האם אתה אוהב לנעול נעלים?

נעליים ננעלות על החלק הנמוך ביותר ברגלינו, ואנו צועדים ודורכים עליהן כל הזמן. לכאורה הן אמורות להיות ברמת החשיבות הפחותה ביותר.

עם זאת, לרוב האנשים יש יותר מזוג נעליים אחד. לנשים רבות יש אפילו יותר מתריסר זוגות נעלים. הסיבה לכך היא שכפות רגלינו זקוקות לסוגי הגנה שונים במצבים שונים. בנוסף לכך, קיים הגורם הייצוגי: אנו נועלים נעליים שונות לאירועים ופעילויות שונות. כשאנו שבים הביתה, רבים מאתנו מעדיפים שלא להסתובב באותם נעליים שנעלנו בגאווה בפרהסיה. נעליים גורמים לאנשים רבים לחוש מוגבלים או כלואים.

מעניין לציין כי לפי המסורת היהודית אל לו לאדם להסתובב יחף ועליו ללכת עם הפרדה כלשהי בין כף הרגל לבין הקרקע. אפילו אדם שנאסר עליו לנעול נעלי עור – כמו אדם השרוי באבל, לא עלינו – צריך ללבוש גרביים, לנעול נעלי בית וכדומה. התלמוד מביא את הצהרתו המפתיעה של רב (שבת קכט, א): לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליים לרגליו. הפרשנים מבארים זאת משום שזו השפלה ללכת בפרהסיה ברגליים יחפות.

לעומת זאת, בבית המקדש בירושלים היה על המבקרים להסיר את נעליהם. מקום קדוש כל-כך חייב את המבקרים בו לגלות יראת כבוד באמצעות חליצת הנעליים.

מה קורה כאן? האם הליכה ברגליים יחפות במקום קדוש לא מהווה השפלה לאדם, אך בכל מקום אחר היא משפילה אותו?

התשובה לשאלה זו טמונה בחלק מן הדיאלוג של משה עם הבורא במהלך מפגשו המפורסם ליד הסנה הבוער על הר סיני. עוד בטרם נדונו נושאים כלשהם, נצטווה משה "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה).

מקרה נוסף בתנ"ך מתרחש בספר יהושע ה, טו, בו מלאך מבקר את יהושע ומנחה אותו להסיר את נעליו כיוון שהאדמה היא אדמת קודש.

ברור אם כן, שכאשר האדמה נחשבת לקדושה, הרי נעילת נעליים היא סימן לחוסר כבוד. אולם, בכל שאר הנסיבות, דווקא הליכה ברגליים יחפות היא סימן לחוסר כבוד.

ההבדל המהותי טמון באדמה שעליה אנו הולכים. נעליים יוצרות הפרדה בין האדם לאדמה. מבחינה רוחנית, ההפרדה היא הכרחית כתזכורת שנשמור תמיד על מרחק מן היסוד הארצי, מן ה"ארציות".

ראשנו, מקום מושב השכל ומרכז העצבים, נשאר גבוה מעל האדמה. כבני אדם, בניגוד לרוב בעלי החיים, ראשינו גם לא מופנים כלל כלפי האדמה. הרגליים, לעומת זאת, סמוכות לאדמה מטבעם. הממדים הנמוכים שלנו עשויים להיות קרובים במידה מסוכנת לאדמה ולמסר הארצי שלה. לפיכך יש לנעול נעליים – או להשתמש בכל צורת הפרדה אחרת –כדי לשמור על מודעות תמידית בדבר הסכנה האורבת מתחת: הארציות.

עם זאת, שאנו נמצאים בסביבה מקודשת, אין צורך להפריד בין האדם לאדמה. למעשה, מומלץ שאדם ילך שם יחף כדי שלא ליצור כל גבול או הפרדה מן הדבר הקדוש.

נעילת נעליים מילאה תפקיד גם ביציאת מצרים. בני ישראל נדרשו להיות מוכנים ליציאה, כולל "נעליים ברגליהם" – "וככה תאכלו אותו – מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם..." (שמות יב, יא). בדומה לכך, בנבואה על ימות המשיח נאמר כי הקב"ה יעביר את בני ישראל בין גזרי נהר פרת כשנעליהם לרגליהם – "והניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים..." (ישעיהו יא, טו).

בשתי היציאות – ביציאה ממצרים וביציאה ממצב הגלות הנוכחי שלנו – מודגש רעיון ההפרדה. תכלית יציאת מצרים והחירות שניתנה בה היתה ללכת להר סיני ולקבל את עשרת הדיברות ואת התורה (שמות ג, יב). הקב"ה אמר למשה להוריד את נעליו, כי המקום הזה, הר סיני, הוא מקום קדוש. אלה היו המוקד והתכלית של יציאת מצרים. היה זה כאילו אמר אלוקים: הישארו כשנעליים לרגליכם עד שתשובו לכאן. שימרו על עצמכם נפרדים מן היסוד הארצי ומן העולם הזה, ואת מחשבתכם השקיעו ברוחניות שכן היא התכלית והמטרה.

בדומה לכך, כאשר העולם הולך ומתקרב לזמן הגאולה הסופית, שעליה מבשרים הנביאים, הרי הדרך הטובה ביותר בה נוכל להתכונן לכך היא להזכיר לעצמנו בדבר ההפרדה מן הארציות ובדבר ההתמקדות הנדרשת מאתנו בתורה ובתפקידה בחיינו.

מי ייתן שנגיע במהרה לתקופה שבה נוכל "להוריד את נעלינו" כדי לחוות את הקדושה העילאית בבית המקדש השלישי. מי ייתן וזה יקרה במהרה בימינו ממש.