בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)
ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך1. ואיתא בזהר (ר"פ עקב2 ברעיא מהימנא) פקודא דא לברכא לי' לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. וכתב הרמ"ז3, שהם הנאות כל החושים, ברכות ראי' ושמיעה ריח וטעם, בסוד ד' אותיות הוי"ה. ואע"ג דלפי גמרא דילן4 פסוק ואכלת נאמר על ברכת המזון בלבד, דעת הזהר שהוא מדאורייתא (דאף שיש סוברים שרק ברכת המזון וברכת התורה הם מדאורייתא5, אבל ברכות הנהנין הם מדרבנן6, הנה דעת הזהר היא שאפילו ברכות הנהנין הם מדאורייתא), ודריש זה מעל הארץ הטובה, דהיינו כל ההנאות שבעולם. וכן היא דעת כמה ראשונים7 שברכת הנהנין היא מדאורייתא. ולפי זה צריך להבין מ"ש ואכלת ושבעת דוקא, היינו, שצ"ל ענין האכילה ועד לאופן של שביעה, ואז וברכת את ה' גו', הרי צריך לברך על כל מה דאתהני בהאי עלמא.
ב) וממשיך בזהר8 ביאור נוסח הברכה ברוך אתה הוי' אלקינו כו': ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכולא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל (או כגירסת השל"ה9 : על) בוצינין. והנה, בדיוק הלשון לארקא ולאמשכא ולאנהרא [כידוע שכל תיבה שבספר הזהר היא בדקדוק גדול במאד, וכמבואר בהקדמה לביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי, שרבינו הזקן הי' לומד עם בניו ותלמידיו בכל פעם רק דף א' או ב', אבל בעיון והעמקה גדולה בדקדוק הלשון בכל מלה, וביאורים אלו הם מה ששמעו מרבינו הזקן, וכפי שרואים בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי והצ"צ (שמביא קטעים מביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי ומוסיף לפרשם10 ) שמדייקים בכל מלה שבספר הזהר], מבאר11 אאמו"ר בעל ההילולא בהערותיו לזהר שם12 : הג' הלשונות לארקא לאמשכא לאנהרא, י"ל, כי ברוך שהוא רזא דמקורא עלאה, דהיינו יסוד אבא, הנה חכ' הוא יו"ד שבשם, שיש בזה ג' בחי' והוא הג' אותיות יו"ד, י' נקודה, ו' קו, ד' שטח. ורומזים ג"כ על חב"ד, כי חכ' כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכ', ו' דעת, ד' בינה. זהו לארקא מי', ולאמשכא מו', כי ו' הוא המשכה, ולאנהרא מד', כי הארת אור הוא בהתפשטות, והיינו שטח (עכ"ל).
והנה בענין האותיות י' ו' ד' נתבאר בכמה מקומות (באופן אחר מהמבואר בהערות שם): י' – חכמה, בחי' נקודה. ו' – בינה (המשכה), קו, כי בינה ענינה המשכה. ד' – דעת, כי ד' הוא בחי' שטח, שהרי בדעת ישנם כל הפרטים ועד באופן דהחלטה, שהוא ענין השטח (שטח קבוע). ועפ"ז, ג' הענינים לאנהרא לאמשכא ולארקא הם לכאורה: לאנהרא – י' שהוא ענין החכמה [ויש להוסיף שהשייכות דלאנהרא לבחי' חכמה הוא כי בחכמה הוא ענין האור בלי כלים13, ולאנהרא הוא ענין האור]. לאמשכא – ו' שהוא ענין הבינה, ולארקא – ד' שהוא ענין הדעת*.
*) המוחין סדרן זת"ז חב"ד: חכמה, י', אור השכל בלי כלים, אצילות. אח"כ כשנמשך (עד שנתגשם) מאין ליש – בינה, אור שהוא נמשך בכלי, בריאה (אפשריות המציאות – אבל אאפ"ל מציאות בפועל "דכליל חו"ג"). תחתיו: נתגשם יותר (אף שמקורו וכחו מלמעלה מחו"ב) עד דכליל חו"ג ובאופן מוחלט ועד שנתחלק לחו"ג כ"א במוח (אבל) בפ"ע, מפתחא דכליל שית14 . ומצד מקורו שנמשך בו ואינו נשתנה – דוקא על זה שייך לארקא (מכלי אל כלי אותו "הדבר" – כבביאוה"ז15 ), וחכמה ה"ה מחיצוניות הכתר כו'.
וכדמוכח ג"כ מהא דד' מוחין דתפלין מתאימים לד' אותיות השם, אבי"ע. ואכ"מ.
אלא שכאן בזהר וביאוריו הדיוק בלשון לאנהרא – הארה ולא אור, לארקא – שנמשך עצם הדבר, שאין כלי שתשנה האור דיסו"א (משא"כ בדעת שנמשך הפנימיות, אבל ע"י כלי).
ג) וממשיך בזהר שם8: ומתמן כו' ואיהו קצה השמים דההיא קצה קצה עילאה איהו וכו'. והיינו, שההמשכה ד"לארקא לאמשכא ולאנהרא" הוא לבחי' בינה, כידוע שקצה עילאה דהשמים הוא בינה16. ואין סתירה מזה למשנת"ל שג' הלשונות לארקא ולאמשכא ולאנהרא מורים על ג' הבחי' חב"ד, כי ג' הבחי' חב"ד המרומזים בג' לשונות הנ"ל הם בחי' חב"ד כמו שכלולים בחכמה (וכמשנת"ל שג' בחי' אלו הם ג' האותיות י' ו' ד' שבאות יו"ד, והרי אות יו"ד (גם מילוי ו"ד שבה) היא בחי' חכמה), ולאח"ז נמשך לקצה השמים, בחי' בינה.
וממשיך לבאר בזהר שם המשך נוסח הברכה, (ברוך) אתה הוי' אלקינו: אתה, לבתר שארי לאתגלייא (התחלת ענין הגילוי), דהא האי ברוך סתים איהו, מקורא עילאה דלא אתגלייא (וכנ"ל שהוא בחי' חכמה), (אבל) אתה, שירותא לאתגלייא לבר, ובג"כ אקרי אתה. וממשיך, דא רזא דימינא כו', אתה כהן לעולם17 (בחי' החסד). הוי', דא רזא דאמצעיתא כו' (בחי' הת"ת). אלקינו, דא סטרא דשמאלא (בחי' הגבורה). והיינו, שאתה הוי' אלקינו הם ג' הקוים דחג"ת.
ד) והנה איתא בזהר שם8: רזא דרזין (היינו סוד כמוס) כו' למנדע רזא דברכאן בפקודא אורייתא ובכל הנאין וכסופין דהאי עלמא, לארקא ברכאן מעילא לתתא, בר ברכאן דצלותא דאינון כו' מתתא לעילא ומעילא לתתא וכו'. ומבואר בארוכה בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי18 והצ"צ19, שהגם שנוסח הברכה בראשיתה ברוך אתה ה' כו' הכל א' בין בברכות המצוות (פקודא אורייתא) וברכות הנהנין (כל הנאין וכסופין דהאי עלמא) בין בברכה דצלותא, מ"מ, בחי' הכוונה בהן אינן דומין זל"ז כלל. ומבואר שם, שברכת המצוות וברכת הנהנין הם מעילא לתתא, וברוך קאי על ההמשכה מיסוד אבא שנמשך מבחי' ההעלם דכתר, ומשם נמשך לארקא ולאמשכא ולאנהרא כו', לג' הבחי' אתה הוי' אלקינו שהם חג"ת (כנ"ל), משא"כ בתפלה [שעיקרה הוא תפלת העמידה, י"ח ברכות בחול, ז' ברכות בשבת ויו"ט, ט' ברכות בר"ה כו'] הרי זה מלמטה למעלה, שהוא ענין סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה20, וברוך קאי על יסוד ז"א, שמשפיע למלכות, שהו"ע לכה דודי לקראת כלה21, ואח"ז נעשית העלי' לכל הבחי' הנ"ל.
אמנם הא גופא טעמא בעי, דלכאורה, כיון שענין התפלה הוא נעלה יותר מברכת הנהנין (כפי שמביא הצ"צ22 מזהר פ' תרומה23 ), א"כ איך שייך שברוך דברכת הנהנין הוא ביסוד אבא, וברוך דצלותא הוא ביסוד דז"א.
אך הענין הוא, דהנה, הלימוד שברכת הנהנין היא מדאורייתא הוא ממש"נ על הארץ הטובה (כנ"ל), שבזה מודגש שברכת הנהנין היא על הנאה גשמית, ועד"ז בברכת המצוות (שיש בה גם ענין של הנאה24 ), שהמצוות מלובשים בענינים גשמיים, משא"כ התפלה אינה מלובשת בגשמיות, אלא ענינה הוא המשכת יחודים עליונים כו'. וזהו הטעם שברוך דצלותא הוא רק ביסוד דז"א, ודוקא ברוך דברכת הנהנין וברכת המצוות הוא ביסוד אבא, שקשור עם בחי' הכתר, שזהו מצד המעלה שבדברים הגשמיים דוקא, שבהם נפלו ניצוצות קדושה מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון, כידוע הכלל שכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, שזהו הן מצד ענין העבודה כו'25, והן מצד הנצוצות עצמם, שזהו שנפלו למטה ביותר הוא לפי ששרשם למעלה ביותר, כמשל האבן שבראש החומה שנופל למטה יותר וכו'26. וע"ד המבואר בכתבי האריז"ל27 על הפסוק28 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, שהכוונה בזה להמוצא פי הוי' (ניצוצות הקדושה כו') שבלחם, דאף שגם באדם ישנו מוצא פי הוי', וא"כ למה צריך האדם למוצא פי הוי' שבלחם, אך הענין הוא, שזהו לפי שמוצא פי הוי' שבלחם הוא נעלה יותר מהמוצא פי הוי' שבאדם. וזהו הטעם שהאדם אינו יכול להתקיים בלי חי צומח דומם, והחי אינו יכול להתקיים בלי צומח ודומם, והצומח אינו יכול להתקיים מבלי דומם, ואילו הדומם יכול להתקיים בעצמו, לפי שיש בו ניצוצות נעלים יותר. וכן הוא גם בסדר ההתהוות, שתחלה נבראו ד' היסודות, שהם דומם, ולאח"ז נברא הצומח, ולאח"ז החי, ורק לבסוף נברא האדם (מין המדבר)29, והרי קדימת התהוות הדצ"ח לבריאת האדם היא לא רק קדימה בזמן, אלא גם קדימה במעלה (ועד למעלה שבאין ערוך). והענין בזה, ששורש הדצ"ח הוא מתהו, ושרש המדבר הוא מתיקון30, והרי תהו קודם לתיקון גם במעלה, לפי שבתהו היו אורות מרובים, משא"כ בתיקון, שיש בו כלים מרובים אבל האורות הם מועטים31 (ורק עי"ז שהתיקון מברר את התהו, אז דוקא נמשכים בו האורות מרובים דתהו), וכידוע32 שענין הריבוי שבאורות דתהו הוא לא רק ריבוי בכמות, אלא (בעיקר) ריבוי באיכות, היינו ריבוי שבאין ערוך. ומצד מעלת הדברים הגשמיים בשרשם למעלה כו', גדלה מעלת ברכות הנהנין וברכות המצוות, שהברכה היא מבחי' הכתר שלמעלה מסדר השתלשלות, בחי' כי לא אדם הוא33, שלמעלה מבחי' אדם דתיקון שבסדר השתלשלות.
ה) ויש לומר בדא"פ שזהו הקשר עם הפסוק34 והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' שהובא בהתחלת מאמר הזהר הנ"ל עה"פ ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלקיך וגו', דלכאורה אינו מובן, מהי השייכות בין שני פסוקים אלו, ובפרט שיש כו"כ פסוקים ביניהם. אך הענין הוא, שהכוונה בזה היא הדיוק דתיבת עקב, שמורה על דברים שהם בגמר סדר ההשתלשלות, שדוקא בהם נמשך מבחי' נעלית יותר, בחי' הכתר כו'. ועוד זאת, שהמשכה נעלית זו נמשכת גם למטה באופן דואכלת ושבעת, והיינו, לא רק די מחסורו35, אלא גם באופן של שביעה כו'36. ועי"ז נעשה הענין דברכת את ה' אלקיך, היינו, שבנ"י פועלים תוספת ברכה בשמו של הקב"ה, שזהו כללות הענין דלמעשה ידיך תכסוף37, והיינו, שאע"פ שבשביל ברה"ע [שעל זה אמרו38 הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם] הוצרך להיות ענין של ירידה בשמו, וכפי שמבאר הרב המגיד39 בפי' מארז"ל40 נגד שמא אבד שמי', שכדי שיהי' נגד שמא שהו"ע ההמשכה כו'41, הוצרך להיות אבד שמי', שהו"ע הצמצום כו', מ"מ, ע"י למעשה ידיך תכסוף נפעל הענין דברכת את הוי' אלקיך, שפועלים תוספת ברכה בשמו של הקב"ה. ומסיים בכתוב על הארץ גו', שקשור גם עם מ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ42, כפירוש הבעש"ט43 שישראל הם ארץ חפץ שבהם טמונים אוצרות יקרים, אלא שהם מכוסים וצריך לחפור ולגלותם. ועד שעי"ז באים לגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד44 וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, דהיינו, לא רק ע"י העין, אלא שהבשר עצמו יראה כי פי הוי' דיבר45.
הוסיפו תגובה