גם ההבדלה באופן של ירידה מלמעלה למטה – כשיוצאים מיום השבת לששת ימי המעשה.

וזהו מה שמוסיף הפירוש השני (הרמה) על הפירוש הראשון (הפרשה) – שההפרשה צריכה להיות באופן של הרמה.

[וכמו בהבדלה "בין ישראל לעמים"18, שהיתה באופן ד"לקחת לו גוי מקרב גוי"19, היינו, שתחילה היו בנ"י בין העמים (בקרב גוי), ואח"כ הבדילם הקב"ה באופן של הרמה, "לקחת (אותם) לו". ועד"ז בהבדלה "בין קודש לחול" – כשהיא בדרך מלמטה למעלה].

ובאופן כזה היא נתינת התרומה עבור המשכן – שכאשר יהודי מפריש מהזהב שלו עבור המשכן, נעשה חלק הזהב המופרש באופן של הרמה לא רק לגבי מעמדו ומצבו לפני ההפרשה, אלא גם לגבי האדם שהפרישו, כיון שמתעלה למקום ודרגא שהאדם המפריש אינו יכול להגיע לשם – קודש הקדשים, שעליו נאמר20 "והזר הקרב יומת"!

וע"פ המבואר במדרשי חז"ל21 בנוגע לנתינת הזהב, "אמר הקב"ה יבוא זהב שבמשכן ויכפר על הזהב שנעשה בו העגל", ניתוסף יותר בהפלאת הענין – שהזהב שקשור עם עגל הזהב, מתעלה לקודש הקדשים שבו הי' הארון עם הכפורת והכרובים שהיו מזהב, למעלה גם מהלוים שלא השתתפו בחטא העגל22, ולמעלה אפילו מהכה"ג, שנכנס לקדה"ק רק "אחת בשנה"23, וגם אז, רק עבור העבודות המקודשות ביותר שביום זה.

ג. וההוראה מזה בעבודת האדם:

יהודי צריך לקחת מעניניו הטובים, ולהפריש מהם תרומה, באופן של הרמה.

– הפרשה באופן של ירידה, בודאי אינה שייכת ליהודי, אם בגלל שמעולם לא היתה לו שייכות לרע, או שכבר הפך את הרע לטוב, ונמצא כבר במעמד ומצב שכולו טוב.

אמנם, בגלל זה יכול לחשוב שאינו צריך לעשות מאומה, כיון שהוא כבר "צדיק גמור", כפירוש החסידות24, שכבר גמר את עבודת הבירורים.

אך על זה אומרים לו, שישנו החיוב ד"מעלין בקודש"25, ולכן צריך גם הוא להפריש מעניניו באופן של הרמה.

כלומר: לא דורשים ממנו ליתן את כל עניניו, ולהיות מופשט לגמרי מעניני העולם – שהרי לאו כל מוחא סביל דא, ומה גם כשעומדים רק בהתחלת פרשת תרומה, במעמד ומצב ששייך לכל אחד מישראל, כשם שקריאת הפרשה שייכת גם למי שלא ידע מאי דקאמר26 ; אבל אעפ"כ, להיותו בן אברהם יצחק ויעקב, יש לו בירושה הענין ד"עמך כולם צדיקים", ולכן יכולים לדרוש ממנו להפריש חלק מעניניו ולהרימם לקדושה.

ולאידך גיסא: גם מי שיש לו עדיין שייכות לרע (מאיזה סיבה שתהי'), כך, שצריך להיות אצלו לכל לראש הענין ד"סור מרע" (כמו "להבדיל גו' ובין החי' אשר לא תאכל"27 ), ואח"כ "עשה טוב" – אומרים לו, שיש זמנים בשנה, שבתור הוראת שעה [ע"ד המבואר בתניא28 בנוגע לאהבה ויראה] מתחילים מהענין ד"עשה טוב"29, וענין זה מהוה נתינת כח וסיוע להשלים את העבודה ד"סור מרע" באופן מהיר וטוב יותר.

ד. ובאותיות פשוטות:

יהודי צריך להפריש חלק מעניניו – ענינים שהרויח בכשרות, אמנם ע"י התלבשות בלבושי הטבע, אבל באופן שהעיקר היא "ברכת ה'"30 – וליתן עבור עניני קדושה, שעי"ז מתעלה חלק זה ונעשה קדוש ומובדל כו'.

ובזה גופא – צריך ליתן מעניניו החשובים ביותר, כמו זהב, כפי שהי' בנדבת המשכן, שאפילו הפשוט שבפשוטים נתן מהזהב שהי' ברשותו, כדאיתא בגמרא במסכת בכורות31 "אין לך כאו"א מישראל (מיוצאי מצרים) שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה כו'". ולאידך גיסא, אין לו להסתפק ולצאת י"ח בנתינה מענינים החשובים ביותר, ולחשוב שלא נוגע ליתן ולהעלות גם את הענינים הפחותים, אלא כפי שהי' בנדבת המשכן, שנתנו לא רק זהב וכסף, אלא גם נחושת, וכל י"ג הדברים האמורים בפרשה.

וכיון שמציאותו של יהודי מורכבת מגוף ונפש, גשמיות ורוחניות, הנה כשם שצריך ליתן מעניני הגוף, זהב וכסף ונחושת כפשוטם, כך צריך ליתן זהב וכסף ונחושת רוחניים: זהב – חב"ד, כסף – רגש שבלב, ונחושת – כח ההילוך והעשי'.

כלומר: יכול מישהו לחשוב, שמספיק ליתן את השכל שבמוח, שזהו הכח היותר חשוב. ועל זה אומרים לו, שצריך ליתן גם את המדות שבלב, וכח ההילוך והעשי'. ועד"ז יכול לחשוב לאידך גיסא: בשלמא בנוגע לכח ההילוך והעשי' שמלובשים בארציות וחומריות – יש צורך בענין של העלאה, אבל הרגש שבלב והשכל שבמוח שהם בעצם כחות נעלים – אינם זקוקים להעלאה.

ועל זה היא ההוראה, שמכל הענינים, הן דברים חשובים והן דברים פחותים, הן בגוף והן בנפש, צריך להפריש תרומה, ועי"ז – לבנות את ביהמ"ק שלו, עליו נאמר32 "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד"33, ועד שזוכים לבנין ביהמ"ק השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה ביהמ"ק במקומו ויקבץ נדחי ישראל34, בקרוב ממש.

* * *

ה. בהמשך להאמור לעיל שלימוד ההוראות צ"ל ע"פ סדר הקריאה בתורה – הנה לאחרי הקריאה בפרשת תרומה, באה הקריאה דראש חודש. ובנוגע לר"ח גופא – הרי זה ר"ח אדר.

[ולהעיר, שבקריאה דר"ח לא ניכר אמנם שזהו ר"ח אדר, אבל, כאמור לעיל שהתורה כללות ופרטות נאמרה, כך, שבפרשה דר"ח ישנו הענין הכללי ששוה בכל ראשי חדשים, וישנו גם הענין הפרטי של כל ר"ח בפ"ע, ובבוא זמנו של ר"ח זה, אזי מתגלה ומודגש ענינו הפרטי של ר"ח זה].

ובר"ח אדר גופא (שכולל את כל ימי חודש אדר, ובנדו"ד, בחודש אדר הסמוך לניסן – כ"ט יום) הרי זה (לא יום ראשון דר"ח, ששייך עדיין לחודש שבט, ל' שבט, אלא) יום ב' דר"ח, שהוא אחד באדר, כך שכולו אדר.

והנה, בנוגע לשאר ראשי חדשים, לא תמיד מוצאים בגלוי (ולפעמים צריך לחפש כו') את הנקודה והתוכן שלהם, אבל בנוגע לר"ח אדר – מפורש במשנה35 : "באחד באדר משמיעין על השקלים כו'", היינו, שבית דין שולחים בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן, לפי שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה.

ולכאורה נוגע הדבר רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, משא"כ עתה, לאחרי שחרב ביהמ"ק. אך הענין בזה, שנוסף לכך שהתורה היא נצחית36, הרי ידוע37 ששליטת הגויים בנוגע לענין החורבן היתה רק על ביהמ"ק הגשמי שנבנה מעצים ואבנים, אבל לא על ביהמ"ק הרוחני שבתוך כל אחד מישראל ("ושכנתי בתוכם"), וכמודגש בכך ש"תפלות כנגד תמידין תקנום"38, והיינו, שכאשר יהודי מתפלל תפלת שחרית, הרי זה נחשב כמו שהקריב תמיד של שחר וכו', ומזה מובן, שהענין ד"באחד באדר משמיעין על השקלים" ישנו גם עתה, באופן ד"נזכרים ונעשים"39, בנוגע לענין הקרבנות ברוחניות.

ו. ויש להוסיף ולבאר המשך דברי המשנה "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים", שמזה מובן, שנוסף על השייכות של "שקלים" ו"כלאים" לר"ח אדר, שכיון שבו מכריזין עליהם, הרי זה בודאי בהשגחה פרטית, ישנה גם השייכות של "שקלים" ו"כלאים" זל"ז40.

וצריך להבין, דלכאורה, שקלים וכלאים הם ענינים שונים, ועד לענינים הפכיים, כי:

א) שקלים – הביאו מהם קרבנות לביהמ"ק; ואילו כלאים – שייכת מציאותם רק בשדה, כמ"ש41 "שדך לא תזרע כלאים", והרי מקומו של השדה שבו נעשית הזריעה הוא מחוץ לביהמ"ק (וירושלים בכלל42 ), ולא עוד אלא שהוא היפך ענינו של ביהמ"ק, כמודגש בכך שהיפך בנין ביהמ"ק מתבטא בכך ש"ציון43 שדה תחרש"?!

ב) בשקלים מודגש ענין האחדות – שהרי נתינת השקלים היא באופן שכל בנ"י משתוים בכך שכל אחד נותן סכום שוה, כמ"ש44 "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" [ובסכום שניתן לא ניכר הסכום שנשאר אצל הנותן – אם הוא עשיר או דל], ואח"כ מתאחדים כל חצאי השקלים ונעשים ממון ציבור45, והיינו, שכאשר מביאים קרבנות מהשקלים, אין זה באופן שישנם ששים ריבוא יחידים שמקריבים את הקרבן [כי, נוסף לכך שאסור להביא קרבן יחיד מהשקלים שבלשכה, הרי אם נחלק מחצית השקל בין הקרבנות של כל השנה כולה, יעלה לכל קרבן רק "משהו", פחות משוה פרוטה, שאין לו חשיבות כלל ע"פ תורה], אלא זהו קרבן שמקריב ה"ציבור", ודוקא באופן כזה נעשה הקרבן "ריח ניחוח לה'"46 ;

ואילו בכלאים, הנה למרות שמדובר אודות שני סוגי זרעים שיש שייכות ודמיון ביניהם, שלכן אם יערבו וירכיבו אותם אזי תהי' מהם צמיחה (ולא כמו הרכבת דומם עם צומח, שלא תהי' מזה צמיחה כלל), הנה מלכתחילה אסור לזורעם ביחד (ולא רק שאם צמחו ביחד אסור לקיימם) – "שדך לא תזרע כלאים", כיון שצריכים להיות נפרדים זמ"ז.

ואעפ"כ, "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים" בחדא מחתא, והרי בודאי אין זה ענין שהוא בבחי' "חוקה חקקתי כו'"47, אלא יש טעם בדבר. – ההתחלה היא אמנם באופן שצריך להכריז על השקלים ועל הכלאים באופן של הקדמת נעשה לנשמע, אבל לאח"ז, יש להתבונן בזה ולמצוא טעם והסברה לכך48.

ז. ויובן ע"פ המדובר כמ"פ שיש בעולם ובתומ"צ ענינים שהם למעלה מהבנה והשגה שבהם שוים כל בנ"י, ללא התחלקות, וכמו ענין המס"נ, שאין זה מצד מציאותו, מצד השכל והרגש כו', אלא זוהי תנועה שלמעלה לגמרי ממציאותו.

והסיבה לכך שיכולה להיות אצל יהודי תנועה שהיא היפך מציאות הנבראים, ולא עוד אלא שענין זה הוא בטבע כל אחד מישראל [כמו ש"אור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה .. אף שעי"ז .. יתבטל אורו במציאות"49 ] – הרי זה לפי שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש"50 ; וזוהי גם הסיבה שיש אצלו ענינים שלמעלה מהבנה והשגה, כשם שהקב"ה הוא למעלה מהבנה והשגה.

וכמודגש גם באמירת "מודה אני" בהתחלת היום, שכל בנ"י – מהפשוט שבפשוטים, עד לצדיק גמור שמתעורר משינה שבה חלם סתרי ורזי תורה [כידוע המבואר בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר51 אודות אלו שמגלים להם בחלום רזי תורה, ומתרצים את קושיותיהם כו'] – מכריזים "מודה אני לפניך מלך .. שהחזרת בי נשמתי" (כמובן גם בשכל, שכיון שהקב"ה מחזיר את נשמתו, צריך להודות לו ולקבל מלכותו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד52 ), עוד לפני נט"י, כשאסור להזכיר א' מז' השמות הקדושים שאינם נמחקים53.

ונוסף על הענינים ששוים בכל ישראל, באופן ש"נצבים גו' כולכם לפני ה' אלקיכם"54, יש גם ענינים הקשורים עם העבודה הפרטית של כל אחד לפי מדרגתו, שבהם יש חילוקים בין "ראשיכם שבטיכם" ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"54; ודוגמתו בעבודת כל אחד מישראל – עבודה הקשורה עם הבנה והשגה ("ראשיכם שבטיכם" שבו), ועבודה הקשורה עם עשי' בפועל ("חוטב עציך" ו"שואב מימיך" שבו).

[ולהעיר, שכן הוא גם בנוגע לקיום המצוות – שישנו ענין שהוא אצל כל בנ"י בשוה, שזוהי הכוונה הכללית שבמצוה, מלשון צוותא וחיבור55, ובאופן שלמעלה מטעם ודעת, כנוסח ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"; וישנו גם ענין שהוא אצל כל אחד לפי מדריגתו הפרטית, ולדוגמא: "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"56, והיינו, שאע"פ שהביא קרבן, שענינו קירוב הכחות כו'57, ובאופן שעולה עד רזא דא"ס58, והקרבתו היתה ע"י כהנים וכו', אעפ"כ, לא יצא, כיון שאין זה לפי ערך מדריגתו כו'].

ואין מקום שאחד מישראל יטען שאין צורך בעבודתו הפרטית, ויכול לסמוך שיימצא מישהו מששים ריבוא מישראל חסר א' שיעשה זאת – כי, הכוונה העליונה בעבודת בנ"י, לגלות שהעולם הוא גנו של הקב"ה (באמרו "באתי לגני"59, למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה60 ), מקום של מנוחה ותענוג כו', צריכה להיעשות ע"י העבודה הפרטית של כל אחד מישראל, מבלי לערב ביניהם.

ח. וזהו גם תוכן ב' הענינים ד"שקלים" ו"כלאים" – ש"שקלים" מורה על הענין הכללי שבעבודת כל בנ"י בשוה, ו"כלאים" מורה על הענין הפרטי שבעבודת כל אחד מישראל, שאין לערב ביניהם.

ועל זה נאמר "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים":

באחד באדר צריך להכריז ולהרעיש ("שטורעמען") – הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת – אודות ב' אופני עבודה הנ"ל, באופן שהכרזה זו תפעל על כל השנה כולה.

וכיון שהכרזה זו היא באחד באדר, עליו נאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה"61, הרי מובן שענין זה צריך להיות מתוך שמחה, שפורצת גדר62.

ובפרטיות יותר – שב' עניני עבודה הנ"ל, הן העבודה הפרטית של כל אחד לפי מדרגתו הפרטית ("כלאים"), והן העבודה הכללית שבה שוין כל בנ"י ("שקלים"), צריכים להיות באופן של פריצת גדר, מבלי להתחשב במדידות והגבלות כו'. ובלשון המורגל אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר63, שצריך תמיד לשאוף ולהשתוקק לילך ולהתעלות בעילוי אחר עילוי.

ולדוגמא: בענין הצדקה – שגם מי שנותן מעשר ואפילו חומש, ועד באופן ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"64, צריך לבקש מהקב"ה שיתן לו יותר ממון – לא בגלל שיש לו תאוות הממון, אלא כדי שיוכל ליתן סכום גדול יותר לצדקה, שכן, כל זמן שלא נתקיים היעוד65 "לא יהי' בך אביון", אינו יכול להיות רגוע... בידעו שיש עדיין "אביון" באיזה מקום בעולם! ועד"ז בנוגע ללימוד התורה – שצריך תמיד להוסיף עוד יותר כו'.

ועד שגם הענין של מס"נ (שזהו הענין הכללי שבו שוים כל בנ"י) צריך להיות באופן של פריצת גדר (אף שלכאורה לא שייך פריצת גדר בנוגע למס"נ שמצד עצמו הוא בלי גבול) – כמודגש בענין ד"בכל מאדך"66, מאד שלך67, כך, שאין זו דרגא מסויימת שנשארת תמיד, אלא זהו ענין שמשתנה לפי ערך עבודתו. וכמובן גם מזה שאומרים "בכל מאדך" בק"ש פעמיים בכל יום, ועד שלא צריך להמתין מק"ש של שחרית עד לק"ש של ערבית, אלא בתפלת שחרית גופא אומרים ק"ש יותר מפעם אחת (ולאחר התפלה מניחים עוד זוג תפילין ואומרים ק"ש פעם נוספת), כך, שבתפלת שחרית גופא הולך ומשתנה הענין ד"בכל מאדך". וע"ד המבואר בלקו"ת68 שענין שעכשיו הוא אצלו באופן מקיף – הנה ע"י עבודתו הרי זה נמשך באופן פנימי, ואז נעשה מקיף נעלה יותר כו'.

וכמדובר גם בהתוועדות דיו"ד שבט69 אודות ג' התקופות של מס"נ בחייו של בעל ההילולא, דאף שלכאורה אינו מובן איך שייך לחלק בענין המס"נ, הרי רואים במוחש שכך הי' בפועל.

וע"י העבודה באופן כזה זוכים לביאת משיח צדקנו, ועוד לפנ"ז, ברגעי הגלות האחרונים, יקויים מ"ש70 "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – "כן תהי' לנו"18.

* * *

ט. הנקודה של פרשת שקלים היא – נתינת מחצית השקל, שיש בזה ענין נפלא:

כל אחד מישראל הוצרך ליתן פעם אחת בשנה מחצית השקל. כלומר: לא זו בלבד שלא דורשים ממנו לתת מביתו או לבושו, אלא אפילו מה שצריך ליתן מממונו, הרי זה רק מחצית השקל – מחצית דייקא (שהרי בכתוב לא נזכר אפילו הסכום "עשר גרה"), ואילו החצי השני נשאר ברשותו.

ונתינה זו לבדה מספיקה כבר שיהי' לו חלק בקרבנות הציבור שהקריבו במשך כל השנה כולה בעדו ובעד ביתו71 (באופן שכל שאר העבודות עושים עבורו הכהנים והלוים), החל מהתמידים שמקריבים בכל יום – תמיד של שחר שהי' מכפר על עבירות הלילה, ותמיד של בין הערביים על של יום72 (כמובא באגה"ת73 ), ובשבתות וימים טובים ("מועדים לשמחה") – גם קרבן מוסף, עד לקרבנות המיוחדים של "אחת בשנה יכפר"23.

ומענין זה יש ללמוד הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מקיים ציווי הקב"ה פעם אחת, הנה לא זו בלבד ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד"74, אלא גם למטה נראית ההשפעה במשך כל השנה כולה, כמודגש בגלוי במצות מחצית השקל, וממנה נמשך גם בנוגע לכל המצוות [כידוע בענין "במאי הוי זהיר טפי"75, שלכל מצוה יש ענין מיוחד שנעשה "שער" שעל ידו עולים ומאירים – "זהיר" מלשון זוהר ואור – כל שאר המצוות76 ], וענינו בעבודה בפועל, שקיום המצוה הוא באופן שהשפעתה ניכרת כו', היינו, שניכר שזהו יהודי שיש לו חיות ולהט בתפילין, ציצית וכיו"ב.

ולהעיר, שאע"פ שמצות שקלים נאמרה לאחרי ההקדמה ד"כי תשא", לשון נוכח, וגם לשון יחיד, שנאמר למשה רבינו [כמארז"ל77 "אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא"] – הרי כיון שמשה רבינו הוא משבעה רועים, ונקרא רעיא מהימנא, יש בכל אחד מישראל אפס קצהו ושמץ מנהו מבחי' משה רבינו78,

– שלכן נאמר לכל אחד מישראל "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'"79, שיראה היא מילתא זוטרתי, כיון שלגבי משה מילתא זוטרתי היא80 –

ועד"ז בנוגע למצות מחצית השקל שעלי' נאמר למשה "כי תשא", שעי"ז שיהודי מגלה את בחי' משה שבו, יש לו כח לפעול הענין ד"תשא את ראש בני ישראל", שנעשית עלי' גם בבחי' הראש כו', ועד למ"ש בסיום הפרשה81 : "לכפר על נפשותיכם" – לא רק בנוגע לענינים פרטיים, אלא בנוגע לכללות הנפש, וכפרה בשלימותה (כמבואר באגה"ת82 ).

וכיון שישנו ענין הכפרה שהו"ע התשובה – הרי הבטיחה תורה שכשישראל עושין תשובה "מיד הן נגאלין"83, ואז יהי' גם בנין ביהמ"ק, ש"שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו"84, ע"י הקדמת נתינת מחצית השקל, ובקרוב ממש.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא את ראש בני ישראל וגו'.

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י85 "תחשים, מין חי'86, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, לכך תרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו",

– שאין הכוונה שהעורות היו צבועים בצבע הנקרא תחש (כמו "עורות אלים מאדמים"85, "צבועות היו אדום"87, שהרי לא נאמר "עורות אלים מאדמים ו.תחשים"), אלא עורות של חי' ששמה תחש. ו"לכך תרגם ססגונא", שהבעל-חי עצמו "שש ומתפאר88 בגוונין שלו" (ולא רק שזהו צבע שמורכב מהרבה גוונין, שש גוונים89 ) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 135 ואילך.

יב. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – נתעכב על מאמר הזהר בפ' תרומה90 אודות משל הזונה שמפתה את בן המלך כו' (כמובא בתניא91 מזה"ק), שמקבלת שכר עבור ב' דברים: (א) שקיימה ציווי המלך, (ב) שעל ידה נתגלתה מעלת בן המלך, שעמד בנסיון כו'.

ובנוגע למ"ש בזהר שהמלך ששמח בבנו מכניסו להיכלו "ויהיב לי' מתנן ונבזבזא ויקר סגיא" – מבאר אאמו"ר92 : "הג' דברים הוא כלשון הפסוק בדניאל (ב, ו) מתנן ונבזבזה ויקר שגיא, והוא הג' מוחין חב"ד, מתנן חכמה, נבזבזא בינה, ויקר דעת וכו'".

אך עדיין ישנו ענין שלא ביאר אאמו"ר (כמדובר כמ"פ שסמך שיבינו זאת לבד, ע"פ המבואר במ"א):

מדברי אאמו"ר שהשכר שנותן המלך לבנו על עמידתו בנסיון הוא הג' מוחין חב"ד, משמע, שמקודם לכן לא היו לו הג' מוחין חב"ד, ובלשון אאמו"ר: "ברי' הוא ז"א ו"ק בלבד", היינו, שדרגתו של הבן מצ"ע היא דרגת המדות, וע"י עמידתו בהנסיון מקבל גם הג' מוחין חב"ד.

וצריך להבין:

אמרו חז"ל93 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" – שטות דלעו"ז, שלמטה מטעם ודעת, שמעלים ומסתיר ומכסה על השכל (טעם ודעת), משא"כ כאשר השכל הוא בהתגברות, אין מקום לענין של עבירה מצד ה"רוח שטות"94.

ומזה מובן שהעמידה בנסיון (שאינו שומע לפיתויי הזונה) היא מצד מעלת המוחין, היינו, שלפנ"ז היו כבר המוחין שלו בשלימות (שעל ידם באים המדות, אהבה ויראה, שהאהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע, והיראה היא שורש לשס"ה ל"ת95 ), ועי"ז עמד בנסיון.

ועפ"ז צריך להבין דברי אאמו"ר שג' מוחין חב"ד הם השכר שנותן המלך לבנו על עמידתו בנסיון, כיון שמקודם לכן ה"ה בבחי' ז"א בלבד, ורק ע"י עמידתו בנסיון מקבל ג' המוחין חב"ד – אף שבשביל העמידה בנסיון יש צורך בהתגברות על ה"רוח שטות" ע"י המוחין?

וכפי שיתבאר לקמן.

יג. ויש להוסיף בנוגע להתחלת מאמר הזהר הנ"ל: "למלכא דהוה לי' בר יחידאי" – שכאן רואים את המעלה הנפלאה של בנ"י (שמודגשת יותר לפי מפרשי הזהר96 ), שכל אחד מישראל נקרא "ברא יחידאי" של הקב"ה.

ועד כדי כך, שכדאי אפילו לברוא מציאות שמנגדת לאלקות עד לעצמותו ית' – שזהו רק בכחו של הקב"ה שהוא כל יכול (וכמשנ"ת ביו"ד שבט97 (בביאור פ"ד בהמשך ההילולא98 ) שזהו דבר הנמנע שהנברא כפי שהוא במציאותו יהיו בו שני הפכים, שינגד לאלקות בה בשעה שיודע שזהו אלקות כו') – ובלבד שעי"ז תתגלה מעלתו של ה"ברא יחידאי"!

וזוהי מעלת בנ"י דוקא, למעלה אפילו ממלאכים, שככל שתגדל מעלתם (כידוע השקו"ט99 בנוגע לפרטי עשר הדרגות (או כתות) שבמלאכים כפי שנימנו ברמב"ם100 ובזהר101 ), לא מצינו שיקראו בשם "בנים", ואילו בנ"י, הנה גם מי שהוא בדרגא היותר תחתונה נקרא "ברא יחידאי"; וכמבואר במפרשי הזהר96, שע"י הזיווג העליון נעשים כל הנשמות ברא יחידאי כו', שזהו ענין מיוחד שישנו רק בנשמות, ואפילו לא במלאכים שהם רק מזיווג נשיקין כו'102.

ולמרבית הפלא, ישנם כאלו שטוענים מהו הלהט והרעש ("וואָס קאָכט מען זיך און מ'מאַכט אַ טומל") בנוגע לענין ד"המבדיל .. בין ישראל לעמים", בה בשעה שישנו פסוק בתנ"ך103 "הלא אב אחד לכולנו"... ו"מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל"104, וחייבים לפעול על גויים לקיים מצוות שנצטוו בני נח105 (ואין זה ענין של בזבוז זמן... כיון שזהו חלק מעבודתו של יהודי), וא"כ – טוענים הם – מהו גודל הרעש כ"כ בנוגע למיהו יהודי!...

אך ע"פ דברי הזהר הנ"ל – מושללת לגמרי טענתם, והגע עצמך: גם אלו שמתפעלים מגויים, רודפים אחריהם ורוצים לשאת חן בעיניהם – אינם טפשים לומר שגויים הם כמו מלאכים, משרתי עליון, שמשמשים למעלה לפנים מן הפרגוד וכו'. וגם הגוי מודה בכך, וכשישאלו, ישיב, שמעולם לא עלתה על דעתו להשוות את עצמו למלאך. ואילו בזהר הנ"ל נאמר, שכל אחד מישראל, אפילו הפחות ביותר, הוא "ברא יחידאי", למעלה מהמלאך הכי נעלה!

יד. אך עפ"ז אינו מובן: איך יתכן שיהודי יכול לדבר באופן אחר?

ובכן, הסיבה היחידה לכך היא מצד ענין השוחד, שכן, כשישנו ענין של שוחד, אזי אין מקום לקושיות... ואין עם מי לדבר... בנוגע לעניני העולם – אפשר לדבר עמו, והוא מדבר ע"פ שכל וכו'; אבל כשמגיע לענין של מיהו יהודי – אי אפשר בכלל לדבר עמו, והוא מתנהג היפך השכל (גם שכל של גוי), והיפך הצדק והיושר, בגלל ענין השוחד!

ולכל לראש – השוחד של אהבת עצמו (שאין לך שוחד גדול יותר ממנו), שכיון שאמר פעם אחת כך וכך, שוב לא מתאים לו להודות שטעה!

ונוסף לזה ישנו השוחד שמציעים להם כסף, כסאות, כבוד וכו' [והרי הם חושבים שמוכרחים לישב על הכסא ולהנהיג יהודים בארץ הקודש, בגלל שהורגלו לכך, והרגל נעשה טבע106, ועד שחושבים שהכסא צריך אותם...], ובלבד שיצטרפו אליהם (ולא מתביישים להדפיס זאת בעיתונים...).

ומובן עד כמה מופרך הדבר, שכן, כשמדובר אודות אנשים שיש להם שיטה כו', וסבורים שמתנהגים ע"פ שכל, צדק ויושר – מהו הצורך בענין של שוחד?! עליהם להסביר שיטתם שכך צריך להתנהג ע"פ שכל, ואז בודאי יסכימו עמהם!...

טו. אמנם, עכשיו נעשה קל יותר הנסיון שבדבר, כמדובר כמ"פ107 שכיון שהקב"ה יודע עם מי יש לו עסק – דור יתום שנמצא בחושך כפול ומכופל – אזי עושה שהנסיון יהי' קל יותר:

ובהקדמה108 – שלאחרי שראו במלחמה האחרונה שהתבטל הענין ד"כחי ועוצם ידי"109 (לסמוך על כלי נשק וכו'), והוצרכו להודות שטעו טעות מרה בענינים עיקריים, ובגלל זה נפלו קרבנות רבים כו', חשים חברי הממשלה ששלטונם (ה"כסא" שלהם) אינו יציב ("עס שאָקעלט זיך"), וחוששים לאבד את השלטון לטובת מחנה הימין!

ומה שהתחילו לאיים על הדתיים שאם לא יצטרפו לממשלה אזי יערכו בחירות חדשות כו' – הרי האמת היא שזהו פחד שוא, כיון שהכל יודעים שאם יהיו בחירות חדשות, יגלו ה"גנרלים" את הסודות שעד עתה עדיין לא גילו, ואז בודאי יאבדו את שלטונם.

בתחילה חששו לגלות סודות, בגלל שחששו שתהי' שערורי' כו', אבל בבחירות האחרונות ראו שגילו מקצת מהסודות, ומאומה לא קרה, זאת אומרת שבשביל בחירות, "הכל מותר לך והכל שרוי לך", אפילו סודות כאלה שמעמידים בסכנה את כל קיום הישוב!

הקימו אמנם ועידה לחקור ולדרוש כו', מזמנים את פלוני ואת פלוני כו', אבל כבר משך זמן שלא מפרסמים מאומה. משא"כ אם יהיו בחירות חדשות – אזי ה"גנרלים" יגלו את כל הסודות. והרי אפילו אם הם יפסידו רק חמשה או ששה קולות, הרי זה מספיק שהשלטון יעבור למחנה הימין, כך, שהם מפחדים מבחירות חדשות, ולעולם לא היו עושים זאת110.

וכיון שמחנה השמאל חושש לאבד את השלטון וחפצים לשמור עליו, הרי נקל יותר לדתיים להתנות את הסכמתם להצטרף לממשלה בדרישה לתיקון חוק מיהו יהודי, שכן, לאחרי שהודו בטעותם בנוגע לעניני בטחון, הרי בודאי שיכולים להודות שטעו בנוגע לענין של מיהו יהודי, שזהו ענין שהם בעצמם מודים שמעולם לא למדו אודותיו!

ואם הממשלה הנוכחית לא תסכים לתקן את החוק – הרי ביכלתם לחתור להסכם עם מחנה הימין, כך, שלא יצטרכו אפילו לוותר על הכסא, כיון שיוכלו להשיג כסאות וכו' (לא רק בצד השמאל, כפי שהי' עד עתה, אלא) גם בצד הימין.

ואדרבה: צד הימין יהי' מוכן לתת להם מספר גדול יותר של כסאות מאשר צד השמאל, ועוד זאת, שבצד הימין יהי' להם כבוד אמיתי, ולא רק כבוד המדומה, כפי שהי' להם בצד השמאל, ששם הרגילו אותם להיות "משרתים" ו"עבדים כנענים" שלא מתחשבים בהם כלל – כיון שביחס ל-39 שבצד הימין, יש ל-15 אנשים הדתיים תפיסת מקום גדולה יותר מאשר ביחס ל-51 שבצד השמאל.

טז. ומה שטוענים שע"פ תורה צ"ל ההנהגה באופן ד"אחרי רבים להטות"111, וכיון שבימין יש רק 39, ואילו בשמאל יש 51, לכן צריכים ללכת עם הרוב – עליהם לבחון איך השמאל מתנהג עמהם:

כאשר 4 אנשים אומרים שלא יכנסו לממשלה אם יתוקן חוק מיהו יהודי [והאמת היא שלא יודעים אם כן הוא באמת, לפי שגם הם להוטים בנוגע לכסאות כו', והראי' – שעל שטחים הם אכן ויתרו], ולעומתם דורשים חמשה-עשר אנשים שחייבים לתקן את החוק, הנה למרות שמספר 15 הוא כמעט ד"פ ממספר 4 (חסר א'), מוותרים בשמאל על ה-15, ובלבד שישביעו את רצון ה-4, היפך הדמוקרטיא שבה דוגלים!

ועד כדי כך הדברים מגיעים, שמוכנים להקים ממשלה עם 3 ערבים במקום עם 15 יהודים דתיים, שמספרם גדול יותר פי 5! – זהו בזיון שלא הי' כמוהו בכל הדורות! זה קרוב לאלפיים שנה שיהודים נמצאים בגלות במעמד ומצב ד"דוויים כו' סחופים כו'"112, אבל מעולם לא הי' בזיון כזה בנוגע לדרישה הלכתית!

אפילו אחאב – שרדף אחרי מלך ארם לעשות עמו שלום (לאחר הנצחון הגדול וכו') – אמר שהתורה היא "מחמד עיניך"113 !

והגע עצמך:

אותם 15 יהודים, שבודאי להוטים ("קאָכן זיך") שיהי' בנין ארץ הקודש, ואומרים ג"פ בכל יום "ותחזינה עינינו בשובך לציון" – לא רוצים ללכת עמהם, בגלל שהם רוצים שבעוד עשר שנים תדע בתם אם היא מתחתנת עם יהודי או עם גוי רח"ל, ובגלל זה זורקים אותם,

ובמקומם – מושיבים שלשה ערבים, בגלל "מעלתם" שלא מפריע להם שגוי ירשם כיהודי; לרשום גוי בתור מוסלמי – לא היו מסכימים בשום אופן, ובוודאי היו ממלאים דרישתם [וכידוע המאורע עם מנהיג שנכשל והושיט ידו לנערה ערבי', שהתעוררה מזה סערה, והוצרך לבקש מחילה ברבים ולהודות שלא ידע וכו'114 ], אבל שגוי ירשם בתור יהודי – לא מפריע להם.

ועוד זאת, שערבים אלו הצהירו בפירוש שלא ישבו בממשלה שתתחייב שלא לתת חלקים משטחי ארץ ישראל לערבים; והמדובר הוא גם בנוגע לסוריא, שראו במלחמה האחרונה ולאחרי' אופן התייחסותה ליהודים ברשעות גדולה כו', ואעפ"כ תקבל גם היא חלק מהשטחים!

וכאן לא מדובר אודות הערבים שבמצרים, בירדן, ואפילו בשטחי יהודה ושומרון, אלא אודות הערבים שדרים כבר 25 שנה בא"י, שפינקו אותם ונתנו להם כסף, משרות, כבוד, חינוך כו', ונותנים להם לשבת בכנסת וכו', כך, שהם אמורים להיות דוגמא של ידידות טובה בין יהודים וערבים; ואעפ"כ אומרים בגלוי שהם לא יכנסו לממשלה שתתחייב לא למסור את יהודה ושומרון.

ולאותם ערבים – ויתרו, ועמהם רוצים להנהיג שלשה מיליון יהודים בא"י, שמוקפים בתשעים או מאה מיליון ערבים!

וכאמור, זהו בזיון שלא הי' כמוהו לעולמים!

חיכיתי שמישהו עז פנים יתעורר ("זיך אָפּרופן") למחות על זה – יהי' מי שיהי', ממחנה הימין (ז'בוטינסקאי, ביתריסט) או אפילו ממחנה השמאל (קומוניסט), או אופוזיציונר וכו', אבל אף אחד לא משים לב לזה, וכל-שכן שאין פוצה פה ומצפצף! ויה"ר שלכל-הפחות עוד אחד או שניים יצטרפו למחאה זו.

ולאחר כל זה שסטרו להם ברבים – הולכים חדר לפנים מחדר, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, ומנהלים מגעים חשאיים [שלאחרי חמש דקות מתפרסם הדבר בעיתונים וברדיו והכל יודעים מזה...] כיצד בכל זאת יוכלו להצטרף לממשלה!... – מה מועיל לך הדיבור בחשאי, בה בשעה שכאשר תצטרך לשבת על הכסא, יצטרך הדבר להיות בפרהסיא (כי אם זה רק בסתר, אין לזה טעם כו')!

אלא שהוא טוען שזה גופא שסטרו לו ברבים נחשב ל"כבוד", כי, מי שאינו שר – לא סוטרים לו, ורק להיותו אדם חשוב (שהרי כל שר מייצג י"ב אלף כו', כפי החשבון בזה), אזי מתאים שה"אדון הגדול" ירד מכסאו ויסטור לו ברבים...

יז. ובנוגע לטענה שדוקא אותם 4 אנשים שמתנגדים לתיקון חוק מיהו יהודי הם אלו שיכולים להנהיג יהודים בא"י, ובפרט בנוגע לקשרים בארה"ב, שמשם מגיע הכסף... ורק הם יכולים לגייס כספים – אין האמת כן. בודאי גם צד ימין יכול להנהיג בדיוק כמותם, וכאשר יבואו לארה"ב (שאת המזכירים לא צריך להחליף, צריך להחליף רק את אלו העומדים על גבם), ובפרט כשפלוני יספר אודות נצחונותיו במלחמה נגד כו"כ ערבים וכו' – יקבלו את פניהם בשמחה ובטוב לבב, ויתנו להם כסף וכו' וכו'.

ובפרט שבוושינגטון מעולם לא היו להוטים אחר סוציאליזם [ואפילו אצל אלו שבתחילה היו להוטים בזה, הרי אח"כ שכחו לגמרי מזה, כפי שרואים מההתייקרות שבזמן האחרון], כך, שרצונם שגם הימנים יכנסו לממשלה, מטעם הפשוט: כיון שמדובר אודות חתימת הסכם כו', רצונם שגם ה"גנרלים" יחתמו על זה, כך שגם עליהם תפול האחריות והאשמה, כי אם יעשו זאת בלעדם, הנה כעבור זמן קצר ירעישו נגד זה, ולכן רוצה וושינגטון לקבל חתימה ודאית כו' שמייצגת את דעת הקהל.

[האמת היא שאין נפק"מ איזה מחנה יקים את הממשלה, כי, המצב הוא, לדאבוננו, שבכל מקרה יצטרכו לתת לערבים חלק מיהודה ושומרון, וחלק מירושלים העתיקה,

– ציפיתי לנס שהערבים לא יסכימו לקבל חלק זה, כפי שהי' לפני שש שנים, אבל לפועל הם הסכימו לקבל, באמרם בגלוי שלאח"ז ידרשו יותר (כהכלל "מי שיש לו מנה רוצה מאתים"115 ) –

אבל הריווח הוא שכאשר ה"גנרלים" בעצמם יחתמו על זה, אזי לא יוכלו אח"כ להרעיש (כנ"ל), כך, שכדאי לתת כמה כסאות לצד ימין. והסיבה לכך שהממשלה הנוכחית לא רוצה לתת להם כסאות, היא, לפי שחוששים שה"גנרלים" לא יהיו "עבדים כנענים" כו'!...].

יח. ובנוגע לפועל:

יש להפסיק לקבל שוחד, ולדרוש בתקיפות את תיקון החוק (במקום לחפש המצאות חדשות116 ); ולא לעשות חשבון שאם ליובאַוויטש אומרת כך, צריכים לומר להיפך... כי אין זה ענין של ליובאַוויטש; אם רק יתבונן בשכל הישר, אזי יראה שזו סברא נכונה.

ואז יתחיל הסדר שבמקום ללכת בכיוון הפכי, מטה מטה (כפי שהי' עד עתה) – יתחילו לילך מעלה מעלה.

ועד שיהי' "מסמך גאולה לגאולה"117, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"118, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יט. הביאור בנוגע להערות אאמו"ר:

לאחרי שמבאר ש"יהיב לי' מתנן ונבזבזא ויקר סגיא", ממשיך ומסיים בזהר שענין זה הוא השכר שירשו הצדיקים ב"עלמא דאתי", וכפי שמבאר אאמו"ר ש"לנגד זה (מתנן נבזבזא ויקר סגיא, ג' מוחין חב"ד) הוא ג"כ הג' לשונות .. טבין עדונין כסופין, והוא הש"י עלמין שירתין מבינה הנק' עלמא דאתי שהוא מנה"י דבינה והוא הוא הג' מוחין חב"ד דז"א שמנה"י דבינה".

ומזה מובן שג' מוחין חב"ד שמקבל בשכר העמידה בנסיון הם דרגא נעלית בבחינת המוחין, שתתגלה לעתיד לבוא, ב"עלמא דאתי".

והביאור בזה – ע"פ הידוע119 שכללות העבודה בזמן הזה היא בבחינת המדות, והמוחין אינם אלא בחי' המוחין השייכים אל המדות, ולעתיד לבוא תהי' השלימות דמוחין בעצם (כמרומז בכיבוש ארץ ישראל – שבזמן הזה ישנו רק הכיבוש (בירור) דארץ שבע אומות, כנגד שבע מדות, ולעתיד לבוא יהי' גם כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, ג' ראשונות).

ועפ"ז י"ל, שהמוחין שהיו לו מקודם לכן שעל ידם עמד בנסיון הם המוחין השייכים אל המדות, ועל ידי העמידה בנסיון מקבל גם בחינת המוחין בעצם שלמעלה מהמוחין השייכים אל המדות.

כ. כבר120 דובר כמ"פ, כי מצוות התורה – אשר "תורה אחת לכולנה"121 – פועלת ענין האחדות של כל ישראל. וענין זה מודגש ביותר במצוות דפורים.

וכמו מצות מקרא מגילה, דאף ש"אם אי אפשר בעשרה קוראים אותה ביחיד", הרי "צריך לחזור אחר עשרה"122, ויתירה מזו: "אע"ג123 שיש לו ק' אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברוב עם וכו'"124 – והיינו, שקיום מצות מקרא מגילה (באופן דמצוה מן המובחר) הוא ע"י איחוד ריבוי יחידים, כשנעשים למציאות אחת (מציאות של צבור).

ועאכו"כ המצוות של "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"125, שכל קיומן הוא ע"י נותן ומקבל, ותוכנן – קירוב ואיחוד של נותן המנה והמתנה עם המקבל126 ; והאיחוד הוא לא רק עם "רעהו" אלא גם עם ה"אביון".

ויתירה מזו127 : הדגשת הכתוב היא – "מתנות לאביונים" (לא צדקה וכיו"ב, כי אם מתנות), דנתינת מתנה היא, כמרז"ל128 "אי לאו דעביד נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"129. וא"כ נמצא, שהתאחדותו של נותן המתנה עם האביון (שע"י מצוה זו) היא באופן שה"אביון" הוא שוה להנותן, שהרי האביון הוא לא רק מקבל אלא גם משפיע, שגרם נח"ר להנותן.

ויתרה מזה: בתחלה הי' האביון הנותן והמשפיע (עביד נייחא לנפשי' דבעל המתנה) ואח"ז ועי"ז – ניתנה המתנה, היינו שאף שלכאורה יתרון לנותן המתנה – הרי בסדר דסיבה ומסובב – יתרון למקבל המתנה.

ומכיון שהמצוות דפורים מבטאות את ענין האחדות של כל ישראל, לכן מהראוי, אשר בשנה זו שהיא שנת הקהל,

– "הקהל130.. האנשים הנשים והטף גו'"131, שב"טף" נכללים גם קטני קטנים132, ועד ש"מיד שנולד איקרי טף"133 –

צריך להשתדל ביותר, שכל אחד ואחת מישראל, כולל גם הקטנים והקטנות שהגיעו לחינוך, יקיימו את המצוות דפורים. וזה יביא לההתאחדות של כל ישראל134, אנשים נשים וטף, שיורגש בהם בגילוי שהם "עם אחד"135.

(בסיום השיחה אמר:) יעשו אסיפה136 ע"ד הנ"ל, לעשות "רעש" ("שטורעם")137 ולהביא הדבר לפועל ממש, שכל אחד ואחת מישראל יקיים את המצוות דפורים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המשקה והמזונות עבור האסיפה.

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"].