בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

א. בנוגע לשבת מברכים מנחם-אב יש מנהג בכמה קהילות שעושים בו שינויים לגבי שבת מברכים דשאר חדשי השנה1, בגלל הענינים הבלתי-רצויים שאירעו בהתחלת החודש ("חמשה דברים אירעו את אבותינו .. בתשעה באב כו'"2 ). אבל במנהגי חב"ד לא מצינו מנהג זה, אלא מתנהגים בו כמו בכל שבת מברכים דשאר חדשי השנה, ולא עוד אלא שמוסיפים בשמחה (בכדי לשלול מנהג הנ"ל)3.

וטעם הדבר – לפי ששבת "אין עצב בה"4, ולכן, גם אם יום השבת הוא בזמן שבו אירעו ענינים בלתי-רצויים כו', אסור שיהי' בו ענין של עצב כו', ועד שמצינו אפילו בנוגע לשבת חזון, שבתשעת הימים, שרבינו הזקן לא הי' משנה בגדי השבת לגבי שאר שבתות השנה (ולא כפי שנהגו כמה גדולי ישראל לשנות בגדי השבת)5, ועאכו"כ בנוגע לשבת מברכים מנ"א שלפני ר"ח, בודאי שאין לעשות בו שינויים משאר שבתות השנה.

ב. ויש להוסיף, שהנהגה זו היא לא רק מצד ענין השבת, אלא גם מצד ענינו של חודש מנ"א:

ובהקדמה – שהתורה היא "תורת אמת", ואמיתית ענין האמת הוא באופן שהאמת היא בכל הפרטים שבו, כמודגש בשם "אמת" (כידוע6 ששם הדבר מחי' את הדבר שנקרא בשם זה), כדאיתא בירושלמי7 בנוגע לג' האותיות דתיבת אמת: "אל"ף רישי' דאלפא ביתא, מ"ם באמצעיתה (כאשר מונים גם את האותיות הסופיות מנצפ"ך8 ), תי"ו בסופה, לומר כו'", שזה מורה שבכל מקום שנמצא הרי הוא באותו אופן, והיינו, שבכל הפרטים שבו חדורה האמת.

ולכן, בהכרח לומר, ששלילת ענין העצבות ע"י ההוספה בשמחה בשבת מברכים מנ"א היא בכל הפרטים שביום הש"ק זה, והיינו, לא רק מצד ענין השבת שבו, ש"מעלים" על ענינו של חודש מנ"א, אלא גם מצד ענינו של חודש מנ"א שבו.

ג. וענין זה מתאים עם המנהג בכל תפוצות ישראל שקורין את חודש אב בשם "מנחם אב" (ומקדימים הענין ד"מנחם" לפני "אב")9 :

השם "מנחם" – לא מצינו בשאר החדשים, אפילו לא בחודש ניסן, ששמו מורה על ענין הנס (ולכן היתה יצי"מ בחודש ששמו – שמורה על תוכנו – ניסן), כי אם בחודש אב דוקא.

והרי הענין ד"מנחם" מורה על עילוי גדול יותר מענין ה"נס" (ענינו של חודש ניסן) – כי, ענין הנס10 שולל ומבטל ("ברעכט") הנהגת הטבע, והיינו, שלא ניכר בזה העילוי שאלקות (שלמעלה מהטבע) נמשך בטבע; ואילו הענין ד"מנחם" הוא, שאפילו במקום שבו אירע ענין הפכי, ממשיכים את ענין הנחמה, שזהו עילוי נעלה ביותר – כפי שאלקות שלמעלה מהטבע נמשך בעניני הטבע.

וענין זה מביא לדרגא נעלית יותר בעבודה – שהרי ענין הנחמה הוא כלשון הכתוב11 "וינחם ה'", היינו, שמתחרט ממה שעשה קודם, ועכשיו יעשה באופן טוב יותר, והו"ע התשובה, שלאחרי החטא מתחילה עבודה חדשה באופן של הוספה לגבי המעמד ומצב שלפני החטא.

וכן הוא בחודש מנ"א, שדוקא לאחרי הענינים הבלתי-רצויים כו' באים לעילוי גדול יותר:

איתא במשנה12 "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב". ולכאורה אינו מובן: מהו היו"ט המיוחד שבט"ו באב?! – ישנו אמנם העילוי דחמשה עשר בחודש שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"13, אבל עילוי זה ישנו גם בכל החדשים, ועאכו"כ בט"ו בניסן, יום ראשון של חג הפסח, וט"ו בתשרי, יום ראשון של חג הסוכות, וא"כ, מהי המעלה המיוחדת של ט"ו באב?!

אך הענין הוא14 – שדוקא בגלל הענינים הבלתי-רצויים שאירעו בתשעה באב, נעשה הענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא" בחמשה עשר באב בעילוי גדול ביותר, "כיתרון האור מן החושך"15, עד כדי כך ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".

ומכל זה מובן, שענין השמחה שצ"ל בהוספה בשבת מברכים מנ"א הוא לא רק מצד ענין השבת, אלא גם מצד ענינו של חודש מנ"א.

ד. ובזה גופא – יכול להיות העילוי של חודש מנ"א באופן נעלה יותר:

ובהקדים – שבענין הרפואה מצינו ב' אופנים16 : (א) שלאחרי שישנו מצב של חולי, נותנים רפואה כדי שיבריא, ואז נעשה עילוי גדול יותר, כמאמר הרופאים שלאחרי שאדם מתרפא מחולי אזי נעשה גופו מוגן מהחולי יותר מכמו שהי' לפנ"ז, (ב) שלא ממתינים עד שיחלה ואז ירפאוהו, אלא באופן של הקדמת רפואה למכה, והיינו, שהעילוי של הרפואה שבא בדרך כלל לאחרי המכה, נותנו הקב"ה גם ללא המכה, כך, שהרפואה שוללת את החולי מלכתחילה, כמ"ש17 "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה' רופאך".

וכשם שהדברים אמורים בנוגע להקב"ה, "אני ה' רופאך", כן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל – להיותו "חלק אלקה ממעל ממש"18, וידועה תורת הבעש"ט19 שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, ולכן יש אצלו ענין הנצחיות, כמארז"ל20 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר21 ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – שבכחו לפעול העילוי דהקדמת רפואה למכה, ולהמשיך את העילוי שיש ברפואה שלאחרי המכה, ללא מכה.

וכפי שמצינו בנוגע לעבודת התשובה, כמארז"ל22 "אדם עבר עבירה כו' מה יעשה ויחי', אם הי' רגיל לקרות דף אחד, יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד, ישנה ב' פרקים וכו'", כפלים מכמו שהי' לפנ"ז – שבשביל עילוי זה אין צורך לעבור עבירה ח"ו בפועל, אלא יכולים מלכתחילה להוסיף כפלים בלימוד התורה, כך, שענין התשובה הוא ע"ד ש"קוב"ה אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"23.

ועד"ז בנוגע למעלת חודש מנחם-אב – שעכשיו אין צורך לעבור את כל הענינים הבלתי רצויים של היפך הבנין כו', אלא מיד בשבת מברכים יכולים לבוא כבר לענין היותר נעלה דמנחם-אב, באופן ש"כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

וכן תהי' לנו בתוככי כלל ישראל בנוגע לפועל בשנה זו – שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה24, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

ה. דובר כמ"פ שיש ענינים שהם בשוה בכל שנה ושנה, ויש ענינים שבהם יש חידוש ושינוי משנה לשנה. והחידוש המיוחד בקביעות שנה זו בנוגע לשבת מברכים מנ"א25 הוא – שקריאת התורה היא בפרשיות מטות-מסעי.

אבל עיקר החידוש הוא בנוגע לפ' מטות, כי, פ' מסעי קורין בכל שנה בחודש מנ"א עצמו (שבו נרגש כבר ענין הגלות כו'), ועכ"פ בשבת מברכים מנ"א (שיש לו שייכות עם ענין הגלות, אלא שזהו באופן ששבת אין עצב בה), ואילו החידוש בקביעות שנה זו הוא שבשבת מברכים מנ"א קורין גם פ' מטות.

ובהקדים – שענין קרה"ת בשבת הוא גילוי דבר ה' שמתגלה עתה, ולהיותו דבר ה', הרי הוא פועל פעולתו תמיד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו של היהודי שקורא בתורה, אפילו יחיד, פשוט שבפשוטים, שלומד כמה תיבות (ואפילו אות אחת) בתורה, ועאכו"כ בקריאת התורה ברבים (שבה חוזרים ומברכים ברכת התורה לפני' ולאחרי', נוסף על הברכה בהתחלת היום, בברכות השחר), ופרשה שלימה – שבע עליות ומפטיר. וכיון שכן, הרי בודאי שיכולים וצריכים ללמוד הוראה מהפרשה שקורין בתורה.

ו. והנה, בכל פרשה יש כמה ענינים,

– במכ"ש ממה שמצינו שרבי עקיבא הי' דורש תילין תילין של הלכות אפילו על קוץ אחד בתורה26 [ומזה מוכח שביכלתו של כל אחד מישראל לעשות כן, ורק מצד קוצר המשיג אין זה בא בפועל], ועאכו"כ בנוגע לפרשה שלימה בתורה –

אבל לכל לראש יש ללמוד הוראה משם הפרשה – שנקראת (לא ע"ש התיבה הקודמת: "ראשי", ואפילו לא "ראשי המטות", כי אם) "מטות", כי, השם מורה על תוכן הדבר שנקרא בשם זה, וכיון שכל הפרשה נקראת בשם "מטות", היינו, שעל כל ענין שבפרשה אומרים שענין זה הוא בפרשת מטות, הרי מובן, שנוסף על הענין הפרטי שבו, יש לו שייכות לענין ד"מטות", שזהו שם הפרשה.

ובנוגע ללימוד משם הפרשה גופא, שיכול להיות בששים ריבוא אופנים בכל אחד מד' חלקי התורה פשט רמז דרוש וסוד (כידוע מדברי האריז"ל27 שכיון שכל אחד מששים ריבוא בנ"י שייך לכל ד' חלקי התורה, הרי מובן, שיכול להיות בכל אחד מהם ששים ריבוא אופנים) – יש לבאר לכל לראש את ההוראה באופן המובן לכל אחד מישראל שיש לו שייכות לקריאת התורה, כולל גם מי שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא עולה לתורה ומברך ברכת התורה28.

ז. "מטות" – בפשטות – קאי על השבטים.

אך צריך להבין: מדוע נקראים כאן (ועד"ז במקומות נוספים) בשם "מטות", ולא כפי שנקראים בכ"מ בשם "שבטים", "שבטי ישראל"29, "שבטי י"ה"30, וכיו"ב?

ויובן בהקדם החילוק בין "שבט" ל"מטה"31 – ש"שבט" הוא ענף של אילן שמחובר לשרשו באילן, או שנחתך מהאילן זה עתה, כך, שיש בו עדיין החיות של האילן, ולכן הוא עדיין רך ואפשר לכופפו; ואילו "מטה" הוא לאחרי משך זמן שנפסקה יניקתו מהאילן, ונתייבש ונעשה חזק וקשה.

ובנוגע לחוזק וקושי של "מטה" – יש ב' קצוות: מחד גיסא, מצינו שענין ההכאה הוא במטה*, כמארז"ל32 "במה מייסרים את הכסיל – במטה, שנאמר33 ושבט לגו כסילים"; ולאידך גיסא, המטה מסייע למי שקשה לו לילך ברגליו, שיוכל להשען על המטה ועי"ז יוכל לילך, ועד להליכה מחיל אל חיל.

*) אף שמצינו בכ"מ הכאה בשבט34 , ויתירה מזה, מצינו הכאה גם בדברים35 .

ח. וענין זה שייך במיוחד לשבת מברכים חודש מנ"א, שבקביעות שנה זו קורין בו (גם) פ' מטות:

בנוגע לחודש אב – רואה יהודי שני הפכים:

מחד גיסא – מודגש בחודש אב שמלבד זאת ש"אתם המעט מכל העמים"36, נמצאים בנ"י במעמד ומצב ש"גלינו מארצנו"37,

ונוסף על הגלות בגשמיות, הרי זה גם מעמד ומצב של ניתוק מהמקור כו' (בדוגמת ה"מטה" שניתק ממקורו באילן), כיון שכללות ענין הגלות הוא כמשל המלך ששולח את בנו לגלות38, והיינו, שאע"פ שבן המלך הוא בתכלית הקירוב אל המלך יותר אפילו משר הכי נכבד, מ"מ רצון המלך הוא לשלחו לגלות, ודוגמתו למעלה (שהרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"39 ), שאע"פ שבנ"י הם בתכלית הקירוב להקב"ה (אפילו בשעת החטא כו'40 ) יותר ממלאכים הכי עליונים41, מ"מ רצה הקב"ה לשלוח אותם לגלות,

[והיינו, שענין הגלות אינו מצד שליטת הגוי ח"ו, שהרי ליהודי אין מה להתפעל מגוי כו', אלא רק בגלל שכן הוא רצונו של הקב"ה. וענין זה נוגע גם לגאולה, שלא תועיל שום השתדלות בדרך הטבע להוציא את בנ"י מהגלות (ואדרבה: יש אזהרה "שלא יעלו ישראל בחומה כו'"42 ), אלא הגאולה תהי' באופן שלמעלה מהטבע – ע"י הקב"ה בעצמו; בנ"י יכולים רק להתפלל להקב"ה שיחליט לקיים כבר את היעוד43 "קץ שם לחושך", ולשוב בתשובה, שאז "מיד הן נגאלין"44 ].

ולאידך גיסא – דוקא חודש אב נקרא בשם "מנחם", ובאופן שמקדימים "מנחם" ל"אב", היינו, שכל המציאות של חודש אב (שמורה על הגלות כו') היא ענין הנחמה (גאולה).

וב' קצוות אלו מודגשים גם בשבת מברכים מנ"א – כי, כל הענין של שבת מברכים קשור עם ענין הגלות, שכיון שבזמן הגלות לא יכולים לקדש את החודש ע"פ הראי', כפי שהי' בזמן שביהמ"ק קיים, לכן מברכים את החודש בשבת שלפני ר"ח, זכר לקידוש החודש בזמן שביהמ"ק הי' קיים45 ; ואעפ"כ, הרי זה שבת מברכים חודש מנחם-אב, שבו מודגש ענין הנחמה, שזהו מעמד ומצב שלמעלה מגלות כו'.

ולכאורה: איך מתאימים ב' קצוות אלו?!

והביאור בזה – ע"פ ההוראה מפ' מטות, שאע"פ שענין ה"מטה" מורה על הניתוק ממקורו, מ"מ, דוקא עי"ז נעשה בו חוזק ותוקף שאין ב"שבט" שמחובר לאילן; ועד"ז בנוגע לענין הגלות, שאע"פ שבנ"י נמצאים במעמד ומצב של ריחוק מאלקות, נותן להם הקב"ה תוקף מיוחד שיוכלו להתגבר על כל הקשיים כו'.

ותוקף המטה הוא – כפי שנאמר למשה "ואת המטה גו' תקח בידך אשר תעשה בו את האותות"46, היינו, שזהו "מטה" שעל ידו מראה הקב"ה אותות ומופתים לעיני כל עמי הארץ, ועד לאות ומופת של יציאת בנ"י מהגלות באופן ש"ביד חזקה יגרשם (פרעה) מארצו"47.

ט. ובענין זה יש גם הוראה בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:

כאשר יהודי עוסק בעניני העולם, החל מאכילה ושתי', שבהם הוא דומה לבהמה48, וכן בשעה שיוצא לעולם כדי לעסוק במשא ומתן כו', הנה בשעת מעשה הוא אמנם במעמד ומצב של "מטה", שלא נראה בו ענין של חיות, והוא מרוחק ומנותק מאלקות; אבל ביחד עם זה, יש לו תוקף של "מטה", כך, שביכלתו לפעול גם בעולם כו', ובאופן שלא זו בלבד שאינו מתפעל מהגוי, אלא אדרבה, הוא פועל על הגוי להיות במעמד ומצב ד"ויראו ממך", כפי שמצינו בנוגע לתפילין, שעי"ז נעשה הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"49.

ועוד ענין בזה – שתוקף המטה צריך להיות לא רק בנוגע לעצמו, אלא באופן ד"ואהבת לרעך כמוך"50, היינו, לעזור גם לזולת שיוכל להשען עליו כו'.

י. ועפ"ז מובנת השייכות של שבת מברכים מנ"א לפ' מטות – שהענין ד"מטות" מורה על ב' הקצוות שבחודש זה, שגם בזמן הגלות נותן הקב"ה לבנ"י את התוקף הדרוש שיוכלו להתגבר על הגלות, ולפעול את ענין הגאולה.

והסדר בזה – שקריאת פ' מטות היא בשבת מברכים שלפני ר"ח מנ"א, להורות שבכח ענין המטות יכולים לברך את החודש (לאחר קריאת התורה) באופן של "מנחם אב".

* * *

יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר משה אל ראשי המטות וגו'.

* * *

יב. כרגיל ללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע – לבאר אמיתית הכוונה בפירושו, או לבאר מדוע רש"י לא מפרש ענין מסויים, שבזה רואים הדיוק בפירוש רש"י באופן שלא חסר ולא יתיר.

ובנוגע לפרשתנו – יש להתעכב על מ"ש בסוף פרשת נדרים51 "אלה החוקים אשר צוה ה' את משה וגו'", והיינו, שענין הנדרים נקרא בשם "חוקים".

וצריך להבין:

"חוקים" – הם המצוות שאינם מובנים בשכל, וכפי שפירש רש"י לפנ"ז (בפ' חוקת52 ) על הפסוק "זאת חוקת התורה", "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחרי'".

ואינו מובן: היכן מצינו בנדרים ענין שלמעלה מטעם ודעת?!

הציווי "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"53 – מובן ע"פ שכל, דכיון שישנו הציווי "מדבר שקר תרחק" (כמ"ש לפני פרשתנו)54, הרי מובן בשכל הפשוט שצ"ל קיום הבטחה, ובפרט "נדר לה' .. לאסור אסר על נפשו"53.

וכן בנוגע לנדרי אשה, שבעלה יכול להפר אותם – הרי זה מובן ע"פ שכל, ע"פ מ"ש כבר לפנ"ז55 "והוא ימשול בך". ועד"ז בנוגע לנדרי בת, שאבי' יכול להפר אותם – כיון שהיא ברשות אבי', עד כדי כך שיכול לשדכה ולהשיאה על כל משך ימי חיי' (כפי שמצינו בלבן שהיתה לו בעלות לשדך ולהשיא את בנותיו ליעקב56 ), ועאכו"כ שיש לו בעלות עלי' להפר את נדרי'57.

לכאורה אפשר לומר – כפי שדובר פעם58 – שאמנם כללות ענין הנדרים מובן ע"פ שכל, אבל פרטי הדינים שבזה – כמו ש"החכם בלשון התרה ובעל (ואב) בלשון הפרה .. ואם חלפו אין מותר ואין מופר"59, וכן שההפרה צ"ל דוקא "ביום שמעו"60, ועוד כמה פרטים – אינם ע"פ שכל, אלא הם בגדר חוק, ולכן נאמר "אלה החוקים גו'".

אבל באמת אי אפשר לומר כן (ולפלא, שלמרות שעברו שבע שנים מאז שנתבאר כן, הנה עד היום הזה לא העירו על כך)61, שהרי מצינו ריבוי מצוות שכללות הענין מובן בשכל, ופרטי הדברים אינם מובנים ע"פ שכל, ואעפ"כ אינם נקראים בשם "חוקים", אלא בשם "משפטים".

ולדוגמא: "אם עבד יגח השור או אמה כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו"62 – שכללות חיוב תשלום עבור הנזק, מובן ע"פ שכל, אבל הפרט שהתשלום הוא "שלושים שקלים", "בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר", "גזירת הכתוב הוא"63, ואעפ"כ, אין זה בכלל ה"חוקים", אלא בכלל ה"משפטים", כיון שכללות הדין מובן ע"פ שכל.

ועד"ז בנוגע לענין הנדרים: אע"פ שיש פרטי דינים שאינם מובנים ע"פ שכל, מ"מ, כיון שכללות הענין מובן ע"פ שכל, אין זה בגדר חוק, כיון שהעיקר הוא כללות הענין. וא"כ, אינו מובן מ"ש בסיום פרשת נדרים "אלה החוקים וגו'"?

ומ"ש בילקוט64 בשם ספרי זוטא "מה הן החקים .. שעשה נדרים קלים כחמורים וכו'" – אין זה שייך לבן חמש למקרא, שאינו אוחז עדיין בלימוד הספרי עד שיהי' בן חמש עשרה שנה, כך, שרש"י לא יכול לסמוך על זה בפירושו לבן חמש למקרא.

יג. לכאורה אפשר לתרץ (ע"פ מ"ש הרא"ם בר"פ חוקת), שהכלל ש"חוקים" קאי על סוג מצוות שאינן ע"פ שכל הוא רק כאשר תיבת "חוקים" נאמרה ביחד עם סוגים נוספים במצוות,

– כמו מ"ש באברהם "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי"65, דכיון שנאמרו כמה לשונות, עכצ"ל ש"חוקותי" הם חוקים דוקא ולא משפטים, ועד"ז בפסוק "זאת חוקת התורה" בר"פ חוקת, וכן בפסוק "זאת חוקת התורה" שנאמר בפרשת גיעולי עכו"ם66, שכיון שנאמרו ב' לשונות: "תורה" ו"חוקת", עכצ"ל ש"חוקת" הו"ע של חוק שאינו ע"פ שכל –

אבל כשנאמרה תיבת "חוקים" בפני עצמה, כמו "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה"67, הרי זה שם כללי על כל המצוות (גם אלו שהם בסוג דמשפטים). וכמו בפסוק "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה גו'" שבסוף ספר ויקרא, שכולל את כל המצוות שבספר ויקרא, שביניהם יש גם חוקים, ואעפ"כ נקראים בשם כללי: מצוות.

ועד"ז י"ל בנוגע לפסוק "אלה החוקים גו'" שבסוף פרשת נדרים, שכיון שנאמר רק הלשון "חוקים", אין הכוונה שענינים אלו שייכים לסוג של חוקים דוקא, אלא זהו שם כללי לכל סוגי המצוות.

אבל באמת אי אפשר לתרץ כן, כי, בהתחלת הפרשה נאמר "זה הדבר אשר צוה ה'", ועפ"ז הי' הכתוב צריך לומר בסיום הפרשה "אלה הדברים", וכיון שהכתוב משנה ומדייק "אלה החוקים גו'", עכצ"ל, שהכוונה היא ל"חוקים" דוקא, שאינם ע"פ שכל.

ועפ"ז נשארת השאלה היכן מצינו בנדרים ענין של חוקים?!

וכיון שרש"י אינו מתעכב על זה, עכצ"ל, שרש"י כבר הבהיר זאת באיזהו מקומן, או שאין צורך לבאר כיון שמובן מעצמו. וכפי שיתבאר לקמן.

יד. בנוגע להערות אאמו"ר – הנה על הזהר דפרשת השבוע אין הערות, אבל בהערות על הזהר דפ' שלח68 מובא ענין השייך לפ' מטות, ש"במלחמת מדין, הקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל69, ומשה אמר נקמת הוי'"70.

ובהקדים – שענין זה דורש ביאור גם ע"פ פשוטו של מקרא, ולכן מפרש רש"י71 "לפי שעמדו כנגד ישראל נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקב"ה".

ולהעיר, שרש"י לא מפרש כפירוש התרגום ש"נקמת ה'" היינו "עמא דה'", דכיון שתחילה נאמר "נקמת בני ישראל", הנה אם גם כאן היא אותה כוונה, למה שינה הכתוב לומר "נקמת (עמא ד)ה'", ולכן מפרש רש"י שכוונת הכתוב להוסיף ש"נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקב"ה".

וכל זה – ע"פ פשוטו של מקרא; אבל ע"פ פנימיות התורה מבאר אאמו"ר ש"הקב"ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו, ומשה בהיפך, מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל".

והנה, בנוגע לזה ש"הקב"ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו", מציין אאמו"ר: "ועיין .. לקמן באדר"ז דרפ"ח רע"א", ששם מדובר אודות ירבעם בן נבט, "דהוה מקטר ומפלח לע"ז, וקוב"ה אוריך לי', וכיון דאושיט ידי' לקבלי דעדו נביאה, אתייבש ידי', דכתיב72 ותיבש ידו וגו', ועל דפלח לע"ז לא כתיב, אלא על דאושיט ידי' לעדו נביאה .. קוב"ה בעי ביקרא דילן כו'".

ויש להוסיף ולהביא דוגמא גם בנוגע להנהגת משה (שכך צריכה להיות גם הנהגת בנ"י) ש"מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל" – ממה שמצינו בתורת המגיד73 על מאמר המשנה74 "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שהתפלה צ"ל על כובד ראש של השכינה (שנשבר ונדכה מזה שהשכינה שבראשו75 אינה בגילוי כו'), היינו, שהחסרון דלמעלה כביכול נוגע לו יותר מאשר החסרון שלו.

כלומר: בקשתו בתפלה על בני חיי ומזוני רויחי, דירה נאה, פרנסה טובה ונחת אמיתי מבניו ובנותיו, היא, לא בגלל שאיכפת לו שחסר לו בזה, אלא בגלל שהחסרון בזה מפריע לו להתמסר יותר לעבודת ה'.

[ולהעיר76, שהסיבה לכך שהחסרון בענינים אלו מפריע לו לעבודת ה', היא, בגלל שחסר אצלו בענין ד"אתה חונן לאדם דעת", כי, אילו הי' לו דעת כדבעי, לא היו ענינים אלו תופסים מקום אצלו שיפריעו בעבודתו, ורק בגלל שחסר אצלו בענין הדעת, חושב שחסר לו בענינים שנמנו לאחרי ברכת חונן הדעת, כמו ברכת השנים (שהיא ברכה כללית) וכיו"ב].

ובכל אופן, רואים מכאן שיהודי צריך לדקדק על הצורך שלמעלה יותר מאשר צורך עצמו. ודוגמתו בנדו"ד, שמשה אמר "נקמת ה'", לפי ש"מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל".

טו. אך עדיין צריך להבין:

איך יתכן שמשה – ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"77 – שינה מדברי הקב"ה שאמר לו "נקום נקמת בני ישראל"?!

וגם אם רצה לדקדק על כבודו של הקב"ה – הי' צריך לומר תחילה "נקום נקמת בני ישראל", ואח"כ להוסיף גם בנוגע לכבודו של הקב"ה – "נקמת ה'"?

וכמו בתפלה, שגם כאשר הכוונה היא בנוגע לכובד ראש דלמעלה, הרי לכל לראש ישנו ענין התפלה כפשוטו, בנוגע לצרכי האדם78, ולאח"ז ניתוסף גם הכוונה בנוגע לכובד ראש דלמעלה.

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

טז. בנוגע ללשון הכתוב בסוף פרשת נדרים "אלה החוקים וגו'":

רש"י פירש כבר בהתחלת הפרשה מ"ש "וידבר משה אל ראשי המטות": "למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות", ומזה מובן, שלשיטת רש"י, ענינם של ראשי המטות בשייכות לנדרים הוא לצורך הפרת נדרים, ולא כדי לסייע לעשות נדר (להביע לו יישר כח, ולומר שממנו יראו וכן יעשו)79.

ולכאורה הרי זה היפך השכל לגמרי:

ענינו של נדר "לאסור אסר על נפשו"53 הוא – שיהודי מקבל על עצמו להוסיף בהתקשרותו עם הקב"ה ע"י קיום הציווי "קדושים תהיו וגו'"80 "והתקדשתם וגו'"81, "קדש עצמך במותר לך"82, והיינו, למעט בהתעסקות בענינים גשמיים כו'.

ועפ"ז אינו מובן מהו הטעם שענינו של החכם הוא להפר את הנדר – דלכאורה איפכא מסתברא: על ראשי המטות (חכם) לחזק החלטות ולעודדם ביראת שמים ותומ"צ וכו', וכאן – הפכו: הוא מקדש עצמו, וראשי המטות מתירים לו?!

וכיון שעיקר ענינה של פרשה זו – שראשי המטות הם אלו שמפירים את הנדרים – הו"ע שאינו מובן כלל ע"פ שכל, לכן נאמר בסיום הפרשה: "אלה החוקים וגו'".

יז. ויש להוסיף ולבאר הענין שדוקא חכם מתיר את הנדר83 :

תכלית הכוונה היא – לא לפרוש מענינים גשמיים, אלא דוקא להתעסק עמהם, כדי לבררם ולזככם, עי"ז שמנצלים אותם ע"פ תורה.

וזהו גם מה שמצינו שמיד לאחרי שרבינו הזקן מאריך באגה"ת בגודל מעלת ענין התעניות והסיגופים כו', ע"פ "מ"ש בספרי המוסר ובראשם ספר הרוקח וס' חסידים"84 – ה"ה שולל זאת בנוגע ל"דורותינו אלה", ומסיק ש"לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה"85.

וטעם הדבר, כיון שתכלית הכוונה היא לעסוק בבירור וזיכוך הענינים הגשמיים דוקא, וכידוע תורת הבעש"ט86 על הפסוק87 "כי תראה חמור שונאך וגו'", שחומר הגוף – "חמור" – הוא "שונאך", ובשעה שצריך לעסוק בעניני תומ"צ ה"ה ישן... "רובץ תחת משאו", ואינו רוצה לעסוק בזה, ואעפ"כ, צ"ל העבודה באופן ד"עזוב תעזוב עמו", לברר ולזכך את הגוף כו'.

ועפ"ז מובן הטעם שענין הפרת נדרים הוא דוקא ע"י חכם, "ראשי המטות" – שזוהי הנתינת כח למלא את הכוונה של בירור וזיכוך הענינים הגשמיים88.

*

יח. דובר אודות "מיהו יהודי", ובין הדברים אמר:

צריך לעמוד על כך שגיור מוכרח להיות דוקא ע"פ "דבר הוי' זו הלכה"89 (גם אם בגלל זה יחרפוהו בראש כל חוצות...), ובלשון הכתוב בהתחלת פרשת השבוע: "זה הדבר (מראה באצבעו ואומר זה90 ) אשר צוה ה'".

ואם משנים מה"הלכה" – אין זה "דבר הוי'", אלא היפך דבר ה'; ואלו שמשנים כו', הנה ככל שתגדל מעלתם כו', אינם יכולים להקרא "ראשי המטות", שלהם אומר משה "זה הדבר אשר צוה ה'", במכ"ש מזה שאפילו יהודי פשוט הי' מתפטר מהכסא במצב כזה!

וכפי שמצינו בנוגע לשלמה המלך, שלאחרי כל העילויים שנאמרו עליו, עד ש"וישב שלמה על כסא ה'"91, שפירושו, שהי' מכוין לפסוק הלכות ע"פ רצון ה', הנה אם ירצה לבטל ח"ו קוץ א' בתורה, אומר הקב"ה92 : "שלמה (שאתמול אמרו עליו כל המעלות) ואלף כיוצא בו, יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל"!

יט. דובר גם אודות ה"המצאה" החדשה – שאכן צריך לתקן את החוק, ומבטיחים לעשות זאת, אבל יש לדחות זאת עד לאחרי הבחירות... (שזמנם לאחרי חודש אלול, חודש התשובה, לאחרי ר"ה, שבו מכתירים את הקב"ה למלך על כל העולם, ולאחרי יוהכ"פ שבו מכים "אשמנו כו'", ומבטיחים שלא ישובו לכסלה עוד...), וכהסיפור הידוע93 על א' שהחליט לחזור ליהדות, אבל לדחות זאת עד לאחרי חג הפסח... ולעת-עתה אין לעשות דבר!

והגע עצמך: בתחילה אמרו שהחוק הנוכחי הוא "הישג דתי", ואילו עכשיו סותרים את עצמם, באמרם, שצריך לתקן את החוק (אלא שיש לדחות זאת כו').

ועוד ועיקר – שגם לאחרי שמבטיחים שלאחרי הבחירות ידרשו לתקן את החוק, הנה באסיפה חשאית מחליטים שבפועל יכנסו לקואליציא ללא תנאים, ובלבד שיקבלו את ה"כסאות"!

כך היא דרכם – שאומרים דבר בחשאי, ולאחרי שנודע הדבר, אזי מכחישים זאת; וגם לאחרי שישנו פסק-דין, מכחישים זאת וכו'. וחושבים, שכיון שיש להם כסף – מתרומות שניתנו בעת אמירת "כל נדרי" – הרי הם "בעלי-בתים" לעשות כל מה שרוצים!...

וכמדובר כמ"פ ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב"94, והיינו, שהאשמים בדבר הם אלו שעומדים מסביב ושותקים!

כ. דובר גם אודות המצב בירושלים העתיקה (ועד"ז בחברון, למרות שגם הגוי מודה ששייכת לבנ"י), שלאחרי שנתנה הקב"ה לבנ"י באופן נסי, אומרים יהודים שצריכים להראות ששם חיים יהודים יחד עם גויים (ערבים), אבל בפועל, שוטרים יהודיים לא מניחים ליהודים להתיישב שם95 (בה בשעה שבירושלים החדשה מניחים לערבים להתיישב, ועד שיש בה יותר ערבים מאשר בירושלים העתיקה)96,

ועוד זאת, שבונים שם בתי-תיפלה – לא רק לערבים, אלא גם לנוצרים97 (אף שמספרם מועט ביותר), שזהו"ע של עבודה-זרה98, ואח"כ יוצאים משם "מסיונרים" לכל העולם!

כא. דובר גם אודות הענין ד"נקום נקמת בני ישראל גו'"69 (ובאופן ש"לא נפקד ממנו איש"99 ) שהיא "נקמת ה'"70,

– כיון שהקב"ה אומר ש"כל הנוגע בהן [כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', שהרי "אע"פ שחטא ישראל הוא"100, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון101 ] כאילו נוגע בבבת עינו"102, "עינו" דייקא, שיש בזה חומר אפילו ביחס ללב, שאפילו נגיעה חיצונית בעין גורמת יסורים ומבלבלת הראי' –

ובהתאם לכך צריכים גם בנ"י לנקום "נקמת ה'", ולשלול ענין של ע"ז כו'.

* * *

כב. היות103 ונמצאים אנו בשבת מברכים החודש מנחם אב, הרי עתה הזמן לדבר ולעורר ע"ד הענינים השייכים לחודש זה. ואפילו אלה שכבר עושים בזה ובזריזות הדרושה – הרי אמרו חז"ל דמזרזים למזורזים (ואפילו ליהושע בן נון)104 :

בפסוק105 "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה" – הסיום והחותם106 דהפטרה האחרונה שבשבתות דבין המצרים – מבאר אדמו"ר הזקן107 שמשפט הוא ענין התורה (כתרגומו ע"פ108 "כמשפט הראשון" – כהלכתא קדמייתא), וצדקה היא כללות כל המצוות109.

וכיון שכל הענינים תלוים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות110 – צריך להוסיף בחודש מנחם-אב בשני ענינים הנ"ל: בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור (כמדובר כמ"פ בשנים האחרונות111 ).

כג. והוספה והדגשה מיוחדת בשנה זו,

– שהיא שנה השביעית, "שבת להוי'"112, והקדמה ל"מקץ113 שבע שנים גו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו' ובניהם אשר לא ידעו גו'" –

בענין החינוך, ובמיוחד של תינוקות (ילדים וילדות) שלא הגיעו עדיין לגיל מצוות, שבהם המעלה ד"הבל שאין בו חטא"114 – לחנכם בחינוך כשר ובחינוך על טהרת הקודש. וידועה תקנת יהושע בן גמלא – "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר", ואמרו על זה שעי"ז "זכור לטוב", ושאלמלא תקנה זו "נשתכחה תורה מישראל"115.

ויש להשתדל להביא ולהכניס לחינוך זה ילדים וילדות בריבוי הכי גדול. – בשכונה שניתן לפעול ולהכניס מאה ואחד ילדים אין להסתפק, ח"ו, במאה.

ועל של פועל באתי: אלו שכבר עסקו בזה – בודאי ימשיכו, אלא – ביתר שאת ויתר עוז, ואלה – שמאיזו סיבה שתהי' – עדיין לא עסקו בזה, צריכים להתחיל בזה במרץ עכשיו – בעצמם (בגופם ובנשמתם), וגם לפעול על אחרים להשתתף בזה ולעשות בזה, ולשתף ולהכניס יותר ויותר ילדים וילדות, יותר בכמות ויותר באיכות116.

וכל המקדים הרי זה משובח. ואין לדחות לאחר זמן, אפילו לא לרגע אחד. ולהעיר, אשר אף שרגע אחד הוא – הרי פעולה האמורה היא דבר שבקדושה, ונעשה ענין נצחי, כמבואר בתניא117 : "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".

וכל זה יהי' מתוך שמחה וטוב לבב,

ויה"ר שיקוים בכל העוסקים: "מי שיש לו מנה רוצה מאתים כו' רוצה ד' מאות"118, כיון שהמאתים כבר ישנם, ומוסיף ורוצה ומוסיף ועושה, והולך מחיל אל חיל.

ואין לדאוג מאין יהי' הממון לההוצאות הקשורות בכהנ"ל – מאחר ובודאי יובטח ע"י נדיבי לב, ושיתנדבו בשמחה, ושמחה פורץ גדר119.

כי כיון שהחינוך דבניו של מקום הוא ענין שהקב"ה ציווה עליו, הרי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות"120, ובודאי לא יחסר כסף, ויכולים לקבץ ולהכניס ילדים וילדות בלי הגבלה כלל. וידוע מחז"ל121 : "קצובים – חוץ מהוצאת בניו לת"ת".

כד. האמור לעיל – הוא בנוגע לעבודה עם הזולת, אבל נצטווה כאו"א "ומבשרך לא תתעלם" – גם בקשר עם ציווי הקודמו: "כי תראה ערום (בתורה ומצות) וכיסיתו"122 – (נוסף על הנ"ל לימוד עצמו) – דבר נכון וטוב הוא, שבכל מקום שם יש "כולל" (לאו דוקא כולל השייך לחב"ד, אלא כל מקום בעולם שיש שם "כולל"), יוציאו לאור קובץ חדושי תורה – בנגלה ובחסידות, ובהקדם הכי אפשרי, בכדי שיוכלו מיד ללמוד בהם. ונעשה עי"ז ת"ת דרבים.

ועד"ז בנוגע לישיבות – שהאברכים דכתות הגבוהות, בודאי שייכים להוציא לאור קובצי חדושי תורה, ואפילו כתות הקטנות, ביכלתם עכ"פ להקשות ולשאול בפלפולא דאורייתא, ולהוציא לאור ענינים אלה.

ואף תלמידים הקטנים ביותר, הרי כיון ששנה הבאה היא שנת "הקהל", בו כתוב113 "הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו'" – עליהם לדרוש ממוריהם (ובלשון חז"ל123 : "הטף – שכר למביאיהם") שיוסיפו בשעורים הנלמדים אתם, וכן שיוסיפו בענינים אותם יוכלו ללמוד (אחר השיעור) בעצמם.

ודבר נכון וטוב הוא שהקובצים יצאו לאור קודם ר"ח אלול (ועכ"פ – לאמצע חודש אלול), בכדי לסיים בזה שנת השמיטה (וכמבואר בספרים124 שאחד מטעמי השמיטה הוא בכדי שבנ"י יוכלו להוסיף בלימוד התורה מתוך מנוחה), אבל באופן ש(ע"י הזריזות בהנ"ל) לא לפגוע בשלימות הדבר.

וע"י כל זה נזכה לאופן לימוד התורה דימות המשיח, ויקויים היעוד125 "ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ועד לקיום היעוד126 "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ויקויים הכתוב בפרשתנו127 : "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"128, וע"פ הדיוק בלקו"ת129 במ"ש מסעי לשון רבים, שבכל מסע ומסע היתה יציאה מארץ מצרים, ועד"ז בגלות האחרונה – שהוקשה לגלות מצרים,

עד שבאים ל"ירדן ירחו"130, הגילויים דלעתיד לבוא, והנאמר במשיח "והריחו ביראת ה' וגו'"131, שיהי' "מורח ודאין"132, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

כה. בנוגע לביאור בהערות אאמו"ר על הזהר – ובהקדם המדובר כמ"פ שבגלל הצמצום בנייר ודיו הוכרח אאמו"ר לכתוב בקיצור הכי נמרץ, וסמך שכל השאר יתפסו לבד. ובנוגע לעניננו:

בודאי לא שינה משה רבינו ח"ו מדברי הקב"ה, אלא כן הוא סדר המשכת הענינים בתורה – שתחילה ישנה ההמשכה באופן ד"וידבר ה' אל משה", ששם הרי זה באופן ד"נקום נקמת בני ישראל", ואח"כ כאשר ההמשכה היא באופן ד"וידבר משה אל העם", אזי מגיעים למעלה יותר, שנעשית גם "נקמת הוי'".

והענין בזה:

החילוק בין הציווי למשה והדיבור אל בנ"י הוא ע"ד החילוק כפי שהתורה היא באצילות וכפי שהיא בבי"ע (כידוע מ"ש בכתבי האריז"ל133 בענין "על תורתך – באצילות, שלמדתנו – בבריאה", שלכן מתחילה התורה באות ב', כנגד עולם הבריאה).

והסדר בזה, שתחילה ישנו הענין ד"וידבר ה' אל משה" – כפי שמשה (ובנ"י) עומד(ים) בעולם האצילות; ולאח"ז ישנו הענין ד"לאמר" – כפי שההמשכה מוכנה לירד לבי"ע; ולאח"ז "וידבר משה אל העם" – כפי שההמשכה יורדת בבי"ע, ושם גופא – למטה ביותר, "אל העם", מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים כו'134 [אע"פ שמדובר אודות בנ"י כפי שהם בדרגת צדיקים, כהמשך הכתוב70 "החלצו מאתכם אנשים" – "צדיקים", שלכן היתה המלחמה באופן ש"לא נפקד ממנו איש"99], ועד כפי שנמשך בעולם כולו.

והחילוק שביניהם – שכאשר ההמשכה היא רק בעולם האצילות, אזי יכולים לפעול רק הענין ד"נקמת בני ישראל", ולא "נקמת ה'"; ורק כאשר ההמשכה היא גם בבי"ע, אזי יכולים לפעול (לא רק הענין ד"נקמת בני ישראל", אלא) גם הענין ד"נקמת ה'".

ויש לבאר זה ע"פ הכלל ש"כל הגבוה יותר יורד למטה יותר"135, שלכן, דוקא כאשר ההמשכה היא למטה ביותר, אזי יכולים לפעול הענין ד"נקמת ה' במדין", היינו, שגם למטה מטה ביותר נמשכת אחדות האמיתית, ופועלת ענין השלום לא רק בפמליא של מעלה אלא גם בפמליא של מטה136.

כו. וענין זה צריך לפעול גם בנוגע להנהגת בנ"י למטה:

לכל לראש – שצריכים לעמוד בתנועה של אהבת ישראל, כמבואר בדרך מצותיך137, והיינו, שענין האחדות שנמשך מלמעלה למטה פועל שלילת וביטול ("דאַלאָי") כל הענינים של פירוד כו', ואין כאן המקום להאריך בזה, כיון שכבר נתבאר הענין בד"ה החלצו לרבינו הזקן136, ובארוכה בד"ה החלצו לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע138 עם הערות כ"ק מו"ח אדמו"ר139.

וכן בנוגע להתעסקות בהפצת המעיינות חוצה – שמתפשטים ע"י משה רבינו שבדורנו – בכל העולם, עד שהעולם כולו יהי' מלא עם המעיינות של תורת החסידות.

ועי"ז פועלים את ענין הגאולה, שאז יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה24, ובפרט בעמדנו בשבת מברכים חודש מנ"א, שבו נמשכת הברכה באופן של "ישועה ונחמה, ונאמר אמן"140, ועד לאופן שלאחרי הגאולה יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי"141 (מצד ריבוי הטוב שיומשך אז), ובקרוב ממש.

[בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

כיון שמחר יכולים עדיין לאכול בשר ולשתות יין וכו' – הנה בהמשך להתוועדות זו ישתדלו לערוך מחר התוועדות גדולה מתוך "שטורעם". ועי"ז יפעלו פריצת כל הגדרים, ועד "יעלה הפורץ לפנינו"142.

ונתן שיירי המזונות והיין עבור ההתוועדות, ואמר, שתהי' בשמחה וטוב לבב.

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].