בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
א. בנוגע לחודש אלול (שמתברך ביום הש"ק זה), ידוע הביאור של רבינו הזקן בלקו"ת1 ש"יובן ע"פ משל כו'", כדלקמן.
ובהקדים – שאע"פ שכבר דובר כמ"פ אודות משל זה (וגם נדפסו הדברים)2, מ"מ, ניתוסף ענין חדש בכל שנה, ולכן, בבוא חודש אלול בשנה נוספת, יש לחזור ולדבר אודות משל זה.
וע"ד שמצינו אפילו באותה שנה, בנוגע ללימוד הלכות החג, שבכל יו"ט צריך לחזור וללמדם, אע"פ שכבר למדום ביו"ט שלפניו, ועאכו"כ בנוגע לענין שדובר בשנה שעברה, הרי בודאי שצריכים לחזור ולדבר אודותיו בשנה שלאח"ז, מצד הענינים שנוספים בכל שנה ושנה.
ובפרט בנוגע לשנה זו שהיא שנה מיוחדת – "שבת לה'"3, שלכן היא נעלית יותר מהשש שנים שלפני' ושלאחרי', ובמילא, גם חודש אלול שבה הוא נעלה יותר מחודש אלול שבשאר השנים.
ב. בנוגע לחודש אלול כותב רבינו הזקן בלקו"ת4 : "נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים".
והענין בזה – שהמשכת י"ג מדות הרחמים קשורה עם גילוי פנימיות הרצון, שזהו מ"ש לפני י"ג מדות הרחמים: "ויעבור ה' על פניו"5, שהו"ע גילוי פנימיות הרצון שלמעלה, וענין זה פועל המשכת י"ג מדה"ר. ואף שענין זה ישנו במשך כל השנה כולה – הרי זה בהעלם, ואילו בחודש אלול הרי זה בגילוי.
ועל זה שואל: "ולהבין זה, כי למה הם ימות החול, ואינם יו"ט, כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלקות .. ובפרט בעת וזמן י"ג מדות שהם הארת העליונות מאד", ומצד זה הי' כל חודש אלול צריך להיות יו"ט?
ומבאר: "אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם .. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות .. ויחידי סגולה. וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה".
וזהו החילוק בין חודש אלול לר"ה ועשי"ת – שחודש אלול הוא הזמן שבו מתגלה הקב"ה לכל אחד מישראל אפילו בהיותו "בשדה", והיינו, שיכול לראות את המלך גם בהיותו במעמד ומצב של חולין, ולכן ימי חודש אלול "הם ימות החול, ואינם יו"ט כמו שבתות ויום טוב כו'"; ואילו המעמד ומצב שהמלך נמצא בהיכלו – הרי זה בר"ה ועשי"ת, ולכן ימים אלו הם בבחי' שבת.
ויש להוסיף בהחילוק שבין חודש אלול לעשי"ת – שהענין שימי חודש אלול "הם ימות החול, ואינם יו"ט כו'" הוא גם בנוגע לשבתות שבחודש אלול, כיון שכללות ענין השבת אינו קשור עם ימי החודש (אלול), אלא עם ימי השבוע, שהרי כל מציאות השבת היא רק כשישנם ששת ימי החול, כמארז"ל6 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ולכן, גם השבת שבאלול הו"ע של חול, ולא יו"ט; ואילו בעשי"ת, גם ימי החול הם בבחי' שבת ("שבת'דיקע"), שהרי עליהם נאמר7 "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", "אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ"8.
ג. ובזה ניתוסף ענין מיוחד בשנה זו – שנת השמיטה, "שבת לה'":
ובהקדמה:
אע"פ שענין השמיטה קשור עם ארץ ישראל דוקא, ובא"י גופא בזמן הבית דוקא, וכידוע מחלוקת הפוסקים9 אם שמיטה בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן – הרי כיון ש"התורה היא נצחית" (כלשון רבינו הזקן10 ), בהכרח לומר שענין השמיטה ישנו גם בעבודת האדם ברוחניות, ולכן הרי זה שייך גם בזמן שאין ביהמ"ק קיים וגם בחוץ לארץ (עוד לפני הזמן ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"11 ).
וכמו בכל הענינים הקשורים עם ביהמ"ק, שענין החורבן פגע רק בעצים ובאבנים, אבל לא בביהמ"ק הרוחני, שעליו אין לגוי שום שליטה, ונשאר קיים תמיד, גם בזמן הגלות12. – התכלית היא אמנם שיהי' ביהמ"ק בגשמיות בפועל, אבל ישנו עכ"פ ביהמ"ק כפי שהוא ברוחניות, שבו לא הי' ענין של חורבן.
ועד"ז בנוגע לארץ ישראל, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"13, שבפנימיות הענינים יש אצל כל אחד מישראל הענין דארץ ישראל בכל מקום ובכל זמן – שמקבל השפעתו מהקב"ה בעצמו, ולא באמצעות השרים כו'14, כדאיתא במדרש15 על הפסוק16 "חלקי הוי' אמרה נפשי", משל "למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואיפרכין וכו', הי' פקח אחד לשם, אמר, אנא נסיב למלכא וכו'"17.
ומזה מובן גם בנוגע לשנת השמיטה, שברוחניות הענינים ישנו ענין זה גם עתה וגם בחוץ לארץ – שכל השנה כולה היא "שבת לה'".
וכיון שכן, הרי גם חודש אלול דשנת השמיטה הוא נעלה יותר מחודש אלול בשאר שנים – שגם הוא בבחי' שבת ("אַ שבת'דיקער").
ד. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע להאמור לעיל (ס"ב) שבחודש אלול גם השבתות הם כמו ימות החול (כיון שענין השבת קשור עם ימי השבוע, ולא עם ימי החודש):
ביחס לר"ה ועשי"ת – הנה ימי חודש אלול "הם ימות החול ואינם יו"ט כמו שבתות ויום טוב כו'"; אבל כשמדובר אודות חודש אלול מצ"ע – הנה בשנת השמיטה שהיא "שבת לה'", גם החדשים (ובנדו"ד, חודש אלול) הם בבחי' שבת (שהרי שנה מורכבת מחדשים, ואצל בנ"י ש"מונין ללבנה"18, הרי הם חדשי הלבנה, שביניהם גם חודש אלול, ולכן כאשר השנה היא בבחי' שבת, הרי זה פועל גם על החדשים שהם בבחי' שבת).
אלא שבענין השבת גופא יש חילוקי דרגות.
ובהקדים – שמצינו שיש שבע הבדלות (כפי שנמנו במסכת פסחים19 ), "בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים וכו'", ונוסף על הבדלות הנ"ל כפי שהם בכללות, יש ביניהם גופא חילוקי דרגות. וכמו בנוגע להבדלה "בין ישראל לעמים" – שנוסף לזה, יש חילוקי דרגות בין בנ"י עצמם. ועד"ז בנוגע להבדלה "בין קודש לחול", שבקודש גופא יש כמה דרגות זו למעלה מזו.
ועד"ז בנוגע להבדלה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", שבשבת גופא יש חילוקי דרגות, כמו חילוקי הדרגות דמעלי שבתא, יומא דשבתא ועד ל"רעוא דכל רעוין"20 ; וכן ג' הדרגות שבכללות ענין השבת: שבת סתם, "שבת שבתון"21, ו"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"22 (ובכל אחד מהם גופא יש כמה דרגות, כמבואר בכ"מ).
ומזה מובן גם בנוגע לשנת השמיטה שכולה בבחי' שבת, שבזה גופא יש חילוקי דרגות, שיש ענינים שהם בבחי' "שבת שבשבת", ויש ענינים שהם בבחי' חול שבשבת גופא.
וע"ד החילוק ביום השבת גופא בין הזמן שבו עוסקים בעניני תומ"צ, תפלה ולימוד התורה, לזמן שבו עוסקים בעניני אכילה ושתי', ועד לענין השינה – אף שכולם שייכים לענין השבת, ובמילא הרי הם באופן נעלה יותר מאשר בימות החול,
[כולל גם ענין השינה, ועד ש"שינה בשבת תענוג"23. – ולהעיר, שזהו דבר פלא שמצינו בענין השבת, שהרי בימות החול ענין השינה הוא תכלית הירידה24, כיון שהכחות הנעלים אינם פועלים פעולתם, ועד שזה למטה אפילו מ"יושב בטל" ש"כ.ישן דמי"25, שיש לו יכולת עכ"פ לנצל את הכחות והחושים, משא"כ כשישן, אין הדבר ביכלתו, ואילו ביום השבת – הנה אדרבה: כיון ש"שינה בשבת תענוג", נמצא, שע"י השינה ה"ה מקיים מצות עונג שבת, משא"כ כשיושב בטל, אף שיש אצלו ענין המנוחה, אינו מקיים המצוה דעונג שבת],
ועד"ז הוא החילוק בשנת השמיטה גופא בין שבתות וימים טובים לימות החול, וכן בין ר"ה ועשי"ת לחודש אלול.
ה. ובנוגע לפועל:
בחודש אלול צריך כל אחד לפעול בעצמו התעוררות תשובה, ולערוך חשבון צדק מכל השנה החולפת בנוגע לעבודה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שנרמזים בר"ת ד"אלול"26, ולתקן ולהשלים מה שלא עשה או שלא בשלימות.
ובחודש אלול בשנה זו – נקל יותר לפעול התעוררות תשובה הנ"ל, כולל גם שתהי' באופן נעלה יותר מבשאר השנים, כי, בכל שנה די בכך שמתעורר לצאת מעניני החולין שלו לעניני קדושה, ואילו בשנה זו שהיא בבחי' שבת, כך, שבמשך כל השנה כולה הי' במעמד ומצב של קדושה, נדרש ממנו יותר מזה – להתעלות ממדריגתו בקדושה לדרגא נעלית יותר.
וכיון שדורשים שעבודת חודש אלול בשנה זו תהי' באופן נעלה יותר לגבי שאר השנים, בודאי ניתנו הכחות לזה מלמעלה, כמארז"ל27 "איני מבקש כו' אלא לפי כחן".
וכללות העבודה דחודש אלול צריכה להיות מתוך שמחה – שהרי נמצאים בשדה ביחד עם המלך, ו"באור פני מלך חיים"28 ; ומה גם שמצד ההתקשרות עם הקב"ה אין מניעות ועיכובים, שהרי "אמר מלכא עקר טורא"29.
וענין זה נעשה הכנה לשנה הבאה, שתהי' כתיבה וחתימה טובה – כמנהג ישראל (המובא באחרונים30 ) שבאגרת שכותב איש לרעהו מר"ח אלול יש להוסיף ברכת כתיבה וחתימה טובה, וההכנה לזה מתחילה כבר בשבת מברכים אלול, שבו אומרים "מי שעשה נסים וכו'", וכל השש ברכות שלאח"ז, ומסיימים "ונאמר אמן", שענין זה פועל שהברכות יהיו בקיום אמיתי, ויומשכו בטוב הנראה והנגלה, בעגלא דידן.
* * *
ו. דובר כמ"פ שיש גם הוראה מפרשת השבוע – פרשת ראה, ואופן קביעותה – שבקביעות שנה זו קורין פרשת ראה בשבת מברכים חודש אלול, שהוא עדיין בחודש אב, ולא כמו בכמה שנים, שבשבת מברכים אלול קורין פרשת עקב, ואילו פרשת ראה קורין בשבת ר"ח אלול.
ז. העילוי דפרשת ראה לגבי פרשת עקב – מובן משמות הפרשיות (וכידוע תורת הבעש"ט31 ששמו של כל דבר מבטא את התוכן והפנימיות שבו):
"עקב" – כפירוש רש"י בהתחלת הפרשה שקאי על ה"מצוות .. שאדם דש בעקביו" – נמצא בחלק התחתון ביותר שבגוף האדם, שזהו הרגל, וברגל גופא הרי זה החלק היותר תחתון, שהחיות שבו היא בהעלם ביותר, ועד שנקרא "מלאך המות שבאדם" (כדאיתא באבות דר"נ32 ).
ואילו "ראה", ענין הראי' שבעין – הוא תכלית גילוי החיות שבאדם, וכמובן ממארז"ל33 בנוגע לכלה "שעיני' יפות אין כל גופה צריכה בדיקה", כיון שבעינים נראית בגלוי כללות החיות (לא רק החיות שבהעלם, שהוא בכל הגוף בשוה, גם בעקב שברגל, אלא שהוא בהעלם ביותר).
[וזהו גם מה שמצינו שישנו הענין ד"עין טובה" או ח"ו להיפך34, ועד לענין ד"נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"35, והיינו, שנטילת החיות ממנו היתה לא ע"י ענין של דיבור או עשי', אלא עי"ז ש"נתן עיניו בו", דכיון שעצם החיות שלו מתבטא בראיית העינים, לכן דוקא עי"ז הי' יכול ליטול מהזולת עצם חיותו].
ומעלת הראי' מודגשת גם במ"ש36 "החכם עיניו בראשו", וכמו"כ נקראים החכמים בשם "עיני העדה"37.
ועד שענין הראי' הוא באופן שהדבר הנראה מתעצם עם האדם, ולכן אמרו רז"ל38 "אינה דומה שמיעה לראי'", כי, כשאדם רואה דבר מסויים, הרי זה מתעצם ומתאחד עמו, ולא שייך שמישהו אחר יפריך זאת, כיון שהוא בעצמו ראה זאת (משא"כ בשמיעה).
ונמצא, ש"עקב" ו"ראה" הם לא רק ענינים שונים, אלא הם ענינים הפכיים.
וכיון ש"עקב" ו"ראה" הם שמות של פרשיות בתורה, הרי מובן, שישנם שניהם בעבודת האדם39 :
"עקב" – מורה על העבודה באופן של קבלת עול, שלכן נאמר "והי' עקב תשמעון", היינו, שעומד מוכן לעשות כל מה שיאמרו לו (מבלי להיכנס לפרטים), אבל זהו באופן של קבלת עול, שאז לא ניכרת כלל המציאות שלו, והיינו, שעובד עבודתו רק מצד העצם, אבל כחותיו הגלויים אינם נרגשים בעבודתו.
[וע"ד מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר40, שזהו כמשל הרגלים שנושאים את הס"ת למקומה, שמתבטלים ממציאותם לגמרי, ונעשים מציאות אחת עם הס"ת].
ואילו "ראה" – מורה על העבודה באופן של ראי', והיינו, שעובד עבודתו לא בגלל ששמע (או הבין) כך, אלא בגלל שרואה את כל הענינים בגלוי. ומובן, שעבודה זו היא נעלית הרבה יותר מאשר העבודה שמצד קבלת עול, כיון שעובד עבודתו גם מצד כחותיו הגלויים.
ח. וזהו החילוק בקביעות דשבת מברכים חודש אלול – בפרשת עקב או בפרשת ראה:
כאשר שבת מברכים אלול חל בפרשת עקב ופרשת ראה היא בשבת ר"ח אלול, אזי מעלת העבודה באופן של ראי' היא רק בחודש אלול, ולא בחודש אב [ואע"פ שקורין פ' ראה ביום השלושים דחודש אב, הרי יום זה נקרא כבר ר"ח אלול]; וזוהי המעלה בקביעות שנה זו ששבת מברכים אלול חל בפרשת ראה – שכשנמצאים עדיין בחודש אב ישנו כבר ענין העבודה באופן של ראי'.
ועוד ענין בזה:
כיון שבשבת מברכים אלול נמשכת נתינת כח על כל חודש אלול, הנה כשחל בפרשת עקב, אזי כל החודש הוא באופן של עקב, שהו"ע הקבלת עול, שזוהי תנועה של צמצום וכיווץ כו'; ואילו כשחל בפרשת ראה, שהו"ע הראי', שהיא באופן של מרחב, כפי שבא בגילוי עד לענין הראי', אזי העבודה של כל החודש היא באופן של מרחב, עד למרחב העצמי.
ומובן שגם כששבת מברכים אלול חל בפרשת ראה ישנו גם הענין דקבלת עול – שהרי לפני פרשת ראה קורין פרשת עקב, כך, שכבר נפעלה העבודה דקבלת עול, ועתה אוחז כבר בעבודה באופן של ראי', שבה עוסק במשך כל חודש אלול.
ט. אך נשאלת השאלה: איך יתכן שגם בחודש אב יעמדו כבר בתנועה של "ראה"?!
הנה על זה נאמר: "ראה אנכי נותן וגו'", היינו, שהענין ד"ראה" נמשך מ"אנכי" – "אנכי מי שאנכי"41, ובאופן ש"(אנכי) נותן", ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"42, וזוהי הנתינת-כח שפועלת שגם בחודש אב יוכל לעמוד בתנועה של "ראה", ולעסוק במשך כל חודש אלול בעבודה באופן של ראי'.
וכיון שתובעים שכבר עכשיו יהי' אופן עבודתו מתוך ראי', בודאי ישנם הכחות על זה מלמעלה, שהרי "איני מבקש כו' אלא לפי כחן"27.
וכך נעשית כללות העבודה דחודש אלול באופן ד"אני לדודי ודודי לי"43, ככל הפירושים שבזה, החל מכללות הענין, שמורה על ההתאחדות של בנ"י ("אני", "לי") עם הקב"ה ("דודי") מתוך אהבה רבה (כפירוש הב"ח44 ש"דודי" מורה על ענין האהבה) עד שנעשים מציאות אחת, שענין זה ישנו במשך כל ימי חודש אלול, הן ביום והן בלילה, ואפילו בשעת השינה; וכן הענין ד"הרועה בשושנים"43, ככל הפירושים שבזה, החל מהפירוש הפשוט בתנ"ך, ועד להמבואר בקבלה וחסידות45 שקאי על י"ג מדות הרחמים כו'.
ועד שבאים (מהשדה) לעיר מלכותו של המלך, ועד להיכל המלך, ששם נמצא הקב"ה לבדו – באופן ד"ישראל ומלכא בלחודוהי"46, שזהו המעמד ומצב שבתפלת נעילה47, וממשיכים זאת על כל השנה כולה.
* * *
י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אני לדודי ודודי לי.
* * *
יא. כרגיל להתעכב על ענין הדורש ביאור בפשטות הכתובים – והראי', שכמה פשטני המקרא מתעכבים לבארו – ואעפ"כ לא נתבאר בפירוש רש"י48 :
בנוגע למ"ש בסוף פרשתנו אודות ענין השמחה שצריך להיות בימים טובים, יש דבר פלא – שבנוגע לשבועות נאמר49 "ושמחת לפני ה' אלקיך", וכן בנוגע לסוכות נאמר50 "ושמחת בחגך"; ואילו בנוגע לפסח לא נזכר ענין השמחה.
ולמרות שזוהי שאלה בפשוטו של מקרא, שמתעוררת אצל בן חמש למקרא שלומד פסוקים אלו – לא מצינו שרש"י מבהיר זאת.
יב. בילקוט שמעוני פ' אמור51 (ועד"ז בבעל הטורים כאן49) איתא: "בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת .. שבפסח התבואה נידונית וכו' (עדיין בשדה52 ). בעצרת .. שמחה אחת .. [מפני] שהתבואה נכנסת בפנים .. (אבל עדיין) פירות האילן נידונין .. אבל בחג (הסוכות) .. שהתבואה ופירות האילן בפנים .. כתב שלש שמחות".
ובספרי53 כאן54 – "דמעצרת הוא דרשינן לה, דכתיב54 וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, לימד כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג".
אמנם, אם רש"י סובר כא' מב' ביאורים הנ"ל, הי' לו לפרש זאת, וכיון שאינו מזכיר מאומה, מוכח, שס"ל ששניהם אינם ע"פ פשוטו של מקרא.
ויש לומר טעם הדבר:
בנוגע לביאור שלא נאמרה שמחה בפסח לפי שהתבואה עדיין בשדה – הנה לדרך רש"י בפשטות הכתובים, אי אפשר לומר כן, שהרי בפרשתנו55 נאמר בנוגע לקרבנות "ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם", "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", "ושמחת לפני ה' אלקיך", ומזה מוכח, שיכולה להיות שמחה גם בזמן "שהתבואה עדיין בשדה" – בגלל הקרבת הקרבנות. וגם: "ושמחת בחגך" שנאמר בחג הסוכות – כפשטות הכתוב – השמחה היא בגלל היו"ט, ולא בגלל "שהתבואה ופירות האילן בפנים".
ובנוגע לביאור שענין השמחה בפסח נלמד מעצרת – הרי עפ"ז אינו מובן: מדוע נאמר ענין השמחה הן בשבועות והן בסוכות, בה בשעה שגם בנוגע לסוכות יכולים ללמוד מעצרת.
ועכצ"ל, שלדעת רש"י אין צורך לפרש זאת – אם בגלל שהדבר מובן בפשטות לבן חמש למקרא מעצמו, או בגלל שרש"י הבהיר זאת כבר לפנ"ז.
וכפי שיתבאר לקמן.
יג. בהמשך להאמור לעיל אודות הענין ד"ראה", שמורה על העבודה באופן של ראי' – הרי מובן, שכדי לפעול זאת, יש צורך לחנך את הילדים בקטנותם באופן כזה.
וכאן המקום לעורר עוד הפעם אודות56 המדובר בזמן האחרון כמ"פ (ובקשתי לפרסם את זה)57 ע"ד השתדלות מיוחדת בהחינוך דבני ובנות ישראל שי', ובמיוחד חינוכם של ילדים קטנים, מתחיל מקטני קטנים.
ולהעיר, שמצינו כמה דרגות בנוגע לזמן התחלת ענין החינוך – החל משהתינוק מתחיל לדבר (שאז) אביו מלמדו תורה58, שזהו לפני גיל חמש שנים, ואפילו לפני גיל שלש שנים, וכידוע מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר59 שמגיל שלש שנים מתחיל ענין החינוך בנוגע לתספורת וכו', ואילו הזמן שמתחיל לדבר הוא עוד לפנ"ז, שהרי על הרוב מתחיל התינוק לדבר בגיל שנתיים60, ולפעמים – אפילו לפנ"ז.
ומצינו ענין החינוך עוד לפנ"ז – כמנהג ישראל61 שמיד כשהתינוק יוצא לאויר העולם תולים מסביבו "שיר המעלות", כדי שהדבר הראשון שרואה בעולם יהי' ענין של תורה – ה"שיר המעלות" ששמו בחדר זה.
ועד שמצינו ענין החינוך עוד לפני שהתינוק יוצא לאויר העולם62 – בהיותו בבטן אמו במשך ט' חדשים, מהתחלת זריעת הולד, כפי שרואים במוחש (ואין צורך להביאור בספרים), שהנהגת האם במשך כל זמן זה, הן בגשמיות והן ברוחניות, נוגעת ביותר להעובר, וכמובן גם ממרז"ל63 ש"אוכל ממה שאמו אוכלת", שעד"ז הוא גם ב"אכילתה" הרוחניית.
– נוגע גם הנהגת האב, שהרי "אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וכו'"64, אבל ענין זה הוא בהעלם; ואילו הענינים שנראים בגלוי – "עור ובשר"64 – באים מהאם, ולכן נוגע בעיקר הנהגת האם, ועד שבזה תלוי הענין ד"גם כי יזקין לא יסור ממנה"65.
ומכל זה רואים גודל החשיבות שבחינוך הקטנים וקטני קטנים.
יד. ובענין זה יש לנצל גם את מנהג המדינה – ע"פ מאמר רז"ל66 "אזלת לקרתא הלך בנימוסה"67 :
ובהקדמה – שהסיבה לכך היא לפי שגם ממנהג המדינה יש ללמוד הוראה בקדושה, ואדרבה: עיקר הכוונה במנהג המדינה הוא שילמדו ממנו הוראה בקדושה, אלא שיש כאלו שבמקום ללמוד הוראה בקדושה, רודפים הם אחר מנהג המדינה... אבל עצם הענין ד"הלך בנימוסה" הוא ענין טוב, כהמשך דברי המדרש: "למעלה שאין אכילה ושתי', עלה משה ונדמה להם. למטה שיש אכילה ושתי', ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו, שנאמר68 והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".
ויש להוסיף ולבאר דברי המדרש, שהטעם לכך שבעליית משה להר "לחם לא אכל ומים לא שתה"69 הוא בגלל ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסה" – דלכאורה אפשר לומר טעם פשוט, שבהיותו בהר הי' שקוע כל כך בעניני אלקות עד שלא הי' יכול לאכול?!
וכפתגם הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב70 – שאוהב ישראל הי'71 – שאפילו אם התורה לא היתה מצַוה להתענות ביום הכיפורים ובתשעה באב, לא היו בנ"י אוכלים, כי, בתשעה באב, איך אפשר לאכול ("עס גייט ניט אַיין"), וביוהכ"פ, איך שייכים ("וואָס פאַר אַ שייכות האָט מען") לאכילה?!... אלא כיון שהתורה ציוותה להתענות, אזי ניתוסף בזה מצוה.
ועד"ז בנדו"ד: כאשר משה רבינו הי' בהר, הי' מושלל ומופרך אצלו ענין האכילה. וא"כ, מהו הצורך בהסברה ד"הלך בנימוסה"?!
ואדרבה: ההסברה ד"הלך בנימוסה" היתה מתאימה לבאר הטעם לאכילתו של משה רבינו בהיותו למטה – דלכאורה הרי זה דבר פלא: כיון ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"72, איך יתכן שאכל?! ועל זה הי' מתאימה ההסברה ד"אזלת לקרתא הלך בנימוסה"! ומדוע נאמר במדרש טעם זה בנוגע לעלייתו של משה למעלה, בה בשעה שבהיותו למעלה הרי זה דבר פשוט שלא הי' יכול לאכול?!
ויש לבאר זאת ע"פ הסיפור הידוע73 מהרב המגיד (שהשנה שנת מאתיים להסתלקותו), שבלכתו בהיכלות דגן עדן עבר דרך היכל אחד שבו ישבו תינוקות של בית רבן ולמדו חומש עם משה רבינו, ובלמדם הפסוק74 "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'", הסביר להם משה רבינו "איך אפשר הדבר אשר אברהם יהי' מסתפק במאמר השם" – "אשר זהו מצד הגוף, ואשר גם גוף קדוש בשר הוא".
ועד"ז יש לבאר75 גם בנוגע למשה רבינו בהיותו בהר – שמצד הנשמה לא הי' אמנם נתינת מקום לענין האכילה, אבל מצד הגוף יש צורך להבהיר זאת, ועל זה מבאר המדרש הטעם ד"אזלת לקרתא הלך בנימוסה".
הסדר במדינות אלו הוא, ששנת הלימודים החדשה מתחלת בחודש אלול. ולכן צריך לנצל זמן זה בכדי להביא ילדים וילדות שילמדו בבתי-ספר כשרים, ולמעלה מזה – בתי-ספר שמחנכים שם על טהרת הקודש, ועד לחינוך קדוש, ואזי – כפתגם רבותינו77 : "ווי מ'שפּאַנט איין אַזוי גייט דאָס, מ'שפּאַנט איין גלייך גייט דאָס גלייך" – כשתהי' התחלת השנה בחינוך כשר ובחינוך על טהרת הקודש, הנה כל השנה תהי' באופן הישר והטוב78.
וכן יש להשתדל ולנצל במיוחד ימים אלו בהם חוזרים עתה הילדים מ"מחנות הקיץ"79 לבתיהם ומתכוננים לתחילת שנת הלימודים החדשה – שמיד כשחוזרים לביתם וגם קודם תחילת הלמודים שיהי' חינוכם על טהרת הקודש, ובפרט להשתדל אשר ילדים אלו (וכל ילדי ישראל) יפנו ויתקבלו ללמוד בבתי-ספר כשרים, בתי-ספר על טהרת הקודש.
טז. ובמיוחד בנוגע לחודש אלול – שיש לו שייכות מיוחדת לענין החינוך:
מבואר בלקו"ת1 המשל (בקשר לחודש אלול), שבימים אלו הקב"ה הוא כמלך הנמצא בשדה, וכל אחד יכול (וצריך) לגשת אליו, ומראה לכל אחד פנים שוחקות ומקבלם בסבר פנים יפות.
ובודאי שמשל זה שייך גם לילדים קטנים, שהרי גם הם שייכים להבין משל זה, באם יסבירוהו להם ככל הדרוש ובחיות, ולגביהם הרי ישנה מעלה גדולה ונפלאה כשהמלך נמצא בשדה (לגבי כמות שהוא בהיכל מלכותו) יותר מאשר גבי הגדולים, מכיון שהקטן אינו שייך להכנס אל המלך כשנמצא בהיכל מלכותו80, משא"כ הגדול – באם הוא שר וכיו"ב – יכול להכנס81. אך כשהמלך נמצא בשדה, הרי גם הקטן יכול לגשת אליו82.
ועוד חילוק בזה בין קטן לגדול, שלגדול יש יראה ואימת המלך, ודבר זה יכול למנעו מלגשת ולקבל פני המלך. משא"כ אצל קטן, הנה יראתו לא תמנענו מלגשת לדבר שיקר אצלו (וכנראה במוחש שכשרואה דבר יקר ומבריק וכיו"ב מיד מזדרז ללקחו, ומובן גם מהסיפור עם משה רבינו83 ) – לגשת לכל מי שיהי', כולל למלך בשדה. אלא שצריך להסביר לו גודל המלך ויקרו, דהיינו לחנכו באופן כזה שהמלך יהי' יקר בעיניו, ואזי בדרך ממילא כשהמלך יהי' בשדה ירוץ לקראתו84 וכו'.
ולפיכך יש לנצל במיוחד ימים אלו בכדי להוסיף ולמשוך יותר ויותר ילדים וילדות לבתי-ספר וישיבות המחנכים בחינוך כשר ובחינוך על טהרת הקודש.
ועי"ז נזכה לקבל כל הברכות, ובמיוחד – כידוע לשון רבינו85 : "עמדו הכן כולכם", לקבל ברכת ה' לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגו"ר, כולל כמובן ברכה העיקרית וטוב העיקרי – שתהי' שנת גאולה, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
* * *
יז. בנוגע להערות אאמו"ר, הנה על הזהר דפרשת השבוע אין הערות, אבל יש אגרת86 שבה כותב בנוגע לחודש אלול (שאז היתה הקביעות כבשנה זו ששבת מברכים אלול חל בפרשת ראה), וכדרכו מבאר כל הענינים ע"ד הקבלה.
ביאור הרמז בשם "אלול" – "שיש שם אותיות א"ו (שתיבת "או" קאי על מלכות87, וב' האותיות א' ו' רומזים על ב' בחי' עיקריות: כתר ודעת דמלכות), ואחר כל אחד מהם הוא אות ל'" (שרומז על הל' מעלות שהמלכות נקנית בהן88, שצריך להמשיכן בכתר (א') ודעת (ו') דמלכות), ושייכותו לתוכנו של חודש אלול,
ע"פ המבואר בענין "בכל צרתם גו'"89, שיש חילוק בין הכתיב לקרי90, שהכתיב "לא." הוא מצד בחי' הכתר (א' ד"א.ו", כתר דמלכות) שלמעלה מהשתלשלות, ששם אין תפיסת מקום לתחתונים, והקרי "לו." הוא מצד סדר השתלשלות (ו' ד"או.", דעת דמלכות91 ), שיש תפיסת מקום לתחתונים,
והם ב' הענינים שבחודש אלול: הכנה להכתרה דר"ה לעורר בחי' התנשאות עצמית ששם אין תפיסת מקום לתחתונים, והתשובה92 שפועלת התיקון דשנה שעברה בפרטי עבודת התחתונים בעניני התומ"צ, ובאופן שענין ההכתרה נמשך למטה בטוב הנראה והנגלה –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 162 ואילך.
יח. בהמשך להמוזכר לעיל אודות ענינו של חודש אלול ע"פ המשל של רבינו הזקן למלך בשדה – הנה אע"פ שהמשל הוא למלך שנמצא בשדה, אין הכוונה לשלול שנמצא רק בשדה ולא במדבר, אלא הפירוש בזה, שהמלך יכול להיות בשדה ולפעול משם גם במדבר.
וע"ד שמצינו גבי שלמה המלך, שעליו נאמר93 "וישב שלמה על כסא ה'", שבירר את העולם כולו באופן שלא הוצרך לילך אל המקום המתברר, אלא ניצוצי הקדושה נתקבצו אליו מעצמם, וכידוע94 המשל על זה מאבוקה גדולה שמטבעה למשוך אלי' ניצוצות קטנים, אפילו אלו שנמצאים בריחוק מקום; משא"כ בזמן הגלות, ש"מפני חטאינו" חסר גילוי האור הגדול, ולכן אי אפשר לפעול בירור הניצוצות בהיותו במקומו, כיון שהאור לא מספיק חזק שיוכל להגיע למרחוק, ולכן צריך לילך למקום המתברר, ובהיותו שם, הנה גם ע"י נר קטן יכול לפעול בירור הניצוצות. וכל זה – הן בנוגע לעצמו, כשצריך לעבוד עבודתו בבירור הניצוצות, והן בנוגע לעבודה עם הזולת מצד הענין ד"ואהבת לרעך כמוך"95, שככל שיגדל האור אצלו, יכול לפעול יותר עם הזולת.
ובהמשך לזה96, יש להזכיר הענין הידוע97 שא' מהר"ת ד"אלול" הוא: "א.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך"98 שנאמר בערי מקלט.
והענין בזה – שמבלי הבט על כך שיכולים לבוא אוה"ע וכו' ולטעון שיש אצלו כמה ענינים בלתי-רצויים, הנה על זה ישנו ה"עיר מקלט" דחודש אלול, שיכול לברוח לשם ולהיות מוגן, ללא הפחד של כו'.
והרי פעולת ערי מקלט היא גדולה ביותר – שאפילו מי שע"פ דין (דקדושה) צריך להביאו לבית-המשפט כו', אלא שעדיין לא פסקו את דינו, יכולה העיר מקלט להציל אותו, שיכול לילך לשם יחד עם תלמידיו ולשבת וללמוד כו' (כמבואר במסכת מכות99 ), ועד"ז הוא הענין דערי מקלט בעבודה, שבבוא חודש אלול יש אפשרות לכאו"א להסתגר בעיר מקלט, שמצילה אותו מהיצה"ר ומכל הענינים המבלבלים, ולהוסיף בלימוד התורה (דברי תורה קולטין100 ) וקיום המצוות מתוך מנוחה מכל ענין המבלבל, ובמילא – בלי הגבלות.
ואז, הנה מיד כשמהרהר בתשובה נעשה צדיק גמור101, וכידוע מ"ש הנודע ביהודה102, שרק בנוגע לב"ד של מטה לא מועילה התשובה, כיון שתשובה עיקרה בלב103, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"104, אבל בנוגע לב"ד של מעלה, הנה מיד כשמהרהר בתשובה נעשה צדיק גמור, ונכתב לאלתר בספרן של צדיקים גמורים105.
וכבר דובר בענין זה כמ"פ וגם נדפסו הדברים106, ויש לעורר שגם בשנה זו יפרסמו את הדברים בכל מקום שאפשר.
* * *
יט. בנוגע לפירוש רש"י שאינו מבאר הטעם שבפסח לא נזכר ענין השמחה – אולי אפשר לומר הביאור בזה:
מצינו כבר בפ' ויקרא בנוגע לדיני קרבן עולה, שבתחלה נאמר "אם עולה קרבנו מן הבקר"107, ולאח"ז נאמר "ואם מן הצאן קרבנו"108, ושם נמנו כמה פרטים בדיני הקרבן שלא נתפרשו גבי עולה "מן הבקר", ולדוגמא: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה"109, שדין זה נתפרש גבי עולה "מן הצאן" ולא גבי עולה "מן הבקר". ואעפ"כ, אין הכוונה שרק עולה מן הצאן שחיטתה בצפון, כי, אע"פ שדין זה נתפרש בעולה מן הצאן, הרי זה קאי גם על עולה מן הבקר שנאמר לפנ"ז, שהרי "אמר קרא108 ו.אם מן הצאן, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילמד עליון מתחתון"110, וכפי שרש"י הבהיר כבר בהתחלת פ' משפטים: "ואלה המשפטים, כל מקום שנאמר .. ו.אלה מוסיף על הראשונים".
ועפ"ז מובן גם בנדו"ד:
כיון שנאמר111 "ו.עשית חג שבועות גו'", בוא"ו המוסיף, הרי מובן, שמ"ש לאח"ז "ושמחת"49, קאי לא רק על חג השבועות, אלא גם על חג הפסח שנזכר בכתוב לפנ"ז.
ומזה מובן, שגם בחג הפסח ישנו החיוב דשמחה, ומה שלא נתפרש בכתוב, הרי זה לפי שהכתוב סומך על מ"ש לאח"ז "ו.עשית חג שבועות גו' ושמחת", ש"ושמחת" קאי הן על חג השבועות והן על חג הפסח.
כ. אך עפ"ז נשאלת השאלה: מדוע הוצרך הכתוב לומר ענין השמחה ב"פ, בחג השבועות ובחג הסוכות – לכאורה הי' מספיק לומר זאת בחג הסוכות בלבד, ובאופן שיהי' קאי גם על הימים טובים שלפניו, חג השבועות וחג הפסח?
והביאור בזה:
פסח ושבועות – ולפרש"י בפרט – קשורים שניהם עם יצי"מ,
– כפי שמפרש רש"י בפסוק112 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", "דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים .. שכשתוציאם ממצרים, תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל", והיינו, שיצי"מ בפסח היתה בזכות קבלת התורה בחג השבועות.
[ויש להוסיף, שהקשר והשייכות בין שבועות לפסח מודגש גם בפירוש רש"י כאן בהתחלת הענין: על הפסוק113 "ששת ימים תאכל מצות", מפרש רש"י: "ובמקום אחר הוא אומר שבעת ימים114, ז' מן הישן, וששה מן החדש" (דבט"ז בניסן מביאין העומר ומתיר החדש115 ), והרי גם חג השבועות מתיר את החדש, במקדש116 ] –
ולכן מספיק כשנאמר באחד מהם שמחה, כך, שהציווי על שמחה שנאמר בחג השבועות קאי גם על חג הפסח; משא"כ סוכות הו"ע בפ"ע שאינו הענין דיצי"מ (ואדרבה: "הושבתי את בני ישראל (אלא שמאורע זה הי') בהוציאי אותם מארץ מצרים"117 ), ולכן צריך הכתוב לפרש בו שמחה בפ"ע (ואין ללמוד ממנו בנוגע לחג הפסח וחג השבועות, כיון שענינם שונה מענינו של חג הסוכות).
ועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון הכתוב, שבחג השבועות נאמר "ושמחת לפני ה' אלקיך", ואילו בחג הסוכות נאמר "ושמחת בחגך" – כי: השמחה דחג השבועות קשורה עם מ"ת, שאז עמדו בנ"י במעמד הר סיני "לפני ה'"; ואילו השמחה דחג הסוכות היא (בעיקר) בגלל ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל", ולכן נאמר "ושמחת בחגך".
כא. ועפ"ז יש לתרץ שאלה נוספת בפשטות הכתובים:
בסיום הענין דחג השבועות נאמר54 "וזכרת כי עבד היית במצרים". ואינו מובן: כיון שיצי"מ היתה בחג הפסח, הי' הכתוב צריך לומר "וזכרת כי עבד היית במצרים" – בחג הפסח, ועכ"פ – גם בחג הפסח?
ויובן ע"פ האמור לעיל שפסח ושבועות ענינם אחד – די"ל שע"פ פשש"מ, הכתובים "ושמחת גו' וזכרת גו'" שנאמרו בחג השבועות, קאי גם על חג הפסח.
[וכפי שמצינו בריבוי מקומות בתורה שיש ענין שקאי לא רק אלפניו אלא גם אלפני פניו, ולדוגמא: בנוגע לפסוק "למען ירבו ימיכם וגו'" שבפ' עקב118 – יש לפרש119 שקאי על מ"ש לפניו: "וכתבתם על מזוזות גו'"120, אבל רש"י מפרש בפשטות הכתובים שקאי על מ"ש לפני פניו: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"121, "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה .. ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, אם עשיתם כן ירבו ואם לאו כו'". ואם הפסוק "למען ירבו גו'" בא בהמשך לפסוק "ולמדתם אותם את בניכם גו'", אף שבינתיים ישנו ההפסק ד"וכתבתם על מזוזות גו'" – הרי עאכו"כ שהענינים שנאמרו בחג השבועות ("ושמחת גו' וזכרת גו'") באים בהמשך לחג הפסח שנאמר לפנ"ז, ללא הפסק ביניהם].
וזהו שהכתוב מסיים: "וזכרת כי עבד היית במצרים" – שסיבת היו"ט והשמחה בחג השבועות ובחג הפסח היא בגלל הזכרון ש"עבד היית במצרים", והקב"ה הוציאנו ממעמד ומצב זה והביאנו לקבלת התורה כו' (משא"כ סוכות, שהו"ע בפ"ע, ומה גם שבלאה"כ יש בו הזכרון דיצי"מ, כי "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים").
כב. והנה, לכאורה יש להקשות על זה מפירוש רש"י: "וזכרת כי עבד היית במצרים וגו'", "על מנת כן פדיתיך שתשמור ותעשה את החוקים האלה" – שמזה משמע ש"וזכרת גו'" אינו בהמשך למ"ש לפנ"ז "ושמחת גו'" (השמחה דשבועות ופסח), אלא הקדמה למ"ש לאח"ז "ושמרת ועשית את החוקים האלה"?
והביאור בזה:
כיון שלאחרי "וזכרת כי עבד היית במצרים" (שמבאר טעם השמחה דשבועות ופסח) מוסיף הכתוב "ושמרת ועשית את החוקים האלה", עכצ"ל, שבפסוק זה יש עוד ענין שני, כי, מצד ביאור טעם השמחה דשבועות ופסח בלבד – מהי השייכות ל"ושמרת ועשית את החוקים האלה".
וזהו שמפרש רש"י "וזכרת כי עבד היית במצרים וגו'", "על מנת כן פדיתיך וכו'", היינו, שנוסף לכך ש"וזכרת גו'" הוא טעם השמחה דשבועות ופסח, יש בזה עוד ענין חדש: "על מנת כן פדיתיך שתשמור ותעשה".
והתיבות "את החוקים האלה" שבפירוש רש"י (שכל תיבה שבו מדוייקת ללא חסר ויתיר) – הם העתקת תיבות הכתוב, ואילו הפירוש והוספה של רש"י היא רק "על מנת כן פדיתיך שתשמור ותעשה", ואח"כ מעתיק רש"י מהפסוק "את החוקים האלה"; אלא שה"בחור-הזעצער" לא הבחין בכך, וחשב שתיבות אלו הם מפירוש רש"י וסידרם באותם אותיות – וכבכו"כ מקומות122.
כג. וכאן רואים שהענין של מתן-תורה (ענינו של חג השבועות) תלוי בכך שזוכרים את הענין של יציאת מצרים ("וזכרת כי עבד היית במצרים"), אבל כל זמן שנמצאים עדיין במצרים, וטוענים "אהבתי את אדוני" – במקום "ואהבת את ה' אלקיך" עד לאופן ד"בכל מאדך"123 (שהו"ע המס"נ) – ולכן "לא אצא חפשי"124, אזי לא יכולים לקבל את התורה!
אך לדאבוננו ישנם כאלו שנמצאים במעמד ומצב של עבדות, שלכן רודפים אחר גויים כדי לרשום אותם בתור יהודים – כפי שקורה עדיין (וביתר שאת) באה"ק, בוינה, מרסיי ודרום אמריקא, והעומד בראש, חושב, שהוא יכול להמשיך בדרכו זו ולהשאר לעמוד בראש... שהרי הוא זה שמחלק "משרות" ו"כיבודים", וא"כ, ביכלתו לומר לפלוני, שאם רצונו במשרה או כיבוד, עליו להכריז בגלוי לעין כל: "יחי המנהיג"...
ועד"ז בנוגע לענין נוסף – שגם בו אשמים (במדה מסויימת) אלו שרושמים גויים בתור יהודים – שמונעים מיהודים לרכוש בתים בירושלים העתיקה, וכך מוסרים את ירושלים העתיקה לגויים, ערבים ונוצרים, כדי לשאת חן בעיניהם!
כד. ולאחרונה נעשה סדר חדש, שבשעה שבאים אליהם בטענה שאין להם מענה עלי', אזי משיבים בענין אחר לגמרי, ועד שמכחישים לגמרי את כל הענין שאודותיו מדובר.
וכפי שאירע בנוגע לפס"ד של הרבנות הראשית, שהכחישו לגמרי שהי' בכלל פס"ד כזה (והרי יש להם עיתונים שבהם יכולים להדפיס כל מה שרוצים!...), למרות שהפס"ד הי' מפורסם באופן גלוי לעין כל. ולאחרי שהוכח שהם בעצמם התייחסו לפס"ד הנ"ל – התחילו לטעון שאין מקרים שרשמו גויים בתור יהודים, ואם ימצא מקרה כזה, אזי יערכו מיד חקירה ודרישה וכו', אך בפועל, גם כשהוכיחו להם שיש מאות מקרים כאלו, לא התחילו אפילו לסדר ועדה שתערוך חקירה ודרישה כו'.
ועד"ז בנוגע להמדובר אודות המצב בירושלים העתיקה125 – שכיון שזוהי טענה אמיתית שאין להם מה להשיב עלי', אזי החליטו להכחיש את כל הענין, באמרם, שאני אמרתי שבירושלים העתיקה לא גרים יהודים כלל, וכיון שהכל יודעים שאין האמת כן, אלא יש יהודים שגרים בירושלים העתיקה, הרי מזה מוכח שאין נתינת מקום לכל הטענה שלי!...
אבל כמובן שמעולם לא אמרתי דבר כזה, ולא יכלתי לומר דבר כזה, בה בשעה שיש שם אפילו בית-הכנסת של הצמח-צדק, שבו קובעים עתים לתורה (כולל גם תורת החסידות) ומתפללים ג"פ בכל יום וכו' וכו'!
הנהגה כזו היא גרועה יותר מאשר "טענו בחטים והודה לו בשעורים"126, שאף שמודה בשעורים, שזוהי הודאה שלא ממין הטענה, מ"מ אינו מכחיש את העובדה ש"טענו בחטים", ואילו בנדו"ד, מסלפים גם את הטענה.
כה. ישנם הטוענים, שיש כלל בגמרא ש"כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי"127, וכיון שכן, הרי בודאי שהדברים שאומרים ומפרסמים ברבים אינם דבר שקר.
והמענה על זה – ובהקדם:
מישהו שאל על דברי הגמרא128 ש"לא מחוו לי' לאינש (בחלום) .. פילא דעייל בקופא דמחטא" – שהוא בעצמו ראה זאת בחלומו?! והשבתי לו, שהגמרא עצמה מבהירה זאת, באמרה, שהסיבה לכך היא לפי ש"אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", ואילו "פילא דעייל בקופא דמחטא" הוא דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם. ולאחרי שיודעים את דברי הגמרא, הרי מובן, שאם יהרהר בזה ביום, יוכל לראות זאת בחלום129.
ועד"ז י"ל בנדו"ד: בידעם את דברי הגמרא ש"כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי", נפלה להם המצאה לנצל זאת כדי לומר ברבים את כל השקרים שלהם, ואדרבה, ככל שיגדל השקר, תגדל יותר אמינותו, שהרי אף אחד לא יחשוד שמשקר במילתא דעבידא לאגלויי, כיון שזהו היפך הכלל שבגמרא!
וכיון שמגיע חודש אלול, חודש התשובה – הנה יה"ר שכל אלו השייכים לענין זה יחזרו סוכ"ס בתשובה כו'130.
* * *
כו. בנוגע ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
בענין זה רואים שכאשר התורה דורשת מיהודי להיות בשמחה, הרי זה צריך להיות באופן פנימי – שלכן מקשרים את השמחה עם יצי"מ ומ"ת, כדי שתהי' שמחה פנימית, היינו, לא רק שמחה באופן חיצוני, לצבוט את לחייו ("קנייפּן די בּאַקן") שיהי' נראה שמח, ובזה לצאת י"ח שמחת יו"ט, אלא צ"ל שמחה פנימית, עד שגם נפש הבהמית תרגיש את גודל העילוי שבזה, ולכן יהי' גם אצלה ענין השמחה.
אך כיצד תבוא נפש הבהמית למעמד ומצב שתהי' לה שייכות לשמחת יו"ט?
ובכן: כאשר מניחים את נה"ב לנפשה ולא מתעסקים עמה – אכן לא תהי' לה שייכות לשמחת יו"ט; אבל כאשר מתייגעים להתעסק עם נה"ב, ומרגילים אותה בעניני קדושה כו', הנה "הרגל נעשה טבע"131, ועד שמהפכים את נה"ב לגמרי, ואז שייכת גם היא לשמחת יו"ט.
וכמו בכל הענינים, שכפי שהאדם מתנהג למטה ("כגוונא דאיהו קיימא כו'"132 ), כך מתנהגים עמו מלמעלה133 – הנה עי"ז שמתעסק עם נה"ב כו', אזי נמשך לו סיוע מלמעלה לילך בעילוי אחר עילוי בעבודתו כו'130.
כז. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ב ואילך) אודות ההתעסקות בענין החינוך, להשתדל להכניס מספר היותר גדול של ילדים במוסדות חינוך הכשר – יקחו את המזונות עבור ההתוועדות שיערכו (לקראת ר"ח אלול) בנוגע לענין זה, על מנת להמשיך זאת בנוגע לפועל.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות עבור התוועדות ע"ד השתדלות בחינוך הכשר, ואח"כ (וכן לאחרי תפלת מנחה) התחיל לנגן הניגון "ופרצת"].
הוסיפו תגובה