החומש החדש, חומש שמות, נפתח ברגל שמאל: סיפור חיי אבות האומה ושנים-עשר השבטים מפנה את מקומו לתיאור צרות עם ישראל בארץ מצרים.

בעיצומה של תקופת השעבוד של עם ישראל, ראו אסטרולוגי פרעה כי עומד להוולד ילד שיושיע את העבדים העבריים, יגאל את עם ישראל ויוציאם ממצרים. פרעה לא היסס 'לפתור' את הבעיה בדרך אכזרית: רצח כל בן זכר שנולד בעם ישראל.

את ביצוע הפקודה החדשה הוא הטיל על המיילדות העבריות. "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות... בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים: אם בן הוא, והמיתן אותו; ואם בת היא, וחיה".

מאוחר יותר הבחין פרעה שהמיילדות לא מקיימות את הגזירה, וכי שיעור הילודה בעם היהודי גבוה מדאי, ולפיכך ביקש פרעה מבני עמו לדאוג לביצוע הגזירה. "ויצו פרעה לכל עמו לאמר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון".

נראה כי גזירתו של פרעה התנכלה לבנים בלבד, אך עיון קל בבקשותיו של פרעה מגלה כי היו לו תכניות זדוניות גם עבור בנות ישראל.

כשהוא שוחח עם המיילדות אמר להן פרעה "ואם בת היא – וחיה": אין צורך לעשות להם דבר. אך כשהוא פנה אל בני עמו הוא סיים את דבריו במילים "וכל הבת תחיון". את הבנות שיוולדו תגדלו אתם.

למעשה טמונה כאן גזירה נוספת, חמורה מן הראשונה. הוא מבקש מבני עמו לגדל את הבנות הנולדות ברוח תרבות מצרים. "תחיון" – אתם תקבעו אלו חיים יהיו להן. זו הייתה גזירתו האכזרית של פרעה: את הזכרים הוא ביקש להמית במובן הגשמי, ואת הבנות במובן הרוחני.

אך מדוע היה על המצרים לגדל את הבנות כבר מלידתן? לשם מה היה עליהם לפתוח פעוטון ברוח מצרית עבור ילדות העם היהודי? האם לא ניתן להמתין עד שתגדלנה, ורק אז לשכנע אותן?

מסתבר שפרעה ידע שהגיל המתאים והמוצלח לחינוך ולעיצוב נפש של אדם הוא לא בגיל הבגרות, בו הנער כבר עומד על דעתו ויודע לאן פניו מועדות. אז, כבר מאוחר מדאי. קשה לשנות את הנער שבנה את עצמו, את חשיבתו ואת הרגלי חייו.

כי האדם עץ השדה. כשהשתיל קטן ורך ניתן לטפח אותו, ליישר אותו ולוודא כי יגדל כהלכה. כאשר העץ גדל ללא יד מכוונת והוא הופך לעץ פרא, לא ניתן עוד להכניסו לתלם.

משום כך רצה פרעה לגדל את ילדיהם של היהודים עוד מיום לידתם. אז, בימי הבראשית הללו, מתחילה עיצוב אישיותו של הנולד ואז מתחיל כבר מסלול חייו.

זהו מסר אקטואלי עבורנו. רבים מאיתנו חושבים לתת לילדנו הקטן לגדול ולצמוח בלי הכוונה מיוחדת. מה הוא כבר מבין? אנחנו אומרים לעצמנו. נמתין מעט עד שיתבגר, ואז ננחיל לו את הערכים המוסריים שלנו. עד אז, נחליף לו טיטולים ונשחק עמו בבית ובחצר – הלא הוא רק ילד! אך כשיתבגר, אנו עלולים לגלות כי איחרנו את המועד, שהוא כבר גיבש לו אישיות עצמאית ודיעות משלו.

אמנם תמיד ניתן – וצריך – להתחיל, אך גם תמיד חבל שעוד לא התחלנו. וככל שנקדים – ייטב.