הקשר המסתורי בין יוסף ואנטיוכס מלך יוון, ועוד 9 רמזים לפרשת מקץ

לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת מקץ.

יוסף מול אנטיוכס, ועוד רמזים יפים לחנוכה

פרשת מקץ היא שכנה קבועה של חג החנוכה, ובאופן טבעי מצאו רמזים לחנוכה בתוך הפרשה. אחד מפוסקי ההלכה הידועים – "אליה רבא"1 – מביא רמז נאה:

בפרשה מסופר2 על כך שיוסף צוה להכין סעודה מכובדת שבה יישבו אתו אחיו (שלא ידעו באותה שעה על הקשר המשפחתי ביניהם): "וטבֹח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהריים". יש כאן רמז לסעודות המשפחתיות שמקיימים בחג החנוכה, ואם נקח את האותיות של המלה "והכן" ונצרף אליהם את האות האחרונה של המלה הקודמת – "טבח", נקבל את המלה: חנוכה. זאת ועוד: המלים "וטבֹח טבח" עולים בגימטריא 44, וזה מספר הנרות שמדליקים בסך-הכל בימי החנוכה, כולל ה'שַמָשים'.

רמז נוסף לחנוכה מצאו הפרשנים בתחילת הפרשה: "ויהי מקץ שנתים ימים". המלה "שנתים" היא נוטריקון – ש'מאל נ'ר ת'דליק, י'מין מ'זוזה; מתאים להלכה המפורסמת שיש להניח את נר החנוכה משמאל הפתח, מול המזוזה הנמצאת בצד ימין3 .

ודורשי הרמזים מצאו אפילו רמז ב...מספר המלים שבפרשה כולה. הפרשה היא ארוכה למדי, והיא כוללת בסך הכל אלפיים מלים ועוד עשרים וחמש4 . מה הקשר לחנוכה? די פשוט (מהספר "בני יששכר"): המלה "נר" שווה 250, ומכיון שיש בחנוכייה מקום לשמונה נרות הרי נכפיל את המספר 250 בשמונה – נקבל 2000. ולמה עוד 25? רמז לתאריך שבו מתחיל חג החנוכה, היום ה-25 בחודש כסלו.

ועוד בנושא זה של הקשר לחנוכה – מגלה לנו בספר הקבלי "מגלה עמוקות": ערכה המספרי של המלה "יוסף" – שהפרשה כולה עוסקת בו - הוא 156, וזו הגימטריא של צמד המלים "מלך יון" וגם של המלה הבודדת: "אנטיוכס"; ללמדך, כי יוסף הוא המקביל החיובי העומד כנגד כח הטומאה של אנטיוכוס מלך יון (ההקבלה מבוארת שם בהרחבה).

איפה נרמז בפרשה שהמצרים מלו את עצמם

אחת המצוות שהפריעה במיוחד למלכות יון – בימי שלטונה בארץ, לפני נס חנוכה – היא מצות ברית המילה (כפי שמסופר ב"מגילת אנטיוכוס"). גם מבחינה זו מהווה הפרשה מקביל חיובי – בפרשה מסופר על יוסף הצדיק, שיש לו קשר מיוחד לענין זה של ברית המילה5 , ועד כדי כך שבהגיעו לתפקידו הרם כמשנה למלך הוא ניצל זאת כדי למול את כל אנשי מצרים!

דבר זה לא כתוב במפורש בפרשה, אך הוא צץ ועולה מתוכה. הפרשה מספרת6 : "ותרעב כל ארץ מצרים, ויצעק העם אל פרעה ללחם, ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו". רש"י מפרש, שיוסף סירב לתת לאנשי מצרים מאוצרות המזון שהיו ברשותו, עד שיעשו ברית מילה! לפרעה לא היתה ברירה אלא לתת את הסכמתו לכך, וזו כוונתו במלים "אשר יאמר לכם תעשו": תמולו את עצמכם.

איך באמת משמשות מלים אלו כציווי על המילה? נאמרו כמה פירושים בדבר, ו'בעל הטורים' מוכיח זאת מהגימטריא: המלה "לכם" שווה 90, וזה הערך המספרי של המלה "המילה"; כשכתוב "לכם תעשו" יש 'לתרגם' זאת איפוא: "המילה תעשו".

ענין זה של ברית המילה מתחבר גם עם חפץ מיוחד שתופס מקום חשוב בהמשך הפרשה, בהיותו חביב על יוסף, העושה בו שימושים שונים ומפתיעים: גביע הכסף. הערך המספרי של המלה "גביע" הוא 85, ממש כמו הגימטריא של "מילה"7 .

[ובהקשר זה נוסיף עוד – מתוך דבריו של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון8 :

הקבלה מלמדת כי קיימים שבע 'מדות', כחות אלוקיים שבהם הקב"ה משתמש, והם מנויים בפסוק המפורסם9 – "לך ה' (1) הגדולה (2) והגבורה (3) והתפארת (4) והנצח (5) וההוד (6) כי כל בשמים ובארץ, (7) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש".

הרבה מושגים ביהדות שיש בהם את המספר שבע – מקבילים לשבעת ה'מדות' הללו, והדוגמא המוכרת היא שבעת ה'אושפיזין' של חג הסוכות, שכל אחד מהם מצטיין באחת ה'מדות' הללו לפי סדרן (למשל: דוד המלך, ה'אושפיז' האחרון, מקביל למדת המלכות שהיא השביעית ("לך ה' הממלכה")).

ובכן, יוסף הצדיק – שהוא השישי בשבעת ה'אושפיזין' – מדתו היא המדה השישית, הנקראת בלשון המקובלים: "יסוד" ומזוהה במיוחד עם נושא זה של ברית המילה. גם בפרשה אפשר למצוא רמז לכך – בסיפור על פרעה שהלביש את יוסף "בגדי שש"10 .

השורש למלה "יסוד" הוא בלשון הפסוק בדברו על המדה הששית – "כי כל בשמים ובארץ". המלים "כי כל" שווים 80, וזה גם הערך המספרי של המלה "יסוד". וכמה מדוייק: שנות מלכותו של יוסף היו בדיוק 80! – מאז עלותו לגדולה בגיל 30, עד פטירתו בגיל 110 – בהתאם למדתו מדת היסוד].

דו שיח בין יהודה ויוסף שחזה עתידות

רוב הפרשה עוסקת ב'מתיחה' שעושה יוסף לאחיו, כשהוא מאשים אותם בהאשמות שונות ודורש מהם להביא אליו את אחיהם הצעיר בנימין.

מעבר לסיפור כפשוטו, המרתק כשלעצמו, קיימים בתוך דבריהם של יוסף ושל אחיו רמזים על העתיד להתרחש עם בניהם בהמשך הדורות.

הנה שתי דוגמאות לכך (מתוך פירושו של 'בעל הטורים'):

1) בפעם הראשונה שבה התייצבו בני יעקב בפני יוסף, המשנה למלך, הם מספרים לו כי מטרת בואם למצרים היא כדי להביא אוכל לבני משפחתם שבארץ כנען. יוסף לא מקבל את גירסתם, ומטיח בהם האשמה חמורה: "מרגלים אתם11 "! בני יעקב דוחים האשמה זו, ואומרים לו: "כֵּנים אנחנו, לא היו עבדיך מרגלים"12 .

ובכן, בתוך הדו-שיח ה'פשוט' הזה מסתתר עומק. כשיוסף אומר לאחיו "מרגלים אתם" הוא מתכוון – אתם מרגלים, ואני לא: בני שבטיכם עתידים לחטוא בחטא המרגלים (בימי משה רבינו), ורק יהושע בן נון, שהוא משבט יוסף, הוא שיעמוד בנסיון ולא יצטרף אליהם; על כך עונה לו יהודה: "לא היו עבדיך מרגלים"! העמידה בנסיון אינה זכות בלעדית שלך, כי גם ממני עתיד לצאת אדם צדיק שלא יחטא בחטא המרגלים – כלב בן יפונה שמשבט יהודה. וסימנך: המלים "לא היו" בגימטריא "כָּלב" (=52).

2) כאשר עלו בני יעקב אל אביהם וסיפרו לו על דרישתו המשונה של המושל במצרים – לראות את הבן הצעיר, בנימין – סירב יעקב ולא הסכים שבנימין ילך ויסתכן. ראובן, הבכור, ניסה לשכנע אותו שהוא יקח אחריות על הבן הצעיר, ואף נתן 'עירבון' לדבריו. הוא אמר ליעקב13 : "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך".

הצעתו של ראובן לא התקבלה, ובכל מקרה הרי בסופו של דבר חזר בנימין בריא ושלם. ובכל זאת, מכיון שראובן הוציא מפיו דברים אלו, והכלל הוא כי דיבור היוצא מפיו של אדם גדול מתממש לבסוף (בדרך זו או אחרת) – הרי גם כאן דבריו של ראובן התקיימו שנים רבות לאחר מכן, כאשר דתן ואבירם – שהיו מבני בניו של ראובן – מתו בצורה כואבת במיוחד (נבלעו באדמה). וגם כאן הדברים רמוזים בגימטריא: המלים "את שנֵי" שווים בערכם המספרי למלים: אֵילו דתן ואבירם (בהפרש של אחד, שמקובל כי לא מתחשבים בו בגימטריאות כאלו).

6 מילים שמתחילות באות א

במהלך העלילה שבה יוסף מביא את אחיו למצב של קושי ומשבר, אנו מוצאים אותם מפשפשים במעשיהם וחוזרים בתשובה - כך מספרת התורה: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (=הכוונה כמובן לזה שמכרו את יוסף), על כן באה אלינו הצרה הזאת"14 .

בספר 'שני לוחות הברית' לומד מכאן מסר לכל אחד: "כך ינהוג האדם לפרט חטאיו תמיד בפני קונו, ויבכה ויתחנן ויתאבל. וזהו לשון 'אבל אשמים אנחנו' – אבל לשון אבילות, כי על זה בכינו ומתאבלין אנחנו".

המסר הזה, מדגיש ב'שני לוחות הברית', הוא אקטואלי תמיד, כי היצר הרע לא שוקט על שמריו... זהו הרמז במלים: איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו, שיש בהן תופעה נדריה: כל ששת המלים מתחילות באות אל"ף, ויש כאן רמז לששת אלפי השנים שבהם העולם קיים, שבהם המסר הזה צריך ללוות אותנו (כידוע, חז"ל אמרו15 כי העולם הזה אמור להתקיים – במתכונתו הנוכחית - ששת אלפי שנה מאז בריאתו, ולאחר מכן ייפתח עידן חדש, שונה ומקודש).

החזרה בתשובה נרמזת בפסוק נוסף בפרשה16 : "כי לולא התמהמהנו, כי עתה שבנו זה פעמיים". הפירוש הפשוט הוא – לוּ לא היינו מתמהמהים ומתעכבים, כבר היינו יכולים ללכת ולחזור פעמיים וחוסכים בכך צער מיותר;

בשם הבעל-שם-טוב נמסר17 פירוש הדורש פסוק זה על התשובה של הימים הנוראים: "לולא" אותיות "אלול", ו"לולא התמהמהנו" – אם אדם מתמהמה ומאריך כראוי בחשבון הנפש של חודש אלול (החודש שמהווה הכנה לימים הנוראים), כלומר: הוא עושה זאת במתינות ולא במהירות וחפזון, או אז "שבנו זה פעמיים": הוא יצליח לחזור בתשובה נכונה בשני הימים הנוראים, גם בראש-השנה וגם ביום-הכפורים.

[בשם הצדיק רבי שלום מבלז נמסרה דרשה נוספת על הפסוק: "לולא התמהמהנו" – מי שבחודש אלול התמהמה והתעכב ולא ניצל את הזמן, לא צריך להתייאש, כי יש לו עוד הזדמנות, "כי עתה שבנו זה פעמיים": הוא יכול להשלים זאת בחודש אדר, שהוא החודש ה-12 למנין החדשים העברי (שמתחיל בניסן). זהו הרמז במלה "זה" ששווה 12. ולמה "פעמיים"? כי בשנה מעוברת יש לנו שני חודשי אדר – אדר א ואדר ב].