בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
א. בנוגע לענינו של ח"י אלול1 – שבקביעות שנה זו חל ביום הש"ק – ידוע הפתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר2 בשם חסידים הזקנים שהיו בזמנו של רבינו הזקן, שח"י אלול מכניס "חי" (חיות) ב"אלול".
ובהקדמה – שחודש אלול בכלל הוא חודש מיוחד שחלוק מכל שאר חדשי השנה בכך שהוא החודש היחידי שיש בו העבודה המיוחדת ד"אני לדודי ודודי לי"3, כמרומז בר"ת ד"אלול"4, שהו"ע עבודת התשובה, ועד"ז שאר עניני העבודה בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שמרומזים בר"ת ד"אלול" (כמדובר כמ"פ5 ). ובזה ניתוסף בח"י אלול – חיות ("חי") באלול.
ב. וצריך להבין:
משמעות הפתגם הנ"ל שח"י אלול מכניס חיות באלול היא – לא שצריכים לפעול את ענינו של חודש אלול; ישנו כבר ענינו של חודש אלול, אלא שחסר בו ענין החיות, וזהו ענינו של ח"י אלול, להכניס חיות באלול.
ולכאורה הרי זה פלא גדול ביותר: איך יתכן לומר שישנו הענין של חודש אלול – שזהו באופן שהתורה קוראת אותו בשם חודש אלול, שמזה מובן, שיש בו העבודה ד"אני לדודי ודודי לי", וכל שאר עניני העבודה בג' הקוין וכו', ובאופן שבנ"י פועלים כל ענינים אלו במילואם ובשלימותם – ואעפ"כ חסר בזה ענין החיות, ובשביל זה יש צורך בח"י אלול, שיכניס חיות באלול?!
והרי ענין החיות הוא לא רק הוספה בכמות, או אפילו הוספה באיכות (היינו, שזהו אותו גדר כמו קודם, ורק ניתוסף איכות חדשה), אלא זהו דבר חדש לגמרי – בדוגמת החילוק בפשטות בין דבר חי לדבר שאינו חי, שאין זה רק שניתוסף ענין עיקרי וכללי וכו', אלא חי ואינו חי הם שני ענינים שונים לגמרי שלכאורה אין שום שייכות ביניהם.
וא"כ, איך אפשר לומר שגם לאחרי שישנם כל הענינים של חודש אלול בשלימותם, ועד שכבר עבר רובו של חודש אלול – חסר עדיין ענין החיות, עד שבא ח"י אלול ומכניס חיות באלול, שעי"ז נעשה דבר חדש לגמרי, דבר חי!
ג. ועד"ז נשאלת השאלה בנוגע לענין נוסף בח"י אלול – שבודאי אינו במקרה ח"ו, שהרי כל דבר הוא בהשגחה פרטית, ובפרט בעניני תומ"צ – שהוא יום הולדת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן:
ידוע6 שמהבעש"ט ואדמו"ר הזקן (שהי' נשמה חדשה7 ) התחיל גילוי המשיח. והרי ענינו של משיח – שאז יהי' סדר חדש, אור חדש, עולם חדש ("השמים החדשים והארץ החדשה"8 ), בגלל שתהי' "תורה חדשה"9 (דכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"10, הנה מ"תורה חדשה" נמשך "עולם חדש").
וגם כאן נשאלת אותה שאלה:
איך יתכן לומר שע"י הבעש"ט ואדמו"ר הזקן התחיל ענין חדש של גילוי המשיח – בה בשעה שעוד לפניהם הי' עולם שלם, עולם של קדושה, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, ובאופן דלימוד המביא לידי מעשה, לאחרי שכבר הי' מתן תורה, ביהמ"ק הראשון וביהמ"ק השני וכו'; ואעפ"כ ניתוסף ע"י הבעש"ט ואדמו"ר הזקן ענין עיקרי וחדש לגמרי (בדוגמת ענין החיות שניתוסף בח"י אלול)?!
ובפרטיות יותר:
למרות שכבר הי' מ"ת, שבו הי' הענין ד"וירד ה' על הר סיני"11, ועד כפי שנמשך בעולם בזמן שלמה המלך, שאז "קיימא סיהרא באשלמותא"12, שבהיותו במעמד ומצב ד"וישב שלמה על כסא ה"13, פעל בכל העולם כולו בירור הניצוצות, עי"ז שהביאו לו מס מכל העולם – הנה משיח יפעל ענין חדש לגמרי, שלא בערך כלל לגבי כל מה שהי' לפנ"ז.
ובלשון הכתוב בנוגע למשיח: "ירום ונשא וגבה מאד"14 – "מאד" אותיות "אדם"15, היינו, שיהי' למעלה אפילו מאדם הראשון, ולמעלה אפילו ממשה רבינו16.
ויש להביא ראי' לזה מנגלה דתורה – שהרי מצינו בגמרא במסכת מנחות17 שהקב"ה אמר למשה רבינו "אדם אחד יש .. בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות", ומשה "הלך וישב בסוף שמונה שורות כו'"; וכיון ש"רבי עקיבא" קשור עם משיח, כי "עקיבא" הוא ע"ד הלשון "עקבתא דמשיחא", נמצא, שמשיח הוא נעלה יותר ממשה רבינו.
[ולהעיר גם מהפתגם18 שאמר רבינו הזקן, שהחילוק בין משיח למשה הוא כמו החילוק בין רופא לאחרי שיש לו נסיון מעשי (פרקטיקה) לגבי לפנ"ז. – אינני יכול לחזור פתגם זה בדיוק, כיון שלא שמעתיו מכ"ק מו"ח אדמו"ר. אבל כיון שזהו פתגם ידוע, ומצאתיו עתה בא' ה"ביכלאַך"19, בהכרח לומר שיש לזה יסוד, דאל"כ, לא הי' הדבר מתפרסם20 ].
וכללות הענין בזה – שענינו של משיח הוא "מאד", שלמעלה מציור אדם (שמורה על מחשבה דיבור ומעשה21 ), למעלה גם מ"אדם" מלשון "אדמה לעליון"22, והיינו, שכל דרגא איזו שתהי', הנה ענינו של משיח – "מאד" – הוא למעלה גם מזה!
וענין זה קשור עם הבעש"ט ורבינו הזקן, שעל ידם התחיל ענין גילוי המשיח בכח ובפועל.
וכאמור, שלכאורה הרי זה פלא גדול לומר שאז התחיל עילוי גדול כזה, לגבי כל הענינים שהיו כבר לפנ"ז.
ד. המשך הביאור – שכל הגילויים לפני ביאת המשיח הם רק מחיצוניות עתיק, ומשיח יפעל הגילוי דפנימיות עתיק23, שזהו העצם דאלקות24, וכמו החילוק בין פנימיות וחיצוניות שבאדם, שהפנימיות היא כפי שהוא לעצמו, והחיצוניות – כפי ששייך אל הזולת, וענינו בעבודה, שענין שנעשה מצד הפנימיות והעצם הוא באופן שמתאחד ונעשה מציאות אחת עמו, וכמו ענין החיות, שהוא העצם והפנימיות, שמתעצם עם הדבר שהוא מחי' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס25 בלקו"ש חי"ט ע' 246 ואילך.
ה. ועפ"ז יובן גם בנוגע לח"י אלול – שנותן "חיות" באלול:
גם כשישנם כל עניני אלול, הרי זה יכול להיות באופן שאינם נעשים מציאות אחת עם האדם העובד. וכמו בלימוד התורה, שהתורה והאדם הלומדה נשארים שני ענינים בפני עצמם. ואין הכוונה כאן לענין הגאוה כו', כי אם שהאדם לא נעשה מציאות אחת עם התורה (אע"פ שהלימוד מצד עצמו הוא באופן ד"יחוד נפלא"26 – יחוד דייקא, ולא התקשרות). ועד"ז בנוגע לעבודת התשובה, שהאדם והתשובה נשארים שני ענינים בפני עצמם.
וזהו החידוש של ח"י אלול – שמכניס "חיות" בכל עניני העבודה של חודש אלול, שהעבודה בהם תהי' באופן של פנימיות, שנעשים מציאות אחת עם האדם, שמציאותו היא תורה ותשובה (ועד"ז בשאר עניני עבודת חודש אלול), כך, שניתן לומר "תורה אידיאָט", "תשובה אידיאָט"27.
ולהעיר, שאע"פ שכללות ענין התורה הוא באופן ש"היא חיינו"28, והרי ענין החיים, כמו בנפש שמחי' את הגוף [ש"הם באמת נפרדים זה מזה כו'", כמבואר בתניא29, אלא שמתחברים ומתאחדים ע"י ממוצע – האדים העולים מהדם שבהם נאחז חיות הנפש להחיות את הגוף30 ], הוא באופן שהדבר עצמו נעשה חי26, כך, שנעשה מציאות אחת עם התורה – הרי בחיות גופא יש חילוקי דרגות,
וכמו החילוק בין צומח לחי, שאע"פ שגם בצומח ישנו ענין החיות, הרי זה אינו דומה כלל לחיות שבמין החי, וגם החיות שבמין החי אינה בערך לגבי החיות שבמין מדבר, ועד שגם במדבר גופא, הנה לגבי חכם בעצם כח חכמתו נחשב מי שלא שייך לעניני מושכלות להעדר המציאות31, כמו שאינו חי, וגם בחכמה גופא יש חילוקי דרגות באופן שהדרגות העליונות הם שלא בערך לדרגות התחתונות.
[ועד"ז גם בנוגע לחילוק שבין חיצוניות עתיק לפנימיות עתיק, ועד שבפנימיות עתיק גופא יש כמה דרגות, דרגא לפנים מדרגא, באופן שהדרגא הנעלית נחשבת לפנימיות והדרגא התחתונה נחשבת לחיצוניות],
וכן הוא אצל כל אדם גופא, דכיון שבמשך שנות חייו יש אצלו ענינים נוספים, הרי הענינים שהיו אצלו בזמנים הקודמים הם באופן של חיצוניות לגבי עתה, ועד שאפשר לומר שהם נחשבים כמו היפך החיות.
וע"ד שמצינו אצל ר' זירא (רב זירא או רבי זירא32 ), שכדי ללמוד תלמוד ירושלמי, צם מאה תעניות כדי לשכוח תלמוד בבלי33, והיינו, שאע"פ שעד עתה למד תלמוד בבלי בתכלית השלימות הראוי' לר' זירא, כך, שבודאי הי' הלימוד בתכלית הביטול, כמרומז בשמו "זירא"34, מ"מ, הדרגא שלפנ"ז היתה מניעה להגיע לעילוי דתלמוד ירושלמי, ולכן הוצרך לצום מאה תעניות כדי לשכוח כל מה שלמד עד עתה – שבזה מודגשת הנקודה האמורה, שהדרגא הקודמת אינה בערך לגבי הדרגא היותר נעלית.
ועד"ז בנוגע לעניננו, שענין החיות דח"י אלול מוסיף דרגא נעלית יותר באופן ההתאחדות של האדם עם עניני העבודה דחודש אלול, באופן שמתבטל ממציאותו לגמרי (לא רק כ"יהודה ועוד לקרא"35 ), ובאופן שלא זו בלבד שעניני הרשות שלו אינם תופסים מקום אצלו, אלא אפילו עניניו הרוחניים אינם תופסים מקום אצלו, כיון שאינו מציאות לעצמו כלל.
ו. וכמו כל הענינים, צריך להיות גם בענין זה הוראה ו"בכן" בנוגע לפועל, ותיכף ומיד, שכן, בשלמא לפני שנים רבות שהי' ריבוי זמן עד ביאת המשיח, הי' אפשר לכל לראש להתבונן בזה משך זמן, ורק למחרת למצוא את ה"בכן" בנוגע לפועל, משא"כ עכשיו, שעומדים קרוב ביותר לביאת המשיח, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"36, אין זמן להתבונן תחילה כו', אלא צריך מיד למצוא את ה"בכן" בנוגע לפועל.
וה"בכן" מכל האמור לעיל – שמבלי הבט על גודל מעלת העבודה דחודש אלול שהיתה עד עתה, צריך להכניס בזה "חיות", והיינו, שכל הענינים שנעשו עד עתה, הנה מכאן ולהבא הרי זה צ"ל באופן שענינים אלו מתאחדים עמו ונעשים מציאות אחת.
ומובן שכאשר העבודה היא באופן שזוהי כל מציאותו, הרי מובן שהיא באופן שאין בה הגבלות. ולדוגמא – במצות צדקה: עד עתה היתה נתינת הצדקה בהגבלה, והיינו, שכאשר באים לקחת ממנו צדקה, אזי עושה חשבון שבתור פלוני בן פלוני, יש ביכלתו ליתן סכום כך וכך; אבל לאחרי ח"י אלול, שמתבטל ממציאותו ומתאחד עם מצות הצדקה, שזוהי כל המציאות שלו – אזי לא שייך בזה הגבלות. ועד"ז בנוגע לעבודה בשאר ב' הקוין כפי שנעשית לאחרי ח"י אלול, שאין בהם הגבלות.
ובזה נכלל גם שהענין כפי שהוא למעלה נמשך למטה, וכמו בתורה, שכפי שהיא למעלה מאצילות כך נמשכת למטה [והיינו, שאין כאן ב' אופני מציאות של תורה, אלא אותה תורה כפי שהיא למעלה נמשכת מן הקצה אל הקצה עד למטה], ובאופן כזה ה"ה מתאחדת עם האדם.
ואף שלכאורה הרי זו עבודה נעלית ביותר, וא"כ, איך אפשר לדרוש זאת מכל אחד – הרי כיון שיום זה הוא יום הולדת של הבעש"ט, שהראה לנו כיצד צריכה להיות העבודה, ואדמו"ר הזקן, שהראה לנו כיצד להביא זאת לידי פועל37 (ולפעול זאת גם על נפש הבהמית, ע"י חב"ד כו'), הנה מהם ישנו הכח ליישם זאת בעבודה בפועל.
וע"י העבודה באופן האמור שהיא למעלה מהגבלות – פועלים שבאופן כזה תהי' גם ההמשכה מלמעלה בנוגע לבני חיי ומזוני, שיהיו כולם באופן דרויחי, ובפרט בעמדנו בחודש אלול, שאז נמצא המלך בשדה38, ומראה פנים שוחקות לכולם (לא רק למעלה, אלא לכולם, לבנ"י כפי שנמצאים למטה), ולכן יכולים לבקש ולפעול אצלו הכל, החל מכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, וכל זה – לנשמה בגוף למטה מעשרה טפחים.
* * *
ז. האמור לעיל שייך גם לפרשת השבוע, פרשת תבוא:
ובהקדמה – שבפרשת תבוא יש ריבוי ענינים, עד ל"עלמות אין מספר"39, ולכן, יש להתעכב על שם הפרשה – "תבוא", שכיון שבו מתבטא תוכן הפרשה, כלולים ונרמזים בו כל עניני הפרשה, ולא רק כפי שהם בתושב"כ, אלא גם כפי שנתבארו בתושבע"פ, בכל אופני הלימוד דפרד"ס שבתורה.
ובנוגע לשם הפרשה גופא, שיש לפרשו בכמה אופנים – הרי כל הפירושים שבתורה קשורים ושייכים זל"ז, כיון שהתורה היא "תורה אחת", הן כפי שהיא למעלה באצילות, והן כפי שיורדת ומתלבשת בבי"ע (והחילוק אינו אלא בכמה לבושים נתלבשה התורה כו'), ועד"ז בנוגע לריבוי הפירושים שבכל א' מאופני הלימוד דפרד"ס שבתורה (כמובא מהאריז"ל40 ), ולכן, הרי זה באופן דהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו41, כך, שע"י אחד הפירושים ב"תבוא", החל מהפירוש הפשוט, ישנם גם כל שאר הפירושים.
ח. ביאור ההוראה משם הפרשה, "תבוא", שפירושו ביאה בשלימות ("אַריינקומען אינגאַנצן"), באופן של ירושה וישיבה ("וירשתה וישבת בה"42 ) של כל בנ"י (לאחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו, שרק אז נתחייבו בביכורים), והיינו, שהעבודה צריכה להיות באופן שנכנס בה בכל מציאותו43, שדוקא אז נעשית פנימיותו וחיותו כו' – נכלל בשיחה המוגהת בלקו"ש חי"ט (הנ"ל) ע' 245 ואילך.
ט. אמנם, בשביל זה יש צורך בענין הביטול – להתבטל ממציאותו לגמרי, שאינו מציאות לעצמו כלל (כנ"ל ס"ה).
וע"ד שמצינו ברשב"י שאמר "אנא סימנא בעלמא"44, היינו, שכל מציאותו אינה אלא המציאות דאלקות, כמאמר הזהר45 "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י"46 (ולכן הי' יכול לומר "ראיתי בני עלי' כו' אם שנים הן אני ובני הן"47, "ואם חד הוא אנא הוא"48, "דכתיב49 וצדיק יסוד עולם"50 – דלכאורה אינו מובן: איך אפשר (לא רק לחשוב לעצמו, בידעו את האמת, אלא גם) לומר דבר כזה ברבים – כיון שאינו מציאות לעצמו כלל, וגם העולם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הכל בטל לגמרי לאלקות51 ).
ואע"פ שמי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו שמץ מנהו מדרגת רשב"י, שאפילו בזמן התנאים אמר עליו רבי עקיבא "דייך שאני ובוראך מכירין כחך"52 – הרי כיון שענין זה הוא ע"פ הוראת התורה, ודיבורי התורה אינם דברים בטלים ח"ו, אלא בודאי פועלים פעולתם, מובן, שענין זה יכול להיות אצל כל אחד מישראל לפי ענינו, וע"ד הענין ד"בכל מאדך"53, "מאד שלך"54, אע"פ שלגבי מי שנמצא בדרגא נעלית יותר הרי זו דרגא של מיעוט שכל כו', ועד"ז בנוגע לענין ד"תבוא", שצריך להיכנס כולו לעניני העבודה, עי"ז שמתבטל ממציאותו לגמרי, אע"פ שלגבי מי שנמצא בדרגא נעלית יותר אין זה נחשב לביטול המציאות.
וכן הוא בנוגע לדרגתו של רשב"י, שאע"פ שהוא למעלה מכל שאר בנ"י, להיותו מרועי ישראל – הרי גם אצל כל אחד מישראל יש דרגא שהוא בבחי' רועה ישראל כו'.
י. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ועי"ז מגיע למעמד ומצב שיכול להביא ביכורים – דוקא מן המובחר55, ובשמחה56 ("שָמחתי ושִמחתי"57 ), ואז אומרים לו "תשנה לשנה הבאה"58, מתוך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, וממשיך לעסוק בעניני תומ"צ לאריכות ימים ושנים טובות,
ועד שעי"ז באים לגאולה דלעתיד לבוא, ובאופן שאין צורך להמתין שבע שכבשו כו'59, כיון שמתבטלים כל ההעלמות וההסתרים, אלא בשעתא חדא וברגעא חדא (ע"י התשובה)60 נעשה הענין ד"בעתה אחישנה"61.
* * *
יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קומי אורי כי בא אורך (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
יב. בנוגע ללימוד פירוש רש"י בפרשת השבוע, כרגיל – דובר כבר כמ"פ אודות גודל הדיוק בפירוש רש"י בחסר ויתיר, כך, שהדיוק הוא הן בענינים שרש"י מפרש והן בענינים שרש"י אינו מפרש, ומזה מובן, שכאשר ישנו ענין הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, ורש"י אינו מבארו,
– אף שענינו לבאר פשוטו של מקרא, כפי שאומר62 "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" [אמנם רק פשוטו של מקרא בלבד, אבל לאידך, בפשוטו של מקרא צריך לבאר כל ענין הדורש ביאור אצל בן חמש למקרא, אא"כ אין לרש"י מענה על זה בפשוטו של מקרא, כפי שכותב כמ"פ "לא ידעתי"63 ], וכפי שמביא רבינו הזקן להלכה64 בנוגע לשנים מקרא ואחד תרגום, ש"פירוש רש"י כו' מועיל יותר מהתרגום כו'", והיינו, שפירוש רש"י הוא כמו התרגום שענינו לפרש המקרא, אלא שפירוש רש"י הוא בלשון הקודש, ולא כמו התרגום שנועד עבור אלו שאינם מבינים לשון הקודש –
בהכרח לומר שרש"י עצמו הבהיר זאת לפנ"ז, מבלי לסמוך על דברי המפרשים – לא רק המפרשים שלאחרי זמנו של רש"י, אלא אפילו המפרשים שבזמנו, שכן, אין לשלוח את הבן חמש למקרא לחפש בדברי המפרשים, אלא יש להבטיח שיוכל להבין פשוטו של מקרא על אתר.
ובנוגע לפרשתנו, ישנו ענין שכמה מפרשים מתעכבים עליו, ואילו רש"י אינו מבארו:
בפרשתנו65 נאמר: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים גו' ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל גו' (ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל וגו'" (פתחו בברכה, ברוך האיש וכו', חזרו כו' ופתחו בקללה, ואומרים) "ארור האיש אשר יעשה פסל וגו'", וכן כולם, עד "ארור אשר לא יקים וגו'"66.
ובכן: מתיאור המאורע מובן שהענינים שהכריזו במעמד זה הם ענינים כלליים ועיקריים שנוגעים לכל הדורות כולם. ואינו מובן: למה נבחרו ענינים אלו דוקא?
בשלמא הענין האחרון, "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת גו'", הוא ענין כללי; ועד"ז הענין הראשון, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה גו'", שקשור עם הענין ד"אנכי ה' אלקיך גו' לא יהי' לך וגו'"67. אבל מהו המיוחד בשאר הענינים שבינתיים, שלכן נבחרו להכריזם במעמד זה?
ואין לומר שזהו מצד החומר שבעבירות אלו, כי (נוסף לכך שביניהם יש גם כאלו שהם רק איסור לאו, כמו "משגה עור בדרך"68, או לשון הרע69, הרי) אי משום הא, היו יכולים לבחור ריבוי עבירות חמורות.
ובפירוש רש"י69 נתבאר רק ש"י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא הי' בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו"; אבל לא נתבאר מדוע נבחרו ענינים אלו דוקא.
וכמדובר כמ"פ שכל הענינים הקשורים עם פירוש רש"י צריכים להיות מובנים בפשוטו של מקרא, ובנדו"ד, אי אפשר לומר שאין זו קושיא, שהרי זוהי בפירוש קושיא, וכיון שלא רואים ביאור בפירוש רש"י, בהכרח לומר שע"פ המבואר בפירוש רש"י לפנ"ז, מבין זאת הבן חמש למקרא מעצמו, כך, שרש"י לא צריך לחזור ולפרש זאת, וכפי שיתבאר לקמן.
יג. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בהערותיו על הזהר בפ' חוקת70 מבאר אאמו"ר פסוק בפרשת השבוע71 : "היום הזה נהיית לעם להוי' אלקיך", ומבאר ע"פ קבלה, ש"הוי' אלקיך" הו"ע ז"א ומלכות, "הוי' ז"א אלקיך מל'", "ודבר זה משה והכהנים הלויים, משה הוא חו"ב .. והכהנים הלויים הוא תרין עטרין חו"ג דדעת" (כך שישנם כאן כל העשר ספירות).
וממשיך לבאר: "ודע שהפסוק הזה יל"פ שקאי על ר"ה, זהו היום הזה קאי על היום דר"ה .. ואז נהיית לעם, כמ"ש72 למען הקים אותך היום להיות73 לו לעם, שקאי על ר"ה .. והוא ע"י תקיעת שופר שבר"ה, שהמצוה הוא לשמוע, כמו שמברכים לשמוע קול שופר, זהו רישא דקרא71 הסכת ושמע. והכפל הסכת74 ושמע, י"ל תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, שביחד יש בכל הק' קולות תת"ק טרומיטין, אך התקיעה האחרונה דמיושב היא גדולה א"כ צריך לחשוב עוד טרומיט א', ויהי' בס"ה תתק"א. זהו הסכ"ת ושמ"ע מספר תתק"א במכוון".
וכיון שענין זה נתבאר במאמר הזהר75 על הפסוק76 "זאת חוקת התורה": "רבי יוסי פתח וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל77, תא חזי, מלין דאורייתא קדישין אינון וכו', ומאן דאשתדל באורייתא, כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני וקביל אורייתא, הה"ד היום הזה נהיית לעם", היינו, שקשור גם עם ענין התורה – יש להוסיף ולבאר גם בנוגע לפסוק "היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך", שקאי על ר"ה, איך הוא קשור גם עם ענין התורה, וכפי שיתבאר לקמן.
יד. בהמשך להמדובר אודות ענין התורה, הנה כאן המקום לעורר בנוגע לאורחים שהגיעו לכאן, שיארגנו עבורם – כמו בשנים שעברו78 – קביעת שיעורים בלימוד התורה.
ובהקדמה – שכיון שאצל האורחים יש ענינים הקשורים עם טלטול הדרך, וכל הענינים של אכילה ושתי' ולינה כו' אינם באופן מסודר ע"ד הרגיל, ולכן אינם יכולים להתרכז בלימוד התורה כדבעי, יכולים לחשוב שיצאו י"ח בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
ולכן יש צורך לעורר על זה – ובפרט שאני מעורב בזה, ולכן עלי להבהיר זאת כפי שידי מגעת – שדבר טוב ונאה וכו', ככל הלשונות שבזה, שיארגנו עבורם שיעורים בלימוד התורה.
וכיון ששנה זו היא שנת השמיטה, שקשורה במיוחד עם לימוד התורה79 – אין לדחות זאת עד לאחר ימי הסליחות, אלא יש להתחיל מיד; אלו שכבר התחילו אתמול, הרי בודאי טוב, ותבוא עליהם ברכה, ואלו שלא התחילו עדיין, יתחילו מיד – היום או מחר.
וכדי שיהי' הדבר באופן של קיום, יש לסדר שהלימוד יהי' בשעות קבועות, וגם במקום קבוע – ע"פ מארז"ל80 "כל הקובע מקום לתפלתו (ויש גירסא81 : לתורתו) אלקי אברהם בעזרו", שתהי' הצלחה בכל הפרטים בהלימוד, ובאופן שמביא לידי מעשה.
טו. וכן יש לעורר בנוגע לשיעורים בלימוד התורה לנשים – שהרי זו שנת השמיטה, וענין השמיטה נוגע גם לנשים, ובפרט שהשנה הבאה היא שנת הקהל, שבה נאמר82 "הקהל את העם האנשים והנשים וגו'" (אע"פ שזוהי מצוה שהזמן גרמא שנשים פטורות מהן83 ).
והיינו, שנוסף לכך שהנשים יהיו עסוקות לטרוח בהכנסת אורחים, שזהו תפקידן העיקרי, והן עושות זאת בשלימות (עוד יותר מאשר האנשים), ועד לאופן שהאורח ירגיש את עצמו בבית (כמבואר בספרים84 שזוהי השלימות של הכנסת אורחים) – הרי בודאי יש מספיק זמן לקבוע שיעור לימוד בתורה (פעם אחת ביום, ועכ"פ פעמים אחדות במשך השבוע) בהלכות הצריכות להן.
ולכל לראש – בנוגע לג' המצוות הקשורות בעיקר עם נשים (כמרומז בג' האותיות חנה85 ): חלה טהרה והדלקת הנר,
– שזהו ענין הקשור עם ר"ה, יום ברוא אדה"ר, שהי' חלתו של עולם, דמו של עולם ונרו של עולם (ולכן צריכות הנשים לתקן מה שקלקלה חוה כו')86 –
לחזור וללמוד פרטי ההלכות דמצוות אלו, וע"ד מ"ש בשמלה חדשה87 בנוגע לשוחט, שצריך לחזור תמיד הלכות שחיטה, כיון שזהו ענין שנוגע לרבים כו', ועד"ז צריכות הנשים לחזור תמיד הלכות אלו שנוגעים לחלתו דמו ונרו של עולם,
וכמו"כ בנוגע להלכות הצריכות להן במיוחד בענינים הנוגעים לימים אלו – ימי אלול ותשרי.
וכאמור לעיל – יהי' גם הלימוד שלהן בשעות קבועות ובמקום קבוע, כדי שיהי' קיום לדבר.
ויה"ר שע"י ההוספה בלימוד התורה יקויים היעוד88 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים ("אין מים אלא תורה"89 ) לים מכסים", בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
* * *
טז. הביאור בנוגע לפירוש רש"י:
מ"ש רש"י "י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים" – הנה שייכותם היא לא רק מצד ענין המספר, אלא כל א' מי"א הארורים מכוון כנגד א' מי"א השבטים (אע"פ שכל א' מי"א הארורים נאמר לכל בנ"י), וזוהי גם ההסברה מדוע נבחרו י"א ענינים אלו דוקא, כיון שהם מכוונים ושייכים למאורעות שאירעו אצל י"א השבטים שכנגדם (ואף שיש כמה ענינים לכל שבט, מ"מ, נבחר ענין אחד שבו חלוק שבט זה משאר השבטים), כדלקמן.
ולכן לא צריך רש"י לבאר מדוע נבחרו י"א ענינים אלו דוקא – דכיון שאומר שהם "כנגד י"א שבטים", מבין הבן חמש למקרא שייכותם למאורעות שאירעו אצל השבטים90, שכבר למדם לפנ"ז בחומש או בפירוש רש"י, כדלקמן.
[וכאן רואים שכאשר אזלינן לשיטת רש"י, אזי מבינים כל הענינים בפשטות מהפסוק עצמו, ואין צורך לחפש לפרש זאת בכמה אופנים, כמו בפירוש הראב"ע91 וכו'].
יז. ובהקדמה:
רש"י פירש כבר ש"האמהות נביאות היו"92, ולכן נתנו שמות לבניהם ע"ש מאורעות שיהיו בעתיד – וכמו "ותקרא שמו ראובן"93, ופירש רש"י, "אמרה ראו מה בין בני לבן חמי וכו'" [ובמק"א94 איתא שבן חמי גזל וחמס כו', ואילו בני לא פשט ידו בגזל, כמובא בפירוש רש"י95 במעשה הדודאים], אע"פ שמאורעות אלו אירעו במשך השנים לאח"ז – מאורעות הקשורים עם תכונות נפשם.
זאת ועוד:
אע"פ שמדובר כאן אודות בנ"י בדורות שלאחרי השבטים, בניהם ובני בניהם כו' – הרי מובן שהענינים והתכונות המיוחדות שהיו אצל כל שבט, השפיעו ופעלו ונמשכו גם אצל בניהם אחריהם.
וכפי שהבן חמש למקרא למד כבר בפ' ויחי96 : "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם וגו' אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", "אפרידם זה מזה וכו'" – דכיון שאצל שמעון ולוי אירע ענין בלתי-רצוי בהיותם יחד ("בעצה אחת כו'"), הרי זה נוגע גם לבניהם אחריהם בדורות שלאח"ז, שלא טוב שיהיו ביחד, ולכן "אפרידם זה מזה", ש"אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות כו'". ועד"ז בנוגע ליהודה, שכיון שהי' מושל באחיו97, עברה תכונה זו לבניו אחריו, שלכן, "לא יסור שבט (מושלים) מיהודה ומחוקק גו'", "אלו ראשי גלויות שבבבל .. (ו)נשיאי ארץ ישראל"98.
ועתה נבוא לבאר השייכות של תוכן י"א הארורים עם מאורעות שאירעו אצל י"א השבטים – לא לפי המנין המובא בכ"מ שלוי לא נמנה בין השבטים, ובמקומו נחלק יוסף לב' שבטים: מנשה ואפרים, אלא לפי המנין שבפסוקים אלו: "שמעון ולוי .. ויוסף גו'".
יח. ועל הסדר:
הענין הראשון הוא "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה גו' ושם בסתר" – עבודה זרה.
מי הוא השבט ששייך להכשל בע"ז יותר משאר השבטים [חוץ מחטא העגל שהי' שייך לכל בנ"י], שכנגדו נאמר ענין זה?
ובכן: לבן חמש למקרא יש ראש טוב, ולכן זוכר מה שפירש רש"י בפ' לך לך על הפסוק99 "וירדוף עד דן", "שם תשש כחו שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל"; ומזה שהעמידו העגל בחלקו של דן דוקא, מובן, שאצל שבט דן היתה חולשה ("אַ שוואַכקייט") לענין של ע"ז.
ומזה מובן, ש"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה גו' ושם בסתר" נאמר כנגד שבט דן, שהי' זקוק לאזהרה מיוחדת בנוגע לענין של ע"ז.
יט. ולאח"ז נאמר "ארור מקלה אביו ואמו":
רש"י מפרש ש"מקלה" היינו (לא מכה, אלא) "מזלזל" באביו ואמו – שזהו ע"ד מה שלמד הבן חמש למקרא זה עתה אודות בן סורר ומורה: "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו"100, שענין זה קשור עם היותו "זולל וסובא"101, והיינו, שמצד זה שיש אצלו ריבוי גשמיות כו', יכול לבוא למעמד ומצב שמזלזל באביו ואמו ואינו שומע בקולם כו' (משא"כ מי שהגשמיות שלו היא בצמצום, ומסתפק ב"לחם צר ומים לחץ"102, כך, שלא שייך אצלו הענין ד"זולל וסובא").
ומובן, שענין זה צריך להבהיר במיוחד בנוגע לשבט שמצינו אצלו ריבוי הרחבה בגשמיות.
ובכן: השבט שאצלו מצינו הרחבה מיוחדת בגשמיות הוא – שבט אשר, כפי שהבן חמש למקרא למד כבר: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"103.
וכיון שמצד ההרחבה בגשמיות שיש אצל שבט אשר יכול להיות מצב של "זולל וסובא", שמזה יכול לבוא הענין ד"מקלה (מזלזל ב)אביו ואמו" – הרי מובן ש"ארור מקלה אביו ואמו" נאמר כנגד שבט אשר.
כ. וכאן נפסיק לעת עתה, כיון שכאן המקום לעורר בנוגע לענין החינוך:
ישנם הטוענים: מה נוגע כ"כ החינוך של ילד קטן, בן שלש, ארבע או אפילו חמש שנים, להתחיל מיד לחנכו בדרך הישר – לכל לראש יש לדאוג לכך שיהי' לו גוף בריא בגשמיות, ורק לאח"ז יתחילו לחשוב אודות חינוכו ברוחניות. אלא מאי, ישנו הענין ד"חושך שבטו שונא בנו"104 – בשביל זה יש מספיק זמן לאחרי כן, אבל בינתיים יכולים לפנקו וליתן לו כל מה שרוצה... ובפרט כשהקב"ה נותן לו הצלחה בפרנסה שתהי' באופן ד"מאשר שמנה לחמו", ליתן לו "מעדני מלך"... שהרי כל ישראל מלכים הם105, ולכן מגיע לו שיתנו לו מעדני מלך. ומה שיהי' לאחרי כן – ידאגו לכך לאח"ז.
ועל זה אומרת התורה – "תורה אור"106, שמאירה את כל הענינים ומראה את התוצאות שיכולות לבוא לאחרי כן – שכאשר נותנים לילד כל מה שרוצה, אזי נעשה "זולל וסובא", ומזה בא לזלזל באביו ואמו, "איננו שומע בקולנו"101 – היפך לגמרי מנחת רוח וכיבוד אב ואם.
וגם כאשר האב והאם מוכנים לוותר על כבודם, והרי "האב שמחל על כבודו כבודו מחול"107 – מורה התורה מה יהי' לאח"ז: "הגיעה108 תורה לסוף דעתו .. (ש)מלסטם את הבריות"!
וכאשר באים "לומדים" וטוענים שאיתא בגמרא109 ש"בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות", כך, שאין מה לדאוג... – הנה האמת היא שלא צריך ראי' מתנ"ך, ובלשון הגמרא110 : "למה לי קרא סברא הוא", שהרי רואים במוחש בימינו אלו את כל הצרות, רח"ל, שבאים כתוצאה מזה שנותנים לילדים כל מה שהם רוצים!
וזוהי הוראת התורה, שמורה את גודל החשיבות וההכרח לחנך ילד יהודי – לא לדאוג תחילה שיהי' בריא בגשמיות וליתן לו כל מה שרוצה, ורק לאח"ז לחשוב אודות חינוכו, אלא להתחיל לחנכו מיד בקטנותו, בשנות הילדות.
כא. ובהמשך לזה, וכמדובר111 גם בהתוועדויות הקודמות112 בנוגע להשתדלות מיוחדת בחינוך בני ובנות ישראל שיחיו, ובמיוחד חינוכם של קטנים, ומתחיל מקטני קטנים,
הנה מאחר שהשנה הבע"ל היא שנת הקהל, בה נאמר82 "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" – דבר טוב ונכון113, שבימי אלול ובפרט בימי הסליחות (וטוב שיהי' ביום הראשון דסליחות, שהוא יום הראשון של השבוע שחל בו ר"ה – לפי קביעות שנה זו – ובאם אפשר פעם אחת בשבוע זה ופעם אחת בימי הסליחות), יארגנו "הקהל" לילדי ישראל,
דהיינו לאסוף ילדים קטנים ("טף"), בין בנים ובין בנות, ועאכו"כ אלו שגדולים מטף, ולהסבירם המשל המובא בלקו"ת38, שבחודש אלול הקב"ה הוא כמשל מלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם כו' – שמשל זה שייך במיוחד לקטנים, כפי שדובר בהתוועדות הקודמת114.
ולהסבירם גם הטעם על זה שהמלך נמצא בשדה דוקא – אף שמקומו של המלך הוא בהיכל מלכותו – שזהו מפני שהמלך רוצה להיות יחד עם בניו, והיות וחלק מבניו הם בדרגא כזו שנמצאים בשדה, ואינם ראויים עדיין להכנס לעיר, ועאכו"כ – להיכל מלכותו, לכן המלך יוצא לשדה להיות יחד אתם.
ויתירה מזו: מצד רצון המלך להיות יחד עם בניו, הנה בהיותו בשדה הוא לא במצב של צער כביכול (ע"ד מ"ש115 "בכל צרתם לו צר"), כי אם אדרבה, הוא ב"סבר פנים יפות", וב"פנים שוחקות", ולא עוד אלא שגם "מקבל את כולם בסבר פנים יפות", ו"מראה פנים שוחקות לכולם", וזה פועל בהם ש"בלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו"116.
כב. והנה בלקו"ת שם117 : "לא יתקיים בו אור ה' בלתי כלים, ולכן העצה לעשות כלים לאור ה' והם אותיות התורה ... וגם ע"י מצות הצדקה".
ולכן ראוי לקשר ענין הנ"ל (אסיפת הילדים) עם ענין של תורה וצדקה,
דהיינו, שישימו לפניהם118 ענין בתורה שבכתב מפרשת השבוע, וגם ענין בתורה שבע"פ השייך לימים אלו – בהלכות "החג" (דאלול, סליחות, ר"ה כו'), בהלכות השייכות לקטנים בהנהגתם הם.
וכן להשתדל שהילדים יתנו עכ"פ פרוטה א' לצדקה (והרי גם כשנותן פרוטה א' הנה "הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'"119 ).
כג. בקשתי – ובודאי יפרסמו כל הנ"ל בכל מקום שנמצאים בו ילדי ישראל, אפילו במקום שנמצא שם רק ילד א', ועאכו"כ במקום שנמצאים בו כו"כ מילדי ישראל, וע"ד שנאמר120 "ברוב עם הדרת מלך" – מלכו של עולם121.
וע"י סיום השנה באופן זה, הרי "מפי עוללים ויונקים יסדת עז גו' להשבית אויב ומתנקם"122, שיבטלו לגמרי (להשבית123 ) כל הענינים הבלתי רצויים והקטרוגים,
וע"ד מ"ש אדמו"ר הצ"צ124 עה"פ125 "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע (כלל) אל בלעם גו'", הסיפור הידוע שהי' בימי הבעש"ט ז"ל, "שרדפו הב"ד שלמעלה לשטן המקטרג לחוב, ולא רצו לשמוע ממנו הקטרוגים כו'". וכן יהי' ע"י "מפי עוללים ויונקים יסדת עז גו'", שלא יצטרכו לשקו"ט וכיו"ב, מכיון שלא יהי' כלל המציאות של קטרוגים וכדומה – "להשבית אויב ומתנקם",
ותהי' לאלתר כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
* * *
כד. בנוגע לביאור המשך הכתובים בפרשתנו בשייכות לי"א השבטים:
הענין ד"ארור משיג גבול רעהו" ("מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע"126 ) – צריך להזהיר אצל מי שיושב על הגבול, שיש מקום לחשוש שיחזירו לאחוריו כו'.
וענין זה שייך אצל שבט ישכר, כמ"ש127 "ישכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים", ומפרש רש"י: "רובץ בין התחומין בתחומי העיירות כו'".
ומזה מובן ש"ארור משיג גבול רעהו" מכוון כנגד שבט ישכר.
כה. ולאח"ז נאמר "ארור משגה עור בדרך", ומפרש רש"י: "הסומא בדבר, ומשיאו עצה רעה".
היכן מצינו אצל השבטים נתינת עצה רעה – הנה:
מצינו בפירוש רש"י בפ' פינחס128, שבמנין בנ"י נחסרו שבע משפחות, אחת משמעון ואחת מגד, וחמש מבנימין. והסיבה לכך – "מצאתי בגמרא ירושלמית129 שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות .. ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות".
ומזה מובן, ששבע המשפחות שהרגו הם אלו שנתנו את העצה הרעה "לחזור למצרים", ולכן, כש"רדפו בני לוי אחריהם להחזירם", לא היתה ברירה אחרת אלא להרגם, כיון שלא רצו לחזור.
וכיון שבין שבע המשפחות שהרגו, חמש משפחות הם מבנימין, היינו, שבענין זה הי' מעורב חצי שבט בנימין ("שהרי בעשרה בנים ירד למצרים, וכאן לא מנה אלא חמשה") – הרי מובן, שאצל שבט בנימין ישנה התכונה של נתינת עצה רעה.
ולכן, "ארור משגה עור בדרך" – מכוון כנגד שבט בנימין.
ועפ"ז יתורץ דיוק נוסף – מ"ש "ארור משגה עור בדרך", ולא "משגה עור" סתם (כמו "לפני עור לא תתן מכשול"130, שגם שם מדובר אודות נתינת עצה כו', כפירוש רש"י "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו"131 ) – כדי לרמז על השייכות לשבט בנימין שבעת הליכתם "בדרך" נתנו עצה רעה לחזור למצרים.
כו. ולאח"ז נאמר "ארור מטה משפט גו'":
האזהרה שלא להטות משפט – נוגעת לשופטים. וענין זה שייך לשבט יהודה, עליו נאמר "לא יסור שבט מיהודה וגו'" (כנ"ל סי"ז), שממנו היו השופטים במשך כל השנים132.
ואע"פ שגם בנוגע לשבט לוי נאמר133 "יורו משפטיך ליעקב" – הרי פסוק זה נאמר בפ' ברכה שהבן חמש למקרא לא למדו עדיין, וכשיגיע לפסוק זה, יסבירו לו, שהפירוש ד"יורו משפטיך" הוא להורות וללמד לבנ"י את המשפטים, אבל לא ענין המשפט עצמו ששייך ליהודה.
ולכן, "ארור מטה משפט גו'" – מכוון כנגד שבט יהודה.
כז. ולאח"ז נאמר "ארור שוכב עם אשת אביו" – ששייך לשבט ראובן, שהרי ראובן נכשל בענין זה, כמ"ש134 "וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו", "מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאילו כו'", וכפי שאמר לו יעקב: "פחז כמים גו' עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה"135, ולכן האזהרה בענין זה מכוונת כנגד שבט ראובן.
ומ"ש "ארור שוכב עם כל בהמה" – הרי זה שייך במיוחד לשבט שיש לו ריבוי בהמות, וכמ"ש136 "ומקנה רב הי' לבני ראובן ולבני גד"; וכיון שיש כבר פסוק שהוא כנגד שבט ראובן, הרי מובן שהפסוק "ארור שוכב עם כל בהמה" מכוון כנגד שבט גד.
ומ"ש "ארור שוכב עם אחותו" – הרי זה שייך לשבט נפתלי, כמ"ש137 "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי", וכיון שבשמו מודגש ענין הקירוב לאחות, לכן יש צורך להזהירו על הענין ד"שוכב עם אחותו".
ומ"ש "ארור שוכב עם חותנתו" – שייך לשבט יוסף, כיון שאצלו הי' הנסיון עם אשת פוטיפר [כמ"ש138 "ותשא אשת אדוניו את עיני' אל יוסף וגו'", כיון שהי' "יפה תואר ויפה מראה"139 ], שלאחרי כן נעשתה חותנתו140, ולכן, כאשר מזהירים את בנ"י על ענין זה, אומרים זאת ליוסף, שעי"ז שעמד בנסיון בענין זה, נתן כח לבנ"י בדורות הבאים לעמוד בנסיון זה.
כח. ולאח"ז נאמר "ארור מכה רעהו בסתר":
כדי שיהי' נקל יותר להבין כנגד איזה שבט נאמר ענין זה – מפרש רש"י: "על לשון הרע הוא אומר".
וענין זה שייך לשמעון ולוי, שעליהם אמר יעקב: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם"141, ופירש רש"י "בעצה אחת על שכם142, ועל יוסף – ויאמרו143 איש אל אחיו .. מי הם .. ע"כ שמעון ולוי הם" [וכפי שממשיך בפי' "כלי חמס", ש"אומנות זו של רציחה .. מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא (כמ"ש144 "הידים ידי עשו"), ואתם חמסתם אותה הימנו" – תמורת הענין ד"הקול קול יעקב"144], והרי הענין ד"עצה אחת כו'" קשור עם לשון הרע145.
וכיון שרש"י ממשיך ש"כנגד שמעון לא כתב ארור", הרי מובן שהפסוק "ארור מכה רעהו בסתר" מכוון כנגד לוי.
ומ"ש "ארור לוקח שוחד להכות נפש גו'" – שזהו ענין של "מסחר" – הרי זה שייך לשבט זבולון, כיון שזבולון הי' סוחר146.
כט. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע לענינים השייכים לב' השבטים יוסף ולוי147 :
הענין ד"ארור מכה רעהו בסתר" ש"על לשון הרע הוא אומר" – מתאים לכאורה ליוסף, שסיפר לשון הרע על אחיו, כמ"ש148 "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", יותר מאשר ל(שמעון ו)לוי ש"בעצה אחת כו'"149 ; ומתאים יותר מהשייכות ד"שוכב עם חותנתו" לנסיון דאשת פוטיפר שאירע לפני שנעשית חותנתו?
ובכן – ענין זה הבהיר כבר רש"י בפירושו:
על הפסוק150 "וכי יגור אתך גר גו' לא תונו אותו", מפרש רש"י: "אונאת דברים, לא תאמר לו אמש היית עובד עבודת אלילים, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שניתנה מפי הגבורה", והיינו, שאסור לומר לגר "זכור מעשיך הראשונים"151 – שזהו אפילו ביחיד, חדר לפנים מחדר, ועאכו"כ ברבים.
ועפ"ז מובן, שכאשר מכריזים ברבים "ארור מכה רעהו בסתר", "על לשון הרע" – אי אפשר לומר שזהו כנגד שבט יוסף בגלל שיוסף דיבר לשון הרע, כיון שאסור להזכיר דבר בלתי-רצוי שנעשה בפועל.
ולכן נתבאר שהענין שנאמר כנגד שבט יוסף הוא "ארור שוכב עם חותנתו", כיון שאצל יוסף הי' הנסיון עם אשת פוטיפר שאח"כ היתה חותנתו – שזהו ענין שהי' יכול לקרות אצל יוסף, אבל בפועל לא קרה!
ובנוגע להזכרת ענינים בלתי-רצויים שאירעו אצל שאר השבטים – הנה:
מעשה שכם אצל לוי (כנ"ל סכ"ח) – אינו ענין של "מכה רעהו בסתר", כי: (א) שכם לא הי' "רעהו" של לוי, (ב) הריגת שכם לא היתה רציחה סתם, אלא בגלל כוונה וסיבה טובה, כפי שטענו שמעון ולוי: "הכזונה יעשה את אחותנו"152, וכמובן גם מזה שטענת יעקב היתה רק "שלא נטלו עצה הימנו"153, אבל לא על עצם המעשה כו'.
ובנוגע לשבט בנימין (כנ"ל סכ"ה) – הנה אע"פ שחמשת המשפחות שנהרגו הם אלו שנתנו את העצה הרעה לחזור למצרים, הרי כאן מדובר אודות חמש המשפחות שנשארו בחיים, בגלל שהם לא השתתפו בנתינת העצה הרעה בפועל, ומ"מ, כיון שבשבט שלהם הי' מאורע של נתינת עצה רעה, הרי זה מורה על תכונת הנפש (גם אם לא באה לידי פועל) שדורשת זהירות מיוחדת, ולכן כנגד שבטם נאמר "ארור משגה עור בדרך", "הסומא בדבר ומשיאו עצה רעה".
[וע"פ הנקודה הנ"ל יש לבאר עוד כמה דיוקים שיכולים להתעכב עליהם גם בנוגע לשאר השבטים].
ל. וכאן רואים גודל הדיוק בפירוש רש"י, שבהוספת כמה תיבות – כמו ב"מקלה אביו ואמו", שפירושו "מזלזל", ו"משגה עור" פירושו "משיאו עצה רעה" וכו' – מתבארת השייכות של י"א הארורים לי"א השבטים.
ונקודת הדברים – שפירוש רש"י הוא באופן שכל הענינים מובנים בפשוטו של מקרא, ובלשון הירושלמי154 על הפסוק155 "כי לא דבר ריק הוא מכם": "ואם הוא ריק, מכם הוא", אלא שיש דברים שנתבארו על אתר, ויש דברים שנתבארו במקום אחר, וכמארז"ל156 ש"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ומה גם שה"מקום אחר" אינו מקום רחוק, שהרי גם הוא בפירוש רש"י, שהבן חמש למקרא למד כבר, ובודאי זוכר מה שלמד.
וכאן רואים גם את השייכות של המספר לתוכן הענין – כמשנת"ל שאין זו רק השוואה בענין המספר, אלא תוכן י"א הארורים הוא בהתאם לתכונותיהם של השבטים שנאמרו כנגדם, וכפי שמבאר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה157 בנוגע לחשבון ומספר האותיות, ש"החשבון מורה על מיעוט האור והחיות .. עד שלא נשאר ממנו אלא בחי' אחרונה שהוא בחי' החשבון ומספר כמה מיני כחות ומדרגות כלולות באור וחיות הזה המלובש בצירוף זה של תיבה זו", שמזה מובן, שאין זה סתם מספר שאינו שייך לתוכן הענין, אלא המספר מתאים לדרגת האור כפי שבא באופן של מיעוט כו'158.
וכללות הענין בזה – שהכוונה בי"א ענינים אלו היא לשלול את כל הענינים הבלתי-רצויים, ובאופן שאצל בנ"י יהי' רק ענין הברכה, כהמשך הכתוב159 : "ובאו עליך כל הברכות האלה גו'", ואילו היפך הברכה יהי' רק אצל הלעו"ז, וכמבואר באוה"ת160 שכל הענינים דהיפך הברכה קאי על הס"מ כו'161.
* * *
לא. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:
"היום הזה" נאמר בנוגע לג' ענינים: בנוגע למ"ת – "היום הזה נהיית לעם"; בנוגע לר"ה – "אתם נצבים היום"162 ; ובנוגע לכניסה לארץ (בשייכות לענין הביכורים) – "ארץ זבת חלב ודבש, היום הזה וגו'"163. ומזה מובן שיש המשך, קשר ושייכות בין ג' ענינים אלו.
וכללות הענין בזה – שהן הענין של ר"ה והן ענין הכניסה לארץ ישראל באים מצד הענין דמ"ת.
ובפרטיות יותר:
ענינו של ר"ה הוא – "תמליכוני עליכם"164, היינו, שבנ"י פועלים שהקב"ה יהי' מלך עליהם.
ובענין זה ניתוסף עילוי ע"י התורה – כיון שעל ידה נעשים בנ"י בבחי' מלכים, כמארז"ל165 "מאן מלכי רבנן", ואז נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם" באופן נעלה יותר – שהקב"ה נעשה "מלך מלכי המלכים", כיון שגם ה"מלכים" – בנ"י – בטלים אליו, והיינו, שאע"פ שמצד עצמם עומדים הם בתוקף המציאות, מ"מ, מתבטלים ממציאותם לגבי הקב"ה, כמשל השר, שאף שבהיותו לעצמו הוא בתוקף המציאות, הנה בעמדו לפני המלך מתבטל ממציאותו (ודוקא עי"ז נעשה הענין ד"עבד מלך כמלך"166 ועד ל"מלך" ממש167 ).
ועד"ז גם בנוגע לכניסה לארץ ישראל – שצריכה להיות מתוך קבלת עול וביטול להקב"ה, בידעו שכניסתו לארץ ישראל היא (כמו כל הענינים, כולל גם הענין ד"תמליכוני עליכם", שאינו בכח עצמו, אלא) רק בכחו של הקב"ה ובכח התורה, ובאופן ד"היום הזה", ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים"58, הן בנוגע למ"ת – שלא לטעון שזוהי "תורה ישנה", ובמילא שייכת היא לזמנים שעברו ("אַלטע צייטן"), אלא "כאילו בו ביום נצטוית כו'"58, והן בנוגע לכניסה לארץ ישראל.
לב. ומזה מובן גם בנוגע למצב בארץ הקודש:
צריך לידע שברור הדבר ש"דבר אלקינו יקום לעולם"168, שכן, למרות ש"רבות מחשבות בלב איש", הנה "עצת ה' היא תקום"169, ולכן, יש להפסיק לדמיין שיוכלו לשנות משהו כו', ולבטל את כל הטענות והאמתלאות – כמובא בספרים170 ש"אמתלא" פירושה "אמת לא" – מצד החשש "פן יחסר לחמו"171, או יחסר כבודו (אף שאינו אלא כבוד המדומה...); אין להתחשב בכל ענינים אלו, אלא למלא את ציוויי התורה, ע"פ הוראת הרבנים.
ולכל לראש – בנוגע למחיצה וההבדלה שבין ישראל לעמים (כמו המחיצה וההבדלה שבין אור לחושך ובין יום השביעי לששת ימי המעשה), כולל גם בנוגע לארץ ישראל, ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"172.
ויה"ר שיתבטלו כל הענינים הבלתי-רצויים, ובפרט בעמדנו בסמיכות ממש לסיום הגלות,
– ולא כמו אלו שטוענים שנמצאים כבר באתחלתא דגאולה ח"ו173, בה בשעה שהמעמד ומצב עתה הן בגשמיות והן ברוחניות הוא באופן שזקוקים לרחמיו המרובים של הקב"ה... –
וכיון שעומדים אנו בחודש אלול, שבו מאירים י"ג מדות הרחמים174 שאינן חוזרות ריקם175 – הרי זה יפעל את היציאה מהגלות, הן מהגלות הפנימי והן מהגלות החיצוני כו'161.
* * *
לג. בנוגע לפסוק176 "קומי אורי" (בהפטרת יום הש"ק זה), ידועה תורת הבעש"ט – אחת משבע התורות שאמר בש"פ כי תבוא ח"י אלול תרנ"ב, בגן עדן177 – שאמרה בנוגע לנשיאי ישראל: אתם נשיאי ישראל שמניחים תורתכם ועבודתכם בשביל טובת הרבים, מה יהי' עמכם – הנה עז"נ "קומי אורי" באור הפרטי והכללי כו' (עד כאן מה שנרשם מתורה זו, וכנראה שלא זכרו יותר178 ).
וענין זה מהוה הוראה בנוגע לגודל הענין של התעסקות בצרכי ציבור:
ובהקדמה – שתורה זו היא התורה השביעית שאמרה הבעש"ט ביום הש"ק הנ"ל, לאחרי כל הענינים שנאמרו בתורות שלפנ"ז179 [בענין "כי תבוא אל הארץ"42, ופרטי עניני מצות ביכורים, באופן ד"ושמת בטנא"180 וכו' וכו'], שהיו בהם כמה עילויים דרגא לפנים מדרגא, ולאחרי כל זה נאמרה התורה השביעית "בסעודתא דזעיר אנפין", שהיא בזמן של "רעוא דרעוין", שזהו הזמן הכי נעלה ביום השבת, וכמבואר בהמשך תרס"ו181 שהוא בדוגמת עוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי' כו'182.
ודוקא אז בחר הבעש"ט לומר התורה בנוגע לנשיאי ישראל שמתעסקים בטובת הרבים – ומזה מובן גם בנוגע לכל אלו שמתעסקים בצרכי ציבור, שזהו הענין של "נשיאי ישראל" כפי ששייך אצל כל אחד מישראל גופא – שעליהם נאמר "קומי אורי".
ולהעיר, שנוסף על משנ"ת בתורה הנ"ל, הרי ידוע שהפסוק "קומי אורי כי בא אורך" קאי על דרגא נעלית ביותר, כיון שזה קשור עם מ"ש183 "באורך נראה אור", שזהו אור נעלה ביותר, כמבואר במאמר ד"ה כי עמך ה'ש"ת184 (כמשנת"ל במאמר185 ).
לד. והנה, העסק בצרכי ציבור יכול להיות בב' אופנים: (א) אצל בעלי עסק, ע"י מצות הצדקה, שנותנים מממונם עבור עניני הכלל, (ב) אצל יושבי אוהל, עי"ז שלומדים עם הציבור, ועד למלמדי תינוקות, וכפי שמצינו בגמרא186 על הפסוק187 "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", "אלו גבאי צדקה .. אלו מלמדי תינוקות", ולכן גם אצלם ישנו הענין ד"קומי אורי גו'".
וענין זה שייך לח"י אלול – שהרי מצינו זאת אצל הבעש"ט ואדמו"ר הזקן188 :
בנוגע לבעש"ט – היתה התחלת עבודתו בהתעסקות עם ילדי ישראל דוקא, לחנכם באמירת אמן יהא שמי' רבא, וכיו"ב ענינים פשוטים לגמרי189.
ועד"ז בנוגע לאדמו"ר הזקן – שבשעה שבחר וקיבץ אליו למדנים מופלגים ללמוד עמהם פנימיות התורה כו', קרא קיבוץ זה בשם "חדר" דוקא190 (ולא "ישיבה קטנה" או "ישיבה גדולה". ומה גם שכיון שהיו ג' כתות, הי' יכול לקרוא כתה א' בשם "חדר", כתה ב' בשם "ישיבה קטנה", וכתה ג' בשם "ישיבה גדולה", ואעפ"כ קרא כולם בשם "חדרים") – שכך נקרא המקום שבו לומדים ילדים קטנים, שזהו מצד גודל מעלת הלימוד עם ילדים קטנים דוקא – ומשם צמחו גדולי ומנהיגי ישראל, שיש מהם פירות ופירי פירות עד סוף כל העולם191 (כפירוש החסידות192 – שעושים "סוף" להעלם והסתר של העולם).
וכן ראו גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמיד בבואו לכאן, השתדל לשלוח אברכים ובחורים שיהיו מלמדי תינוקות, והכניס את עצמו בענין זה באופן ש"שלוחו של אדם כמותו"193.
ומזה רואים גודל מעלת ההתעסקות בענין החינוך, ולא כמו אלו שטוענים שההתעסקות עם ילדים קטנים אינה ענין גדול כ"כ, אלא אדרבה כו'.
ובפרט עכשיו, שיש קול צעקה שחסרים מלמדים – הנה כל אלו שמוכשרים לכך [ואם יש למישהו ספק אם הוא מוכשר לכך או לא – ישאל למישהו שאינו נוגע בדבר], צריכים להתנדב לעסוק בענין החינוך.
לה. ובהמשך לזה, הנה כאן המקום להזכיר אודות אלו שנסעו בשליחות כ"ק מו"ח אדמו"ר – שכיון שמאז כבר עבר זמן רב, עשר או עשרים שנה, יש לעורר עוד הפעם שצריכים לזכור ולידע שגם עתה נוסע הרבי ונמצא יחד עמהם194,
וכפי שאמר195 בנוגע לאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שרועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם, ועי"ז פסק שבאופן כזה הוא גם אצלו, וכמארז"ל196 "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש",
ואדרבה: אם הצליח בהיותו בעלמא דין בהגבלות הגוף כו' – עאכו"כ עכשיו, שאין הגבלות הגוף (כמבואר באגה"ק סי' ז"ך), הרי בודאי שתהי' הצלחה בכל עניניו.
ולכן עליהם להמשיך בכל עניני העבודה שדורשים מהם, ובודאי יהיו בהצלחה, ומתוך מנוחה, ללא דאגת הפרנסה – "פן יחסר לחמו"171.
וממנהלי המוסדות דורשים שיתנו משכורת גדולה לכל המתעסקים בענין החינוך, ויחשיבו את העלאת המשכורת בתורת צדקה, ובודאי יצליחם הקב"ה להשיג את הכסף הדרוש לכך.
לו. וכאן המקום להזכיר גם אודות ה"קופה" של ח"י אלול197 :
אלו שכבר נתנו – תבוא עליהם ברכה, ואלו שלא נתנו עדיין – יתנו מיד מחר.
והנתינה תהי' בכפליים משנה שעברה, אבל לאו דוקא כפליים בדיוק, שהרי דורשים שיהי' ללא הגבלות, ואם יתנו כפליים בדיוק, הרי זו הגבלה, ולכן יתנו קצת יותר מזה.
ואז יפתח הקב"ה את כל הצינורות כו', וכמ"ש198 "ארבע הידות יהי' לכם", עי"ז שה"חמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"199.
ובודאי יעשו כל הנ"ל תיכף ומיד, כך, שלא יצטרכו להמתין להתוועדות הבאה כדי לחזור ולדבר על זה. ובפרט שבנוגע למלמדים הרי הזמן המוכשר לזה הוא מיד עתה – התחלת זמן הלימודים, וכהלשון הידוע200 : איך שמתחילים – כך הולך ונמשך.
* * *
לז. עומדים עתה באמצע הכינוס של ראשי המוסדות, שהתחיל ביום התייסדות ישיבת תומכי תמימים, ט"ו באלול, שבו קיימא סיהרא באשלמותא12, והמשכו בח"י אלול.
וכיון שח"י אלול הוא באמצע שבעת ימי המשתה201, והרי "חתן דומה למלך"202, ש"אמר מלכא עקר טורא"203 – בודאי יקויימו כל ההחלטות שנתקבלו בכינוס שהי' באופן של "הנאה להן והנאה לעולם"204, ויהיו כל הענינים בהצלחה רבה ומופלגה.
ובמיוחד בנוגע לילדים שחוזרים ממחנות הקיץ לקראת הימים טובים – שמיד ירשמו אותם לישיבות, והילדות לבית-רבקה וכו', כל אחד במקום המתאים לו.
וכל זה יהי' הכנה לשנת הקהל, ועד שנזכה אז לשמוע קריאת התורה מפי המלך – משיח בעצמו – מעל הבימה205, בביהמ"ק השלישי.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ושמחת בחגך". ולאחר תפלת מנחה התחיל לנגן ניגון זה].
הוסיפו תגובה