התוועדויות תשכ"ח

"שופר" סתם (כולל כל המדריגות שבזה, ואפילו השופר דמתן-תורה) – המשכת הפנימיות דאלקות שלמעלה מעולמות אבל שייך לעולמות, סובב כל עלמין; "שופר גדול" (דלעת"ל) – המשכת הפנימיות דאלקות שלמעלה משייכות לעולמות (וזהו "יתקע בשופר גדול" סתם, ולא נאמר מי הוא התוקע), שדוקא עי"ז אפשר לעורר את ה"אובדים" וה"נדחים".

שייכות התקיעה ב"שופר גדול" לעת"ל לראש-השנה: א) המשכת התקיעה בשופר גדול (תכלית המרחב), היא ע"י מציאות ה"אובדים" וה"נדחים" (תכלית המיצר), כענין "שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה". ב) ע"י תקיעה זו נעשה עילוי גם ב"ארץ אשור" ו"ארץ מצרים" עצמם, מצד השלמת כוונת בריאתם, כשם שבראש-השנה ישנו הענין ד"תחלת מעשיך" (ההמשכה בישראל) ו"זכרון ליום ראשון" (ההמשכה בעולמות).

המשכת המרחב היא גם כשעבודתו היא בשלימות, אלא שמצד הביטול מרגיש שהוא נמצא במיצר. ואזי מרגיש שהמשכת הגילוי אינה מצד העילוי שבעבודתו, אלא מצד חסד הקב"ה, כאילו שהוא בלי אתערותא דלתתא כלל ("יתקע" מעצמו).

וההוראה מזה – שבסוף זמן הגלות צריכה העבודה להיות בביטול, שעי"ז יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעיקר – שיהי' הענין ד"שופר גדול" בגשמיות.

א. שבת שובה בסמיכות לראש-השנה
בר"ה ושבת אין מזכירים חטא, והתשובה בהם ענינה השבת הנשמה לשרשה. ונמצא שישנה חזקה של ג' ימים רצופים ללא ענינים בלתי-רצויים (א-ד)

ב. המשך הענין ד"הקהל" עד חג הסוכות
ענין ה"הקהל" כהכנה לבנין המלכות שייך גם לאחרי ר"ה – עד יוהכ"פ (ה)

כמו הענין המיוחד של כל חג, נמשך גם ענין ההקהל כל השנה עד לחג הסוכות הבא – להקהיל כל עניני המחדו"מ (ו-ז)

מאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול

ג. ביאור ענין הבכי' בעשי"ת – הרגש ה"מיצר" דנברא לגבי בורא (הוגה) (ט)
יוצאים י"ח "מיצר" בגשמיות – ע"י שיש לו כל טוב ויודע שאין זה שלו (י)

ד. שמירת סדרי הישיבה: "נשאת ונתת באמונה" דיושבי אוהל
מה שממעטים בלימוד ומרבים בתפלה בימים אלו – היינו מחוץ לזמן הסדרים (יא-ב)

ה. המשך: אודות התלמידים שבאו מאה"ק (יג)

ו-ט. פרש"י (לב, מו) ד"ה שימו לבבכם
צ"ב: מה קשה בפסוק; נקט סגנון של הלכה "צריך אדם וכו'"; "עיניו ואזניו" מנ"ל; הסדר "עיניו ולבו ואזניו"; מה ענין מקדש יחזקאל לכאן; "(נמדד) בקנה" ולא "ביד" כבספרי; פתח הק"ו בראי' ומדידה וסיים "הררין התלויין בשערה" (יד)

הביאור: בהלכה "צריך אדם כו'" כוונת רש"י היא (לא לפרש מהו החידוש ב"שימו לבבכם", דזה פשוט שהכתוב מחדש שיש לשים לבו לד"ת ולא לחכות שהם יגיעו אליו, אלא) לבאר איך שייך לצוות על הלב – ע"י עינים ואזנים. ומיחזקאל מוכח שצריך הן לראי' והן לשמיעה (באופן של "דערהערן") (טו-טז)

כיון שחלק מד"ת כן נראים ונמדדים – מסיים "ד"ת שהן כהררין (הנראים ונמדדים) התלויין בשערה" (שקשה למדוד עבי') – שריבוי ענינים נלמדים מפסוק א'; "(נמדד) בקנה" – כמפורש ביחזקאל (וסו"ס גם כלי מדידת שערה נאחז ביד); נקט "עיניו ולבו ואזניו" – דתושב"כ נראית לעינים וזה גופא צ"ל מתוך שימת לב, ואח"כ יכוון אזניו לתושבע"פ (יז-ט)

הסדר בתורה – עינים (אמונה) לב (קב"ע) אזנים (השגה); בעולמות (מקדש) – עינים אזנים לב (חב"ד). "כהררין כו'": הגם שהתורה נשתלשלה למטה, נשארת הררים כפי שהיא למעלה. הבחינה ל"שימו לבבכם" ("עובד") – פעולה על הזולת (כהמשך הכתוב) (כ-כא)

י. "שימו לבבכם" – כאו"א, ובפועל ממש (כב)

א. סיום מסכת סוכה
(הקדמה) הקשר דסוכה ("זמן שמחתינו") לעשי"ת ("בכסה ליום חגינו") – כי תשובה (גם של בינונים ומטה) מעוררת יחד עם מרירות גם תנועה של שמחה, לא פחות ואף יותר מבקיום כל המצוות, בשל הפיכת הזדונות לזכויות והעלי' לדרגת בעלי תשובה שלמעלה מצדיקים גמורים (ובפרט בשנה שהתחלתה בחזקה של ג' ימים שאין מזכירים חטא) (א-ו)

הסיפור דמרים בת בילגה (שהוא הטעם העיקרי לקנס משמרתה) נוגד לכאו' לתוכן כללות המסכת – "למען ידעו דורותיכם" שהקב"ה מושיע את בנ"י; גם צ"ב בתוכן הקנס (ז-ט)

ב. המשך: נחיצות חינוך הבנות בדרכה של חנה
הסיפור הנ"ל – שחסרון בחינוך נערה אחת כדבעי (להתמודד עם נסיון קשה) הותיר פגם בכל המשמרה לדורותי' (שנקנסו כדי שיתמסרו לתיקונו) – מלמד עד כמה נוגע לדורות להשתדל בחינוך כאו"א מ(בני ו)בנות ישראל כדבעי, לכורתם מחינוך של פנינה ולעשותם ילדים של חנה – "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה (ל' כריתה)" (י-יד)

ג. המשך: סוכה ולולב – אחדות כל בנ"י; לומדי תורה וחיילי צבא
האפשרות שמעשה של נערה אחת יהי' נוגע לכל משמרתה ועד לכל בנ"י – מצד הקשר דכל הסוגים בישראל זב"ז. וזוהי השייכות למסכת סוכה – "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" (כפי שהי' בענני הכבוד), כי העצם הוא בכולם בשוה; ואם לא תופסים זאת לבד – נותן הקב"ה "נענוע" שמשיל את הקליפה המפרידה ומגלה שכל "ד' המינים" הם "אגודה אחת", עד שגם אלו שהתנכרו עד עתה לאה"ק מסרו נפשם להגן עלי' (טו-יט)

כדוד ויואב – לומדי תורה נחוצים לנצחון המלחמה לא פחות מחיילים בחזית ונחשבים ל"עריקים" אם מפקירים משמרתם (והרי גם בצבא גופא המפקד הראשי חייב להישאר בעורף ולהכין תכניות ללוחמים המוסרים נפשם), אם כי החיילים קודמים ("הקדים זבולון לישכר") מצד מעלת המס"נ (אך בפרט מסויים הנסיון של לומדי תורה גדול יותר – מצד הבזיונות כו'). ודוגמתו בד' המינים – שכולם נחוצים בשוה, וכיוון אחד לארבעתם (כ-כד)

ד. ענין ה"תשובה" למעלה; יוצאי רוסיא
גם התשובה דהקב"ה על בריאת היצה"ר היא לשוב אל העיקר (דלא כ"חרטה" – כפי שמתרגמים "תשובה" בלע"ז – שפירושה עזיבה) – שטבע הטוב להיטיב, וממלא בקשת בניו להקל עליהם לשרתו – כפי שראו ההתחלה בזה ביוצאי רוסיא (כה-ז)

ה. שיטת רש"י והרמב"ם בתוכן קנס משמרת בילגה (הוגה) (כח)
נפק"מ להתחלת המסכת – אם שמחת האשה שאוכלת עם בעלה בסוכה הוה שמחת סוכה (רש"י) או שמחה בפ"ע (רמב"ם) (כט)

המשכת שמחת סוכות מסליחת יוהכ"פ לכל אחד ואחת, ובכל השנה כולה (ל)

ו. שייכות נשים למבצע תפילין; "קרן חנה"
מהמשך וסתימת המשנה (דיאָרצייט זה) "בשעה שאדם מצטער שכינה . . אומרת קלני מראשי קלני מזרועי", משמע שבתפילין דהקב"ה כתובים אנשים ונשים בשוה (מתאים לדעת האריז"ל שאשה ישנה במ"ע שהזמ"ג ובעלה פוטרה); ובנוגע לתפילין דלמטה – הנה על-ידי סיוען במצות תפילין מקבלות שכר כ"מצווה ועושה" כדמצינו בת"ת, ו"גדולה הבטחה" (דייקא, אם כי השכר בשוה) דנשים המסייעות – דה"שלא לשמה" דהאנשים לא גורע משכרן. ולפועל: במקביל לתרומת האנשים ל"קרן חנה" – תתרום כל אשה זוג תפילין למבצע תפילין (לא-ח)

ז. המשך הביאור בענין הבכי' דעשי"ת (הוגה)
מענין זה רואים גודל הדיוק בפרטי הלשונות בדרושי חסידות (לט)

(סיום) "לחיים" לבאים מכפר חב"ד ואה"ק; חלוקת "כוס של ברכה" (מ-מא)

התעוררות לתשובה אמיתית; "הקהל" דהקב"ה

הצלחה בכיבוש העולם הפרטי והכללי; התמדה ושקידה

ביוה"כ אסור לאכול, בת"ב אי אפשר לאכול; הבדלה דמוצאי יוה"כ; זמן ירידת משה מההר עם לוחות שניות; מעלת כל יו"ט בזמנו; מאמרי מוצאי יוה"כ; בנין ביהמ"ק וקיבוץ גליות – מי קודם (א-ו)

כל המרבה בהדסים ה"ז משובח; ריבוי בברכות הקב"ה

ליל א' דחג הסוכות
הבכי' בעשי"ת – לאו דוקא בכי' שבדרך ממילא (א)

אם מנהגנו לפזר מעות לעניים בערב סוכות (ובחנוכה) (ב)

מעלת ליל א' דהחג; חזרת הסיפור ע"ד ה"אושפיזין" החסידיים (ג-ד)

יום א' דחג הסוכות
שמחת (החג ו)בית-השואבה – מליל ראשון (ה)

ענין הסוכה הוא ללא התחלקות, אבל כ"א מקבל לפי ערכו (ו)

בכל דור ישנו כהן גדול (ובחי' ענן הקטורת דיוהכ"פ כו') – מנהיג הדור! (ז)

ליל ב' דחג הסוכות
הזכרת "שם אומרו" אצל הרביים; האושפיזין החסידיים; ה' מיני שמחה (ח-י)

יום ב' דחג הסוכות
למי הכוונה ב"מנהג נביאים"; ע"ד (מנהל) "מבצע תפילין" בכותל המערבי (יא-ב)

"בנות ירושלים" הן הנשמות שבעולם האצילות (שהן בשלימות היראה), ואליהן אומרת הנשמה שלמטה: "שחורה אני" – מצד הירידה למטה, ואעפ"כ "ונאוה", כי הירידה היא צורך עלי'.

הענין ד"שחורה אני ונאוה" ישנו גם בעבודה למטה: בעבודת הצדיקים – בחי' השחרות והאכזריות (שישנם בכל עניני העבודה), שעי"ז נעשה "ונאוה אני – בחורב"; ובמי שחטא ופגם ועבר את הדרך – עבודת התשובה, שעי"ז נעשה "ונאוה אני – ביום-הכפורים" (שבו הוא גילוי היחידה).

וממשיך "כאהלי קדר כיריעות שלמה", שמענן הקטורת דיוהכ"פ ("אהלי קדר", עבודת התשובה דיוהכ"פ) נמשכים המקיפים המתגלים בחג הסוכות ("יריעות שלמה", גילוי עצמות א"ס, "מלך שהשלום שלו").

ולכן העושה סוכתו תחת האילן פסולה (אף שמצות סוכה ניתנה בשכר אמירת אברהם "והשענו תחת העץ"), כי סוכה שתחת האילן הו"ע "עץ החיים" (תורה), ומצות סוכה קשורה עם עבודת התשובה שלמעלה מתורה.

א. מעלת הסמיכות דיו"ט ושבת
החידוש (שגורם תענוג) בקביעות זו – שבת ויו"ט ברצף – "חזקה" בענין ד"כל מלאכתך עשוי'" ובענין השמחה (א-ב)

ב. שמחת חג הסוכות – כפולה ומכופלת
(א) שמחה של מצוה – מצות יו"ט, (ב) מועדים לשמחה, (ג) זמן שמחתנו, (ד) שמחת בית השואבה – שישנה (בבית ראשון ושלישי ובזמן הזה) גם בשבת (ג)

מאמר ד"ה העושה סוכתו תחת האילן

ג. "הוי' אמר לשכון בערפל וגו'" (הפטרת היום); יוצאי רוסיא
גם הבחי' ד"ערפל" (א' הרקיעים, ועד להעלם ד"ישת חושך סתרו") מתגלה במקדש גשמי – "מכון לשבתך עולמים", דהפה שאסר ("הוי' אמר") הוא הפה שהתיר (ה)

ההרחבה שיש כיום בגשמיות ויציאת חלק מבנ"י מן המיצר – כי קרובים להרחבה בגשמיות דביהמ"ק השלישי וקיבוץ גליות (ו)

"שחורה אני" – קאי על ירידת הנשמה למטה, שהיא בבחי' שחורה לגבי מעמדה ומצבה קודם ירידתה; ואעפ"כ "ונאוה", כי הירידה היא צורך עלי'. ועלי' זו נעשית ע"י עבודת הנשמה למטה, שגם היא בבחי' שחרות ואכזריות.

וממשיך: "כאהלי קדר" – בחי' המקיף דלבונה זכה שממנו נמשך חיות להקליפות, וע"י שמהפכים גם מקיף זה לקדושה, נעשה "כיריעות שלמה" – המשכת המקיפים ד"מלך שהשלום שלו" (שלמעלה מבחי' המקיף דלבונה זכה).

וענין זה קאי בעיקר על עבודת התשובה דיום-הכפורים ("ונאוה אני – ביוהכ"פ"), שהיא בענין הקטורת (בירור המקיף דלבונה זכה, "אהלי קדר"), ועי"ז נמשכים המקיפים היותר עליונים ("יריעות שלמה") בחג הסוכות (כי אף שעיקר הגילוי שלהם הוא לעתיד לבוא, ישנו מעין ענין זה גם במעשינו ועבודתנו עתה).

וזהו "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים" – הפיכת ההעלם וההסתר שמצד הגויים והאומים, "כי גבר עלינו חסדו" – כיון שחג הסוכות בא לאחרי יוהכ"פ, שבו נמשך בחי' חסד העליון, המקיפים העליונים ("יריעות שלמה").

א. שקו"ט מהו ענינו העיקרי של חג הסוכות
מהשם "חג הסוכות" אין ראי', דגם שבועות נקרא ע"ש הספירה אף שעיקרו הוא מ"ת, וסוכות נק' גם חג האסיף שאסור ביו"ט; והא דסוכה ז' ימים ולא לולב – אינו בירור לגבי יום ואף לילה הראשון, שהוא כבר "זמן מצוה" דלולב (לענין דיחוי). אבל לשון הכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון" מוכיח – שהיו"ט ישנו גם לולי הלולב, ומתאים להמבואר בחסידות שהלולב הוא רק להמשיך המקיף דסוכה בפנימיות (א-ה)

עפהנ"ל, עכ"פ עיקר ענין החג ישנו בשבת – סוכה; ובאמת – גם ענין הלולב נפעל ע"י השבת, כמבואר בענין גזירה דרבה, ובזמן הזה – גם שמחת ביה"ש ישנה בשבת. ומשבת זו (שכנגד כל שבתות השנה) נמשכת שמחה בכל שבתות (וימי) השנה (ו-ז)

ב. סוכה – נתינת כח ל"בכל דרכיך דעהו"
בסוכה נעשים כל צרכי האדם למצוה, ולכן אומרים בסוכות "הללו גו' כל גוים" (בירור העולם). ומכאן הכח לעבודה ד"בכל דרכיך דעהו" (ולא רק "לשם שמים") כל השנה, ומתוך הרחבה ושמחה גשמית (חג האסיף) ורוחנית (סליחת יוהכ"פ) (ח-י)

מאמר ד"ה הללו את הוי' כל גוים

ג. ע"ד יציאה לשליחות; כינוס צא"ח
בירור העולם ("כל גוים") מתחיל ע"י בנ"י, "אחד מכם גולה לברברי' וכו'" – שאפילו אחד יכול לברר מקום שלם. ואין להתיירא מ"כל גוים" ומנסיונות כו' – "אין עוד מלבדו"! ונוכח כאן "מופת חי": שליח יחידי שפעל בעיר שלימה. ולפועל: יש להניח את עצמו ולנסוע לשליחות, וזוהי שעת הכושר לקרב יהודים. וכל הטענות כו' – אינם אלא תירוצים (יב-טז)

ע"ד כינוס צא"ח – בו ימסרו דו"ח כו' – ע"מ שמהם יראו וכן יעשו (יז)

ד. לכינוס תלמידי הישיבות: בגדר היתר מלאכת או"נ ביו"ט
(הקדמה) הלולב – תלמידי ישיבה – גבוה מכל המינים (שלכן מברכים עליו), דהיחוד שע"י תורה גבוה גם ממצוות; ו"נענוע" הלולב פועל גם על שאר המינים בבנ"י (יח-כ)

בגדר היתר מלאכת אוכל נפש ביו"ט (הוגה) (כא)

(סיום) מעלת שמחת יו"ט (שבשבילה הותרה מלאכה) מודגשת בחגה"ס, שנמשכת גם בהרחבה בגשמיות; לע"ל יהי' "כספם (הכרח) וזהבם (מותרות) אתם" – גם בגשמיות (כב)

א. "פוק חזי מאי עמא דבר" – גודל השמחה דשמח"ת
כיון שהתורה נמסרה לישראל, הנה כשאין הכרע ע"פ שכל אזי "פוק (יציאה מהבנה והשגה, כמודגש בריקודים בס"ת סגור) חזי מאי עמא דבר" – שהשמחה דשמח"ת גדולה משל שמע"צ, ובפרט בלילה זה (כמנהג הרביים) – שמחבר שניהם (א-ג)

ב. במרז"ל "הנח להם לישראל .  . בני נביאים הן" (נכלל בשיחת ש"פ בראשית ב')
(סיום) מעלת הנהגתם של ישראל בגודל השמחה דשמח"ת, גם במדינה ההיא (ד)

ג. (המשך:) השייכות ד"בני נביאים" לשמח"ת
"בני נביאים" (שנבואה היא בנו"ה, שוקיים) שייך למעלת העקב שברגל, שמגבי' גם את הראש בריקודים דשמח"ת – שמחה בלי חילוקים ובלי גבול דעצם הנשמה, שלמעלה משכל והרגש ומתבטאת בעקב שברגל שאין בו כי אם עצם החיות – שלכן גם (ובעיקר) אנשים פשוטים ("עמא דבר") שמחים בשמח"ת למעלה ממדוה"ג (ה-י)

ד. עלי' לתורה בשמח"ת; חינוך הילדים
הטעם שבשמח"ת עולה כאו"א (גם קטן) לקריאה בתורה, כי לא מספיק ריקוד בלבד מצד העצם (כטענת היצר), אלא יש להמשיך ולהחדיר את התורה בענינים פרטיים, החל מענין החינוך – כמודגש בקרה"ת "תורה צוה וגו'" (יא-ג)

ה. חינוך הילדים (המשך): הלימוד מחטא עץ הדעת
לפי אופן ההתמסרות ללימוד התורה ("תורה צוה") יהי' נראה ה"שמים וארץ" שלו. אמנם, אפילו אצל אלו ש"בתוך הגן" טוען היצה"ר שכדי שהילד יסתדר בעולם עליו ללמוד מדע – "עץ הדעת" – בבי"ס ממלכתי וכו'; אך כיום רואים את "פריו" של חינוך זה (יד-טז)

ו. חינוך הילדים (המשך): הלימוד מזמן אחז, ומהנסיונות ברוסיא
בזמן גזירות אחז היו שני ילדים שלמדו תורה במס"נ, ומהם באה מפלת סנחריב; הנסיונות כאן אינם בערך למצב ברוסיא, ואפילו שם מוסרים נפשם ומצליחים לגדל ילדים בדרך התורה: התקבל משם מכתב מבחור שכל בקשתו – עצה למחשבה זרה בתפלה!... (יז-יט)

ז. (המשך:) "לחיים" למלמדים ר"י ומשפיעים (כ)

ח. "לחיים" לתומכי תורה (כא)

ט. מעלת השמחה דשמח"ת לגבי שמע"צ וסוכות
"שמיני (עצרת)" מורה על שייכות ל"שבעה" שלפניו, שמחת ביה"ש שאמנם פועלת ראיית שמחות נוספות אבל השמחה עצמה מוגבלת (גם בכמות) לחכמים וכו', וקשורה בהשגה דתורה ("מים", "שמן"); שמח"ת היא בלי הגבלות, וביותר באנשים פשוטים – וזה פועל על החכמים (כבסיפור עם הרב מבאַרדיטשוב) – שמחה אישית דכאו"א על הקשר העצמי לתורה (כב-ו)

י. ע"ד ה"תהלוכה" (כז)

ג' ענינים בתורה:

(א) ירושה ("מורשה קהילת יעקב") – בחי' התורה הבאה בדרך ממילא, והוא ענין בירור הניצוצות, שעל-ידו יורשים את האורות דתהו. ובחי' זו היא בבחי' אחור שבתורה, תורה השייכת לעולמות;

(ב) עבודה ("התקן עצמך ללמוד תורה") – בחי' התורה שמגיעים אלי' ע"י עבודה ויגיעה דוקא. וגם בחי' זו היא בבחי' אחור שבתורה, כיון שהמשכתה היא ע"י עבודת האדם, והמשכת האתערותא דלעילא היא רק מבחי' שאתערותא דלתתא מגעת שם;

(ג) מתנה ("ויתן אל משה גו'", "שניתנה לו במתנה") – היא מדעת הנותן אבל תלוי' גם בהמקבל ("אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' כו'"), והיא ממוצע בין ירושה לעבודה. ובחי' זו היא בבחי' פנים שבתורה, התורה כפי שהיא בעצמותו ית', והיא פועלת גם בבחי' העבודה והירושה שבתורה.

וזהו מ"ש במדרש שיום ירידת גשמים (שהמשכתו בשמע"צ) הוא יום שכולם שמחים בו, כי ההמשכה לישראל מבחי' הפנימיות ("יהיו לך לבדך גו'") פועלת גם בבחי' החיצוניות, ומזה נמשך גם לאומות העולם.

א. יו"ט סמוך לשבת – פעם שלישית ("חזקה")
וא"כ ישנה "חזקה" דתשובה עילאה (ר"ה ושבת), דשמחה (סוכות ושבת) ודשמחה נעלית (ש"ע ש"ת ושבת בראשית) – וגם "חזקה" ד(פרשת) ברכה – שיומשכו על כל השנה (א-ב)

מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת תהי' לכם

ב. ע"ד שמו"ת וחת"ת דפ' ברכה ובראשית (ד)

ג. פ' ברכה: דוד פתח במה שחתם משה וכו'
ברכות בנ"י – "המשך" שלא מסתיים, מאברהם עד דוד מלכא משיחא (ה)

ג' מדריגות בענין השבת (וכן באלף השביעי, "יום שכולו שבת") – כנגד ג' ענינים שבתורה (שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"): (א) "שבת מקדשא וקיימא" – ענין שמצד הבריאה, ואינו תלוי בעבודת האדם – כנגד ענין הירושה שבתורה; (ב) "זכור את יום השבת לקדשו" – ענין התלוי בעבודת האדם – כנגד ענין העבודה שבתורה; (ג) "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" – ענין שאינו מצד עבודת האדם, אבל תלוי גם בהמקבל – כנגד ענין המתנה שבתורה.

וכשם שבתורה פועלת הפנימיות על החיצוניות – כן הוא גם בענין השבת, שבחי' המתנה דשבת (פנימיות) נמשכת ופועלת גם בבחי' השבת שמצד הבריאה (חיצוניות).

וכנגד ג' מדריגות אלו הם ג' הפירושים ב"ויכולו": (א) לשון גמר – גמר מלאכת הבריאה; (ב) לשון כליון – עבודת האדם לפעול ביטול בהבריאה; (ג) לשון תענוג – בחי' מתנה שלמעלה מהעבודה.

א. שבת בראשית – השבת הראשונה בשנה החדשה
וממנה נמשך הכח על כל השנה לגלות אלקות בבריאה, "ברא אלקים". והגם שבראש השנה נמשך אלקות לכל השנה – בשבת בראשית באה ההמשכה בפרטיות ובגילוי ("פריקת החבילות"), ועד שפועלת עילוי גם בשמע"צ ושמח"ת שלפני' (א-ד)

ב. "מוריד הגשם": הסמיכות דשמע"צ לסוכות
כיון שתשובה היא במהירות, בא "מוריד הגשם" (שמע"צ) מיד לאחרי ה"חרישה וזריעה" דר"ה יו"כ וסוכות [דלא כעצרת דפסח (צדיקים), שלאחרי מ"ט יום]. וענין המהירות נראה גם בהכנת הסעודות דיו"ט ודסוכות בפרט בקלות ובשפע (ולכן דוקא בו באים אושפיזין) (ה-ו)

מאמר ד"ה ויכולו השמים

ג. ע"ד "מכירת המצוות" (ח)

ד-ה. פרש"י (ב, ב) ד"ה ויכל אלקים (הוגה) (ט)

(ובהערות: ניצול הזמן גם אצל ילדים)

"ואדנ-י הוי' בשופר יתקע גו'" – שופר של מלחמה; ולאח"ז "יתקע בשופר גדול גו'" – קריאה של קירוב מאבינו שבשמים לעורר את נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, אפילו האובדים והנדחים.

ולכן בתקיעה זו: (א) נאמר "שופר גדול" דוקא, כדי לעורר גם את האובדים והנדחים (משא"כ במתן-תורה, שהיו ישראל במדריגת צדיקים – הספיק שופר סתם). (ב) נאמר "יתקע" סתם, ולא נאמר מי התוקע, כי קריאה זו באה ממהותו ועצמותו ית' "דלא אתרמיז בשום אות וקוץ".

א. שבת זו – שלימות השמחה דשמח"ת
שמח"ת הוא הנעלה בה' דרגות השמחה (שמחת מצוה, יו"ט, סוכות, ביה"ש, שמח"ת), ושלימותו – בשבת שלאחרי וסמוך לו, וממנה נמשך על כל השנה (א-ג)

ב. הדגשת השמחה בשבת – אצל בעלי-עסק
שהרי בשבת יש להם פנאי לתפלה ול(שמחה ד)תורה (ד)

ג. ע"ד (יוצאי רוסיא אשר ב)כפר חב"ד
בכלל תמוה איך מגיע יהודי להיות בעל עסק ולא יושב אוהל, וכל שכן יוצאי רוסיא שהורגלו לחיי מס"נ כו'. ועכ"פ בודאי יהיו תומכי תורה – חינוך הכשר והפצת המעינות (ה-ז)

ד. ע"ד הרחבת 770
כדי שיהי' קיום להתעוררות (באתעדל"ע) והחלטות טובות, יש לקשרן עם פעולה גשמית על אתר. ובפרט בעלי עסק – שלא תמיד יכולים לקיים ההחלטה (בצדקה) לאלתר (ח-ט)

הרחבת בית הכנסת – צריכה לעורר פריצה והרחבה בתפלה תורה וצדקה (י)

ה. יושבי אוהל: החלטות טובות בלימוד התורה (יא)
ו. "ויעקב הלך לדרכו" באופן שבתי
כשמוצאי שמח"ת הוא בשבת בראשית – ההליכה לדרכו על כל השנה היא באופן שבתי ("כל מלאכתך עשוי'", בלי טרדות ובלי פסולת כו'), הן בבעלי עסק והן ביושבי אוהל (יב-ד)

ז. "ויעקב הלך לדרכו" – יציאה לשליחות ומלחמת תנופה; מענה לטענות בזה
כשיהודי יוצא "לדרכו" מסייעים לו מלאכים, ואח"כ מתכונן גם ל"מלחמה" (כיעקב) – מלחמת תנופה להרחיב גבול ישראל (להפיץ יהדות). ומעלתה על מלחמת הגנה (שיטת ההסתגרות בד' אמות כו') – שהוא בוחר את העיתוי וההיזק אינו בשטחו (ובכלל, יש להגיש עזרה עוד לפני שהזולת מבקש); ולכן הנהיגו הרביים יציאה לשליחות (טו-יז)

הטענה שאין ערך להנחת תפילין אחת – הרי מפורש ברמב"ם "עשה מצוה אחת וכו'"; הטענה שאין לבוא במגע עם החפשיים – הרי עושים איתם עסקים כו'; והטענה שזוהי שיטה חדשה – הרי בעניני מותרות כו' אינם אוחזים במנהג אבותיהם (יח-כא)

מאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול

ח. יציאה לשליחות (המשך): הלימוד מ"כיבוש יחיד" דדוד
ענין השליחות בזמננו דוקא – הכנה להרחבת גבול ישראל לע"ל; וכמו בכיבוש דוד – אין לחכות ל"קשוט עצמך תחילה" (ומה גם שאין זה "קישוט" הזולת אלא חיי נפשו) (כג-כד)

דרושים מתנדבים שיביעו רצונם לצאת לשליחות (כה)

ט. התקיעה ב"שופר גדול" בקיץ האחרון (מוגה)
ביאור המאורעות באה"ק ע"פ המאמר דתש"ג, אודות ב' השופרות דקודם הגאולה: השופר דזכרי' הוא ב' מלחמות העולם, והשופר גדול דישעי' – ה"זעזוע" דכל בנ"י בקיץ האחרון, והקב"ה מחכה שיענו לקריאתו "ובאו גו' והשתחוו לה' גו'" (כו-כט)

י. המשך: הנצחון (וההתעוררות) בקיץ האחרון – מן השמים
ההתעוררות דבנ"י מוכיחה שהנצחון לא הי' מסטרא דשמאלא. ובכדי לשלול גם האשלי' של "כחי ועוצם ידי" – הותיר הקב"ה את "רוח צפונית" בלתי גמורה, כדי שכל האומר "אני אלוקה" (בפרט זה) יכיר שהי' זה נס משמים, ואז גם רוח זו תושלם (ל-לג)

יא. 1) המשך: אף שלא נוצלה שעת הכושר – אפשר לתקן (לד)

2) מענה ל"טענות" בקשר למבצע תפילין (מוגה)
(א) מדוע נבחרה דוקא מצות תפילין: מצד סגולתה; הוי כת"ת; הוקשה לכל המצוות. (ב) מה התועלת בהנחת תפילין אחת: אדרבה ישתדל יותר; פס"ד מפורש "עשה מצוה אחת וכו'"; יוצא מגדר קרקפתא; מצוה גוררת מצוה. (ג) הרי תפילין צריכים נקיות הגוף והמחשבה: מי שנתעורר להניח למה יהרהר; זהו רק ספק; דבר חדש מרכז המחשבה; מפורש בסמ"ג ומעשה רב שלו להניחן גם לרשעים; עד"ז כ' החינוך. (ד) כ' העט"ז דמצות תפילין צריכה כוונה פרטית: לא בא לחלוק על שו"ע מפורש; לחומרא אמרינן מצוות אי"צ כוונה; גם תפלה צריכה כוונה ואין נמנעים הימנה בשביל זה (לה-ח)

הכרח הפעולה בקירוב ליהדות – גם על הספק – מצד "הוכח תוכיח" (לט)

יב. ל"כינוס תורה": במרז"ל "הנח להם לישראל .  . בני נביאים הן" – מעלת מנהגי ישראל
השייכות דנבואה לפסק הלכה, וכן זה שהתנאים פסקו דינים לפי השרש למעלה כו' – כי אח"כ הונח הדבר והתעצם בשכל האדם (ואז נעשה הוא "בעל השמועה", וזהו גם שאין רגיל בדא"ח לציין "שם אומרו"); ובכלל הסדר הוא שהתורה ניתנה לבנ"י במתנה מלמעלה, כנתינת כח ליגיעה אח"כ בשכלם. ולכן, במקום ספק, נשאר הכח בבנ"י (וביותר ב"עמא דבר", שהשכל אינו מעלים) שמסורתם ("בני נביאים") תכוון בהתנוצצות נבואה (הבאה לא כפס"ד אלא רק כבירור המציאות) שכך נאמר למשה מסיני (ונבואת משה נק' תורה). וזהו היסוד למנהגי ישראל – שכולם ע"פ המסורה (מ-מח)

גודל מעלת השמחה דשמח"ת – מנהג ישראל ומשה רבינו (מט)

יג. נשי ישראל: מנהגן בעידוד לימוד התורה
נוסף לשמירת המנהגים בכלל שעיקרה ע"י עקרת הבית, יש לקבל החלטות טובות גם במנהגן בשייכות ללימוד התורה (שעיקרו באנשים) – לעודד ילדיהן ובעליהן לת"ת (נ-נא)

יד. "קרן השנה": נתינה (וכמ"פ) במספר שנ"ד – "דשן" (נב)

טו. ע"ד "חת"ת": קישור ימי השבוע החודש והשנה עם תורה
ועי"ז "ויהי חתת וגו' ויסעו", הצלחה במסע השנה ("ויעקב הלך לדרכו") (נג)

שליחות למסירת פ"ש באה"ק

"אותותינו לא ראינו" – ב' אותות (וגם לשון אותיות, אותיות התורה והתפלה): אות א' – "הנני מביא אותם גו'" (עלי' מלמטה למעלה, תפלה), ואות ב' – "מה נאוו על ההרים גו'" (המשכה מלמעלה למטה, תורה).

"הנני מביא אותם מארץ צפון" (בדוגמת "והנדחים בארץ מצרים") – לאחר גמר עבודת הבירורים ד"ארץ צפון", שהיא עבודת הבירורים הקשה ביותר; "וקבצתים מירכתי ארץ" (בדוגמת "האובדים בארץ אשור") – בירור בחי' היסוד דלעו"ז; "בם עור ופסח" – הכוללים את כל המומין, מהגבוה ביותר ("עור") עד התחתון ביותר ("פסח"), שגם הם ייגאלו בגאולה העתידה; "הרה ויולדת יחדיו" – החיבור דבחי' הרה (גלות, ובעבודה – קבלת-עול) עם בחי' יולדת, ע"י גילוי שלמעלה משניהם.

וענין זה יתקיים כבר בימות המשיח (ולא רק בתחיית המתים), ע"י התקיעה בשופר גדול, שהיא המשכה ממקום נעלה ביותר, ולכן יש ביכלתה לפעול שגם אלו שנמצאים במעמד ומצב של "עור" ו"פסח" יתעוררו להיות "קהל גדול ישובו הנה".

א. שלב נוסף ב"ויעקב הלך לדרכו"
רק לאחרי החודש הכללי מתחילה העבודה דכאו"א ב"דרכו" הפרטית (וכמובן מהגמ' שגם לאחר היו"ט, כל עוד לא הגיעו לבתיהם קשורים יותר לביהמ"ק, המקום העצמי והקבוע), ולכן צ"ל שוב השלילה ד"פרידתכם" – הוספה בלימוד התורה שפועלת אחדות (א-ד)

ב. מעלת הקביעות דא' מרחשון ביום הש"ק
כשהתחלת העבודה הפרטית דכל השנה היא ביום הש"ק – שה"אכילה" שלו היא מערב שבת, היום האחרון דחודש השביעי (ונעוץ תחלתן בסופן) – נעשית העבודה דכל השנה באופן של "שובע", ריבוי והרחבה בענינים הרוחניים והגשמיים (ה-ו)

מאמר ד"ה הנני מביא אותם מארץ צפון

ג. 1) המשך הביאור בפרש"י (בראשית ב, ב) ד"ה ויכל אלקים (הוגה) (ח)

2) המשך הביאור במרז"ל "הנח להם לישראל .  . בני נביאים הן" (ט)

ד-ו. פרש"י (ז, כג) ד"ה אך נח (הוגה) (י)

הטעם שבברכת יצחק ליעקב כתיב שם אלקים – כי מדתו של יצחק היא גבורה, וההשפעה הנמשכת מהגבורות היא באופן של תגבורת, ועד לריבוי בלי גבול.

הברכה ד"ויתן לך האלקים" היא למעלה מהברכה ד"ויברך אלקים את יצחק בנו" (שברכה זו נמשכה ממילא לבניו של יצחק), כי כוונת יצחק היתה לברר את ניצוצות הקדושה הנעלים שבעשו ע"י המשכת אורות עליונים – "טל השמים", טלא דעתיקא, מקיף שלמעלה מע"ס, שעל-ידו מבררים את בחי' י"א שבסט"א – והמשכת בחי' עתיק למטה כדי לברר הניצוצות (ויתרה מזו – שנמשכת גם בפנימיות העשר ספירות, "ויתן ויחזור ויתן") היא ע"י המשכת עצמות אוא"ס שלמעלה גם מעתיק.

וזהו "מטל השמים זו מקרא כו'", דקאי על ענין היגיעה בתורה, שעי"ז מגיעים להעלם העצמי שבתורה, שלמעלה מהתורה כפי שהיא מצ"ע.

א. הביאור בזה שגם עשו נכלל ב"תולדות יצחק" (הוגה) (א)
יעקב הגיע לשלימותו בחרן דוקא – מצד גודל מעלת עבודת הבירורים (ב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויתן לך (מוגה)

ב. מחאה על דברים שטפלו על יצחק אבינו ומבצע תפילין
אם היו לומדים ברש"י (ועכ"פ בגמ', ועכ"פ בנוסח התפלה) גודל מעלת יצחק היו מקבלים יראת שמים ומבינים שה"ציד" שבגללו אהב את עשו הי' ניצוצי קדושה (כביאור האריז"ל, שגם הגר"א "אחז" ממנו!) ולא ארוחה טובה... כפי שהעזו לומר באסיפת רבנים וכו', והכל שתקו! (ובנוגע לעצם הקישור של יצחק עם ליובאַוויטש – מתאים לי ה"שידוך"!...) (ד-ז)

ג-ד. פרש"י (כז, א) ד"ה ותכהין (הוגה) (ח)
(ובהערה: קושיות בפרש"י (שם, ב) ד"ה לא ידעתי יום מותי)

ב' ענינים בספירת החסד: חסד דתיקון – נקרא בשם "חסד" (כדעת המקובלים האחרונים), כי שם הוא מצד הביטול; וחסד דתהו – נקרא בשם "גדולה" (כדעת המקובלים הראשונים), כי שם הוא מצד הגדולה.

ובפרטיות – גם בתיקון ישנו ענין החסד כפי שנקרא בשם "גדולה", משני טעמים: (א) כיון שהוא כלול בכל המדות ("אזיל עם כולהו יומין"); (ב) כיון שמהות החסד עצמו (ולא רק הארה ממנו) נמשך למטה.

ולאידך – גם בתהו ישנו ענין החסד כפי שנקרא בשם "חסד", והיינו המשכת החסד דתהו כפי שנמשכת רק במקום הביטול, שלא תהי' יניקה לחיצונים ("אברהם שיצא ממנו ישמעאל"). וענין זה נפעל ע"י עבודתו של יעקב (ששרשו מתיקון) בבירור עשו (ששרשו מתהו); והכח לזה – מפני שהשורש דתיקון הוא למעלה מתהו.

וזהו "קטנתי מכל החסדים גו'" – ב' חסדים, "חסד מלבר" (חסד דתיקון) ו"חסד מלגאו" (חסד דתהו), ושניהם פועלים ענין השפלות והביטול ("קטנתי").

מאמר (כעין שיחה) ד"ה קטנתי

א-ב. הבהרות בקשר למחאה הנ"ל (ש"פ תולדות)
אסיפה שהתחלתה בהכרזה שהנצחון באה"ק לא הי' נס, לא פלא שדובר בה נגד יצחק אבינו ונגד מבצע תפילין – קיום מצות עשה ד"הוכח תוכיח" – רק בגלל שליובאַוויטש עוסקת בזה! (ומה שנדמה לך שעושים זאת שלא לשמה – עשה זאת אתה לשמה!)... (ב-ו)

באשר לטענה שהדוברים היו שנים, זה נגד יצחק וזה נגד מבצע תפילין... – הרי המחאה היתה על השומעים ששתקו! ובאשר לטענה מדוע לא באה מחאה בפעמים אחרות – כי עלולים לפרש זאת כמחאה לכבודו של בו"ד, משא"כ כשדיברו גם נגד יצחק אבינו (ז-ח)

הסיתו אחרים כאילו התכוונו אליהם כו' – המחאה כוונה למי שהדברים תואמים לו... ועד"ז המציאו שהיו שנקטו באלימות – בה בשעה שאין הנהגה כזו בגבול ליובאַוויטש! (ט-יא)

מה שהמבייש לאחר מיתה יכול לבקש מחילה במקום שביישו – היינו רק אם זהו "במקום שביישו", ובנדו"ד – במעמד רבים וכו', ובאם לאו – עליו לגשת למערת המכפלה! (יב)

מבצע תפילין יכבוש את העולם, והוא הכנה לביאת משיח כמובן מהגמ' והמדרש (יג)

שאלות על האמור לעיל – יענו בשבת הבע"ל (יד)

ג-ד. 1) פרש"י (לב, ה) ד"ה עם לבן גרתי; שאלות בענין קיום התורה ע"י האבות
הקושי בכתוב הוא שלא הול"ל אלא "ואחר אצל לבן עד עתה". ועדיין צלה"ב הצורך בשני פירושים; גם צ"ב מהו "ותרי"ג מצוות שמרתי" – הרי נשא אחיות? ועד"ז צ"ב לגבי אברהם דכתיב בי' "וישמור משמרתי וגו'" – למה לא מל קודם שנצטוה? (טו-יז)

2) המשך הביאור בפרש"י (תולדות כז, א) ד"ה ותכהין (הוגה) (יח)

3) פרש"י (תולדות כז, ב) ד"ה לא ידעתי יום מותי (הוגה) (יט)
יש לדאוג ליהודי קודם בגשמיות – "מטל השמים וגו'" כפשוטו, ואח"כ כמדרשו (כ)

החילוק בין "חסד דלבר" (חסד דאצילות, עד לבחי' אצילות דכללות) ל"חסד דלגאו" (חסד שלמעלה מאצילות, עד למעלה גם מבחי' אצילות דכללות): ב"חסד דלבר" – השפעת החסד היא מצד השפלות, דהיינו מצד תפיסת המקום של המקבל; ואילו ב"חסד דלגאו" – השפעת החסד היא מצד הגדולה וההתנשאות, ולא מצד תפיסת המקום של המקבל (כמשל פירורי סעודת המלך, שהם הפקר, אלא שלגבי המקבלים הם הון רב ויקר).

ואף שכל ההשפעות למעלה הם ברצון, מ"מ ההשפעה מבחי' "חסד דלגאו" אינה מצד תפיסת המקום של המקבל, אלא מפני שטבע הטוב להיטיב, ולכן משפיע גם למי שאינו ראוי כלל. אלא שמ"מ כתיב "מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח", שהכלי להמשכת פנימיות האור הוא "דכא ושפל רוח" דוקא.

שני ענינים אלו ישנם גם בכללות הענין דתהו ותיקון, שחסד דתהו (חסד דישמעאל) הוא מצד הגדולה, וחסד דתיקון (חסד דאברהם) הוא מצד הביטול. ועי"ז שתיקון מברר תהו – נמשכים בתיקון גם האורות דתהו, דהיינו שב"חסד דלבר" נמשך ומתגלה גם "חסד דלגאו" כמו שהוא.

ועפ"ז יובן הטעם שכשהקב"ה עושה לאדם נס צריך הוא להיות שפל רוח במאד (כמ"ש באגה"ק ד"ה קטנתי, ושייך גם למ"ש "פדה בשלום גו'", כי ענין השלום יכול להיות דוקא במקום הביטול), אף שהמשכת הנסים היא מבחי' "חסד דלגאו" שהוא בבחי' גדולה – כי כדי שיומשך בחי' "חסד דלגאו" צ"ל תחלה הבירור ע"י ענין השפלות, כי בחי' "מרום וקדוש" נמשכת דוקא בבחי' "דכא ושפל רוח".

א. הזכרת הטעם למסיבת י"ט כסלו
איזכור סיבת המסיבה בדיבור – מקשר בין המסובים, ומביא לידי מעשה (א)

ממסיבה זו יש לשאוב חיות מחודשת בתורה עבודה וצדקה – סיבת המאסר והגאולה (ב-ג)

ב. המשך פעולות אדמו"ר הזקן – כ"ננס על גבי ענק"
מה שדורשים מכאו"א לפעול בהנ"ל – כי זהו בהמשך ומכוחו של אדה"ז. וזהו שצריך כל אדם לראות עצמו וכל העולם שקול ולהביא בפעולה אחת תשועה והצלה – בזכות מה שפעלו לפניו; ובזה מוסיף י"ט כסלו – שה"תשועה והצלה" נמשכה ונראתה גם בגשמיות (ד-ו)

"הימים האלו נזכרים ונעשים", ובלשון הגמ' – "מגלגלין זכות ליום זכאי" (ז)

ג. "כי ברבים היו עמדי" – הפצת תורה תפלה וגמ"ח
יש לפרש ש"(פדה) בשלום" קאי לא רק על תורה וגמ"ח (כפרש"י) אלא גם על תפלה בציבור (שלום). ו"כי ברבים היו עמדי" הוא טעם הפדי', שהרגש יוקר הענינים הביא להפצתם ברבים – אחד הקוים היסודיים בחב"ד. והרי עצם ציווי ה' (בורא העולם בכל רגע) מוכיח שזה בר ביצוע גם בזמננו – לעסוק בכל ג' הקוין ו"ברבים", ועי"ז "פדאני כו'" בפועל (ח-יא)

ד. חלומו של אדמו"ר האמצעי ומבצע תפילין
הדרך לעשות בעלי תשובה היא לפעול אצלם שיעבוד המוח והלב (ע"י גילוי פנימיות הנפש), כפי שרואים היום שהחסרון בזה מביא לכל בעיות הנוער. וזהו שלאחרי סיפור החלום אודות עשיית בעלי תשובה סיים אדנ"ע במעלת התפילין – שיעבוד המוח והלב (יב-טו)

ה. המשך: מבצע תפילין ו"מרד הנוער"
סגולת התפילין היא קשירת ושיעבוד המוח הלב והיד להוראות הפרשיות – "ואהבת גו' (אהבה הנבחנת ב)ושננתם לבניך"; מנגד, רואים בעיתונים את פירות החינוך הדמוקרטי: אמא יהודי' גאה בכך שלא עמדה בדרכו של בנה שהפך לכומר (ואין מוחה)! ומזה בא מרד הנוער – שאיבד אימון בחינוך הפשרני, מחפש יסוד חזק בחיים, וצמא לאתגר ולא לפשרות. ולכן, אם רק ישמיעו להם בדברים היוצאים מן הלב את כל האמת – שהדרך היחידה שהוכיחה את עצמה היא קבלת עול תורה ("וקשרתם") ללא פשרות – אזי יהי' "בת קמה באמה" למעליותא, ו"פדה בשלום" בין ההורים לילדים (טז-כח)

ו. סיום מסכת מכות
(הקדמה) סיום הש"ס והתניא ועריכת מגבית בי"ט כסלו – בהתאם לענינים שגרמו ל(מאסר ו)גאולת אדה"ז (כמו שכתב בעצמו); עריכת הסיום – לאו דוקא על סוף הש"ס (כט-ל)

"ד' גזירות גזר משה על ישראל באו נביאים וביטלום וכו'". צ"ב: סדר הגזירות; כיצד נבואה מבטלת גזירה; ההתאמה לאהב"י דמשה; הפתיחה מיותרת (ועוד דיוקים) (לא-ב)

בגזירות ב"ד ב' ענינים: היחיד, והכלל ("לחזק הדת, ולתקן העולם"). ב' הגזירות הראשונות דמשה הן בנוגע לכלל ישראל, הא' בנוגע לעצם קיומם והשני' באופן קיומם, וב' האחרונות הן בנוגע לעצם קיום ואופן קיום היחיד. ומצד האהבה בלי גבול דמשה לכלל ישראל – גזר (דגזירה משנה טבע העולם) כי: (א) קיומם אפשרי רק כצדיקים, וכיון שציבור אינו מת – מוכרח שאכן יהיו צדיקים, ו(ב) – שגם אז לעולם לא "יתרגלו" לחיי גלות (לג-ו)

גזירה שלא פשטה, בטילה. וכאן הוברר בנבואה שהגזירות לא פשטו: עמוס ראה (בנבואה "על שלשה פשעי ישראל וגו'") שיש מציאות שבנ"י פושעים. ירמי' ברוח נבואתו חזר ויחס את ישראל לשבטיהם (והתבטל ה"לא תרגיע" דבלבול סנחריב). יחזקאל ראה בנבואה שתמה זכות אבות, וא"כ גם אין הצדקה לפקוד עוון אבות (אפי' כדי שיזכו לעוה"ב) על בנים. וישעי' שנבואתו היתה "קרוב לארץ" ומשם הביט על בנ"י – ראה שבמצב שה"בעלים" (הקב"ה) מסתיר פניו לא פלא שירגישו "אובדים" ואין זה מצדיק שיהיו כאבידה שאינה מתבקשת, וע"י "שופר גדול" (שלמעלה מהשופר דמ"ת בזמן משה) יבואו גם הם (לז-מא)

"ד' גזירות כו' וביטלום", היינו שלא מוכרח שיהיו (כפי שממשיך "משה אמר"). ואח"כ ממשיך שגם אי אפשר שיהיו – בגזירה הא' והג' (שהנביא "בא וביטלה"), או שמושללים למפרע (והוה "שינוי החוזר לברייתו") אם יהיו – בגזירות הב' והד' (שהנביא "בא ואמר") (מב)

התועלת מהגזירות – ע"ד העילוי דבעלי-תשובה בהפיכת הלעו"ז – שגרמו (בביטולן) לאישור בתורה לקיום בנ"י בכל מצב; וממשיך בגמ' "וכבר כו'", שכבר בזמן התנאים ראה רע"ק (בן גרים) בהמונה של רומי ונבואת אורי' העילוי דהפיכת הלעו"ז – בנוגע לשכר מצוות (מג-ו)

מאמר ד"ה פדה בשלום

ז. "מבצע תפילין"
יש לנצל ימי נסים אלו (י"ט כסלו וזמן חנוכה) ל"מבצע תפילין" – שגם הם מגינות בדרך נס (כמסופר בגמ' אודות "אלישע בעל כנפים"); שכאו"א ישתדל בזה בגופו ועכ"פ בממונו או בנשמתו, ומתוך שמחה – שאז יבטלו כל ההעלמות וההסתרים בזה (מח-נא)

ח. סיום התניא: ביאור בשער היחוד והאמונה פ"י
(הקדמה) עריכת הסיום – לאו דוקא על סוף התניא (נב)

משל ביטול זיו השמש בשמש הובא בפ"ג לענין ביטול הנבראים (שאינם מיוחדים ח"ו בו ית'); וכאן בפ"י לענין יחוד הספירות במאצילן – מביא משל הזיו ש(אינו בטל אלא) מיוחד ב"מאור" (דייקא). ומסתייע מהכתובים – להוכיח שהשמש נוסף לענינו העצמי (שנבדל מהאור) יש לו גם תפקיד עצמי כ"מאור" וש"הזיו והניצוץ המתפשט (רק הוא) נקרא אור", וא"כ בעודו במקורו הוא מיוחד ונק' מאור, ועד"ז הוא יחוד הספירות במאצילן (מוגה) (נג-ו)

בעניני העולם – צ"ל הביטול דאין ואפס, ובעניני תומ"צ (שמיוחדים בו ית') – תכלית התוקף דהקב"ה. ומודגש בהתחלת התניא – "משביעין אותו", ל' שובע כו' (נז-ח)

ט. יש לפסוק שההתעוררות לאחרונה היתה התעוררות לתשובה
(הקדמה) היות שזהו "ליל שישי" – תתארך התוועדות יותר מן הרגיל (נט)

באשר להתעוררות לתשובה בזמן האחרון (שזהו ה"שופר גדול" הנ"ל, ושבמאמר מתש"ג) יש המפקפקים בזה, כיון שלא הכל נעשו שומרי תומ"צ. ובאמת זו שאלה הלכתית, הן מצד הסכנה באה"ק שטרם חלפה (משא"כ כשיתברר שעשו תשובה), והן מצד החיוב לדון לכף זכות, וא"כ נוגע כאן דבר ההלכה: (א) המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק גמור, אפילו הוא רשע גמור והגזילה בכיסו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בדעתו, ו(ב) המפיל עצמו לנהר ומת יש לו חלק לעוה"ב דכיון שנצטער ודאי חזר בו. ובנדו"ד, שהי' צער וסכנה והכל התעוררו – ע"פ הלכה זוהי תשובה. וזה מגדיל האחריות וההצלחה בהשתדלות לקרבם לתומ"צ. וסוכ"ס יוציאו פסק שעשו תשובה, ותסתיים הגלות (ס-עב)

י. חלוקת הש"ס (עג)

יא. אחריות נשי ישראל בארה"ב בענין החינוך
בארה"ב אופן החינוך תלוי בעקרת הבית. וכיון שההנהגה בארה"ב (שבה נמצא רוב מנין ובנין בנ"י) משפיעה על כל המקומות – הרי זה מגדיל האחריות והזכות של יהודי ארה"ב בכלל ושל הנשים במיוחד בענין החינוך (עד)

יב. ע"ד כפר חב"ד ויהודי רוסיא (עה)

יג. השתתפות נשי ישראל ב"מבצע תפילין" (עו)

יד. מגבית (עז)

טו. חלוקת הש"ס, שיעורי חת"ת ושיעורי תורה (עח)

חסד דקדושה (חסד דאברהם שהוא חסד דז"א, "חסד דלבר") פועל ביטול, לפי שהמשכתו היא מצד הביטול; ואילו חסד דקליפה (חסד דישמעאל ששרשו מתהו, "חסד דלגאו") פועל תוקף וגסות הרוח, לפי שהמשכתו היא מצד התוקף וגסות הרוח (ואף שההמשכה לישמעאל היא מאברהם, הרי לידת ישמעאל היתה קודם שנימול אברהם, ואז הי' במדריגת חסד דתהו).

שורש התיקון הוא למעלה מתהו, ולכן בכח התיקון לברר תהו; ויתרה מזו – שלאחרי בירור התהו ע"י התיקון נעשה עילוי גדול עוד יותר, שהוא המשכת בחי' "חסד דלגאו" כמו שהוא.

וזהו שתמה יעקב על אלופי עשו "מי יכול לכבוש את כולן", לפי שמצד שרשם יש בהם התוקף דתהו שקדם לתיקון. והמענה לזה הוא "אלה תולדות יעקב יוסף": תוקפם של אלופי עשו הוא רק בחיצוניות הענינים (שתהו קדם לתיקון), אבל כשבחי' יעקב (תיקון, שבשרשו הוא למעלה מתהו) נמשכת בבי"ע ע"י יוסף (שענינו הירידה לבי"ע לברר בירורים) – אזי "ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה את כולם", שמבטל את החיצוניות דעשו ומעלהו לשרשו ומקורו.

א. השייכות די"ט כסלו וחנוכה
שבת זו מחברת י"ט כסלו וחנוכה. והענין: המנורה (חנוכה) פועלת שלילת הקס"ד ש"עזב ה' את הארץ", ע"י ש"עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". ובהקדמה לזה באה שלילת קס"ד זו (בדקות) בלימוד התורה, ע"י פנימיות התורה (י"ט כסלו) (א-ז)

ב. הוראה מדרך הלימוד דחכמות חיצוניות
לימוד נכון דורש ביטול והעדר פניות, ועיון וראיית פנימיותו ו"נשמתו" של הדבר, ושל העולם (אחרת, המסקנות מביאות לחורבנו). והדרך לזה – גילוי נשמתו של הלומד (ח-י)

היונים רצו (רק) לטמא את השמן (חכמה) בנגיעה – לימוד מתוך נגיעות אישיות (יא)

ג. פ' וישב ומקץ: ההוראה מהנהגת יוסף במצרים
גם כשנהגו כלפיו שלא כהוגן מילא תפקידו באמונה, ומאידך, גם כמשנה למלך לא פסק ללמוד תורה וכו' (וכך ידע יעקב ש"יוסף בני חי"), ובזכות זה החזיק מעמד, וגם הצליח במילוי תפקידו, ואדרבא – בעה"ב מעריך יותר עובד בעל עקרונות (יב-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אלה תולדות יעקב יוסף

ד. המשך הביאור בשער היחוד והאמונה פ"י
המשל מזיו הכלול במאור [דלא כהמשל בפ"ג מזיו הכלול בשמש ובח"א פ"כ מביטול האותיות במקורן, שהם ב' דרגות בענין ביטול הנבראים] הוא לענין יחוד הספירות בעצמותו – כדמצינו באגה"ק ס"כ תואר "מאור" לגבי העצמות, אך לא בשל יחס הספירות אליו ית' (דאינו בגדר מקור ח"ו), אלא המשל הוא רק על אופן יחודן. ובהמשך הפרק נקט "שמש" ולא "מאור" (ולאידך בפ"ג כ' "השמש המאיר") – דלמעלה יש ב' המעלות, שם ואור; הביטול דספי' המלכות הוא ע"ד ביטול הנבראים, ועם זאת היא מיוחדת בו ית' (כ-כג)

ה. המשך ה"סיום" על מסכת מכות (נכלל בשיחת י"ט כסלו) (כד)
[בהמשך למדובר במעלת משה: דוד ואדה"ז אמרו "ברבים היו עמדי" – ע"ד משה, ש"כיון דלרבים הוא בעי כרבים דמי". ו"ברבים" – ב' בחי' דכתר (שנק' מאות, "ציבור")].

ו. ספרים חדשים: תניא באיטלקית, ו"ספר הערכים – חב"ד" (כה-ו)

ז. 1) פרש"י: שאלות בענין קיום התורה ע"י (האבות ו)השבטים
כיצד נשא יהודה כלתו (רש"י לח, כו) הרי דנה כבת כהן (שם, כד) וא"כ קיים דיני התורה, ולמה בפ' מקץ עה"פ וטבוח טבח והכן (מד, טז) שתק רש"י ולא ביאר שקיימו דיני שחיטה – וכפי שיתבאר בשבת הבע"ל (כז)

2) בהמשך למדובר אודות אלו שדיברו נגד יצחק אבינו ומבצע תפילין
אין כאן דין "שנים שעשאוה" כי כ"א עשה מלאכה שלימה (מלבד שלא מחה) (כח)

כאשר חסר בעבודתם של ישראל כללות ענין הריב עם הלעו"ז ("סור מרע") כדי לעשות דירה לו ית' – יכולה להיות יניקה ללעו"ז, ואזי נעשה מעמד ומצב של גלות. וזהו "רבת את ריבם", שהקב"ה רב את הריב שהי' לישראל לריב (וזהו "עמדת להם כו'", שענין העמידה הוא המשכת מוחין דגדלות בדרך אתערותא דלעילא), ועי"ז הי' הנצחון במלחמה.

ענינו של נר חנוכה הוא בירור ג' קליפות הטמאות שבקו השמאל ("נר חנוכה משמאל"), משא"כ ענין המצוות הוא הבירור דקליפות נוגה שבקו הימין ("מזוזה מימין").

וזהו "והוי' יגי' חשכי", שכדי להאיר את החושך (בירור ג' קליפות הטמאות) יש צורך בגילוי מבחי' פנימיות האור, שם הוי' הב' שלמעלה מהשתלשלות, ואור זה גופא יומשך באופן של התלבשות בכלים, לפי ששורש ההמשכה הוא מעצמות אוא"ס שלמעלה גם מפנימיות האור.

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועל הנסים

א. 1) הדיוק "כתבו לכם על קרן השור וכו'"; נקודות בקשר לשער היחוד והאמונה פ"י
יניקת החיצונים היא מפסולת קו השמאל – "קרן השור"; ובשמות – קו הימין וקו השמאל הם שם הוי' ושם אלקים, ובספירות – אורות וכלים (ב-ג)

באצי' – איהו וחיוהי וגרמוהי חד; בבי"ע – לא; למעלה מאצי' – "איהו" בלבד. ועוד נקודה: חסד דלבר – שייך גם באצי' דכללות (גילוי לעצמו השייך אל הזולת) (ד)

2) המשך ה"סיום" על מסכת מכות (נכלל בשיחות די"ט כסלו) (ה)
[בהמשך למדובר בענין "ובאו האובדים": הידיעה שסו"ס "ובאו האובדים" (ו"שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי") – מוסיפה בהצלחת הפעולות לקירובם].

ב-ג. 1) שאלות בפרש"י (מג, טז) ד"ה וטבוח טבח והכן
מנא לי' לרש"י שגם "והכן" אינו ל' ציווי; ומדוע לא הי' כל הפסוק בל' ציווי (ו)

2) הביאור בענין קיום התורה ע"י האבות (הוגה) (ז)
(ובהערות: הצדיקים שלפני האבות * מדוע לא נתגרשה לאה; קידושה בטעות)

3) המשך הביאור בפרש"י פ' תולדות (כז, א) ד"ה ותכהין (הוגה) (ח)

ד-ה. הביאור בפרש"י פ' וישב (לח, כד) עה"פ "הוציאוה ותשרף" (הוגה) (ט)
(ובהערה: עונש מות על גניבת הגביע דיוסף)

ו-ז. 1) הביאור בפרש"י ד"ה וטבוח טבח והכן
בפשטות גם ליוסף (כמו לפרעה) היו ג' שרים להכנת הסעודה, ולכן אין לפרש שזהו ל' ציווי, שאיש א' יעשה הכל לבדו (י)

הביאור מדוע לא פירש רש"י שקאי על דיני שחיטה ונטילת גיד הנשה (הוגה) (יא)

השלילה דעניני "מותרות" – רק בנוגע לעצמו, אך לא בנוגע לנתינה לזולת (יב)

2) השייכות דצדקה ו"מבצע תפילין" לחנוכה (הוגה) (יג)
(ובהערות: נשים וקטנים במבצע תפילין * המצוה היחידה שקיימו האבות)

סיכום שיטת רש"י בפשוטו של מקרא בענין קיום כל התורה על ידי האבות והשבטים
בנוגע לאבות – מפורש ברש"י שקיימו כל התורה. וההתאמה ע"ד הפשט לזה שאברהם לא מל עד שנצטוה ויעקב נשא אחיות – כי קיום התורה הי' רק בגדר חומרא והידור, הנדחה מפני ציווי מפורש כשפיכות דמים (מילה) או גדרים שגדרו ב"נ כמו רמי' (הפרת ההבטחה לרחל (והשפחות – גם מקרא מובן שאין להם יחס)), ובכגון דא – ביטולה זהו קיומה (א-ג)

בנוגע לשבטים – לא נתפרש, אבל מסתבר שנתחנכו לכך ע"י האבות. ונישואי יהודה ותמר – כיון שמתו אנשי' (בניו) הותרה לשוק ולחמי'; שמעון ודינה – משנשבתה פקע יחוסה; והסעודה לשבטים בבית יוסף – יוסף (שחשדן כו') סבר שיאכלו ולא אכלו (ועוד י"ל). וכ"ז – לר' נחמי', אבל לר' יהודה שנשאו תאומותיהם – בודאי לא קיימו התורה, וזרעם אחריהם – לכו"ע לא, שהרי עמרם נשא דודתו (ד-ה)

העילוי בלידת משה (ובנ"י) מנישואי קורבה – ע"פ פנימיות הענינים (ו)

בנבראים ובנאצלים – האורות קודמים לכלים, אבל בבחי' המאציל שורש הכלים הוא למעלה מהאורות ("ברישא חשוכא והדר נהורא").

וכמשל השפעת הרב לתלמידו, שתחלה עליו לצייר את שכל תלמידו והשגתו, ובאופן זה ישפיע לו. ואף שבנמשל גם התהוות הכלים היא מהמאציל (משא"כ במשל ישנם כלי המקבל, לכאורה, עוד לפני ההשפעה) – י"ל שגם הנמשל הוא ממשפיע ומקבל אמיתיים, שגם כלי המקבל עצמם (ולא רק ההשפעה) נעשים ע"י המשפיע.

וזהו "ויקרא אלקים לאור יום", שבחי' אלקים, צמצום כלי המקבל, הוא הקורא וממשיך את גילוי האור.

וזהו "וארא אל אברהם", שענינו של אברהם הוא כלי החכמה וכלי החסד, וע"י כלים אלו נמשך ומתגלה אור נעלה יותר ("וארא").

א. פ' וארא: גילוי שם הוי' דלעילא ע"י בירור מצרים
"ושמי הוי' לא נודעתי להם . . לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי" (פרש"י) – היינו שם הוי' דלעילא שהוא (לא עוד שם, אלא) האמיתיות והפנימיות דשם הוי' דלתתא [ובהלכה הו"ע "דין אמת לאמיתו": כיון ש"והוי' עמו – שהלכה כמותו", הרי ש"דין אמת לאמיתו" הו"ע הוי' דלעילא]. וכיון שבנ"י ביררו את מצרים (דלא כהאבות שהיו רועי צאן), היינו, שגם בעולם ("הי' הוה ויהי'") יהי' ענין האחדות ("כאחד") – היתה התגלות אמיתית שם הוי' וחיבור עליונים ותחתונים במ"ת. וזהו"ע כ"ד טבת, "שני אור" – גילוי הוי' דלתתא ודלעילא ע"י הפצת המעינות חוצה דוקא. וההוראה: לא די שהעולם לא מפריע לו אלא יש לצאת ולבררו, וזו ההכנה לגילוי תורתו של משיח ויציאה מן הגלות ברכוש גדול (א-ז)

ב. ביאור הרמז בשמו ותוארו של רבינו הזקן (הוגה) (ח)
לימוד תורת אדה"ז פועל גם בעולם ("מקיים עלמא") – שגם בו יהי' ניכר ש"אין עוד" (שזהו ענינו של שער היחוד והאמונה בתניא, הפעולה בעולם); פנימיות התורה, נגלה דתורה והפעולה בעולם – כנגד ג' האהבות שהדגיש אדה"ז: אהבת ה', התורה וישראל (ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא

ג-ז. ביאור בפרש"י פרשתנו ובענין קיום התורה ע"י האבות כו'; ביאור בתניא רפל"א
הביאור בפרש"י עה"פ (ו, כ) "יוכבד דודתו"; לידת משה מנישואי עריות (הוגה) (יא-ב)

המשך הביאור בענין קיום התורה ע"י האבות (או גם ע"י השבטים, אבל לא ע"י זרעם אחריהם) (הוגה) (יג)

הביאור בפרש"י פ' ויגש (מו, י) בענין נישואי שמעון עם דינה (הוגה) (יד)

(ובהערה: פרש"י פ' בהר (כו, א) "הואיל ורבי כו' אף אני כמותו")

המשך הביאור בפרש"י פ' וישב (לח, כד) בענין "הוציאוה ותשרף" (הוגה) (טו)

בתניא רפל"א נקט תרתי: "מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא" ו"פגע בו כיוצא בו" (וכן: "כשעה ושתים", "בנמיכת הרוח ולב נשבר", ו"במינה ודוגמתה") – כנגד ב' מיני ההתבוננות שמביאים לעצבות: עניני ק"נ, ועניני גקה"ט (פכ"ט, ל') (טז-יז)

"יינה של תורה" בפרש"י הנ"ל (הוגה) (יח)

מאמר ד"ה באתי לגני

א. "אז ישיר .  . מכאן רמז לתחה"מ מן התורה"
שירת הים באה עי"ז ש"בשלח פרעה את העם" (ולכן שם הפרשה הוא גם "פ' בשלח" וגם "פ' שירה") – בירור הלעו"ז, שזו היחודיות דגאולת מצרים, ובזה שייכת לגאולה העתידה (כמ"ש בהשירה). ולכן נרמזה בה תחה"מ – שהו"ע בירור הניצוצות שנפלו בלעו"ז (ב-ז)

ב-ג. 1) פרש"י (טז, כו) ד"ה וביום השביעי שבת
קשה לרש"י כפל הענין (משא"כ הכפל ד"ששת ימים תלקטוהו" שבא לחיזוק ציווי); ומבאר שבא כטעם למניעת המן, וגם (כיון שסו"ס אינו מחוור) לרבות יוה"כ ויו"ט (ח-ט)

ההבדל בין רש"י והמכילתא בטעם אי ירידת המן ביוה"כ ויו"ט (הוגה) (י)

2) פרש"י ד"ה ויגידו למשה (שם, כב) וד"ה שם שם לו (טו, כה) (הוגה) (יא)
(ובהערות: הפי' ד"שמור גו' כאשר צוך" ו"כל אשר דבר ה' נעשה" * תירוץ קושיית התוס')

3) המשך הביאור בענין קיום התורה ע"י האבות והשבטים (יב)

4) ההוראה מאי ירידת המן בשבת, בעוד שברכתו משבת
כיון שההשפעה לבנ"י היא מבחי' התענוג (מנוחה), צ"ל בשבת מנוחה ושביתה גם ממחשבת חול (בעוד שעכו"ם חייב במלאכה) ושיקוע בעבודת התפלה כו'; ומזה מתברכים ימי השבוע – ע"ד ברכת המן מיום השבת דוקא (יג)

המשכת עיקר שכינה למטה – בעיקר ע"י העבודה במשכן לאחר הקמתו (למעלה מההמשכה שע"י הקמת המשכן עצמה). וזהו שהמשכת השכינה למטה היא ע"י כל ישראל, גם לאחר שנמשכה כבר למטה ע"י משה.

המבואר בהמאמר שהטעם לנתינת האוצר הוא לפי ששרש הנצח הוא בפנימיות הכתר – בעיקר על זה שנתינת האוצר היא באופן דבזבוז (כי עצם נתינת האוצר הוא מפני שהכוונה דדירה בתחתונים היא בעצמותו ית').

"כי לא אדם הוא להנחם" – קאי על עתיק (כי "אדם" סתם הוא אדם העליון שהוא באריך, משא"כ למטה מזה אינו אלא "כמראה אדם"), שאין שייך בו נחמה.

הטעם שבבחי' אדם שייך נחמה – כי אדם הוא מוחין ומדות [שבזה מבואר גם גודל העילוי דאדם – שכלול מכל המדריגות, ולכן יש בו הן מוחין והן מדות, אף שהם הפכים (וכן כלול מג' קוין, גם קו האמצעי ששרשו מאוא"ס שלימותא דכולא, אלא שבהמאמר אינו מביא ענין זה, כי אינו שייך לענין הנחמה)], דהיינו שהמדות שבו (כל הג' מדריגות שבמדות – עיבור, יניקה ומוחין) מתעוררות ע"י השכל, ולכן ע"י השינוי בהשכל משתנים גם המדות.

ענין הניחומין בהשכל – כי השכל משתנה לפי הרצון. ואף שהרצון אינו מלובש בשכל (כמו שהשכל מלובש במדות), מ"מ כל המעשים מתייחסים להרצון, להיותו מעצמות הנפש. וענין הניחומין בהרצון – כי גם הרצון הוא בכלל ציור אדם הכלול ממוחין ומדות, ולכן כשנעשה שינוי בטעם הכמוס (ע"י בחי' ריח המעורר את עצם הנפש) משתנה הרצון.

וזהו "נצח ישראל גו' לא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", שהשרש ד"נצח ישראל" הוא ברצון שלמעלה גם מטעם הכמוס, ואעפ"כ יש בו ענין ה"טעם", דהיינו שנרגש בו פנימיות הכוונה, שהרצון הוא בישראל דוקא. וזהו מ"ש בכתבי האריז"ל שהתפילין (דהקב"ה, דכתיב בהו "ומי כעמך ישראל גו'") נקראים מוחין, כ"י עי מצות תפלין נמשך הגילוי דתענוג העצמי.

א. יום הילולא: התגלות כל ה"עמל" שעמל ימי חייו
(הקדמה) הקשר בין כל הענינים דמוצש"ק זה [הילולא, מוצש"ק, שבת שירה, והתחלת פ' מ"ת] יובן בהקדם הבנת כל ענין לחוד, מתחיל מביאור ענין ההילולא (א-ב)

כל שנה ביום ההילולא מתגלה למטה כל ה"עמל" שעמל בימי חייו ופועל ישועות בקרב הארץ, והכלי לזה – החלטות טובות בענינים שמעין העמל דבעל ההילולא (ג-ד)

ב. "אדם לעמל יולד": ביאור הקס"ד ש"לעמל מלאכה נברא"
אף ש"כל אדם לעמל יולד" כולל גם בני נח (ולכן "עכו"ם ששבת חייב מיתה"), מובן שעיקר הקס"ד היא בנוגע לבנ"י: כיון ש"מלאכתו" של הקב"ה, קיום העולם, צ"ל ע"י עבודת האדם, קס"ד שתכלית בריאתו היא לעבודה מעין זה, עמל מלאכה, ואילו לעמל תורה אין צורך בירידת הנשמה למטה. וזהו דאיתא במדרש "ששת ימים תעבוד, זו מצות עשה", וזהו גם שהתחלת דינו של אדם היא "נשאת ונתת באמונה" (ה-ט)

מהקס"ד גופא למדים מעלת העבודה בכח עצמו, והחשיבות ד"נשאת ונתת באמונה" בין אדם לחבירו (כולל גם) בקירובו לתומ"צ – כה"עמל" (עד מסנ"פ) דבעל ההילולא (י-יא)

ג. "אדם לעמל יולד": ביאור הקס"ד ש"לעמל שיחה נברא"
כיון שנאמר "אדם לעמל יולד", צ"ל שאין זה עמל מלאכה, שהרי כח המעשה (מלאכה) הוא ה"בהמה" שבאדם, ולימוד התורה הי' עוד בבטן אמו, קודם ש"יולד"; אך "עמל שיחה" – נותן קיום במלאכת הבריאה שהיא בדבר פיו ית'. ובפרטיות – הו"ע עבודת התפלה ("שיחה"), שענינה זיכוך נה"ב וחיבור עם הקב"ה, שבזה נשלמת תכלית ירידת הנשמה לעשות לו ית' דירה בתחתונים (שאז יתגלה דבר פיו ית' שבבריאה). וההוראה מקס"ד זו – חשיבות והכרח עבודת התפלה ("זמן תפלה לחוד"), ועד שהיא בבחי' "מצוה עוברת" (ובזה מובן כיצד אפ"ל שבדורותינו ת"ת אינו עיקר העבודה), וגם בזה הי' ה"עמל" דבעל ההילולא (יב-כ)

ד. "אדם לעמל יולד": ביאור המסקנה ש"לעמל תורה נברא"
הצורך ב"עמל תורה", "יגעתי", הוא כדי שיהי' "ומצאתי" (ולא "וידעתי", שלזה לא מוכרחת יגיעה), מציאה שלא בערך עבודתו: הכלי לקבל תורת ה' באופן שתהי' שלו ("מצאתי") – שזהו פלא גדול ביותר, חיבור בלי-גבול וגבול – הוא כשיוצא מהגבלותיו ולומד יותר מרגילותו ("יגעתי"). וזוהי חשיבות ה"עמל" (יציאה מטבעו) ובעיקר "עמל תורה" – שעי"ז נשלמת תכלית הבריאה להיות "שותף (מלא) להקב"ה כו'", חדור בבל"ג דתורה (כא-ו)

ה. "מבצע תפילין" – שילוב עמל מלאכה שיחה ותורה
קס"ד בתורה (דעמל מלאכה ושיחה) תורה ו"עמל תורה" היא – כשחוזר על הסוגיא ומתייגע להבין הקס"ד בעומק יותר, דעל כל תירוץ יש קושיא בעולם עליון יותר וכו'. וי"ל שרש ג' עניני העמל (שכנגד מחדו"מ) בתורה גופא – במצות תפילין: עמל תורה – דהוקשה לתפילין, שיחה – ברכתם והתפלה בהם, מלאכה – כתיבתם (כחידוש אדה"ז בשולחנו שגם הכתיבה חובת כאו"א); אך עיקר "עמל" – יגיעה ב"מבצע תפילין", ודוקא לגודל ערכו (הכנה למשיח, גילוי "שם הוי' (ש)נקרא עליך") גדולה ההתנגדות אליו (כז-לד)

ו. שיחת שמח"ת תרצ"ג: התנאי לקבלת הנשיאות – בחסד וברחמים
הטעם ש"קירות החדר ספוגים דמעות" מכך – כיון שרצה לא רק "שלא לנגוע ושלא לרחק" את אלו שראויים לכך, אלא לקרבם ואף להעלותם ולהכניסם בהחדר (ה"מקיף") שלו! והליכה בדרכו זו – היא הכלי לקבל השפעותיו גם כשהנשיא במצב נעלה כו' (לה-ח)

מאמר ד"ה באתי לגני (מוגה)

ז. "עמל תורה" – כולל כולם; מגבית ל"קרן תורה"
עמל מלאכה שבתורה – לימוד הנוגע למעשה; שיחה שבה – לימוד המביא לאהוי"ר; תורה שבה – לימוד באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר"; והמסקנא היא שכל הענינים צ"ל חדורים ב"עמל תורה" – להיותה כל מציאותו ו"מקום חיותו" של יהודי מכל סוג, כמשל הגמ' מדגים שבים. וההוראה: אצל עמלי תורה – צ"ל "הנחה" שכל מציאותם (גם עניני חולין) היא התורה, וליזהר מטעות ד"כחי ועוצם ידי" בעסק התורה; והעוסק במלאכה – צריך להתבונן שהתורה היא כל חיותו, עד שיתנתק מעסקיו ויוסיף בלימוד מעבר לחובתו (מ-מה)

מגבית ל"קרן תורה" (מו)

ח. החידוש בדורנו: תרגום חסידות, ופעולה על הנשים; השתדלותן ב"מבצע תפילין"
אף ש"מאור" הוא למעלה משינויים, אבל מצד המקבלים – לכל נשיא יש החידוש שלו (וזהו ע"ד עמל תורה, שיחה ומלאכה: מה שהנשיא מקבל מלמעלה, הוא עצמו והשפעתו למקבלים). והחידוש דנשיא דורנו – (א) תרגום חסידות (ולאחרונה גם תניא) לשפות שונות, ו(ב) פעולה על נשים ובנות; ולכן נקראות הן להשתתף גם במימון מבצע תפילין, ומעלה בזה לגבי הנחת תפילין ע"י האנשים – שבכסף אין חשש פסול... וכן אין חשש לפניות אצלן, כי היצה"ר אינו משתדל כ"כ במי ש"אינו מצווה" (ולכן במ"ת נזקקו רק האנשים ל"דברים קשים כגידים"); הנשים שבדורנו כולן צדקניות, כבדור דיצי"מ (כמוכח מפרש"י פרשתנו ש"כל הנשים" היו "צדקניות", דכולן "הוציאו תופים"), ובזכותן נגאל (מז-נה)

ט. חידוש נוסף – יסוד כפר חב"ד בארץ ישראל
החידוש בזה – עצם הקמת ישוב למשפחות שלימות באה"ק, ושיעסקו בו גם בל"ט מלאכות (ולא רק מקום לתורה ותפלה, כמו שעשו הנשיאים שלפניו) ע"פ תורה, כדי לעשותה ל"ארץ הקודש" בגלוי גם בנוגע לענינים גשמיים, וככלי לעליית שאר יהודי רוסיא; ג' החידושים האמורים הם הכנה לעתיד לבוא: כפר חב"ד – הכנה ל"ונגש חורש בקוצר", הפצה לנשי ישראל – שבזכותן נגאל, ותרגום חסידות – הכנה ל"ועמדו זרים ורעו צאנכם"; הרחבת הכפר – צינור לעליית "קהל גדול" מרוסיא ועד ל"הקהל" דכל בנ"י (נו-ח)

י. התוועדות חסידים – בהמשך להתוועדות זו – בליל י"ג שבט (נט)

גודל ההתמדה הנדרשת מ"בנינו (ש)עורבים אותנו"

ב' פירושים ב"מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות": (א) אין פירושו שהוא עושה המצוות תחלה, אלא שע"י שישראל מקיימין המצוות נמשך להיות הוא ית' מקיים המצוות (וזהו "ויקחו לי תרומה", שאפילו ע"י מצוה פרטית לוקחים את עצמותו ומהותו ית'); (ב) שהמצוות ישנם תחלה אצל הקב"ה, ומצד זה מצוה לישראל שגם הם יעשו כן (כמשמעות לשון המדרש).

תיווך ב' הפירושים: כשם שבאדם ישנה המצוה עצמה קודם לקיומה ע"י האדם, אבל העיקר הוא כשהאדם מקיים המצוה – כן הוא למעלה, שישנה המצוה עצמה קודם לקיומה ע"י הקב"ה, אבל העיקר הוא כשהקב"ה מקיים את המצוה. ועד"ז בנוגע לקיום המצוות ע"י הקב"ה גופא, שעיקר מציאותם הוא ע"י שישראל מקיימים את המצוות.

והסדר הוא שתחלה צ"ל קיום המצוות ע"י הקב"ה, שהוא נתינת כח לקיום המצוות ע"י ישראל, שעי"ז פועלים את קיום המצוות דהקב"ה באופן נעלה יותר באין-ערוך.

וזהו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", שהו"ע הנתינת כח לאדם שיוכל לקיים את המצוות.

א. הקשר דגמילות חסדים שבפרשתנו ל"משפטים" (דינין)
העונשים ("משפטים") שבתורת חסד הם תכלית החסד (גמ"ח) – להעלותו למדריגת בעל תשובה; ושייך גם לפ' יתרו – שבמ"ת (צדיקים) נפעל יתרון והוספה (תשובה) גם לגבי המצב שקודם החטא, ע"ד גמ"ח (תשובה) גם לעשירים (צדיקים) (א-ו)

ב. גמ"ח גדולה מן הצדקה; הדמיון דגמ"ח לקרבנות ציבור
גמ"ח גדולה מצדקה אף שכספו חוזר אליו; מ"ש באוה"ת שדוקא קרבנות ציבור (שכנגד תפלות) חשיבי גמ"ח – כי נדבת השקלים לקרבנות ציבור היא גמ"ח עם הציבור. ויש בזה גם הגדולה דגמ"ח מן הצדקה מצד המשכיות הקשר עם מקבל המעות – ע"פ פרש"י פ' קרח גבי "אל תפן אל מנחתם" (חלקם שבתמידי ציבור), שגם משנמסר לציבור ישנו לחלק היחיד; הגאולה הוי גמ"ח לעניים ("עני ורוכב גו'") ולעשירים ("לאתבא צדיקייא בתיובתא") (ז-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה המשפטים

ג-ד. 1) שיטת רש"י (בכ"מ בפרשתנו) בענין "דיבר הכתוב בהוה" (הוגה) (יד)
פ' תרומה: הקב"ה לא עשה המשכן בעצמו – כי רצה לשכון בבנ"י (טו)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' בשלח (טו, כה) (הוגה) (טז)

"אני ישנה" – "בגלותא", שמצבם של ישראל בזמן הגלות הוא בדוגמת ענין השינה, שחסרה העבודה באופן של ראי', ועי"ז נעשה חלישות גם בשאר עניני העבודה.

ומ"מ גם אז "לבי ער" להקב"ה ולתורתו ומצוותיו, ולכן "קול דודי דופק פתחי לי גו'", התעוררות מלמעלה לעבוד עבודה שהיא לפי ערכו ("כחודה של מחט"), ועי"ז נעשית ההמשכה מבחי' "לבי ער" בכל פרטי המדריגות – "אחותי רעיתי יונתי תמתי".

וביאור פרטי מדריגות אלו בעבודה: בענין האהבה – אהבה טבעית (דוגמת אהבת אח ואחות), אהבה מחודשת ע"י התבוננות (דוגמת אהבת אשה), אהבה מתוך תענוג עצום, והשלמת החסרונות גם בזולתו; ובכללות העבודה – מעשה המצוות, לימוד התורה ("פרנסתי"), התבוננות, ושהנשמה משלמת אותו ית' כביכול.

וממשיך "שראשי נמלא טל" – ש"טל לא מיעצר", כיון שאינו תלוי במעשה התחתונים, ולכן יכול "קול דודי" לפעול פעולתו.

וזהו החידוש "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", "מלכו של עולם" (שמטעם זה נקרא "תוקפו של נס") – שאע"פ שמעמדם ומצבם של ישראל הי' באופן ד"אני ישנה", אעפ"כ נעשה בגלוי מעמד ומצב ד"לא ינום ולא יישן שומר ישראל".