בס"ד. שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. בנוגע לענין התשובה שבעשרת ימי תשובה – הנה בכללות ובמושכל ראשון הרי זה קשור עם תנועה של מרירות.

ובהקדמה:

יש תשובה נעלית כפי שהיא בשלימותה – כמדובר לעיל1 ע"פ דברי רבינו הזקן2 – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"3.

והענין בזה:

כל נשמה, ככל שתגדל מעלתה – כיון שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא4 ונתלבשה בגוף (ע"י ה"ממוצע" דנפש הבהמית), הרי זה פועל בה שאינה עומדת באותה קדושה, זכות ובהירות כפי שהיתה קודם ירידתה למטה. וכדברי רבינו הזקן5 שאפילו "צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' .. בטרם ירידתו לעוה"ז כו'", כיון שהעולם ו"הגוף אינו יכול לסבול".

וזהו הטעם הפנימי והרוחני על מארז"ל6 "על כרחך אתה חי", כי, אע"פ שהנשמה יודעת כמה ענינים במעלת עוה"ז, הרי מצד זה גופא שזוהי ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, יש צורך ב"על כרחך" כדי לקיים גזירת הקב"ה.

ולכן נקראת יציאת הנשמה מן הגוף (אצל אלו שחייהם היו ע"פ התורה ומצוותי') בשם עלי' – כמו ביום ה"יאָרצייט" מידי שנה בשנה, שהנשמה עולה לעולם עליון יותר, וכן אפילו מיד בהתחלת היציאה מן העולם – כיון שזהו עוה"ז הגשמי שהוא "התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו" (כדברי רבינו הזקן7 ), הרי מובן, שכאשר יוצאים ממנו, באים לעולם נעלה יותר.

ועפ"ז מובן שגם אצל צדיק שייך ענין התשובה כפי שהיא בשלימותה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – שגם בהיותה למטה מלובשת בגוף [שהרי יש צורך בנשמה בגוף דוקא וחיים ארוכים וטובים, כדי למלא שליחותו של הקב"ה בעולם, כיון שהתורה "לא בשמים היא"8, אלא ניתנה בארץ דוקא], הנה ע"י התשובה ולאח"ז ע"י מעשים טובים9, תהי' זכה ובהירה וקדושה יותר, ובאופן שהגוף לא יפריע – ואפילו לא יעלים ויסתיר – להתאחדותה של הנשמה עם אלקות ("תשוב אל האלקים"), שזהו תכלית השלימות בטוב גופא שיכול להיות אצל נברא, שמתאחד (ע"י "אורייתא") עם קוב"ה באופן ש"כולא חד"10.

אמנם, תשובה נעלית כזו, שייכת לאלו שהם במדריגת צדיקים, שעליהם אמרו11 "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים";

ואילו "מדת כל אדם" ש"אחרי' כל אדם ימשוך" היא "מדת הבינוני" (כמבואר בתניא12 ), והרי אצל בינוני הסדר הוא שנופלים לו מחשבות הפכיות מרצון העליון, אלא שע"י עבודתו במלחמה נגד היצה"ר הרי הוא דוחה אותם מיד, אבל, עצם העובדה שיכולה ליפול לו מחשבה הפכית, מורה שאינו במעמד ומצב שהנפש האלקית היא המושלת ושולטת בו, אלא יש גם נפש הבהמית, "ולאום מלאום יאמץ"13, כך, שלרגע לפחות גוברת הנפש הבהמית ומפילה לו מחשבה הפכית.

ולכן, בנוגע לרובא דעלמא שאינם במדריגת צדיקים (צדיק אמיתי, כמבואר בתניא14 ), יש צורך בתשובה שהיא פחותה בדרגא וקודמת לתשובה הנעלית ד"הרוח תשוב אל האלקים" – לא רק על ענין הישות שמצד ירידת הנשמה למטה להיות "דבר בפני עצמו"15, אלא גם על פגם וחסרון לרגע, שיכולה להיות מציאות שתיפול לו מחשבה ורצון בלתי מתאימים לרצון הבורא.

כי באמת, אילו הי' היהודי כפי שהוא ע"פ טבעו, שנפשו האלקית היא "חלק אלקה ממעל ממש"16 – לא הי' שייך אפילו לרגע שתיפול לו מחשבה, ועאכו"כ רצון ותאוה, שהם היפך טבע הנפש האלקית.

וכפי שמצינו לדינא אפילו בנוגע לבהמה כפשוטה, שאם היא קופצת לאש, פטורים מכמה ענינים על שמירתה17, כיון שקפיצתה לאש מוכיחה שהיא בהמה לא נורמלית!

ועאכו"כ בנוגע לנפש האלקית, שמצד טבעה אינה קופצת ל"אש" – שזהו כל ענין שאינו רצון הבורא, שמפריד אותה מדביקותה באלקים חיים, היפך המעמד ומצב ד"אתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום"18.

ולכן צריכה להיות אצלו התשובה על שירד ממדריגתו – שהנפש האלקית היא רק א' משני שופטים19, ולכן יכול גם השופט השני, שמצד השמאל, לזרוק מחשבה בלתי-רצוי', כיון שיש לו אותה שייכות אליו כמו שיש לשופט שמצד הימין, היצר-טוב.

ותשובה זו היא פחותה שלא בערך לגבי התשובה ד"הרוח תשוב אל האלקים"; לא "דרגות" בתשובה, אלא פחיתות שלא בערך – שהרי החילוק הוא אם הנהגתו היא ע"פ טבעו של יהודי, או היפך הטבע, מצד נפש הבהמית והגוף והעלם והסתר העולם.

ומובן, שענין התשובה כפי שהוא במדריגה זו, קשור עם תנועה של מרירות, ועד למרירות עצומה, כי, כשמתבונן ש"נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי"20, ואעפ"כ נמצא במעמד ומצב שעשה ענין בלתי-רצוי, בפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, בה בשעה ש"אתה משמרה בקרבי" – אזי בא לידי מרירות עצומה שאין למעלה הימנה.

ב. אבל אעפ"כ, ביחד עם תנועת המרירות שבתשובה, מעוררת התשובה גם תנועה של שמחה, ואדרבה, שמחה גדולה ביותר:

בנוגע לעבודה דקיום המצוות – בכל מצוה ומצוה שבתורה – ישנו החיוב שעבודה זו צריכה להיות מתוך שמחה וטוב לבב, וכמ"ש הרמב"ם בספרו יד החזקה (ספר של פסקי דינים לכל אחד ואחת מישראל) בסוף הל' לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא", כפי שלמדים מזה ש"המלך דוד מפזז ומכרכר ("בכל עוז"21 ) לפני ה'"22.

ואם חסרה אצלו שמחה בשעת קיום המצוות – מובן מדברי הרמב"ם שחסרה אצלו הכרת החשיבות לציווי הקב"ה ומילוי רצונו.

והגע עצמך:

ניתנה לו אפשרות לקיים ציוויו של הקב"ה, בהיותו במעמדו ומצבו, אשר, אפילו אילו הי' תכלית השלימות שבנבראים, הרי עדיין אין ערוך נברא לבורא, ועאכו"כ אם עדיין חסר אצלו בשלימות הנבראים, וכאמור לעיל (ס"א) שרובא דעלמא הם במדריגת בינונים, ולא במדריגת צדיקים אמיתיים, ואעפ"כ, יש לו אפשרות לקיים ציווי הבורא, ולגרום עי"ז נחת-רוח להקב"ה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"23.

וכיון שאצל הקב"ה לא שייך לחלק בין הנח"ר שלו לכל שאר עניניו, הרי ע"י הנח"ר פועלים את כל הענינים אצל הקב"ה, עד להמשכת ברכה והצלחה למקיים המצוה ולכל אלו הקשורים עמו.

ובכן: אם רק מתבונן בזה אפילו שעה קלה – צריך להיות בשמחה עצומה!

ואם חסר אצלו בשמחה – סימן שלא התבונן בזה, והרי זה גופא הו"ע של קלות ראש: היתכן שיש לו ציווי ממלך מלכי המלכים הקב"ה, ואילו הוא לא מוצא לנכון להתבונן בגודל הענין שביכלתו לקיים את הציווי; ועאכו"כ אם התבונן בזה, וההתבוננות לא פעלה עליו ("עס האָט אים ניט דערנומען") שתהי' אצלו שמחה בפועל!

ואם בקיום כל מצוה ומצוה צריכה להיות שמחה גדולה ביותר – הרי מובן עד כמה צ"ל גודל השמחה בקיום מצות התשובה, שיש בה עילוי על שאר המצוות, שביכלתה לתקן את החסרון והפגם בקיום המצוות24 :

בכל שאר המצוות – מצוה אחת אינה יכולה לתקן מצוה אחרת.

ואע"פ ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"25, וידוע הביאור26 שזהו לפי שבמצוה שעוסק בה יש "מעין" המצוה שנפטר ממנה, אעפ"כ, לא שייך לומר שכאשר החסיר קיום מצוה אחת, יוכל למלא את החסרון ע"י קיום מצוה אחרת. – בקיום מצוה זו יש לו מלכתחילה מעין המצוה החסרה, אבל אין כאן מילוי החסרון של המצוה.

אך יש מצוה אחת ויחידה שכל ענינה ועיקר ענינה הוא למלא חסרונות ופגמים של שאר המצוות – שזוהי מצות התשובה, שכל ענינה שאם היו "זדונות" רח"ל, הנה ע"י תשובה מיראה יעשה מהם "שגגות", שגם ענין זה הוא תיקון שלא בערך, ועאכו"כ כשבא לתשובה מאהבה, שאז "זדונות נעשו לו כזכיות" (כדברי הגמרא במסכת יומא27 ), כך, שמהפך ממהות למהות: תמורת "זדונות" – נעשה (לא רק "שגגות", אלא) "זכיות"!

וכיון שעיקר ענין ותכונת התשובה היא למלא חסרונות, ויתירה מזה, להפוך עבירה למצוה – הרי מובן שבשעה שמקיים מצות התשובה, הנה למרות שמסטרא חדא יש לו מרירות עצומה על המעשים הבלתי-רצויים או על היותו במעמד ומצב שלא כדבעי, יש לו בה בעת גם שמחה עצומה יותר מהשמחה של כל המצוות כולם ושקולה כנגדם, כיון שזוהי מצוה שיכולה לפעול מילוי הפגמים והחסרונות של כל המצוות.

ג. ועוד ענין בתשובה, וממילא גם בשמחה:

נוסף לכך שהתשובה ממלאת את החסרונות של כל המצוות, ולכן גם השמחה היא כנגד שמחת כל המצוות, ישנו ענין בתשובה שהוא נעלה יותר שלא בערך לגבי שאר המצוות – כמובן ממארז"ל28 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", כיון שע"י התשובה מגיעים למעלה יותר ממה שמגיעים ע"י מעשה המצוות, שזוהי עבודת הצדיקים.

וענין זה הוא למעלה יותר מדרגת הנשמה קודם שירדה למטה, שנפעל ע"י ירידתה למטה:

כאשר הנשמה היא למעלה, "חצובה תחת כסא הכבוד"29 – הרי לא שייך אצלה ענין בלתי-רצוי; בהיותה למעלה הרי היא במעמד ומצב כפי שאמר אליהו הנביא: "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו"30, וכן הוא בנוגע לנשמת כל איש ישראל, שקודם ירידתה למטה "הוה קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא"31.

ובכללות – הרי זה מעמד ומצב של צדיקים גמורים, שלא שייך אצלם מציאות של עבירה, אפילו לא דקות של עבירה.

והעלי' שנעשית ע"י ירידת הנשמה למטה היא – שמגעת לדרגת בעלי-תשובה, שהיא למעלה שלא בערך לדרגתה הקודמת, שהרי "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו".

ולכן, למרות שכללות הירידה למטה היא באופן ש"על כרחך אתה חי", הרי זה חדור גם עם שמחה עצומה – לכל לראש על הזכות לקבל שליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים32, שזוהי עיקר השמחה שיכולים למלא את רצון הקב"ה, וביחד עם זה33, כיון ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'"34, ניתוסף גם בנשמה עצמה עילוי שלא בערך, שמגעת למעמד ומצב של בעלי תשובה.

ומכל זה מובן, שאע"פ שכללות ענינם של עשרת ימי תשובה הוא – כשמם – ענין התשובה, שהתשובה מעוררת תנועה של מרירות, אין זו סתירה לכך שביחד עם זה חדורים בשמחה גדולה ביותר, בגלל שהקב"ה נתן לבנ"י כח להפוך זדונות לשגגות ואח"כ לזכיות, ולזכות לדרגת בעלי תשובה שלמעלה אפילו מדרגת צדיקים גמורים.

ד. ונוסף על האמור לעיל בנוגע לתנועת התשובה שהיא באופן של מרירות עצומה ביחד עם שמחה גדולה ביותר בבת אחת, שענין זה הוא בכל שנה ושנה – ישנו עילוי מיוחד בקביעות שנה זו:

דובר בהתוועדות הקודמת35 שקביעות שנה זו היא באופן שהתחלתה בשלשה ימים רצופים – שני ימי ר"ה ויום השבת שאחריהם, בלי הפסק – שעם היותם בכלל (והתחלת) עשרת ימי תשובה, פוסק הקב"ה בתורתו שאסור להזכיר בהם ענין של חטא ועון ופשע36,

והיינו, שיש בכח פס"ד התורה לפעול שענין התשובה – אפילו בדרגא הפחותה, אצל מי שאוחז בדרגת הבינוני או למטה מזה – להתעלות ממעמדו ומצבו ולהגיע לדרגת בעלי תשובה, יוכל להיות בימים אלו ללא הזכרת חטא ועון ופשע, והיינו, שאינו מתעסק בתיקון באופן של התלבשות ("ליגן אין דעם"), באופן ישיר, אלא התיקון הוא באופן מקיף (שהרי באופן ישיר אסור להזכיר עון ופשע, ואפילו לא ענין של חטא).

כח זה ניתן אמנם בכל שנה, שהרי התחלת עשי"ת בכל שנה היא בשני ימי ר"ה, אבל, שני ימים אינם נחשבים ל"חזקה" בנוגע לכל הענינים; וזוהי המעלה בקביעות שנה זו, שבה ניתן כח זה במשך שלשה ימים, ו"בתלת זימני הוי חזקה"37 לכל הדעות ובכל הענינים.

ונמצא, שקביעות שנה זו מהוה זכרון והתעוררות ותוספת כח – למהר ולהרבות ולהעמיק יותר את פעולת התשובה מתוך תנועה של שמחה (ביחד עם מרירות), ובאופן שעיקר העבודה תהי' להרבות בטוב.

וכיון שאפילו מעט אור דוחה הרבה חושך38, ועאכו"כ שהרבה אור דוחה מעט חושך – הרי יש נתינת כח שהעבודה להרבות באור (שזהו אופן העבודה דשני ימי ר"ה ושבת שובה) תדחה ותגרש את החושך, שבלאה"כ הי' אצלו במיעוט באיכות – שהרי אצל בנ"י "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון"39, וכיון ש"כלי מלא אינו מחזיק"40, לא נשאר מקום שיוכל לדחוק ולהכניס ("אַריינשפּאַרן") ענין בלתי-רצוי, להיותו מלא בדברים טובים ("מצוות") כרימון, כך, שהענינים הבלתי- רצויים "נדבקו" רק מבחוץ; וגם בכמות, הרי הרהור תשובה מהפך אותו להיות צדיק גמור, כפס"ד הגמרא בקידושין41.

ה. וע"פ האמור שגם בעשי"ת שהעבודה היא בענין התשובה מתוך מרירות, הנה ביחד עם זה יש גם שמחה גדולה – הרי זה מקשר את עשרת ימי תשובה עם "זמן שמחתנו":

לכאורה הרי הם ענינים הפכיים: זה ענין של מרירות, וזה ענין של שמחה.

אבל אעפ"כ, ידוע הענין ד"בכסה ליום חגינו"42, שהענינים שהם באופן של "כסה" בר"ה, באים בגילוי "ליום חגינו", ב"זמן שמחתנו"43.

וכמו שהוא בגשמיות העולם, שבר"ה הלבנה היא בהעלם, שהרי זה עתה (בר"ח) נעשה מולד הלבנה (אחרי שהיתה תחילה בהעלם לגמרי) באופן של נקודה בלבד, וקימעא קימעא הולכת הלבנה וגדלה, עד שבחמשה עשר בחודש, "ליום חגינו", "קיימא סיהרא באשלמותא"44, ועד"ז בנוגע לבנ"י, ש"מונין ללבנה"45, כיון ש"דומין ללבנה"46 ו"עתידין להתחדש כמותה"47. ומזה מובן, שכל הענינים שהם בהתגלות "ליום חגינו", בחמשה עשר בחודש, נפעלו "בכסה", בר"ה.

והרי אין זה באופן שמדלגים על הימים שבינתיים, בין ר"ה לט"ו בחודש, אלא מיום ליום הולך ונתמעט ה"כסה", והולך וניתוסף הגילוי – כמו בנוגע ללבנה, שבר"ה היא "בכסה", ומיום ליום הולכת וגדלה, עד שבמוצאי יוהכ"פ, בסיום עשי"ת, אזי מנהג ישראל לקדש את הלבנה48.

ומזה מובן גם בנוגע ל"זמן שמחתנו", שאף שהתחלתו בגלוי מן התורה היא בחמשה עשר בחודש השביעי – מתחילה כבר בר"ה לא רק ההכנה לזה, אלא גם הענין עצמו (אלא שאין זה במעמד ומצב של מצוה מן התורה), והולך ומתרבה בכל יום ויום, כשם שבכל יום ויום נתגדל באורה של הלבנה, ובאורם של ישראל, כיון שבכל יום ניתוסף בלימוד התורה וקיום המצוות בכלל, ובפרט קיום מצות התשובה, שזוהי מצות עשרת ימי תשובה, ועד לתכלית השלימות ביוהכ"פ49.

ו. כל האמור לעיל (אודות הקשר של עשי"ת עם "זמן שמחתנו") הרי זה בתור הקדמה לסיום מסכתא – כרגיל להתחיל בזה,

וכיון שבשנה שעברה נערך סיום על מסכתא יומא50, הקשורה עם יוהכ"פ (ועד שבכמה ראשונים נקראת המסכתא בשם "יום הכיפורים"51 ) – ייערך עתה הסיום, "הדרן", על מסכת סוכה, הקשורה עם זמן שמחתנו.

וע"פ האמור – הרי זה דבר בעתו, נוסף על כללות ההלכה ששלושים יום לפני החג (ועאכו"כ שבועיים לפני החג (כדעת רשב"ג), ועאכו"כ כשנשאר פחות משבועיים) הרי זה הזמן ללימוד הלכות החג52, שניתנו בתושב"כ ובאו בביאור בתושבע"פ במסכתא שנקראת על שם החג: מסכתא סוכה.

ומסכתא זו מסתיימת בענין שלכאורה הוא היפך כללות הענין של מסכתא סוכה, כדלקמן.

ז. סיום מסכתא סוכה הוא בסיפור אודות משמרת בילגה – א' מכ"ד משמרות (משפחות) שנחלקו הכהנים, שלכל א' הי' זמן קבוע בשנה שבו שימשה בעבודת הכהנים בביהמ"ק – שנחלקה משאר המשמרות שלא לטובה, בצד ההפכי, בגלל הנהגה בלתי-רצוי', ולכן נחלקה משאר המשמרות בג' ענינים: "חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה".

ובסיבת הדבר – הובאו בגמרא ב' טעמים: טעם אחד – בקיצור נמרץ, וטעם שני – באריכות, פלפול ושקו"ט. והרי ישנו כלל53 שכאשר מצינו בש"ס שקו"ט אליבא דחד מ"ד, הרי זו הוכחה שהלכה כמותו, שהרי לא היו מפלפלים בדבריו אם "אינם משנה" ואין הדין כמותו (מלבד במקרים היוצאים מן הכלל, אבל בדרך כלל, כשאין טעם להכריח שזהו היפך הפס"ד, אזי ההוכחה לידע איזה מב' הדעות קרובה להיות הלכה כמותה – כשמוצאים בגמרא פלפול ושקו"ט בנוגע לדעה זו).

ובכן:

טעם אחד54 – לפי שהיתה "משמרתו (של בילגה) שוהה לבוא, ונכנס ישבב אחיו עמו ושימש תחתיו", והיינו, שהכהנים של משמרת בילגה לא הי' זריזים, ונתעצלו בעבודת המקדש, ולכן קנסו משמרת זו.

וטעם שני55 – "מעשה במרים בת בילגה (ממשמר בילגה היתה, וכן שמה) שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל (בימי מתתיהו בן יוחנן), היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס (זאב בלשון יווני, שהרי המזבח נמשל לזאב56 ), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל (ע"י הקרבנות שמקריבין עליו57 ), ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק [והיינו, שישנה מציאותו של המזבח בשלימותו, שהרי "היתה מבעטת .. ע"ג המזבח", ואעפ"כ, בשעה שישראל זקוקים להגנה מפני היוונים, "בעת צרתם"58, אין המזבח מסייע להם, אלא היוונים מושלים על ישראל ועל ביהמ"ק]. וכששמעו חכמים בדבר (לאחר שגברה יד בית חשמונאי), קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה".

ובנוגע לטעם זה – יש שקו"ט בגמרא:

"למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתי' קנסינן לי' לדידי' (אפילו לאבוה מי הוה לן למיקנסי'), אמר אביי, אין, כדאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימי'" (משל הדיוט הוא, מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע, אף זו, אם לא שמעה מאבי' שהי' מבזה את העבודה, לא אמרה כן).

והגמרא מוסיפה לשאול: "ומשום אבוה .. קנסינן לכולה משמרה, אמר אביי, אוי לרשע אוי לשכינו", שלכן נענש גם "שכינו" של אותו אב שנערה זו חזרה על הנהגתו – המשמרת כולה.

ו"כדי לסיים בדבר טוב" (כמבואר במפרשים57) – מסיימת הגמרא: "טוב לצדיק טוב לשכינו", וכפירוש רש"י: "דמדה טובה מרובה"59.

ח. ובכן, סיום המסכתא אודות הקנס של משמרת בילגה בגלל הנהגת מרים בת בילגה – הוא לכאורה היפך תוכן ענינה של מסכת סוכה:

ענינה של סוכה הוא – כמבואר בתחילת המסכתא: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה", ומבואר בגמרא: "מנא הני מילי .. דאמר קרא60 למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא".

כלומר: ענינה של מצות סוכה הוא – שאע"פ שכבר עברו כו"כ דורות מאז ש"בסוכות הושבתי" (שהרי מאורע זה הי' "בהוציאי אותם מארץ מצרים"60), הנה בבוא הזמן דסוכות, צריך לזכור ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל",

וזכרון זה צריך להיות באופן של ידיעה ("למען ידעו גו'"), כפי שמפרש רבינו הזקן61 "שמקשר דעתו כו' ויתקע מחשבתו בחוזק", ולא מספיק שישאר בידיעתו, אפילו ידיעה עמוקה, אלא צריך להתבטא בענין של מעשה בפועל – "שיהי' אוכל ושותה ודר בסוכה כו'"62, היינו, שכל פרטי עניניו, אכילתו ושתייתו וכו' (כל פרטי הענינים שמונה הרמב"ם בהל' דעות63 שבהם "החכם ניכר"), צריכים להיות חדורים בזכרון וידיעה ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל", ועד שאפילו השינה – שאז לא שייך לכאורה ענין של שכל וידיעה והרגשה – צריכה להיות בסוכה64.

ובכן: מצד ענינה של מצות סוכה – היתה נערה זו (מרים בת בילגה) צריכה לזכור ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", אחרי שבנ"י היו כו"כ שנים בשעבוד מצרים בעבודת פרך כו'.

יתירה מזה: נערה זו היתה בעת מלחמת יון, שהיתה בזמן בית שני, וממילא ידעה שבמשך שבעים שנה הי' ביהמ"ק חרב, ואעפ"כ, גם בזמן החורבן, וגם באותה שנה שהיוונים כבשו את ארץ ישראל (גם קודם נס חנוכה), היו בנ"י חייבים במצות סוכה, בגלל ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", והיינו, שזוכרים את נסי הקב"ה, ולא רק בתור זכרון לימים שעברו, אלא באופן שגם עכשיו יש אצלם ענין של מעשה בפועל – ישיבה בסוכה, אכילה ושינה בסוכה – בתור הכרת תודה.

וא"כ, אילו היתה נערה זו זוכרת ומתבוננת בענינו של חג הסוכות, לא הי' מקום לטענתה "עד מתי כו' ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק" – שהרי גם אחרי שעבוד מצרים היו נסים כו', וכן אחרי חורבן ביהמ"ק נבנה בית שני (כפי שיודעת בעצמה, שהרי מאורע זה הי' בימי בית שני, אחרי שבאמצע היו שבעים שנה של חורבן), וכמו"כ עתה, בודאי יושיע הקב"ה את בנ"י.

ועפ"ז נמצא, שהסיום של מסכתא סוכה הוא היפך התחלת המסכתא, והיפך כללות ענין הסוכה?!

ואע"פ שסיום המסכתא הוא ב"טוב לצדיק וטוב לשכינו" – הרי (נוסף לכך שסיום זה הוא רק "כדי לסיים בדבר טוב") עדיין צריך לבאר את השייכות של "טוב לצדיק כו'" למצות סוכה או להתחלת מסכתא סוכה, כדי לתקן ולתרץ את הסתירה שבין הסיום הנ"ל (אודות מרים בת בילגה) להתחלת מסכת סוכה.

ט. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע לג' הענינים שנבחרו לבטא את החילוק בין משמרת בילגה (בגלל הנהגה בלתי-רצוי') לשאר המשמרות, ש"חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה" (אף שהיו יכולים למצוא ענינים אחרים) – שיש בזה חילוק בין פירוש רש"י ופירוש המשניות להרמב"ם, וכפי שיתבאר לקמן (סכ"ח) שאין זה רק ב' פירושים שונים (שאין שייכות וגם לא סתירה ביניהם), אלא זהו חילוק עיקרי בכללות השיטה; ועפ"ז תתבאר גם השייכות ונעיצת סוף המסכתא בתחילתה, ותחילתה בסופה.

והעיקר – כהסיום דמסכתא סוכה – "טוב לצדיק וטוב לשכינו":

"צדיק" – קאי על הקב"ה, "צדיקו של עולם"65, שהוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב66.

ו"שכנו" – קאי על כל אחד מישראל שהוא שכנו של הקב"ה, כיון שלכל אחד מישראל יש יצר טוב [ואפילו בינוני שיש לו שני שופטים (כנ"ל ס"א), הנה ה"שכן" שלו הוא היצ"ט], נפש אלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"16 ד"צדיקו של עולם".

וזהו "טוב לצדיק טוב לשכינו" – שהקב"ה (צדיק) ממשיך טוב לכל אחד מישראל (שכנו), שתהי' לו חתימה וגמר חתימה טובה,

ובאופן של רוב טוב – כפי שמסיים רש"י את המסכתא ב"מרובה מדה טובה", ובאופן שנקרא "רוב" ע"פ תורה – "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"67, למעלה ממדידת האדם,

וכל זה יומשך – כמדובר לעיל (ס"ח) בנוגע למצות סוכה – בכל עניני האדם עד לענינים גשמיים כפשוטם, כל עשרת הענינים שמונה הרמב"ם63: "במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו" – שכל ענינים אלו יומשכו מ"טוב לצדיק" ל"שכנו", באופן ש"מרובה מדה טובה", כך, שלמטה מעשרה טפחים תהי' שנה מבורכת בכל הענינים הגשמיים והרוחניים גם יחד, בבני חיי ומזוני, ובכולם – רויחי,

ועד לנקודה הפנימית – שבקרוב ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ונזכה לישב בסוכת עורו של לויתן68.

* * *

י. האמור לעיל (ע"ד השמחה שבענין התשובה) הו"ע הקשור עם כל יום מעשרת ימי תשובה; והמיוחד ביום זה בשבילי – שזהו ה"יאָרצייט" של אמי מורתי.

וענין זה שייך להמדובר לעיל אודות סיום מסכת סוכה, שכל השקו"ט בגמרא היא אליבא דהמ"ד שהטעם שקנסו את משמרת בילגה הוא בגלל "נערה אחת מהם"57 שהתנהגה שלא כדבעי, ובגלל זה קנסו לא רק את אבי' ואמה, אלא נעשה היזק לכל המשמרת כולה – שמזה רואים עד כמה נוגע גם חינוך הבנות69.

ושלא כטעות העולם שבעיקר צריכים להשתדל ("פאַרלייגן זיך") בנוגע לחינוך הבנים, ואילו בנוגע לחינוך הבנות, יכולים לצאת ידי חובה ע"י אמירה אחת או שתים ("אַ וואָרט אָדער צוויי ווערטער") בנוגע להנהגת הבית וכו' – הנה על זה בא הלימוד מסיפור הגמרא הנ"ל, שבו רואים מה אירע בגלל חסרון בהשתדלות בחינוכה של נערה אחת בקטנותה.

יא. ובפרטיות יותר:

מדובר אודות נערה שידעה אודות ענינו של המזבח, שמקריבים עליו קרבנות, ותפקידו לעמוד לישראל בעת צרתם – ככל הידיעות שהיו לה גם ללא השתדלות מיוחדה, בגלל היותה בת כהן.

אלא שהי' חסר בהשתדלות בנוגע לחינוכה של אותה נערה מתוך יראת ה' כדבעי – שלא הבטיחו שתהי' מוכנה להתמודד עם נסיון גדול במעמד ומצב של העלם והסתר:

מדובר אודות זמן של מצור ומצוק – מצד נצחון היוונים שמשלו ושלטו בכל ארץ ישראל, ועד שהיתה להם שליטה גם בביהמ"ק, כדברי הגמרא במסכת שבת70 ש"טמאו כל השמנים שבהיכל"!

ומובן גודל הקושי לעמוד בנסיון ולא להתפעל מההעלם וההסתר – כשרואים שהיוונים כבשו את ביהמ"ק, יחד עם קדש הקדשים, מקום שאפילו למלאכים אסור להכנס בו71, וגם הכהן גדול נכנס לשם רק "אחת בשנה"72, ולעבודה קבועה בלבד, ואילו עכשיו מטיילים ושולטים שם היוונים!

והגע עצמך:

היוונים לא טענו שרצונם להחריב את ביהמ"ק; אדרבה – טענו היוונים לבנ"י: המשיכו להחזיק בביהמ"ק ("געזונטערהייט, האַלט זיך דעם ביהמ"ק"), אבל עליכם להקריב בביהמ"ק "דל"ת אל"ף"73 ; תדליקו את המנורה, אבל, בשמנים טמאים!

והיינו, שאין זה כמו בזמן הרומאים שכבשו את ביהמ"ק ושרפוהו, כך, שביהמ"ק אינו קיים, אלא ביהמ"ק עומד על מכונו, עם קדש הקדשים, ההיכל והעזרה, ושם מטיילים יוונים ומנהלים את ה"עבודה" לפי הנוסח שלהם!

ולכאורה, במעמד ומצב כזה, שנמשך לא שנה אחת ולא שתי שנים כו', ורואים שאין הקב"ה עומד לישראל בעת צרתם – הנה גם כשישנו ענין החינוך, הרי זה נסיון גדול להשאר עם בנ"י, ולא להצטרף ליוונים!...

יב. וחסרון זה בהשתדלות בחינוך כדבעי – השפיע והשאיר כתם לא רק על בית אבי' ואמה, אלא גם על כל המשמרת כולה (מטעם "אוי לרשע ואוי לשכינו"), ש"חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה" – אע"פ שעבודת כ"ד משמרות כהונה בביהמ"ק היתה נעשית ע"י זכרים, ולא ע"י בנות (ורק בנוגע לאכילת קדשים יש קדשים שנאכלים גם "לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם"74 ).

ופלא גדול יותר – שענין זה נקבע לא רק בדור ההוא, אלא על כל הדורות כולם, עד שיבנה ביהמ"ק השלישי ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד75 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

והענין בזה:

לכאורה אינו מובן: אפילו אם מטעם "אוי לרשע ואוי לשכינו" שייך הדבר לכל המשמרת – מהי אשמתה של משמרה זו בדור שלאח"ז?!

הרמב"ם בפירוש המשניות מבאר אמנם ש"קבעו זה לדורות משום והנשארים76 ישמעו וייראו", אבל, כיון שמדובר בעונש שיש בו בזיון, אין מקום לומר שיבזו משמרת שלימה "משום והנשארים ישמעו וייראו" בלבד, אם לא היתה לה איזו שייכות ונגיעה בזה.

ויש לומר הפירוש הפנימי בזה – שהחסרון בחינוך של אותה נערה נקבע לכל הדורות כולם, היינו, שרישומו ניכר דור אחר דור, ולכן "הנשארים ישמעו וייראו", שכל הדור, כל המשמרת, ועאכו"כ כל המשפחה, יתמסרו להבטיח שהחינוך של נערה זו יהי' כדבעי.

יג. והנה, גם הסיפורים שבתורה הם חלק מ"תורה" מלשון הוראה77, ולא סתם סיפור יפה, שהי' מספיק לאמרו בקיצור, ומבלי לעשותו חלק מתורה שבע"פ, שעל זה פוסק הרמב"ם78 ש"האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה" (גם אם אומר על ענין אחד בפירוש דתושבע"פ שלא ניתן למשה מסיני).

ועד"ז בנוגע לסיפור הנ"ל – שמזה למדים הוראה לכל הדורות עד כמה צריך להשקיע כחות בנוגע לחינוך של בן ישראל ובת ישראל, שכאו"א מהם הוא בן כהן ובת כהן, שכן, אע"פ שבין בנ"י גופא יש חילוק בין כהנים לוים וישראלים, הרי בערך לאומות העולם נחשב כל אחד מישראל לכהן, כמ"ש בפ' יתרו79 "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

וענין זה נוגע לא רק לילד עצמו, שילך בדרך תורתנו "תורת חיים", אלא זה נוגע להוריו ולכל משפחתו, לכל השכונה ("לשכינו"), לכל הדור, וגם לכל הדורות כולם – כפי שרואים בסיפור הנ"ל את התוצאה של החסרון בענין החינוך בנוגע לכל הדורות, והיינו, שחינוך בן ובת ישראל הו"ע שנוגע לא רק לשעתו, אלא לכל הדורות כולם, וכמשל נטיעת הגרעין80, שע"י נטיעה אחת שלא כדבעי, נעשה היזק רח"ל לכל הדורות כולם, וע"י התיקון בגרעין, נעשה תיקון לכל הדורות כולם.

יד. ומרובה מדה טובה מהמדה ההפכית59:

כאשר מתמסרים לחינוך בני ובנות ישראל מתוך השתדלות ויגיעה גדולה עד לענין של מסירת נפש – אזי פועלים את הענין שאמרה חנה בשירתה: "עקרה ילדה שבעה"81, כמבואר במפרשים82 ש"מה שאמר שבעה אינו דוקא .. (אלא) דרך הכתוב כשירצה לומר רבים יאמר שבע",

וכן הענין ד"רבת בנים אומללה"81 – כמדובר פעם83 בארוכה שלכאורה אינו מובן: היתכן שחנה אומרת בשירתה להקב"ה "רבת בנים אומללה", הרי מצינו אפילו בנוגע למצריים, שכאשר "מעשה ידי טובעין בים", לא מניח הקב"ה למלאכים לומר שירה84, ואילו כאן אומרת חנה שירה להקב"ה על זה ש"רבת בנים אומללה"?! – אך הפירוש בזה, שבני פנינה ("רבת בנים") שנתחנכו על ידה באופן ש"כעסתה צרתה גם כעס"85 (כמבואר בארוכה בסיפור הדברים86 ), נכרתו ("אומללה" מלשון כריתה87 ) מאופן החינוך של פנינה, והצטרפו לבני חנה (ה"עקרה" ש"ילדה שבעה"), היינו, שגם הם נעשו הילדים של חנה, שמקבלים חינוך באופן ש"עלץ לבי בה' .. אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה"88, ועד ש"וירם קרן משיחו"89, שזהו הנצחון של הקב"ה בעניני עוה"ז, ועאכו"כ בענינים רוחניים.

והיינו, שע"י ההשתדלות בענין החינוך פועלים גם על אלו שהתחנכו עד עתה באופן בלתי-רצוי – לכרות אותם מהחינוך הבלתי- רצוי, ולצרף אותם אל בנ"י הראויים לשמם, שכל אחד מהם נקרא בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה.

וכך מעמידים "זרע ברך הוי'"90, ויוצאים לקבל פני משיח צדקנו – אחרי ש"יכלו כל נשמות שבגוף", "נשמות שבאותו אוצר ששמו גוף"91 – עם מחנות וצבאות ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"92, ומעמידים כל הענינים על תילם, החל מירושלים עיר הקודש, וכל ארץ ישראל, וכדברי חז"ל93 "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

* * *

טו. בסיפור הנ"ל רואים עד כמה קשורים בנ"י זה עם זה – שהרי הנהגתה של נערה אחת מישראל יכולה להשפיע על כל משפחתה, על כל המשמרת, ועל כל הדורות הבאים כולם.

כלומר: אף שמדובר אודות הנהגה של אדם יחידי, ובזה גופא – "נערה אחת"57, והיינו, שאינה נקראת בשם "אשה", "מטרוניתא" וכיו"ב בשאר התוארים, אלא בשם "נערה", שאינו מורה על גדלות בחכמה ושכל אפילו כפשוטם, ומדובר אודות מאורע שאירע בזמן שהיתה כבר על דעת עצמה – אחר הנישואין, שכן הוא ע"פ דין, שאשה אחר נישואי' יוצאת מרשות האב ונכנסת לרשות בעלה, ועאכו"כ בנדו"ד, ש"נשאת לסרדיוט", גוי, הרי בודאי לא היתה ברשות אבי' – הנה גם אז היתה יכולה להיות הנהגתה באופן אחר, אילו אבי' ואמה היו מחנכים אותה באופן אחר; והחסרון בחינוכה, פגע במשפחתה, בכל המשמרת ובכל הדורות הבאים.

ולכן, אין מקום לחשוב, שלהיותו גדול בישראל, איך יכולה לפגוע בו הנהגת פלוני בן פלוני, או בנו של פלוני בן פלוני – שהרי בית המקדש והמזבח (שסבל מהנהגתה של אותה נערה ש"היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח") הם עבור כל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"94, מגדולים עד קטנים, ומאחדים את כולם, שכן, ענינו של המזבח ש"מזיח ומזין וכו'" (כדברי הגמרא במסכת כתובות95 ), נוגע לקטנים כמו לגדולים, ובין הקרבנות שהקריבו עליו [לא רק בתור נדבה, אלא בתור חיוב – כמבואר במפרשים57 שזו היתה כוונתה של נערה זו באמרה שהמזבח "מכלה ממונן של ישראל"] הי' קרבן התמיד שחיובו פעמיים בכל יום, "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"96, ועל ידו הי' יוצא ידי חובתו גם הכה"ג שהי' לו חלק בו97, יחד עם כל בנ"י, מגדול וזקן שבע ימים עד לתינוק בן יומו.

טז. ומכאן באים לקישור למסכתא סוכה – כיון שבמצות סוכה מודגש ענין הנ"ל כפי שהוא ב"מדה טובה":

גם בנוגע לכל איש פרטי – חלוקה מצות סוכה מכל שאר המצוות, כמו לבישת טלית, שעוטפת ראשו ורובו של האדם; מצות שעטנז – שהיא בנוגע ללבושים של חלק מסויים בגוף; וכן מצות מזוזה או הציווי "לא תחרוש בשור ובחמור"98 – הרי הם קשורים עם חלק מסויים של נכסי האדם. ואלו מצות סוכה – מקיפה את האיש הישראלי מראשו ועד רגליו, יחד עם לבושיו, ועד שגם אכילתו ושתייתו וכל עניניו נעשים בסוכה (כנ"ל ס"ח), כך, שמצות סוכה, כשמתקיימת כדבעי, מקיפה את האדם בכל עניניו99.

ועוד ענין מיוחד במצות סוכה בנוגע לכלל ישראל – כדאיתא בגמרא100 "כתיב101 כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", היינו, שמצות סוכה מקיפה ומאחדת את כל בנ"י, מהפחות שבפחותים עד לגדול שבגדולים.

בנוגע לתפילין, למשל, לא שייך שכל בנ"י יניחו אותו זוג תפילין, שהרי התפילין צ"ל מתאימים למדת הראש של כל אחד. וכן טלית, יכולה להקיף גוף אחד, ולא שנים או שלשה או ששה גופים; ואילו בנוגע למצות סוכה – יכולה להיבנות סוכה כזו שכל בנ"י, מקטנם ועד גדולם, יכנסו לאותה סוכה, ויצאו י"ח מצות סוכה באותה סוכה.

וטעם הדבר – בגלל שכך הי' כאשר "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"60, כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע102 (מדברי הגמרא103 ) ש"הם היו ענני כבודו", והרי לא הי' ענן מיוחד עבור כל אחד או עבור כל שבט בפני עצמו, אלא אותם ענני הכבוד הקיפו את כל מחנה ישראל, מהשבט החשוב ביותר – שבט יהודה, עד לשבט דן שהי' "מאסף לכל המחנות"104, כך, שכל בנ"י, יחד עם נשיהם ובניהם ועבדיהם וכל אשר להם, היו מוקפים באותם ענני הכבוד.

[ולהעיר, שסוכות – ענני כבוד – אלו, לא זו בלבד שהצילו את בנ"י שיצאו ממצרים "לבל יכה בהם שרב ושמש"102, מנחשים ועקרבים וכל שאר הענינים שנימנו במדרשי חז"ל105, אלא עוד זאת, שנשארים להיות מגן על בנ"י בכל הדורות כולם, ובאופן שמימי הסוכות נמשכת ההגנה על כל השנה כולה, כי, כאשר יהודי מקיים מצות סוכה מתוך ידיעה ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – מושיבו הקב"ה בסוכתו בחג הסוכות של שנה זו, על מנת שימשיך להתנהג כן כל השנה כולה, ובאופן שתומשך על כל השנה כולה גם השמחה דחג הסוכות הקשורה עם ברכת ה' – "באספך מגרנך ומיקבך"106, כפשוטם של ענינים – מילוי כל צרכי האדם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"107 (שהרי אין זה ענין של מסחר, שבו יכול לטעון שחכמתו עמדה לו להרויח במסחר, כי אם באופן ש"זורק" גרעין בשדהו או בכרמו, ואח"כ יורד גשם מן השמים, "למטר השמים תשתה מים"108, וצומחים כו"כ שיבלים מחטה או שעורה אחת, וצומח אילן עושה פירות רבים מגרעין אחד80)].

ובגלל שבצאתם ממצרים ישבו כל בנ"י באותם ענני כבוד, באותה סוכה – נקבעה גם מצות סוכה באופן ש"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".

יז. אך עדיין נשאלת השאלה – מהו השכל וההסברה שבזה:

הן אמת שצריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות בגלל שזהו ציווי הבורא, אבל בודאי יש בזה שכל עמוק, שהרי התורה "היא חכמתכם ובינתכם"109. ולכאורה, מהו השכל וההסברה בזה שכל בנ"י, מכהן גדול עד לנערה אחת שנשאת לנכרי, יכולים לישב באותה סוכה – כמו בענני הכבוד, שמיכה שנשא עמו פסל, הי' מוקף באותם ענני הכבוד יחד עם משה ואהרן, נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר, ויחד עם המשכן – בה בשעה שהם הפכים מן הקצה אל הקצה?!

וההסברה בזה – כמוזכר לעיל (ס"ד) דברי הגמרא ש"אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון"39, והיינו, שהענין שבו ממולא איש ישראל, אפילו פושע-ישראל, הרי זה מצוות, ואם יש אצלו עבירה – הרי זה רק מה שנדבק בחיצוניותו110.

וזהו מה שמאחד את כל ישראל בסוכה אחת, באותם ענני הכבוד – שכולם "בנים אתם להוי' אלקיכם"111, ו"אע"פ שחטא ישראל הוא"112.

יח. אמנם, כיון שרצונו של הקב"ה שענין זה לא יהי' בהעלם, אלא יהי' בגלוי ובפועל, לכן, מזמן לזמן נותנים ליהודי נענוע וזעזוע ("אַ טרייסל און אַ שאָקל") – כמו שמנענעים לולב ואתרוג, בגלל ש"קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת לולב" – ואז מתגלה שה"ערבה" עם ה"הדס" ה"לולב" וה"אתרוג" הם כולם "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"113.

קודם הנענועים – הנה האחד הוא "אתרוג" שיש בו טעם ויש בו ריח, והשני הוא "ערבה" שאין בה לא טעם ולא ריח114, ובסגנון האמור לעיל – זה נקרא בשם "כהן גדול", וזו "נערה אחת" מ"משמרת בילגה"; אבל ע"י הנענועים – מסיר הנענוע את כל הענינים שבחיצוניות, ונשארים רק הענינים כפי שהם בפנימיותם, ומתגלה העצם שלהם, שבזה שוים כולם, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

ועל זה מבקש הקב"ה: מהו הצורך בנסיון לנענע אתכם – עשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה!

אמנם איתא בגמרא115 "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב", אבל, הגמרא מספרת זאת כדי שיתפסו בשכלם ("מ'זאָל זיך כאַפּן אויפן שכל") שמוטב שלא יהיו זקוקים לכך, אלא יסתפקו בדברי הגמרא "גדולה כו'", ויציירו לעצמם כאילו הי' הדבר בפועל, ויחזרו למוטב.

ואז תיפול ה"קליפה", וכשיביטו, יראו שכל בנ"י הם "מנורת זהב כולה"116, "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא"117, "ירכה ופרחה מנורה אחת", שזהו"ע ד"מקשה", "שהעליון ירד למטה והתחתון עולה למעלה" ("שע"י המקשה שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה"), "ואז יהי' באמת אחד הירך עם הפרחים"118, ובאופן ד"בהעלותך את הנרות"119, דקאי על "נר ה' נשמת אדם"120 (כפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת121 ), ויתירה מזה, שבנ"י לא מסתפקים בלהאיר בעצמם, אלא פועלים ש"משם אורה יוצאה לעולם"122 ע"י "חלוני שקופים אטומים"123, ועי"ז "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (כדברי הגמרא במסכת שבת124 : "וכי לאורה הוא צריך .. אלא עדות היא כו'"), והיינו, שבנ"י הם אלו שמאירים את חושך העולם ופועלים ש"ה' יהי' .. לאור עולם"125, כיון ש"הלכו גויים לאורך"126.

אלא שבשביל זה יש צורך בשמן טהור – לא כפי שרצו היוונים, אלא באופן שמנצחים את ה"יון" שבכל אחד מישראל שהוא היצה"ר, ואז בודאי מוצאים פך שמן שחתום בחותמו של כהן גדול70, ובו מדליקים את המנורה, ובאורה מאירים את העולם כולו.

יט. אמנם, כאשר הקב"ה רואה שלא מספיק מה שמבואר בספרים – אזי מראה זאת לעיני בשר, עד שאפילו "ראו כל אפסי ארץ"127 :

ישנם כאלו שעד עתה הכריזו שארצות-הברית מוצאת חן בעיניהם יותר מאשר ארץ ישראל, וה"חוקה" ("קאָנסטיטושאָן") של לונדון מוצאת חן בעיניהם יותר מאשר ה"חוקה" של ה"חושן משפט", להבדיל, והכריזו שאין להם שייכות לי"ב שבטים שכבשו את ארץ כנען, אלא יש להם שייכות ל"כנענים" של ארץ כנען, באמרם, שכיבוש וגירוש שבעת האומות ובראשם כנען אינו ע"פ צדק ויושר, ולכן נחלץ ("נעמט ער זיך אָן") לטובת הצדק והיושר ומצטרף גם הוא להיות "כנעני".

ובכן: במה דברים אמורים – קודם שנתנו לו זעזוע ("אַ טרייסל געטאָן"), אבל כשנתנו לו זעזוע, ואמרו לו: שמע! הכוונה היא אליך, הן אם אתה קורא לעצמך בשם "כנעני", והן אם רצונך להשאר בארץ ישראל, ארץ הקודש, ולהשאר בן אברהם יצחק ויעקב,

– שגם יעקב נקרא בשם "ישראל", ועד שמצינו במדרש128 שגם "אברהם נקרא ישראל" ו"יצחק נקרא שמו ישראל", והיינו שגם הם נקראים על שם יעקב, שניתן לו השם "ישראל", ע"ש "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"129, שאינו מתפעל מ"אנשים" שבעולם, ואינו מתפעל אפילו מ"אלקים", מלאכים וכחות הטבע130, בידעו ש"בנים אתם להוי' אלקיכם", שממלאים את שליחותו של הקב"ה –

אזי מתחיל ה"כנעני" לצעוק שהוא הולך להלחם שלא להניח ליורשים של הכנענים להכנס לארץ ישראל!...

וכמו כן מי שעד עכשיו צעק נגד הדת – מגיע ל"כותל המערבי"131 ומתפרץ בבכי בלי שום הסברה...

וכן מי שיום אחד לפני כן ברח מא"י לארה"ב כדי ללמוד כאן, בחשבו לפי דעתו שעי"ז יהי' "עולה", בה בשעה שלאמיתו של דבר יהי' "יורד" ברוחניות – הנה גם הוא רץ בחזרה לארץ ישראל, ומעמיד עצמו בסכנה כדי שלא יכנסו גויים לארץ הקודש!

ובזה רואים את הפעולה של הזעזוע – שעי"ז מתבטלים כל השינויים וכל החילוקים שבין בנ"י, ומתגלה ה"עצם" שישנו בכל אחד מישראל – שהוא יודע שארץ ישראל שייכת לבנ"י, ולא לכנענים, והוא יודע שמקומה של ארץ ישראל הוא היכן שנמצא "הכותל המערבי" עם ביהמ"ק, ולא ב"אוגאַנדאַ" (שלשם רצו לילך אלו שאח"כ המירו כו', כמבואר בדברי הימים – לא "דברי הימים" האמיתי, אלא דברי הימים של הגויים).

וענין זה נעשה אצלו באופן שאין זה רק ענין של מה-בכך, או ענין מִשני, אלא ענין שבשבילו כדאי לו לעזוב את כל הענינים שהורגל בהם – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"132, ולשכוח אפילו על המפלגה שלו, ועל ראש המפלגה, ולילך ולשרת מישהו ששייך למפלגה הפכית, אשר עד אתמול החשיב אותו לטיפש, שאינו מבין לא בענינים רוחניים ולא בענינים גשמיים, והי' צועק עליו שהנהגתו היא היפך מ"סאָציאַליזם", היפך הטוב והיפך היושר, ולא בגדר אנושי, ואעפ"כ, מתייצב מעצמו, ברצונו הטוב, ואומר שמוסר בידו את גורל חייו, להעמיד עצמו בסכנה להלחם נגד הגוי שרוצה לגרש אותו מארץ הקודש!...

ולכאורה: הרי הוא יודע שבנ"י לא נולדו שם, והוצרכו תחילה לגרש משם שבעה אומות, ובאופן ש"לא תחי' כל נשמה"133 – היפך היושר והצדק?!

אך ההסברה בזה – כפי שמתחיל רש"י את פירושו על התורה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים134.. כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", והיינו, שישנו חלק בעולם שנברא מלכתחילה באופן שיהי' תחילה "נחלת גויים", ואח"כ ינתן לבנ"י ("לתת להם").

ולכאורה יש מקום לשאול: למה הוצרך הקב"ה לעשות זאת בסדר הפוך – שתהי' תחילה "נחלת גויים" ואח"כ יהי' "לתת להם"?!

ובכן: רצונך לשאול קושיא על הקב"ה – טוב... אין לך מה לעשות – שאל קושיות. אבל זוהי המציאות!

ובזה מתחיל רש"י את פירושו על התורה לילדים קטנים (שהרי "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"135 ) – שזהו הכח של הקב"ה, "כח מעשיו", ו"כח" זה "הגיד לעמו" – ע"י התורה, ולא ע"י "כתב- הזכויות" ("טשאַרטער") של ה"או"ם", ולא ע"י הסכמת שבעים אומות העולם; "כח מעשיו הגיד לעמו" – בכתבו בתורה שארץ ישראל שייכת לבנ"י. וממשיך לבאר באיזה אופן הגיעה אליהם ארץ ישראל – "לתת להם נחלת גויים", היינו, שתחילה ניתנה למשך זמן לגויים, ואח"כ ניתנה לבנ"י באופן של "ברית עולם".

ומה שצעק יום אחד קודם שזהו היפך הצדק והיושר, ולכן העדיף להיות שייך ל"כנען", ולא לבני אברהם יצחק ויעקב, ובפרט כשבאים יורשי ישמעאל, בכור אברהם, וטוענים שמגיע להם "פי שנים", והם צריכים לקבל את מקום מנוחתו של אברהם – לא נוגע לו כלל כל הטענות הנ"ל, ואינו נכנס לשקו"ט ופלפול בזה, ואינו פונה ל"בית המשפט העליון" של אומות העולם ב"האַג" שיכריעו בזה, אלא הוא נעמד עם הרובה על הגבול, ואומר לגוי: אם אתה מסתלק, מה טוב, ואם לאו – "שם136 תהא ...", ואינו מניחו להכנס, כיון שארץ ישראל שייכת לבנ"י – "לתת להם נחלת גויים".

לאברהם היו אמנם ישמעאל ויצחק, אבל "ביצחק יקרא לך זרע"137, וליצחק היו עשו ויעקב, אבל "ביצחק, ולא כל יצחק"138,

עשו הי' אמנם הבכור, וגם ישמעאל הי' הבכור, ובכלל היתה ארץ ישראל "נחלת גויים", אבל, כל השכל והסברה לא נוגע לו כלל; הוא יודע – ואם אינו יודע, הרי הוא מרגיש זאת – ש"כח מעשיו הגיד לעמו", "לתת להם" ארץ שהיתה תחילה "נחלת גויים", ואח"כ ניתנה לבנ"י.

וזהו מה שרואים שע"י הזעזוע מתבטלים כל המחיצות, וכאמור לעיל, לא רק בענינים טפלים, באופן שיש לו ב' ענינים, חציו כאן וחציו שם, אלא באופן שמעמיד את חייו בסכנה בשביל להגן על ארץ ישראל שתהי' כפי שנאמר בפסוק: "לתת להם נחלת גויים".

כ. ועוד נקודה בקשר לענין הנ"ל:

יש צורך בשני סוגים: אלו שחוזרים ואומרים ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", ואלו שעומדים בפועל על הגבול ומגינים שלא יטלו את ה"נחלת גויים".

וכמדובר בהתוועדויות קודמות139 שישנם שני הסוגים ד"יששכר" ו"זבולון", או כפי שהי' בזמן דוד – ענינו של דוד שעסק בתורה, תפלות ואמירת תהלים, וענינו של יואב בן צרוי' שהי' על הצבא, והי' צורך בשניהם, כדברי הגמרא140 "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה", ובפשטות: יואב לבדו – לא היתה לו שום טענה, לולי הגיבוי של התורה, שהרי התורה אומרת שארץ ישראל, ארץ הקודש, שייכת ל"גוי קדוש"; וכן לא מספיק דוד לבדו עם לימוד התורה, כיון שרצונו של הקב"ה שתהי' ההנהגה בדרך הטבע, ולכן יש צורך שיואב בן צרוי' יהי' על הצבא, ויאחז כלי נשק וילחם מלחמת ה'.

וכשם שביששכר וזבולון "הקדים זבולון ליששכר", לפי ש"תורתו של יששכר ע"י זבולון היתה"141, כמו כן יש קדימה לאלו שנמצאים בצבא ויוצאים למלחמה, "יואב בן צרוי' על הצבא"142, שמוסרים נפשם ומעמידים עצמם בסכנה; אבל צריך לדעת שכשם שיש צורך ביוצא צבא בישראל שעומד על הגבול, כמו"כ יש צורך בעסק התורה של דוד, שהרי "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה".

כא. ויש להביא דוגמא לזה מהצבא גופא – שהרי כל אחד רוצה משל מהמקצוע שלו:

המפקד על הצבא – לא נמצא על הגבול, במקום של סכנה, אלא במקום מוגן אי-שם רחוק מן החזית, ושם יושב בקור-רוח, במנוחה ובשלוה, ומכין את התכניות והתכסיסים הדרושים לעריכת המלחמה.

ולכאורה, יכול מפקד הצבא לומר: היתכן ששולח את בנו ואת חבירו לחזית להעמיד את עצמם בסכנה, ואילו הוא יושב בעורף ומכין תכניות למלחמה שיערוך מישהו אחר?! ובלשון הכתוב143 : "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?! ולכן, ינעל את "מטה המפקדה" ("שטאַבּ"), וילך בעצמו ל"חזית".

והרי מובן וגם פשוט, שהנהגה כזו, לא זו בלבד שלא תביא תועלת, אלא אדרבה – תביא חורבן, רחמנא ליצלן, היפך הנצחון.

וכשם שבצבא גופא, כדי שהחייל בחזית ינצח, יש צורך שהמפקד- הראשי ישב במקום בטוח ויכין את התכניות לחייל שעורך את המלחמה – כן הוא במובן רחב יותר בנוגע לכללות העם כולו:

כדי שהצבא יחד עם המפקד שלו יצליחו בעריכת התכניות וניהול המלחמה בדרך הטבע, מוכרח להיות העסק בתורה ע"י דוד – אלו שעורכים את כל התכניות הרוחניות כדי שיצליחו התכניות הגשמיות; ואם הם עוזבים את עריכת התכניות הרוחניות, הנה לא זו בלבד שאינם מביאים תועלת, אלא הם גורמים את היפך הנצחון והיפך מפלת האויב רח"ל.

ולכן: כשם שמי שהעמידוהו בחזית ובורח מן החזית נחשב ל"עריק" ("דיזערטער") – כך נחשב ל"עריק" מי שהושיבוהו בישיבה כדי ללמוד תורה יומם ולילה (כיון שבזכות העסק בתורה מנצח יואב בצבא), והוא סוגר את הגמרא ובורח מהישיבה (כדי להראות שגם הוא לוחם, וגם לו מגיע מדלי' וכו'); לא זו בלבד שאינו מסייע לנצחון, אלא אדרבה: הוא עורק ממקומו ופותח את החזית לפני האויב.

כב. ולהעיר, שבפרט מסויים יש נסיון גדול יותר לעוסק בתורה, וממילא שכרו גדול יותר:

מי שנמצא בחזית – כולם טופחים על שכמו, נותנים לו ציוני כבוד, מדפיסים אודותיו בעיתונים, מעלים אותו בדרגה, וזוכה לכל הכבוד, הוא ובני-ביתו ובניו ובני-בניו, שהוא זה שהי' בחזית, ומבלי להתיירא ירה כו', וכבש עיר פלונית ומושב פלוני.

ולעומת זאת, מי שיושב בעורף ועוסק בתורה – הנה אלו שלא יודעים במה הוא מתעסק, מחרפים ומגדפים אותו: היתכן?! "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?!

ואפילו אלו שיודעים אודות תפקידו בעורף לספק מזון ומאכל לאנשים היוצאים בצבא,

– שהרי אם לא יהי' להם מזון ומאכל, לא יעזור מה שיש להם כלי-נשק, ומזון ומאכל גשמיים זקוקים למזון ומאכל רוחניים, כך, שאם לא מספקים מזון ומאכל רוחני, לא יכול להיות נצחון במלחמה –

הרי החלק שלו הוא גרוע, כיון שלא רואים מה שפעל, ועד ש"נושאים ונותנים בו מוזרות (נשים טוות) בלבנה" (כלשון הגמרא144 ), והולכים וצועקים: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?! – הנך פחדן!...

ולהסביר להם את החשיבות של לימוד התורה, ושזהו ה"עורף" וה"יסוד" שעליו בנוי הנצחון הגשמי – הנה לא לכל אחד יש סבלנות לשמוע זאת, והעיקר – שאינו רוצה כלל להבין זאת!

וממילא, בנוגע לאותות כבוד – בודאי לא שייך לדבר, ולהדפיס אודותיו בעיתון בכותרת גדולה – הנה הלואי שלא יפרסמו אודותיו לגנאי, אבל לשבח, בודאי לא שייך.

ואחרי כן, בבואו הביתה, אומרת לו אשתו: ה"שכן" הביא מהמלחמה טנק שלם, ואילו אתה הבאת עמך גמרא ישנה שנדפסה לפני מאה וחמישים שנה, בשנים כתיקונם; וכי יכולים להשוות טנק לגמרא ישנה?!... ואין לו מה לענות לה!...

כג. וזהו ענינה של "תורה אור"145 – להאיר כל ענין כפי שהוא, ובעניננו, שכשם שנחוצה המציאות של "יואב בן צרוי' על הצבא", כך נחוצה המציאות של דוד שעוסק בתורה; ואדרבה: דוד הי' המלך, ואילו יואב בן צרוי' הי' השר שלו, אלא שכיבוש הערים בפועל הי' ע"י יואב בן צרוי'.

ולכן: אלו הרואים בעיני בשר, ואינם רוצים להתבונן קצת בעומק יותר כיצד מנצחים במלחמה, הרי הם רואים את השלב האחרון בדרך הטבע, שעומד בן-אדם על החזית ויורה;

אבל האמת היא – שכדי שפלוני יוכל לעמוד בחזית, יש צורך לפני כן בכו"כ אנשים נשים וטף שיכינו את ה"עורף",

והצורך העיקרי שבכל העיקרים – שיהי' מי שיבטיח שהחייל יהי' אדם חי, כי, גם אם יהיו תחת ידיו כל כלי-הנשק הטובים והמשובחים ביותר, הנה אם אינו אדם חי, רח"ל, לא יפעל מאומה, וכיצד נעשה החייל אדם חי – כשיש יהודי שלומד תורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו"146, והיא "מגנא ומצלא"147 על לומד התורה ועל כלל ישראל.

ועד"ז בנוגע ליששכר וזבולון:

בנוגע לנתינת שכר – הרי כיון ש"המעשה הוא העיקר"148, לכן זבולון קודם, שהוא מקבל את השכר תחילה, ורק אחריו בא יששכר; אבל הסיבה לכך שזבולון מקבל שכר, ומי מראה לזבולון כיצד לנהל את המסחר כדבעי, ע"פ התורה, שאז יצליח במסחר – בשביל זה יש צורך בלימודו של יששכר.

כאשר מסתכלים בחיצוניות – יש ליששכר בזיונות: הוא זקוק לכספו של זבולון, שמחליט אם רוצה ליתן ביד רחבה או בצמצום. כאשר צריך להסביר לגבירים בארה"ב שהצלחתם במסחר תלוי' בתמיכתם בישיבה שבה לומדים תורה – יתכן שיפעלו עליהם לתמוך בישיבה ביד רחבה, או שיעשו זאת בצמצום. ועד"ז בכל העולם כולו. וכפי שהי' עוד בזמן הש"ס, שבכמה מקומות היו תלמידי-חכמים זקוקים לעמי- הארץ.

וזהו מה שמבהירה תורת אמת, שנותנת הוראה בחיים – שיששכר הוא המורה לזבולון כיצד לנהל את המסחר באופן שיצליח במסחר, וכמו שאצל זבולון גופא נעשית פעולת המסחר בידיו וברגליו, אבל בשביל זה יש צורך בחכמה שבראש.

ועד"ז בכללות העם כולו – שיש צורך בחייל היוצא למלחמה, ואדרבה – שכרו קודם לכל אחד, כיון שהוא מעמיד את עצמו בסכנה בפועל, אבל יש גם צורך במי שלומד תורה, שמבטיח את בריאותו וחיותו של ה"עורף", וממשיך חיים ביוצאי צבא בישראל, ואם יעזוב את משמרתו וילך ל"חזית", נחשב ל"עריק", וגורם בלתי-סדר והיפך הסדר גם בעניני החזית, שזהו היפך ענין הנצחון.

כד. ובענין זה יש גם דוגמא מד' המינים (כמוזכר לעיל (סי"ח)):

ע"י אתרוג בלבד, אפילו אם יקחו ד' אתרוגים – אי אפשר לצאת ידי חובת קיום מצות נטילת ד' מינים. יש צורך באתרוג בפני עצמו, לולב בפ"ע, הדס בפ"ע וערבה בפ"ע, ומכולם יחד עושים מצוה אחת. – כשם שלא יכול להיות קיום המצוה ללא ערבה, כך לא יכול להיות קיום המצוה ללא אתרוג; וכשם שלא יכול להיות קיום המצוה ללא האתרוג, כך לא יכול להיות קיום המצוה ללא הערבה.

וכן הוא בנוגע לנצחון במלחמה – שכשם שאי אפשר להיות נצחון במלחמה ללא "יואב בן צרוי' על הצבא", כך לא יכול להיות נצחון במלחמה ללא דוד שיושב ועוסק בתורה.

וכאשר "יעשו כולם אגודה אחת", באופן שהאתרוג נשאר אתרוג והערבה נשארת ערבה, וביניהם יש לולב והדס, אלא שכולם הם בכיוון אחד, להבטיח שארץ הקודש תישאר שייכת לגוי קדוש, בידענו שברצונו ית' היתה תחילה "נחלת גויים", וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כפי ש"כח מעשיו הגיד לעמו" בתורה – אזי "יכירו וידעו כל יושבי תבל", ש"מלכותו בכל משלה", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" (כפי שהתפללו בר"ה, וסוכ"ס יראו זאת בפועל), וכולם "יכירו וידעו" שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, "ובאו גו' והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים"149, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

* * *

כה. דובר לעיל150 אודות ענין התשובה, חרטה גמורה על מעשים בלתי-טובים בעבר וקבלה טובה על להבא, שבלשונות אומות העולם נקרא ענין זה בשם "חרטה" (כפי שמתורגם בכל לשון ולשון), משא"כ בלשון הקודש – שזהו הלשון שבו נברא העולם151, וכמ"ש הרמב"ן152 ש"הטעם .. שרבותינו קורין לשון התורה לשון הקודש הוא מפני .. (ש)הוא הלשון שהקב"ה .. מדבר בו .. ובו ברא עולמו וכו'", וכפי שמביא השל"ה ש"אין ספק כי לא נקרא .. בלשוננו הקדוש .. ע"ד הסכמה כשאר הלשונות"153 (שהם הסכמיים154 ), אלא "כולם מורים על תכונת הדבר הנקרא בו"155 (פנימיותו ושרשו ומקורו) – הרי זה נקרא (לא בשם חרטה, אלא) בשם מצות התשובה.

והרי אין זה שם שונה, אלא שם הפכי156 :

חרטה (כפשוטה) פירושה – שהאדם עוזב ענין שאחז בו עד עתה, ומתחיל ענין חדש ודרך חדשה; ואילו תשובה פירושה – להיפך – לא התחלת ענין חדש, אלא השבה אל הדבר, שהרי המקור דתיבת "תשובה" הוא מלשון "והשיב", "ושב".

וזהו תוכן הכתוב3 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – דמכיון שמשם "נתנה", הרי הוא "שב" לשרשו ומקורו.

וכן הוא בענין התשובה כפשוטם של דברים – שכאשר יהודי מתחרט על עבירה חרטה גמורה, ומקבל על עצמו מכאן ולהבא לעשות מצוה, הרי זה באופן ש"שב" אל הפנימיות, העצם והמקור שלו (ולא באופן שמתחרט על מציאותו).

וענין זה מתבטא גם בנוגע להלכה בפועל (כמדובר כמ"פ157 בנוגע לעניני מוסר, פנימיות התורה וטעמי תורה) – שההלכה היא ש"גט מעושה" ע"פ בית-דין נקרא "לרצונו", ומסביר הרמב"ם158, ש"זה שאינו רוצה לגרש .. רוצה להיות מישראל .. לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו כו'", כך, שעשיית העבירה היא היפך טבעו, וכאשר חוזר ומתנהג כדבעי, אין זו חרטה, אלא השבה לרצונו האמיתי.

ולכן נקראים ימים אלו עשרת ימי תשובה – לא עשרת ימי חרטה על העיקר, אלא אדרבה: השבה אל העצם והעיקר.

וזהו משנת"ל159 שצריך לאסוף וללקט את כל פרטי הענינים דמחשבה דיבור ומעשה שבמשך השנה היו "מפוזר ומפורד" בענינים שונים, ולפעול בהם ענין של "הקהל" – לקיום רצון הבורא בלימוד התורה וקיום המצוות, ועי"ז נעשה ענין התשובה לא רק מכאן ולהבא, אלא גם בנוגע לעבר – לעשות מ"זדונות" "שגגות", ועד ל"זכיות".

כו. וע"פ הכלל במדרש160 שהמצוות שהקב"ה מצוה לישראל לעשות מקיימם גם הוא – הרי מובן שהאמור לעיל בנוגע לענין התשובה שייך גם בנוגע להקב"ה:

לכאורה אינו מובן: איך שייך אצל הקב"ה ענין התשובה – הרי "הכל גלוי וידוע לפניו"?

אך הענין הוא – ע"פ דברי הגמרא במסכת סוכה161 (שהרי דובר לעיל בנוגע לסיום מסכתא זו) "ארבעה (שלשה162 ) מתחרט עליהן הקב"ה (בכל יום163 ) שבראם", ואחד מהם הוא "יצר הרע, דכתיב164 ואשר הרעֹתי", ולכן, עושה הקב"ה "תשובה", כביכול, ומבטל את שליטת היצר הרע.

וגם ענין זה הוא באופן של השבה אל העיקר והמקור:

תכלית בריאת יצה"ר ע"י הקב"ה היא – כמשל בן המלך והזונה165 – אך ורק כדי לבחון את היהודי שאף שרואה את הנסיונות שמעמיד היצה"ר לפניו, הרי הוא מנצח אותו, ואז שכרו כפול ומכופל.

ולכן, כאשר הקב"ה מבטל לגמרי את שליטתו של היצה"ר, כמ"ש75 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", הרי זו השבה (תשובה) אל העיקר – היותו עצם הטוב ומטבע הטוב להיטיב66.

אמנם, בינתיים באים בנ"י אל הקב"ה בטענה166 : מדוע עושים שלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת התשובה יהי' קשה להם כל כך – שהקב"ה יעשה שיהי' להם קל יותר!

ובכן: כאשר עבד מבקש זאת – יכול האדון לקצוף עליו או לגרש אותו; אבל כאשר בן מתחנן אל אביו, באמרו, שרצונו לעבוד ולקיים ציווי אביו, אלא שמבקש שאביו יעזור לו ויקל עליו – אין לאב ברירה, שכן, "להחליפם באומה אחרת אי אפשר"167, שהרי זה בנו, ואינו יכול לגרשו מפניו ח"ו, ולכן צריך למצוא דרכים כדי שיוכלו להיות יחד בשלום ובאחוה ובריעות, וסוכ"ס ממלא מבוקשו ("גיט ער אים נאָך") ומיקל עליו את העבודה של תשובה ומעשים טובים.

וזהו תוכן הבקשות שמבקשים מהקב"ה – לא רק בקשת צרכיו הגשמיים, אלא גם "אתה חונן לאדם דעת כו' חננו מאתך חכמה בינה ודעת" (כפי שמבקשים בכל יום ויום בתחילת הבקשות דתפלת שמונה- עשרה), שעי"ז יהי' לו קל יותר להתמודד עם הענין ד"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"168.

כז. זאת ועוד:

כשם שכל אחד מישראל צריך לקבץ את כל המחשבות הדיבורים והמעשים שלו לתכלית אחת, "לעשות רצונך בלבב שלם"113 – צריך גם הקב"ה לקיים מ"ש169 "ושב הוי' אלקיך את שבותך", "אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך הוי' אלקיך ומשם יקחך", וכפי שמפרש רש"י ש"הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר170 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" – להוציא את כל אחד מהגלות הפנימי, וגם מהגלות החיצוני, ואז עומד היהודי על רצונו של הקב"ה ומוסיף בעבודת התשובה ובלימוד התורה וקיום המצוות מתוך הרחבה.

וכאשר רואים כבר את ההתחלה בזה, ובפרטיות, בנוגע לאלו שנמצאים במדינות הידועות שבהם היו נתונים בשבי' וצרה, ש"הניצנים נראו בארץ"171, שיש מהם שכבר הוציאו אותם משם, וביכלתם לעסוק כאן בעניני תשובה, תורה ומצוותי' מתוך הרחבה, ללא סכנות, ואדרבה: מתוך עידוד ותוספת כח – הרי זה סימן שכבר נעשו "חרכים" בכותל ו"בקעים" במסך, ומהם יהיו פרצות גדולות, ועד לפירצה יותר מעשר אמות, שכבר אינה נקראת בשם "פתח"172, ועי"ז נעשה ביטול כל המסך.

ויהי רצון שמתוך הרחבה יוסיפו כאן בכל עניניהם בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל מצות ימים אלו – ענין התשובה, ומתוך שמחה וטוב לבב,

וזו תהי' התחלה טובה ליציאה גדולה שיצאו משם המונים המונים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"92, מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הרחבה, ובחסד וברחמים.

והקב"ה יקיים את הבטחתו "ושב הוי' אלקיך את שבותך", להוציא בעצמו את בנ"י מהגלות – שאז לא יוכל אף אחד לעמוד נגד, אלא "כדונג ימסו"173 – "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי"174, ללקט את בנ"י הן מצפון הן מדרום הן ממזרח והן ממערב, מתוך הרחבה ומתוך שמחה וטוב לבב,

"ופדויי הוי' ישובון גו' ושמחת עולם על ראשם"175, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, בישועת השם כהרף עין176, ובאופן ש"לא תשאר פרסה"177, כי "מקטנם ועד גדולם"178 – "קהל גדול ישובו הנה"179.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

* * *

כח. כיון שמחר הוא יום העבודה, אי אפשר להאריך היום ככל הצורך, ולכן אוסיף עתה רק נקודה בה"הדרן", ונקודה נוספת בהמשך למדובר ביום השבת.

הביאור בסיום מסכת סוכה,

– החילוק בין רש"י לרמב"ם בפירוש הקנס ד"טבעתה קבועה וחלונה סתומה" (נוסף לכך שכל המשמרות "הנכנסים חולקין בצפון", "שהצפון עיקר", "כדי שיראו שהן נכנסין", "והיוצאין חולקין בדרום כדי שיראו שהן יוצאין והולכין", ו"בילגה לעולם חולקת בדרום", "ואפילו כשהיא נכנסת*, קנס הוא כו'"),

שלפירוש רש"י הם לצורך השחיטה, שכשרה (גם בקדשים) בנשים180 (ע"י סכין ארוך**), ולפירוש הרמב"ם הטבעת היא לצורך ההפשט, והחלון לצורך בגדי כהונה, שאינם שייכים לנשים (לא הפשט הקרבנות על הטבעות שבעזרה, ד"אשה בעזרה מניין"***, ובודאי לא בגדי כהונה, כיון שפסולות לעבודה),

*) אפשר לפרש: 1) כסברתו181 – רק ביום שנכנסה, ובכ"ז – זהו בזיון יותר (שמחלקין ביניהן באותו המקום, ביחד, עם המשמרה היוצאת מן הקודש), 2) בסוג וגדר דנכנסת (היינו למעוטי יוצאת – שמתחילה רק כשיש משמרה אחרת בביהמ"ק).

**) שיהי' מונח מתחלה בחלונה [באם החלון פתוח] – ויקחנו הכהן משם ויתננו להנערה.

***) קידושין נב, ב. ובפרט לשיטתי' דרש"י שם (לרש"י – אסור, ולד"ה – בפועל), שלכן נאמר כאן המציאות דסכין ארוך. ובשלמא בהדלקת המנורה מפורש182 "והוציאן לחוץ", משא"כ בנדו"ד – דמדובר בטבעת שבכותל. ופשוט.

שהחילוק ביניהם הוא – אם הקנס מצד השכינות לרשע (מרים בת בילגה) הוא רק בענינים השייכים לרשע (דלשחיטה שייכת הנערה, ושייך בזה עונשה וקנסה), כפי שמסתבר בפשטות183 (שזוהי שיטת רש"י שמפרש פשוטם של דברים184 ), או שגם בענינים שאינם שייכים לרשע קנסינן את השכן מצד רשעותו גופא (שזוהי שיטת הרמב"ם185, לשיטתו בהל' דעות186 ש"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו כו'"187 ).

ועפ"ז מובן שרש"י לא גורס (לאחרי הסיום "אוי לרשע אוי לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו") הראי' "שנאמר188 אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (שהרי מביא מ"ש בתו"כ189 "וחלצו את האבנים, נגע באבן שבמקצוע (כפי שמוסיף רש"י190 על גירסתנו בתו"כ) שניהן חולצין, ואע"פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה .. חבירו לקה בשבילו, מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו, וממילא, טוב לצדיק טוב לשכינו, דמדה טובה מרובה") – כי, מ"ש "כי פרי מעלליהם יאכלו", היינו, לא רק "פרי מעלליו" של הצדיק, בתור מסובב מהצדיק, אלא "מעלליהם" עצמם, אינו שייך לנדו"ד לשיטת רש"י שהקנס הוא באופן של מסובב מהרשע, ולא מצד השכן עצמו –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס191 בלקו"ש חי"ט ע' 59 ואילך192.

כט. וכאמור לעיל (ס"ט) – שייך ענין זה גם להתחלת המסכתא:

סוכה היא מצוה שהזמן גרמא, ולכן נשים פטורות193. אבל אעפ"כ, "אשה בעלה משמחה"194, וכיון שהבעל חייב לישב בסוכה, ובה עורך סעודת יום טוב בבשר ויין, "אין שמחה אלא בבשר" ו"אין שמחה אלא ביין"195, אוכלת גם האשה יחד עם בעלה בסוכה (אף שמצד עצמה היתה יכולה לאכול בבית), וממילא נעשה גם אצלה "זמן שמחתנו".

וכאן נשאלת השאלה בנוגע לשמחה של האשה196 – האם זו שמחה ש"בעלה משמחה", ואינה שמחת סוכה, והיינו, ש"זמן שמחתנו" אצל האשה הו"ע בפ"ע מאשר "זמן שמחתנו" אצל האיש, שאצל האשה הרי זה הענין ש"בעלה משמחה", ואילו אצל האיש הרי זו השמחה של מצות סוכה, או שאצל שניהם היא אותה השמחה.

וענין זה קשור גם עם סיום המסכתא – כי, לפי פירוש רש"י שהעונש (במדה הבלתי טובה) שמשתלשל לאיש מצד השכינות לאשה צריך להיות בענין שישנו הן אצל האיש והן אצל האשה, צ"ל כן גם בהתחלת המסכתא, בנוגע לישיבה בסוכה לקביעת סעודה באופן של שמחה בבשר ויין, שאע"פ שההתחלה בזה היא ע"י הבעל, הרי זה באופן שמשמחת הבעל נשתלשל גם אל האשה שענין זה יהי' גם שמחתה.

זוהי איפוא נקודת הענין, ומסתמא במשך חג הסוכות יוכלו לבאר זאת ביתר ביאור.

ל. ובנוגע לעניננו:

כיון שעומדים אנו בימים שהם הכנה ליוהכ"פ, ועי"ז גם ל"זמן שמחתנו" – הנה יה"ר שתומשך מחילה וכפרה וסליחה לאנשים ולנשים ולבנים ולבנות, ועד לאופן ד"סלחתי כדבריך"197, שאז "זדונות נעשו כזכיות"27,

ואחרי כן, הרי כשם שמענן הקטורת אשר בקדש הקדשים נמשך סכך הסוכה (כמבואר בכ"מ198 ), ומזה נמשכת שמחת חג הסוכות – הנה גם מהמחילה וסליחה וכפרה לכל אחד ואחת מישראל באופן ד"סלחתי כדבריך", תומשך שמחה גדולה לכל אחד ואחת בישראל, בסוכה אחת גדולה שבה ישבו כל ישראל,

ועד לאופן ש"אין לזרים אתך" כיון ש"יהיו לך לבדך"199, כדאיתא בזהר200 ש"ישראל ומלכא בלחודוהי", כך ש"גוי אחד", עם "הוי' אחד", ע"י "תורה אחת", שמחים יחד בשמחת "זמן שמחתנו", לשון רבים201, "ישמח ישראל בעושיו"202 ו"ישמח הוי' במעשיו"203,

וממשיכים את השמחה בכל השנה כולה.

* * *

לא. בהמשך לענין יום זה, שקשור עם נשים כשרות וצדקניות בישראל – הנה:

כשדובר אודות "מבצע תפילין"204, באו אלי בשאלה, תביעה או טענה: מצות תפילין – רק זכרים חייבים בה. ולכאורה: כיון שמדובר אודות פעולת הענין ש"ראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך"205, והענין דאריכות ימים206 – נשאלת השאלה: "נשי לא בעי חיי" (בתמי'), כדברי הגמרא207 בנוגע לפסוק208 "למען ירבו ימיכם גו'"; ובשביל המשך הפסוק: "על האדמה אשר נשבע הוי' לאבותיכם" – צריך להיות גם הענין ד"יראו ממך"?!

ובכן: במשך כל הזמן לא נפלה סברא איך להבהיר ("באַוואָרענען") ענין זה בנוגע לנשים, עד שהגיע יום זה – והרי "את הכל עשה יפה בעתו"209 – ששה בתשרי, כדלקמן.

לב. ע"פ מנהג ישראל210 ללמוד במשך המעת-לעת פרקי משניות על השם – למדתי גם הפרק במסכת סנהדרין שמתחיל באות נו"ן211 (האות האמצעית של השם), שבו מדובר אודות מי שאינו צדיק שנתחייב בעונש, ועד לעונש הכי חמור, שהוא היפך החיים, ובזה גופא – שהרי ישנם ד' סוגים – באופן הכי חמור של סקילה, ונתבאר (במשנה, ובארוכה יותר בגמרא) פרטי הסדר בזה.

ויש שם ענין תמוה לגמרי, שלכאורה הרי זה "שלא בדרי דאונא" בנוגע להמשך הענינים:

המשנה שואלת212 : "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת"?

מדובר כאן אודות דינים בנוגע לאופן הנהגת בית-דין, הנהגת העדים והנהגת הנענש כו', ולפתע שואלת המשנה: "שכינה מה לשון אומרת", מה עושה הקב"ה בשעת מעשה!...

והמשנה מבארת שגם להקב"ה יש "עבודה" שעושה אז – שאומר "קלני מראשי קלני מזרועי" (ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי213, כביכול), וכמובא במפרשים214 ב' הדעות שיש בזה בגמרא215.

ובביאור הטעם שנקט "ראשי" ו"זרועי" דוקא – דלכאורה ממה-נפשך, הרי במשל אודות ענין האברים למעלה ישנם רמ"ח אברים, ובפרט ע"פ לשון הזהר216 : "רמ"ח אברים דמלכא", ולמה נקט דוקא ענין הראש וענין הזרוע? – מבואר בתורת חיים לסנהדרין (ועד"ז במפרשים נוספים), שענין זה קשור עם מצות תפילין שמניחים על הראש ועל הזרוע:

בהמשך דברי הגמרא במסכת ברכות בנוגע למ"ש205 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש" (כנ"ל סל"א) – מדובר גם אודות התפילין שמניח הקב"ה:

"תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו .. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ217.. משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל .. דכתיב218 את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם .. שנאמר219 שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (שזהו"ע גדלות ואחדות הבורא), ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ועד"ז שאר הפסוקים שנכתבו בשאר הבתים, כמו הפסוק220 "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", כפי שנפרטו בגמרא.

וע"פ מארז"ל160 על הפסוק221 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות", הרי כשם שהנחת התפילין דישראל היא על ראשו וזרועו, כך גם הנחת התפילין דקוב"ה היא כביכול על ראשו וזרועו.

וזהו "שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי" – שכאשר ישנו יהודי שמתנהג באופן בלתי-רצוי, אזי מרגיש הקב"ה מה שכתוב בתפילין שבראשו ובזרועו: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", באופן שנרגש בהם כאב!

ועפ"ז מדוייק גם לשון המשנה "קלני מראשי קלני מזרועי", ולא "מידי" – כי, בנוגע ללשון "ידי", לא יודעים אם זו יד ימין או יד שמאל, משא"כ בנוגע ללשון "זרועי", ישנו כלל בתנ"ך (ע"פ מ"ש222 "בימינו ובזרוע עוזו") ש"זרוע" סתם היינו יד שמאל.

וכללות הענין בזה – ש"מי כעמך ישראל גוי אחד" שנכתב בתפילין של הקב"ה, קאי לא רק על כל הציבור, כל בנ"י יחד, דא"כ, לא יכולה השכינה לומר בנוגע ליהודי יחיד שנענש: "קלני מראשי", בשעה שכל שאר בנ"י הם צדיקים גמורים, ועכצ"ל, שאפילו על יהודי אחד ויחידי נאמר הפסוק "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

לג. ובנוגע לעניננו:

דברי המשנה "שכינה מה לשון אומרת כו'", באים אחר פרטי החילוקים בסדר ההנהגה בין איש לאשה שנתבארו בפרק הנ"ל, ואח"כ מסיימת המשנה "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי" – ללא חילוק בין אנשים לנשים.

ונמצא, שגם כאשר מדובר אודות עונש ח"ו שניתן לאשה, שאינה מקיימת מצות תפילין – הנה גם אז אומרת השכינה "קלני מראשי קלני מזרועי", כיון שבתפילין של הקב"ה ("ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ") אין חילוק בין אנשים לנשים, אלא הם בשוה.

לד. וענין זה מתאים עם המבואר בכתבי האריז"ל223 בנוגע למצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, שהאנשים מוציאים את הנשים י"ח במצוה זו. כלומר: ע"ד שנתפרש להדיא בגמרא224 בנוגע למצות מילה ש"אשה כמאן דמהילא דמיא" – כן הוא (לפי כתבי האריז"ל) בנוגע לכל מצוות עשה שהזמן גרמא, שענינם ישנו גם אצל נשים, אלא כיון שאין ביכולת האשה לקיים מצוות אלו בעצמה [בגלל שהאשה משועבדת לבעלה, לחינוך הבנים והבנות, וכיו"ב בשאר הטעמים שיש בזה225 ], מוציאה בעלה ידי חובתה בכך שהוא מקיים את המצוה.

וההוכחה לזה בנוגע למצות תפילין בפרט – ממשנה מפורשת, שגם כאשר אשה נענשת רח"ל, אזי "שכינה .. אומרת קלני מראשי קלני מזרועי", שמזה מוכח שב"תפילין דקוב"ה" כתובים אנשים ונשים בשוה, ובאופן שגם על אשה אחת ויחידה נאמר "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", שלכן גם עלי' אומר הקב"ה "קלני מראשי קלני מזרועי".

ואם הדברים אמורים בנוגע למדה בלתי טובה (ענין העונש) – הרי ע"פ דברי רש"י בסיום מסכתא סוכה "מדה טובה מרובה", עאכו"כ שכן הוא בנוגע לענין השכר.

לה. אך יש גם צורך בענין של פועל, ולכן:

כשם שרגיל בהתוועדות זו וביום זה להתנדב בלב שמח וביד נדיבה ל"קרן חנה", שמסייעת בנוגע לחינוך בנות ישראל226 – הנה דבר נכון להוסיף מהיום והלאה, שכשם שהזכרים מתנדבים ל"קרן חנה" לטובת חינוך הבנות, תנדבנה גם הנשים (אלו שיש ביכלתן, והרי כל אחת יכולה לנדב) זוג תפילין (או סכום שבו אפשר לרכוש זוג תפילין) בדוקות וכשרות.

ועי"ז יתוסף בשייכותן למצות תפילין – לא רק מצד למעלה, בנוגע לתפילין דקוב"ה, אלא באופן שגם למטה יניח יהודי תפילין שלהן.

ואז יש להן שכר כמו "מצווה ועושה" – כמובן מדברי הגמרא במסכת סוטה227 בנוגע ל"זכות תורה" באשה ש"אינה מצווה ועושה": "באגרא דמקרין ומתניין בנייהו (שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה) ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא (וממתינות לבעליהן (ונותנות להם רשות228 ) שיוצאין לעיר אחרת ללמוד תורה), מי לא פלגאן בהדייהו"; ומפורש להדיא בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן229, ש"אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה, חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידי'" (ולא כמו "אשה שלמדה תורה שיש לה שכר אבל לא שכר גדול כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה").

ולהעיר, שבגמרא שם מדובר אודות שכר בעולם הזה, ומזה מוכח שגירסת הילקוט230 "נשים במאי זכיין לעלמא דאתי", אינה כשיטת הש"ס ש"זכיין" בעולם הזה, בזמננו זה.

לו. ויש להוסיף בזה:

ענין הנ"ל נאמר גם בגמרא במסכת ברכות231 : "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". ובפיסקא שלפנ"ז: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר232 נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי" (קראן הכתוב שאננות ובוטחות).

ולכאורה אינו מובן:

איך יתכן ש"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים", בה בשעה שזכותן של הנשים היא בגלל שיש להן חלק בלימוד התורה של הבנים והבעל; כשם שמוכר אינו יכול למכור יותר ממה שיש לו, כך הנותן חלק לא יכול ליתן יותר ממה שיש לו, וא"כ איך יתכן שהנשים שיש להם חלק בלימוד התורה של האנשים, יקבלו הבטחה גדולה יותר שאין לאנשים?!

אך כאן רואים את הדיוק שבדברי הגמרא – שלא נאמר "גדול השכר" (דכיון שיש להן רק חלק מהשכר של הבנים והבעל, לא יתכן שיהי' להן שכר גדול יותר מאשר הבנים והבעל), אלא רק "גדולה הבטחה".

וההסברה בזה:

מצינו ביעקב שגם לאחרי שהובטח לו בחלומו "והנה אנכי עמך וגו'"233, הנה אחר כל זה אמר "אם יהי' אלקים עמדי וגו'", אזי "האבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'"234. ולכאורה: כיון שיש לו הבטחה, למה מטיל בה ספק? והתירוץ על זה: "שמא יגרום החטא"235.

ולכן: בנוגע לאנשים – הנה אף שיש להם שכר, אי אפשר להבטיח להם, בגלל החשש שמא יגרום החטא, והיינו, שיתכן שבשעה שמקיים מצות לימוד התורה, יש לו מחשבה זרה של פני' – "על מנת שיקרא רב" וכיו"ב, או אפילו אם לא בשעת מעשה, הנה למחרת יהי' אצלו ענין של חטא שיקלקל כו'.

אבל בנוגע לנשים ש"אתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו כו'" – הנה גם אם לימודו של הבעל הוא "על מנת שיקרא רב", אין זה שייך אליהן (שלא תהי' להן תועלת מזה), ולכן "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים כו'", כיון שאצלן לא יגרע מצד החשש "שמא יגרום החטא" של הבעל.

לז. ועד"ז גם בנוגע למבצע תפילין:

אלו שמניחים תפילין – יש להם אמנם את ההבטחה ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך",

– וכמדובר כמ"פ236 שהגוי לא נוגע לו מה חושב היהודי; הוא רואה "כי שם הוי' נקרא עליך", וממילא "תפול עליהם אימתה ופחד"237

אבל אין זה מגיע להבטחה שתהי' לנשים שינדבו זוג תפילין – שהרי גם אם תהי' איזו פני' אצל היהודי שמניח תפילין בסמיכות לכותל המערבי238, אין זה נוגע ולא גורע מאומה אצל האשה בברוקלין שנדבה את התפילין.

ולכן, "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים .. שאננות .. בוטחות" – שכל השכר שיש במצות תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"239, יומשך להן "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"107, ו"ראו כל בשר יחדיו"240 ש"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ",

ואחרי כן יקויים גם – "כימי צאתך מארץ מצרים"241 – "הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי באותות ובמופתים וגו'"220, במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו.

לח. ובנוגע לפועל:

נוסף על המנהג להתנדב ל"קרן חנה", הנה אלו שרוצים – ברצון טוב ובלב שמח – יוסיפו ויתנדבו גם בנוגע למבצע תפילין.

ויתחלקו בזה – שהאנשים יתנו עבור "קרן חנה", ועי"ז יהי' להם חלק בחינוך הבנות, והנשים, תתן כל אחת זוג תפילין (או מחירו) או יותר מזה, וכל המרבה הרי זה משובח, ועי"ז יהי' להן חלק בהנחת התפילין של האנשים.

ואז יהי' גם היחוד של ה"כלה" ו"חתן" האמיתיים, שהם הקב"ה וכנס"י (שעל זה היא כל האריכות בשיר השירים), ובאופן ד"כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"242, קודם החטא (כמבואר במפרשים243 ), כיון שיקויים היעוד75 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

ובנ"י יקבלו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" כל טוּב גשמי ורוחני בעוה"ז למטה מעשרה טפחים, וחתימה וגמר חתימה טובה, בבני חיי ומזוני רוויחי.

(ואח"כ אמר:) יש גם ההוספה הרגילה – שאלו הרוצים יכולים לרשום גם את שמם בצירוף שם האם, להזכירם על הציון בעת רצון.

ואח"כ תהי' "מצוה גוררת מצוה"244 בכל הענינים, ומתוך שמחה וטוב לבב245.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "קול ביער", אח"כ צוה לנגן הניגון "אלו ואלו אומרים אשרי כו'", ואח"כ צוה לנגן הניגון "כי אנו עמך"].

* * *

לט. הביאור בהמשך להמדובר בהתוועדות דיום הש"ק246 אודות מ"ש בכתבי האריז"ל247 "כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה", שענין הבכי' אצל צדיק גמור יכול להיות בב' אופנים: (א) בכי' של שמחה מחמת דביקות הנפש, (ב) בכי' על הריחוק מאלקות ביחס למדריגת נשמתו קודם ירידתה למטה; ובזה תלויים פרטי השינויים בכמה דרושי חסידות שבהם נתבאר מאמר האריז"ל הנ"ל – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 206 ואילך.

ובסיום הענין אמר כ"'ק אדמו"ר שליט"א:

וכאן רואים גודל הדיוק בדרושי חסידות248 (ובתושבע"פ בכלל) – לא רק בכללות הענינים, אלא גם בפרטי הענינים, כולל גם בנוגע לשינויי הלשונות, שלפעמים נאמר לשון זה ולפעמים לשון אחר (גם כאשר מדובר אודות דרוש שהוא "ביאור" לדרוש שלפניו), שאין זה כפי שנראה לכאורה שזהו מצד ריבוי הלשונות, אלא גם שינויי הלשונות הם בדיוק, כמשנת"ל249 בנוגע לשינויי הלשונות "כל מי שאינו בוכה כו'" או "מי שאינו בוכה כו'" (בהשמטת תיבת "כל"), שלילת הבכי' שמצד מרה- שחורה או לא, וכן "ועיקרה ביוהכ"פ" או "והוא בחי' יוהכ"פ".

ויה"ר שמאופן הבכי' שמצד מרירות שפועלת שלימות הנשמה בכל הדרגות מלמטה מטה עד למעלה מעלה, נבוא לדרגא הכי עליונה בשלימות הנשמה – בדוגמת הבכי' דרבי עקיבא250, וכן בדוגמת הבכי' דלעתיד לבוא, כשיקויים היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"240, ואז – "בבכי יבואו"251, מתוך שמחה רבה, "שמחת עולם על ראשם"175, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

מ. (ואח"כ אמר:)

כל אלו שבאו מארץ הקודש, ובפרט אלו שבאו מכפר חב"ד – יאמרו כולם יחד "לחיים", וינגנו "ופרצת".

ותהי' זו התחלה לפריצת כל הגדרים, המדידות וההגבלות, ועד ש"קהל גדול ישובו הנה"179, מצפון ומתימן (מימין ומשמאל), ממזרח ומערב, ומלמעלה ומלמטה – מכל קצוי תבל.

מא. (ואח"כ אמר:)

ישנו עוד המשך להתוועדות דר"ה ושבת שובה – הענין ד"כוס של ברכה".

מסתמא יארגנו את הסדר בזה, ומסתמא ישנו מי שיכריז בקול רם, והקהל בודאי יציית, ואז יחלקו "כוס של ברכה".

[לאחר חלוקת כוס של ברכה וברכה אחרונה – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].