בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשי"ד
(הנחה בלתי מוגה)
אמר1 רבי אושעיא מאי דכתיב2 צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות3. והיינו, שאף שבפסוק נאמר צדקת פרזונו בישראל, דורש ר' אושעיא ע"ד אל תקרי פרזונו אלא פזרונו (מלשון פיזור), ומפרש צדקת פזרונו בישראל, שזה שהקב"ה פיזר את בנ"י בין האומות הו"ע של צדקה בישראל. וההסברה בזה, כפירוש רש"י, שלא היו יכולים לכלותם יחד. והיינו, שמצד היות עם בנ"י מפוזר ומפורד בכמה ארצות, ובמילא אינם נמצאים כולם תחת שליטת אומה אחת, הנה הא גופא שאותה אומה יודעת שאין ביכלתה לכלות ח"ו את כולם, מונע אותה מלכלות גם את החלק מבנ"י שנמצא תחת שליטתה, כמבואר בהמשך דברי הגמרא4. ועד"ז בנוגע לגזירות רוחניות, שכאשר במדינה אחת יש גזירות על לימוד התורה או על קיום המצוות, ובשעה זו נמצאים בנ"י גם במדינות אחרות שבהם לא מגיעים גזירות אלו, הרי נוסף לכך שעי"ז מתאפשר הענין דלימוד התורה וקיום המצוות בתמידות (ע"י בנ"י שבשאר המדינות), הנה עוד זאת, שקיום התומ"צ ע"י בנ"י בשאר מדינות, נותן תוספת כח וחיזוק לבנ"י שנמצאים באותה מדינה שבה גזרו על קיום התומ"צ, שיתעוררו לקיים תומ"צ בתוקף גדול יותר. והענין בזה, דהנה, ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד5, ולכן, כשם שהקב"ה נמצא בכל מקום ובכל זמן [להיותו למעלה מן הזמן, שזהו למעלה גם מגדר הנצחיות], כך גם נש"י, שאפילו בירידתן למטה הרי הם נצחיים, שאין יכולים לכלותם ח"ו. וכיון שהקשר דישראל עם קוב"ה הוא ע"י אורייתא, מראים בנ"י שיודעים הם שגם התורה ומצוות נצחיים הם בכל זמן ובכל מקום, שלכן, באיזו מדינה שבה נמצאים, ובאיזה זמן שבו נמצאים, גם במצב של גזירות כו', מוכרחים הם ללמוד תורה ולקיים מצוות כמו בשעה שנמצאים איש תחת גפנו ותחת תאנתו6, ואדרבה, בתוקף גדול יותר, כי, ההתנגדות שע"י הגזירה מעוררת אצל בנ"י כחות נעלמים, שעד עתה לא היו זקוקים אליהם, ולכן לא פעלו פעולתם, ואילו בשעת הגזירה, אי אפשר להסתפק בכחות הגלויים בלבד, ויש צורך בהתעוררות וגילוי כחות הנעלמים, שהם בתוקף גדול יותר מאשר כחות הגלויים, ולכן, גם הפעולה דקיום התומ"צ שבאה מצד כחות חדשים אלו היא ביתר תוקף וביתר שאת. וזהו צדקת פרזונו בישראל, שהפיזור דישראל בין האומות הו"ע של צדקה, שעי"ז יכול להיות קיום התומ"צ בתמידות, ויתירה מזה, שע"י הפיזור בין האומות בזמן הגלות, שיש מניעות ועיכובים על קיום התומ"צ, נעשה קיום התומ"צ בתוקף גדול יותר. וזהו מ"ש בתחילת הכתוב2 מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות הוי' (צדקת פרזונו בישראל), ואיתא בזהר7 מקול מחצצים דא קול יעקב, דקול יעקב קאי על לימוד התורה, וכיון שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה8, ה"ז כולל גם קיום המצוות. והיינו, שע"י הפיזור דישראל בין האומות (שזהו"ע צדקת פרזונו בישראל), ניתוסף עילוי בקיום התומ"צ (שזהו"ע מקול מחצצים), שהוא בתמידות, ובתוקף גדול יותר, שזהו התוקף דמסירת נפש.
ב) והנה ענין זה (שבשעת הגזירה נעשה קיום התומ"צ בתוקף גדול יותר) מצינו גם בהימים שלפני נס חנוכה, שאז היתה גזירת יון, שהיתה גזירה רוחנית, כדאיתא במדרש9 שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, והסיבה לכך שהיו יכולים לבוא ולדרוש מבני ישראל כתבו כו' שאין לכם חלק באלקי ישראל, היא, משום שכבר היתה ההתחלה מזה שרצונם הי' להשכיחם (לא תורה סתם, אלא) תורתך ולהעבירם (לא ממצוות סתם, אלא) מחוקי רצונך10 דוקא, כידוע11 הדיוק בזה, שלא הי' איכפת להם שבנ"י ילמדו השכל שבתורה, כי אם, להשכיחם תורתך דייקא, שזהו מה שלימוד התורה הוא משום שזוהי תורתו של הקב"ה, שאז לא נוגע אם יש דבר שאינו מובן בשכלו, ואדרבה, הסדר הוא שתחילה צ"ל נעשה, ורק אח"כ יכולים לדרוש שיהי' גם נשמע12 (הבנה והשגה), הנה על זה היתה הגזירה להשכיחם תורתך, שלימוד התורה יהי' רק ע"פ שכל בלבד. וכמו כן בנוגע להמעשה שבא ע"י לימוד התורה (גדול תלמוד שמביא לידי מעשה), שהגזירה היתה להעבירם ממצוות שנקראים חוקי רצונך דוקא, מצוות שאין בהם טעם ושכל. והיינו, דכשם שבנוגע לתורה היתה הגזירה להשכיחם שהתורה היא של הקב"ה (תורתך), אלא ילמדו תורה רק מצד השכל שבדבר, כך הי' במילא גם בנוגע למצוות, שהגזירה היתה להעבירם מחוקי רצונך דוקא. ולאחרי ההתחלה דלהשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, באו סוכ"ס למעמד ומצב של תביעה כתבו כו' שאין לכם חלק באלקי ישראל ח"ו. ונמצא, שבזמן הגזירה בימים שלפני חנוכה היתה עיקר עבודתם של בני ישראל באופן שלמעלה מטעם ודעת, שזהו"ע דתורתך וחוקי רצונך דוקא.
ועד"ז הי' גם בהימים שלפני נס פורים, שאז היתה גזירת המן, דאף שהיתה גזירה גופנית, להשמיד להרוג ולאבד13, הרי גזירה זו היתה בגלל היותם יהודים (להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים) דוקא14, שבשם זה נקראים כל בנ"י (גם אלה שאינם משבט יהודה, אלא משאר השבטים), ע"ש הכפירה בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי15 (ובדרך ממילא מודה הוא בכל התורה כולה16), שזהו"ע שלמעלה מטעם ודעת, וכמ"ש רבינו הזקן (בעל השמחה) בתורה אור17, שאפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה מצוי כו' אף שאין בהם השגה ותפיסה איך ומה, שזהו מצד התגלות המאור עצמו (עצמות ומהות), שהוא למעלה מבחי' האור, ולמעלה משייכות לענין של צמצום (שאפילו לא נגע בו)18, ומצד זה נעשה שם שמים שגור בפי כל, באופן שלמעלה מטו"ד. וזהו שגזירת המן היתה על כל היהודים דוקא, היינו, שהתנגדותו היתה להענין שלמעלה מטו"ד דוקא. וכיון שענין זה הוא בכל היהודים בשוה, לכן היתה גם הגזירה על כל היהודים בשוה, מנער ועד זקן טף ונשים13.
ועוד זאת, שגם ההצלה דבנ"י היתה ע"י הנהגה שלמעלה מטו"ד (היפך השכל), שהו"ע המס"נ. הן בחנוכה, ע"י המלחמה באופן דמסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו'10, שהנהגה זו (שחלשים ומעטים יצאו במלחמה נגד גבורים ורבים) אין לה מקום בשכל, אלא היא באופן דמס"נ. והן בפורים, שהתחלת ביטול הגזירה הי' עי"ז שמרדכי קיבץ תינוקות של בית רבן דוקא ולמד עמהם תורה, עד שעלה קולם למעלה כקול גדיים, ואז נטל הקב"ה אותן אגרות שגזר עליהם וקרעם19 (וכתוצאה מזה נעשה לאח"ז ביטול הגזירה למטה). ובהמשך לזה היתה הנהגת בנ"י למטה, נשמות בגופים (שלא ידעו שנשתנה גזר הדין למעלה), באופן שמסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלתה להם (אפילו אצל הקטן שבהם) מחשבת חוץ ח"ו20. ודוקא ע"י ענינים הנ"ל שהם למעלה מטו"ד נעשה ביטול הגזירה באופן דונהפוך הוא21.
וכללות הענין בזה, שחנוכה ופורים הם ב' החגים שניתוספו בזמן הגלות דוקא. דהנה, גם נס חנוכה שהי' בזמן בית שני, הרי גם אז היו בנ"י בגלות. ועאכו"כ נס פורים, שגם לאחרי הנס אכתי עבדי אחשורוש אנן22. וכיון שכללות העבודה דזמן הגלות היא באופן של מס"נ דוקא23, לכן, גם ההתנגדות שמצד הלעו"ז היא (לא בנוגע לענינים של שכל, אלא) בנוגע לענינים שלמעלה מטו"ד דוקא. אמנם, התנגדות זו מעוררת את הכחות הפנימיים והנעלמים, שעל ידם נעשית העבודה ביתר תוקף וביתר שאת (כנ"ל ס"א).
ג) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בילקוט24 על הפסוק25 הקול קול יעקב (שזהו"ע מקול מחצצים, דא קול יעקב, כבזהר הנ"ל), לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו, תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו. אמר להן, לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהן, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אי אתם יכולים להן כו', שכך הבטיח אביהם ואמר להם הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו (שולטות). וצריך להבין אומרו לכו וחזרו על בתי כנסיות, דלכאורה, מהי השייכות דתינוקות מצפצפים בקולם, לימוד התורה דתינוקות של בית רבן, לבתי כנסיות, מקום תפלה דוקא. ולכאורה כדי לברר אם תינוקות מצפצפים בקולם, צריך לחזר בחדרים ותלמודי תורה, שזהו המקום שבו לומדים התינוקות, ולא בבתי כנסיות. אך הענין בזה, ע"פ האמור לעיל (ס"ב) שלימוד התורה בלבד אינו מספיק, שהרי היונים הסכימו ללימוד התורה בתנאי שיהי' ע"פ הגבלת השכל, היינו, שרצונם הי' להפוך ח"ו דרכם של בנ"י ולהקדים נשמע (הבנה והשגה) תחילה, ורק לאחרי זה ובהתאם לזה יהי' הנעשה. וזהו שאמר אבנימוס הגרדי לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות, לראות אם לימוד התורה (בתי מדרשות) מחובר ומיוחד עם תפלה (בתי כנסיות), היינו, שכשם שהתפלה היא לפני הקב"ה, שמתפלל אליו ומבקש ממנו כו' משום שיודע שבידו של הקב"ה למלאות את כל מחסורו26, וכמ"ש27 ועבדתם את הוי' אלקיכם (ועי"ז) וברך את לחמך ואת מימיך, כך גם בעת לימוד התורה צריך להיות באותה תנועה, שהלימוד שלו הוא משום שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שלכן, אין פלא אצלו אם אינו מבין ענין בתורה, ואדרבה, הפלא הוא להיפך, איך יתכן שענין בתורה שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, יהי' מובן לנברא שאינו בערך כלל לבורא, ואין זה אלא משום שרצה הקב"ה שתהא כל מחשבה תפיסא בהן, שלכן נסעה התורה וירדה בסדר המדרגות (כמ"ש רבינו הזקן בתניא28), כדי שכאו"א מישראל יוכל להשיג התורה, ובמילא, גם אם עדיין לא הגיע הזמן שהוא בעצמו יבין את התורה, אין זה פלא אצלו, ובודאי שאין זה מונע אותו ח"ו מלימוד התורה. וזהו מ"ש אבנימוס הגרדי שדוקא כאשר קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שנקראים מקדש מעט29, לפי שיש בהם גילוי אלקות (היינו, שאין זה לימוד התורה בלבד, אלא הלימוד חדור באלקות שבתורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה), אזי יודעים שאין הידים ידי עשו, אי אתם (אומות העולם) יכולין להן.
ד) ויש להוסיף, שמ"ש אבנימוס הגרדי לאוה"ע אי אתם יכולין להן כו' בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דוקא (היינו, שבשביל ביטול השליטה דידי עשו לא מספיק לימוד התורה בלבד, כפי שהוא בהגבלת השכל, אלא יש צורך בהחיבור ויחוד עם תפלה דוקא, שהו"ע ההתקשרות עם הקב"ה שלמעלה מטו"ד), הוא מענה על שאלת אוה"ע כיצד יהיו יכולים להזדווג באומה זו, לשון זיווג דוקא, ולא לשון של מלחמה, וכיו"ב, היינו, שהצורך בקולו של יעקב כפי שהוא למעלה מטו"ד (בבתי כנסיות ובבתי מדרשות) דוקא, הוא בעיקר כדי שלא יהיו אוה"ע יכולין להן לישראל באופן של זיווג, שזהו"ע קשה וחמור יותר מאשר מלחמה סתם. והענין בזה, שיש חילוק בין גזירות גופניות לגזירות רוחניות, שבגזירות גופניות יש להתיירא גם מגזירה בדרך מלחמה, משא"כ בגזירות רוחניות, הנה בהיותם בדרך מלחמה אין להתיירא מהם כ"כ, אלא עיקר החשש הוא מגזירה רוחנית שבאה (לא בדרך מלחמה, שיודעים בבירור שהלעו"ז הוא מנגד ולוחם כו', אלא אדרבה) באופן שרוצים להזדווג לישראל, היינו, שהלעו"ז מעמיד פנים שרצונו להיות חבירו של איש ישראל, להיות עמו בחיבור ויחוד, שאז יש מקום לחשוש שמא יהיו יכולין להן ח"ו. וע"ד הידוע בפירוש מארז"ל30 כך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז, שהתחלת פעולת היצה"ר על איש ישראל עובד הוי', היא, באופן של הסכם, באמרו שגם הוא (היצה"ר) מסכים עמו, ועם היצ"ט, בעסקו בעניני קדושה, ועל זה אומר לו עשה כך. וכיון שגם הוא מסכים עמו, יש לו כבר אפשרות להחדיר במחשבתו איזה פני', ענין של כבוד וכיו"ב. וכך הולך מדחי אל דחי, שמהאמירה דעשה כך בנוגע לעניני קדושה, יכול לבוא עד לאמירה לך עבוד ע"ז. ועד"ז הוא הפירוש בדברי אוה"ע לאבנימוס הגרדי שרצונם להזדווג באומה זו, היינו, שיהיו יכולין להן (לא בדרך של מלחמה, אלא) בדרך של זיווג וחבירות דוקא. והעצה לזה שלא יהיו יכולין להן בדרך זיווג, היא, לא ע"י הנהגה ע"פ שכל, אלא ע"י הנהגה שלמעלה מטו"ד דוקא. דהנה, כאשר ההנהגה היא ע"פ שכל בלבד, הרי מצד השכל יתכן לפעמים שלא יבחין בתנועה של קירוב (זיווג וחבירות) אם זוהי אמנם הסכמה אמיתית ללא פני', או שהכוונה בזה היא לגרום סוכ"ס כליון רוחני דלך עבוד ע"ז ח"ו. אבל כאשר ההנהגה היא למעלה מטו"ד, שעומד בתנועה של מס"נ [ע"ד הנהגת בנ"י בימים שלפני חנוכה, ובמשך כל השנה שבין גזירת המן לחג הפורים], הרי תנועת המס"נ היא מצד יחידה שבנפש31, ובחי' היחידה, כשם שאינה יכולה להיות מרומה בעצמה, כך אי אפשר לרמותה מבחוץ (פּונקט אַזוי ווי זי נאַרט זיך ניט מיט זיך, אַזוי קען מען איר ניט אָפּנאַרן מבחוץ). ולכן מצינו בצדיקים הגדולים, כמו אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), שהורה שצריך מס"נ על גזירת המלכות בענין מסויים, וכאשר שאלו אותו הרי ע"פ שכל לא רואים שזוהי גזירה מרה ואיומה שיצטרכו למס"נ על זה, ולא נמצא בשו"ע שצריך למס"נ על זה, השיב, שכך הונח אצלו (בּיי אים האָט זיך אַזוי אָפּגעלייגט), וסומך על זה32. והיינו, שזהו ענין שלמעלה מהשכל, למעלה אפילו משכל אלקי של נשיא הדור (כי השכל אינו תופס עדיין את הסכנה שבדבר), אלא שכן הונח אצל יהודי בעל מס"נ (אַ מס"נ איד), בשעה שיש אצלו גילוי היחידה שבנפש (שחודרת בכל הגוף), ומצד זה אומר הוראה ברורה בדבר, ללא נפק"מ אם אפשר להשיגה בשכל, אם לאו. ונמצא, שכדי לעמוד נגד ענינים כאלה שהתחלתם היא באופן שבאים להזדווג באומה זו, יש צורך בענין המס"נ שלמעלה מטו"ד, ובכללות יותר, שצ"ל הקדמת נעשה לנשמע, וקיום המצוות צ"ל באופן של עבודה, כמו עבודת עבד, שאינו עושה זאת מפני הבנת שכלו, אלא מפני שכן צוה האדון כו'.
ה) והנה כאשר ישנו קול יעקב (מקול מחצצים דא קול יעקב) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, היינו, שלימוד התורה הוא לא רק ע"פ שכל, אלא קשור ומיוחד גם עם הבחי' שלמעלה מטו"ד (כנ"ל ס"ג), אזי ישנו גם הענין דמקול מחצצים בין משאבים כהפירוש בתנא דבי אליהו33, מקול מחצצים אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור כו' הלכות שבת כו' והלכות חגיגה ומעילות, בין משאבים, אין משאבים אלא לשון שאיבה כו' שלומדין ושואבין דברי תורה, והיינו, שלאחרי שלומדים ומבינים, שואבים (ומשקים) לאחרים34. והענין בזה, שהאומרים על טמא טמא ועל טהור טהור, קאי על לימוד התורה בנוגע להלכה, וכפי שממשיך לאח"ז הלכות שבת והלכות חגיגה ומעילות, הלכות דוקא. דהנה35, בנוגע לענין של הלכה איתא בסנהדרין36 שהמעלה המיוחדת של דוד (דלא כשאר המעלות שנימנו בדוד, שבכולם אמר שאול יהונתן בני כמוהו), היא, שהלכה כמותו בכל מקום, כפי שלמדים מזה שבו נאמר37 והוי' עמו. והיינו, שהענין דהלכה כמותו הוא לא מצד השכל, הבנה והשגה, כי אם מצד זה שהוי' עמו, שזהו"ע של סייעתא דשמייא, ובזה גופא משם הוי' דוקא, שהוא למעלה משם אלקים הקשור עם מציאות הבריאה והעולם, שלכן מצינו35 שמצד שם אלקים, כולל גם הדרגא היותר נעלית דשם אלקים, שהו"ע אלקים חיים35, ישנו הענין דאלו ואלו דברי אלקים חיים38, דשם אלקים, אלקים חיים, קאי על ספירת הבינה35, וענינו בתורה הוא הלימוד באופן של הבנה והשגה בלבד, ומצד זה יכול להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים, ללא בירור ההלכה באופן שאומרים על טמא טמא ועל טהור טהור. וכדי להיות בירור ההלכה, על טמא טמא ועל טהור טהור, צריך להיות הוי' עמו דוקא, שם הוי' שלמעלה משם אלקים, וענינו בתורה הוא הלימוד מתוך מס"נ שלמעלה מהבנה והשגה, שעי"ז נעשה הלכה כמותו, כיון שמגיע לדרגת התורה כפי שהיא באופן של אמת לאמיתו (ע"ד מארז"ל39 דן דין אמת לאמיתו)40. ועז"נ מקול מחצצים, שדורש מחצצים מלשון מחיצה, שזוהי המחיצה שבין טמא לטהור, היינו, המחיצה שמבדילה בין הענינים השייכים לצד הקדושה ובין הענינים השייכים לסט"א, שבהרגשתם ה"ה מציאות נפרד כו'. וזהו גם תוכן הענין דהלכות שבת, חגיגה ומעילה, שגם בהם ישנו ענין המחיצה (מקול מחצצים), שהרי בהלכות שבת ישנה המחיצה וההבדלה שבין רשות הרבים לרשות היחיד, היינו, בין רשות הרבים שבו יש מקום לטעות דשתי רשויות הן41, לרשות היחיד דיחידו של עולם42. ועד"ז בהלכות חגיגה ומעילה, שחגיגה הו"ע דקדשים, והלכות מעילה הם השמירה שלא תהי' מעילה בקדשים, שענין זה נעשה ע"י המחיצה שבין קודש לחול, שלא ישתמשו בקודש בשביל עניני חול. והענין בזה, שיכול להיות מצב של העדר המחיצה, שאין לו הכרה ברורה לחלק ולידע שענין זה הוא קודש ברור וענין זה הוא חול ברור, והיינו, שלימוד התורה הוא באופן שעדיין לא הגיע להדרגא שיכול לפסוק הלכה ברורה לומר על טמא טמא ועל טהור טהור, וטעם הדבר, לפי שהלימוד שלו הוא מצד השכל בלבד (שכל דקדושה, אבל שכל בלבד), שמצד זה יכול להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים. ועז"נ מקול מחצצים בין משאבים, שכדי שלימוד התורה יהי' באופן שברור אצלו בוודאות ללא ספיקות מקומם של המחיצות, צריך להיות הענין דמשאבים, לשאוב דברי תורה מהמעיין והמקור43, היינו, שלימוד התורה יהי' (לא מצד השכל, אלא) מצד היות התורה חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעי"ז יבוא לכוין לאמיתתה של תורה, אמת לאמיתו, ולומר ההלכה על טמא טמא ועל טהור טהור.
ו) אמנם עדיין צריך להבין הקשר והשייכות דמקול מחצצים בין משאבים להמשך וסיום הפסוק צדקת פרזונו בישראל (שעל זה דרשו חז"ל צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות44), שהענין דמקול מחצצים גו' הוא דוקא כאשר ישראל מפוזרין בין האומות. גם צריך להבין אומרו צדקת פרזונו בישראל, דלכאורה, אם כוונת הפסוק ללמדנו שצדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, הי' צריך לכתוב מלכתחילה לשון פזרונו (לשון פיזור), ולא פרזונו. ומזה גופא מוכח שהעיקר הוא הענין דפרזונו בישראל, אלא שכדי לבוא לזה צריך להיות הענין דפיזרן לבין האומות.
ז) ויובן בהקדם ביאור מארז"ל בברכות45 על הפסוק46 לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, לך הוי' הגדולה זו מעשה בראשית כו' והגבורה זו יציאת מצרים כו', במתניתא תנא משמי' דרבי עקיבא כו' והתפארת זו מתן תורה, והנצח זו ירושלים, וההוד זו בית המקדש. והענין בזה, כידוע47 שבפסוק זה נימנו כל פרטי הספירות, החל מגדולה, דקאי על ספירת החסד, וכן שאר הספירות עד הוד, שהם עיקרי הספירות48 (ולאח"ז ממשיך בפיסקא בפ"ע כי כל בשמים ובארץ, ספירת היסוד, ולך הוי' הממלכה, ספירת המלכות). ופירשו חז"ל לך הוי' הגדולה זו מעשה בראשית, והיינו, שמעשה בראשית מורה על גדולתו ית', כמ"ש49 מה גדלו מעשיך הוי', דהנה, נוסף על הריבוי שבנבראים [הן במין הדומם, שיש בו ריבוי נבראים מינים ממינים שונים, ועד"ז במין הצומח ומין החי, ואפילו במין המדבר, כמאמר רז"ל50 שהקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה51], שעז"נ52 מה רבו מעשיך הוי', ישנו גם הענין דמה גדלו מעשיך הוי'53, דקאי בכללות על הברואים הגדולים והנפלאים שבצבא השמים, שהם קיימים באיש54, וגם בכמות גדולים הם שלא בערך לגבי צבא הארץ. וממשיך, והגבורה זו יציאת מצרים שנאמר55 וירא ישראל את היד הגדולה וגו', והיינו, שהיציאה ממצרים היתה ע"י המכות שהביא הקב"ה על מצרים, נסים גדולים ביותר שהיו באופן דוהפלה ה' וגו'56 (שלכן נקבע זכר ליציאת מצרים בכו"כ ענינים של תומ"צ57). ועז"נ לך הוי' הגדולה והגבורה, שעם היות מע"ב ויצי"מ דברים גדולים ונוראים, מ"מ, לך הוי', שהם נלקחים ממך ובטלים לך, והיינו, שגם המדות חסד וגבורה כלא חשיבי לגבי' ית', כי כל ענין המדות אינו אלא לצורך בריאת העולמות, כמ"ש58 זכור רחמיך הוי' וחסדיך כי מעולם המה, אבל לגבי' ית' ה"ז כלא חשיבי ממש. וממשיך, והתפארת זו מתן תורה, דהנה, תפארת ענינה התכללות וחיבור הפכים, הן בכללות העולם, שהוא כלול מב' הפכים, רוחניות וגשמיות, והן בכל נברא ונברא, שכלול מנפש וגוף, והחיבור ביניהם, שלום בפמליא של מטה, וגם שלום בפמליא של מעלה59, שהו"ע התפארת, נעשה במתן תורה, שניתנה לעשות שלום בעולם60. וגם עז"נ לך הוי', שמדת התפארת (זו מ"ת) בטלה לך, כי, אפילו בנוגע לתורה איתא61 שאינה אלא נובלות חכמה שלמעלה תורה, ולכן ה"ה בביטול כו'. ומסיים, והנצח זו ירושלים, וההוד זו בית המקדש, דקאי על בנין ירושלים ובית המקדש דלעתיד לבוא, בנין שאין אחריו חורבן, שיהי' קיים לעד ולעולמי עולמים62, שלכן נקרא בשם נצח.
והנה ידוע בסדר הספירות שנצח והוד הם ענפי החסד והגבורה63. ועפ"ז צריך להבין מ"ש לך הוי' הגדולה זו מעשה בראשית, והנצח זו ירושלים, וההוד זו בית המקדש, דלכאורה איך אפשר שמעשה בראשית קשור עם עיקרה של מדת החסד, וכמ"ש64 כי אמרתי עולם חסד יבנה, ואילו בנין ירושלים ובית המקדש דלעתיד לבוא, שזוהי תכלית הבריאה [שאז יקויים היעוד65 ונגלה כבוד הוי' וגו', ואז יהי' אמיתית הענין שהעולם כולו יהי' דירה לו ית'66], ה"ז קשור רק עם נצח והוד שאינם אלא ענפי החסד והגבורה.
ח) וביאור הענין יובן ע"פ משל ממדת הנצחון באדם התחתון (שנקרא אדם ע"ש אדמה לעליון67), דהנה, ענין הנצחון שייך ומתעורר רק במקום שיש מנגד, ומצד זה שאינו יכול לסבול ההתנגדות, אזי עומד בכל התוקף כדי לנצח את המנגד. והענין בזה, שפעולת מדת הנצחון היא במקום שנסתלק התענוג והשכל מדבר זה [דאפשר שבתחילה הי' הדבר מצד התענוג והשכל, אבל בהמשך הזמן, או לאחרי כמה ראיות כו', נאבד התענוג השכלי שבדבר], ונאבד ונסתלק גם הרגש הלב כו', ואין זה אלא שלא יכול לסבול את ההתנגדות לדבר זה. אמנם, אף שאין בזה ענין של שכל והרגש כו', כי אם נצח שהוא ענף החסד בלבד, מ"מ, הא גופא שיש התנגדות לדבר, מעורר אצלו את הכחות היותר פנימיים שבפנימיות נפשו שהם למעלה מכח השכל, ולמעלה אפילו מכח התענוג (שהרי אין לו תענוג בהדבר, כנ"ל), והיינו, שהנצחון תופס את עצמותו של האדם, ומצד זה נעשית הפעולה שלו בתוקף גדול ביותר, שמבטל כל ההעלמות וההסתרים. וכמשל הנהר שמימיו שוטפים במרוצה, וסותמים אותו, הנה בתחילה גורמת הסתימה עיכוב המים, אבל, מצד העיכוב גופא נעשה התקבצות ריבוי המים ביותר ובחוזק גדול עד שפורצים את הסתימה, ואז מתחדשת זרימת המים בחיות ושטורעם גדול יותר מכמו שהי' קודם הסתימה. ודוגמתו בנפש האדם התחתון, שההתנגדות מעוררת את כח הנצחון שתופס את עצמותו של האדם, ומצד זה נעשה הדבר חזק אצלו בתוקף גדול ביותר, עד כדי כך, ששום דבר אינו תופס מקום אצלו, ומוכן לבזבז את כל כחותיו וכל אוצרותיו, הן האוצרות שאצר בעצמו והן האוצרות שאצרו אבותיו בשבילו, אשר עד עתה לא רצה לגעת בהם, ואעפ"כ משקיע את הכל בהמלחמה, ועד שמעמיד את נפשו בסכנה, וכל זה משום שענין הנצחון נוגע בפנימיות נפשו, שלכן, גם כאשר מדובר אודות ענין קטן לפי ערך, שע"פ שכל אינו שוה שבשבילו יבזבזו את כל הכחות וכל האוצרות, מוכן הוא ליתן הכל בשביל הנצחון שנוגע בפנימיות נפשו ועצם מציאותו.
ועד"ז בעבודת האדם בעקבתא דמשיחא68, שאף שהעבודה אינה מצד השכל ולא מצד הרגש הלב, ועאכו"כ שאינה מצד התענוג, כי אם באופן של קבלת עול בלבד, הרי לאידך גיסא, יש בזה העילוי היותר גדול דמדת הנצח, שלא נוגע לו זה שאינו מבין ומרגיש, ואין לו תענוג וכו', אלא עובד עבודתו בגלל שכן הוא רצון הבורא. ובזה ניתוסף עוד יותר מצד ההתנגדות והגזירות כו' שבזמן הגלות, שעי"ז מתעורר להתגבר בתוקף גדול, ובאופן דנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם69, שלא יכול לשלוט בזה שום שינוי, כיון שעבודתו היא למעלה מכחות הנפש שהם בעלי שינויים. וזהו גם תוכן מאמר רבינו הזקן70 בעל השמחה בשם הבעש"ט בפירוש הכתוב71 כן בקודש חזיתיך, הלואי בקודש חזיתיך (אַז מ'ווינטשט זיך ס'זאָל זיין בקודש חזיתיך), היינו, הלואי בקודש בזמן שביהמ"ק הי' קיים, חזיתיך בתשוקה גדולה כזו, בחיות ותוקף בלימוד התורה וקיום המצוות, כמו בזמן הגלות, במעמד ומצב דארץ צי' ועיף, שמצד זה שאין לו שום דבר (ער האָט קיין זאַך ניט און פילט קיין זאַך ניט און האָט צו קיין זאַך ניט קיין שייכות), ה"ה מתעורר בתשוקה וצמאון ביותר, באופן דצמאה לך נפשי כמה לך בשרי72. וזהו הטעם שדוקא בדורות האחרונים ניכר ענין המסירת נפש יותר מאשר בדורות שלפנ"ז, כי, בדורות שלפנ"ז היו הענינים דשכל והרגש הלב בגילוי יותר, וכיון שסוכ"ס אינם אלא כחות הנפש ולא עצם הנפש, הרי הם מעלימים על עצם הנפש, משא"כ בדורות האחרונים שנתעלם גילוי השכל והרגש הלב, נקל יותר להיות גילוי עצם הנפש, ובאופן שתפעל פעולתה במחשבה דיבור ומעשה בפועל, להיות העבודה באופן של מסירת נפש.
ומזה מובן גם בנוגע לאופן ההמשכה מלמעלה, להבדיל באלף אלפי הבדלות, שמתעוררת ע"י עבודת האדם למטה. והיינו, שכאשר עבודת האדם למטה קשורה עם תענוג, שכל או הרגש הלב, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן כזה [שהרי כל ההמשכות וההשפעות למטה הם במדה כנגד מדה73, לפי ערך האתערותא דלתתא ולפי ערך כלי המקבל], שההמשכה היא בסדר השתלשלות, ובמילא ה"ה במדידה והגבלה. אבל כאשר האדם למטה עומד בתנועה שלמעלה מסדר ההשתלשלות שלו, שזוהי תנועת הנצחון, שבשביל זה מבזבז כל הכחות וכל הענינים עד כדי מסירת נפש, ה"ז מעורר את תנועת הנצחון למעלה, ועי"ז נעשית ההמשכה מבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות, ובאופן שמבזבזים ונותנים לו את האוצרות היקרים שהיו טמונים וגנוזים עד עתה.
ט) וביאור ענין האוצר דלמעלה שנמשך ומתגלה ע"י העבודה למטה באופן של נצחון, דהנה, אמרו חז"ל74 אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר75 יראת ה' היא אוצרו. וכן אמרו76 אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר77 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', וכתיב78 ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, ופירש רש"י, יחידה היא היראה בעולם. ובפרטיות יותר, ב' הפסוקים הנ"ל בנוגע להיראה שבאדם (ועתה ישראל גו' כי אם ליראה, והן יראת ה' היא חכמה), הם ב' דרגות ביראה, יראה תתאה ויראה עילאה. דמ"ש ועתה ישראל גו' כי אם ליראה, קאי על יראה תתאה79, שעל זה שייך לומר הלשון כי אם ליראה, היינו, שיראה היא מילתא זוטרתי74. ומ"ש הן יראת ה' היא חכמה, קאי על יראה עילאה שלמעלה מהחכמה, שהיא מבחי' היחידה שבנפש (כדיוק לשון רש"י יחידה היא היראה), בחי' הכתר, שלמעלה אפילו מחכמה שבנפש. ועפ"ז צריך להבין אמרם אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, דלכאורה, כיון שבמאמר זה קאי (לא רק על יראה תתאה, אלא) גם על יראה עילאה, איך שייך לומר על זה הלשון בלבד, שהוא כמו הלשון כי אם, ששייך רק ליראה תתאה שהיא מילתא זוטרתי. אך הענין הוא, שבזה מרומז שכאשר האדם למטה מעורר בעצמו לכל הפחות המילתא זוטרתי דיראה תתאה, שזהו אופן העבודה דקבלת עול ומסירת נפש, הרי זה מעורר שיומשך לו גם יראה עילאה שנותנים מלמעלה, מהאוצר של יראת שמים, שעל זה מבקשים יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב80. ועפ"ז יתבאר גם מארז"ל הנצח זו ירושלים, דהנה, בפירוש ירושלים איתא בתוס'81 שהוא ע"ש יראה וע"ש שלם, דהיינו, שלימות היראה82, שזהו האוצר של יראת שמים. וזהו הנצח זו ירושלים, שע"י העבודה באופן של נצחון, נמשך ומתגלה האוצר שלמעלה, שזהו"ע דירושלים, שלימות היראה.
י) ויש להוסיף, שכן הוא גם בנוגע להמשכות והגילויים דתורה, דעם היות שאכשור דרא (בתמי')83, מ"מ, מדור לדור הולכים ומתרבים הגילויים בתורה בכלל, ועד"ז בנוגע להגילויים דפנימיות התורה בדורות האחרונים גופא [כמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה, דלא כבדורות הראשונים שחכמת הקבלה היתה נסתרה ונעלמה מכל תלמידי חכמים, כי אם ליחידי סגולה בלבד84], דאף שבתחילה הי' הגילוי דפנימיות התורה באותיות וסגנון שלא הי' שייך עדיין לשכל האנושי והטבעי, הרי דוקא בדורות האחרונים ממש, החל מגילוי תורת חסידות חב"ד ע"י בעל השמחה, נעשה הגילוי דפנימיות התורה באופן שיכול (ובמילא צריך) להיות מובן אפילו לשכל האנושי ואפילו לשכל הטבעי, ועד שעיקר העבודה היא דוקא באופן כזה שאפילו הגוף ונפש הבהמית יהיו חדורים (לא רק בגליא דתורה, אלא גם) בפנימיות התורה. ולכאורה אינו מובן, דכיון שגדלה ביותר מעלת ויוקר התורה, אפילו גליא דתורה, ועאכו"כ פנימיות התורה, למה מבזבזים אוצר יקר כזה. אך הענין הוא, שעז"נ הנצח זו ירושלים, והיינו, שכדי להיות הבנין דירושלים, יראה שלם [דאף שהתחלת העבודה היא ביראה תתאה, הרי עי"ז נמשכת ומתגלה גם היראה עילאה (כנ"ל ס"ט)], צריך לעורר את ענין הנצחון בהאדם למטה (שעי"ז מעוררים את ענין הנצחון בהאדם העליון שעל הכסא), והיינו, שהאדם למטה הוא במעמד ומצב שאינו מתחשב בשום דבר, אפילו לא בשכל דקדושה, ואפילו לא בנפש דקדושה, שזהו הדיוק דמסירת נפש, שמוסר לא רק את הגוף אלא גם את הנפש – מפני רצונו שתהי' לו שייכות לחלק התורה שהוא הפנימיות דהגליא שבתורה, ועי"ז פועל למעלה הענין דבזבוז אוצרות המלך, מלכא עילאה, שיומשך ויתגלה למטה (לא רק גליא דתורה, אלא גם) פנימיות התורה. וכיון שגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים הוא הכנה לביאת המשיח85, אשר, עם היותו הכנה בלבד, מ"מ, צריכה להיות ההכנה מעין ודוגמת היעוד המקווה בביאת המשיח, לכן, חובה ומצוה בדורותינו אלו שיהי' לימוד והפצת פנימיות התורה באופן שהלימוד תופס לא רק את השכל דנפש האלקית, אלא שהשכל דנפש האלקית יסביר זאת גם להשכל דנפש הטבעית, ועד שיחדור גם בהשכל דנפש הבהמית, שזוהי ההכנה להמעמד ומצב דלעתיד לבוא שיקויים היעוד86 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
י)א) וזהו צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, דהנה, כיון שהכוונה היא שאור ואחדות הוי' יגיע בכל מקום, גם בארץ אשור ובארץ מצרים (כלשון הכתוב87 האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים), מבלי להשאיר אפילו פינה נדחת, לכן פיזר הקב"ה את ישראל לבין האומות, כדי שיבררו ויקבצו את כל הניצוצות דתהו שנתפזרו בכל המקומות. אמנם, אף שזהו ענין של צדקה עבור הניצוצות דתהו, אין זו סיבה שבשביל זה יהי' הפיזור ובזבוז דנש"י, בה בשעה שהם מצד עצמם אינם זקוקים לכך. ועל זה אמרו חז"ל שהפיזור לבין האומות הוא צדקה בישראל, כפי שדרשו על הפסוק צדקת פרזונו בישראל, היינו, שתכלית הכוונה היא הענין דצדקת פרזונו בישראל, פרזונו דייקא, מלשון פרזות תשב ירושלים88, היינו, שלא תהי' כמו שהיא עתה מוקפת חומה, שזהו"ע של מדידה והגבלה, אלא פרזות דוקא, למעלה ממדידה והגבלה, ועד"ז בישראל, שיבואו לדרגא שלמעלה ממדידה והגבלה, פרזונו בישראל, ובשביל זה צריך להיות הפיזור דישראל לבין האומות דוקא, ששם תהי' עבודתם מתוך תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, ועי"ז יקבלו כל ההמשכות וההשפעות מבחי' שלמעלה ממדידה והגבלה (כנ"ל ס"ח). ועז"נ בתחילת הכתוב מקול מחצצים בין משאבים וגו', דקאי על העבודה דלימוד התורה (קול יעקב) אליבא דנפשי', שלומד תורה (לא בגלל השכל שבה, אלא) משום שהיא תורת הוי', תורתך, חכמתו ורצונו ית', שאז ביכלתו לומר על טמא טמא ועל טהור טהור, לקבוע המחיצות השייכות להלכות שבת, חגיגה ומעילה (כנ"ל ס"ה), אשר, עי"ז באים להיעוד המקווה דצדקת פרזונו בישראל, ע"ד פרזות תשב ירושלים, היינו, שכל ההשפעות הם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, לא רק בנוגע להשפעות רוחניות, גילוי התורה ללא מדידות והגבלות, אלא גם בנוגע להשפעות גשמיות יקויים מ"ש יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב – ע"י הקדמת פתיחת האוצר של יראת שמים, ומזה יומשך רב טוב לישראל בבני חיי ומזוני רויחי.
הוסיפו תגובה