כל ההיסטוריה של עם ישראל מרומזת בפרשת תרומה! ועוד רמזים וגימטריאות

לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת תרומה.

מתי קוראים בתורה? התשובה רמוזה בפרשת השבוע

הפרשה נקראת "תרומה", שכן מופיע בה ציוויו של בורא העולם למשה לקחת מעם ישראל את תרומותיהם שנועדו להקמת ה'משכן'. בדברי הקב"ה מפורטים כל החומרים הנדרשים שבני ישראל צריכים לתרום, והרשימה מתחילה בשלושת סוגי המתכות: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – זהב וכסף ונחשת".

רבה המפורסם של יהדות הונגריה לפני כ-200 שנה, ה'חתם סופר' (בספרו 'תורת משה'), מוצא בפסוק הזה רמז מעניין ל...ימים שבהם קוראים בתורה:

המלה 'תרומה' מסמלת את ה'תורה' - ואכן, האותיות של המלה 'תורה' מסתתרות בתוך המלה 'תרומה', והאות מ"ם גם היא שייכת לתורה: היא מזכירה לנו את ארבעים הימים שבהם היה משה בהר סיני כדי לקבל את דברי התורה מהקב"ה.

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" – אלו הימים שבהם בני ישראל נדרשים לקרוא בספר התורה1 :

זהב – שלושת הימים שבהם קוראים בתורה בכל שבוע: יום ז' [=שבת], יום ה' ויום ב';

כסף – שלושה חגים גדולים שבהם קוראים בתורה: כ'פור, ס'וכות, פ'סח [וגם פ'ורים];

נחשת – עוד הזדמנויות שבהם קוראים בתורה: נ'רות [=חג החנוכה], ח'ודש [=ראש חודש], ש'בוּעות, ת'עניות [=צומות].

ולמי שתהה: למה לא הזכרנו את ראש השנה? אז ראשית, ראש השנה הוא גם ראש-חודש (א' תשרי), כך שאפשר לומר שהוא כלול באות ח' של 'נחשת' הרומזת לראש-חודש; ושנית, ראש השנה נקרא לרוב בתואר 'יום הזכרון', כך שהאות ז' שבמלה 'זהב' יכולה להתפרש גם עליו.

מתי אתם נותנים צדקה?

ראינו כיצד הזהב, הכסף והנחשת רומזים לנו על ימי קריאת התורה, ועכשיו נראה כיצד המלים הללו מייצגות מצבים שונים בנתינת תרומה לצדקה (שזה בעצם הנושא כאן).

ובכן, בעלי התוספות מחלקים את הנותנים לשלושה קבוצות: יש לך אדם שנותן צדקה כשהכל בסדר, כולם בריאים ואין בעיות – הצדקה שלו היא חשובה ויקרה כמו 'זהב'; יש אדם שנזכר לתת רק כשהוא חש ריח של סכנה ואז הוא ממהר לתת צדקה כאמצעי הגנה – הצדקה שלו נחשבת כמו 'כסף', הפחות מזהב; ויש מי שפותח את ידו רק לאחר שהוא 'נעבאך' כבר נפל למשכב, אז הוא נותן צדקה כדי להבריא ולהשתקם [ואולי הוא כבר מיואש מחיי העולם הזה ונותן צדקה כדי שתהיה לו זכות בעולם הבא] - גם זו מצוה, כמובן, אבל זה דומה יותר ל'נחשת'.

מה שמעניין הוא שהמצבים הללו רמוזים בנוטריקון של המלים2 :

זהב – זה הנותן בריא;

כסף – כשיש סכנת פחד [או: כשיש סכנה – פודה3 , או: כשרואה סכנה – פותח];

נחשת – נתינת [או: נדר] חולה שאמר תנו.

הרבי מליובאוויטש מוסיף4 , שיש כאן רמז לשלושה חלקים כלליים בהיסטוריה של עם ישראל:

הימים שמאז יציאת מצרים ועד לחורבן הבית הראשון היו ימים של "זהב" – זה הנותן בריא: באופן כללי. היו אלו ימים 'בריאים' ובטוחים, בצילם של המשכן והבית הראשון. [מעניין גם שהתשתית לבית הראשון הוכנה על ידי דוד המלך – והשם "דוד" הוא בגימטריא "זהב"5 [=14]].

הימים שלאחר מכן, ימי שיבת ציון ועד לחורבן הבית השני היו ימים של "כסף" – כשיש סכנת פחד: מצד אחד נהנו אז עם ישראל מאורו של בית המקדש השני, אבל מצד שני היתה חסרה המנוחה והשלווה; באותה תקופה סבל העם ממתח מתמיד, צוררים שבאו מכיוונים שונים ואיימו כל הזמן לפגוע בחיים היהודיים, בירושלים ובבית המקדש.

אך לאחר מכן ירדנו למצב חמור יותר, שבו לצערנו אנו נמצאים עד היום – "נחשת", נתינת חולה שאמר תנו: לאחר החורבן, עם ישראל נחשב כמו 'חולה', ואנו מבקשים מהקב"ה את הנתינה הגדולה - שיתן לנו את בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.

ועשו לי מקדש

ואם כבר הגענו לדבר על ההיסטוריה של בתי המקדש, נראה כיצד הכל מקופל בפסוק המפורסם שבתחילת הפרשה6 : "ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם".

נזכיר קודם את סדר השתלשלות הדברים:

המשכן, עליו מספרת הפרשה, הוקם לראשונה על ידי משה רבינו ומאז נדד במדבר ביחד עם בני ישראל. כשהגיעו לארץ, אחרי 14 שנים של התאקלמות, הוצב המשכן במקום קבוע – בעיר שילה; שנים רבות עמד המשכן שם, עד שנחרב לאחר 369 שנים.

לאחר חורבן שילה שוב נדד המשכן ממקום למקום, עד ששלמה המלך הקים לתפארה את בית המקדש הראשון שהאיר במשך 410 שנים. לאחר 70 שנה של גלות חזרו העולים מבבל והקימו את הבית השני – שנחרב לאחר 420 שנים.

שלושת ה'תחנות' הללו רמוזות באותיות המלה 'ושכנתי' (כך מסבירים בעלי התוספות7 ):

ושָכַן ת"י – בבית הראשון שרתה השכינה ת"י (=410) שנים.

ושָנַי ת"כ – הבית השני עמד ת"כ (=420) שנים.

וכשנקח רק את האותיות השורשיות שבמלה זו, האותיות שכן (=370) נקבל את מספר שנות קיום משכן שילה (בהפרש של אחד).

כשנרצה לדרג את שלושת אלו מבחינת חשיבותם ומעלתם, נמצא שהבית הראשון נחשב השלם והמשובח ביותר; והרמז לדבר הוא בדברי התהלים8 : "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" – המלה "קדוש" היא בגימטריא 410, כמנין שנותיו של הבית הראשון, שאז היתה השעה היפה לעם ישראל, "תהלות ישראל" (כך מסביר 'בעל הטורים' כאן).

המנורה רומזת על ההיסטוריה של עם ישראל

עוד פרטים בהיסטוריה היהודית רמוזים בחלקי מנורת הזהב, עליה מדובר בהמשך הפרשה.

המנורה היתה מורכבת משבעה קנים, אחד מהם היה מרכז המנורה ועמד ישר – ועליו נאמר: "ובמנורה ארבעה גביעים"9 ; וששה קנים הסתעפו מתוך קנה זה – "וששה קנים יוצאים מצדיה, שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני"10 . גם בקנים היו 'גביעים': "שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד .. ושלשה גביעים משוקדים בקנה האחד"11 - בששת הקנים יחד היו איפוא 18 גביעים (בכל קנה 3 גביעים), ואם נצרף את 4 הגביעים שבקנה המרכזי – נקבל 22.

רבינו שמעיה, מבעלי התוספות, רואה ב'גביע' סמל של מלכות – וכפי שמצינו ביוסף שכיהן בתפקיד מלכותי במצרים, והיה לו גביע מיוחד.

ובכן, ארבעת הגביעים שבמרכז המנורה הם רמז לארבעה מלכים 'מרכזיים', כלומר: הם מלכו על עם ישראל כולו. הכוונה היא לשאול המלך ובנו איש-בושת שמלך אחריו, ולאחר מכן בא דוד המלך ובנו שלמה שמילא את מקומו.

18 הגביעים שבקנים ה'בודדים', רומזים ל-18 המלכים שמלכו לאחר פילוג הממלכה. ובעצם, זה 'פעמיים ח"י': 18 מלכים מלכו בירושלים – על שבט יהודה והנלווים אליו, ובמקביל להם עוד 18 שמלכו על שאר העם – שבט יוסף והנלווים אליו.

[זו רשימת המלכים: ביהודה – רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עוזיהו, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יהויקים, יהויכין, צדקיהו; בישראל – ירבעם, נדב, בעשא, אלה, עמרי, אחאב, אחזיהו, יהורם, יהוא, יהואחז, יהואש, ירבעם, זכריה, שלום, מנחם, פקחיה, פקח והושע].

עוד רמז בענין מספר הגביעים קושר אותם עם התורה והתפילה (אף הוא מבית מדרשם של בעלי התוספות)12 .

18 הגביעים שהיו בששת הקנים הצדדיים – רומזים לתפלת 'שמונה עשרה'; וארבעת הגביעים הנוספים, שהיו במרכז המנורה, רומזים לתלמוד הבבלי, שהוא היסוד של כל התורה שבעל פה, ובו יש ארבעה 'סדרים': מועד, נשים, נזיקין וקדשים (במשנה קיימים עוד שני סדרים: זרעים וטהרות, אך אין עליהם תלמוד בבלי).

האם אתם מר או רם?

עוד רמזים רבים קיימים בצורת המנורה ובמרכיביה השונים, ולא נוכל להביא כאן את כולם, כמובן; נסיים ברמז קצר וקולע – מתוך מאמר של האדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף יצחק מליובאוויטש13 :

התורה נוקבת במשקל הזהב שממנו צריכה להיעשות המנורה וכליה – "ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה"14 . ורש"י מפרש: "שלא יהיה משקלה עם כל כליה, אלא ככר, לא פחות ולא יותר". רש"י ממשיך ומפרט כמה בדיוק זו יחידת המדה שנקראת 'ככר', אבל לעניננו קיים מסר בערכה המספרי של המלה:

'ככר' שווה 240, מספר שאפשר לאיית אותו בשתי צורות – או "רם" או "מר". המצוה לעשות את המנורה מ'ככר', מלמדת אותנו איפוא שעשיית מנורה לה' במובן הסמלי – הפצת אור וקדושה – היא חובה המוטלת על כל אחד בכל מצב; בין אם הוא במצב גבוה ו"רם", ובין אם הוא במצב קשה ו"מר" – מנורה לה' צריך לעשות...