לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת שמות.

ואלה שמות בני ישראל... בכך טמון רמז גדול

ספר שמות פותח במלים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". וכרגיל, ה'פתיחה' זוכה לתשומת לב מיוחדת, וכך פסוק זה נתעטר בשפע רב של פירושים ורמזים.

רמז מפורסם מאוד הוא ראשי התיבות של המלים "ואלה שמות" – ו'חייב א'דם ל'קרות ה'פרשה ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום. הכוונה היא ל"תרגום אונקלוס" על התורה, שקדושתו רבה ולפי ההלכה יש לקרוא בכל שבוע פעמיים את פסוקי הפרשה עצמה ופעם נוספת את התרגום שלהם.

רמז זה מביא ה'לבוש' – מגדולי פוסקי ההלכה של יהדות אשכנז1 , והוא מובא בספרים רבים נוספים. ב'בעל הטורים' מובא רמז נוסף בהקשר זה, הכולל את ארבעת המלים: "ואלה שמות בני ישראל" – ו'אדם א'שר ל'ומד ה'סדרה ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום, ב'קול נ'עים י'שיר, י'חיה ש'נים ר'בות א'רוכים ל'עולם. ובקיצור: ההקפדה על קריאה זו מהווה סגולה לאריכות ימים.

בפסוק זה נרמזת גם מעלת אמירת פסוקי התהלים – כך מביא החיד"א2 : כשנצרף את האותיות האחרונות במלים "ואלה שמות בני ישראל הבאים", נקבל את המלה "תהלים".

מה הקשר בין 'שנים מקרא ואחד תרגום' ובין אמירת תהלים לפסוק כאן? – הסברים שונים ניתנו לכך על ידי חכמי הדורות3 ומחמת קוצר היריעה לא נרחיב בכך.

400 – פקוד = גלות מצרים

הנושא המרכזי של הפרשה הוא גלות מצרים. על ירידת בני ישראל לארץ מצרים למדנו כבר בספר בראשית, אך בפרשתנו אנו נחשפים לעובדה שבמשך הזמן הכבידו המצריים את עולם על ישראל, העבידו אותם קשה וגרמו להם לסבל רב.

ולמעשה, מדובר במימוש של דברים שאמר הקב"ה לאברהם, אבי האומה, שנים רבות קודם לכן4 : "ידוע תדע, כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" – אלא שצורת החישוב של 400 השנים אינה כה פשוטה, וכמו שנראה.

השנים הקשות באמת היו בסך הכל 86 (וסימנך: הגימטריא של המלה "מום") – מהזמן שבו נולדה מרים, אחותו של משה [לכן היא נקראת "מרים" – על שם "וימררו את חייהם"5 ]. לפני כן ישבו בני ישראל בארץ מצרים עוד 124 שנים שהתחילו טוב ובמשך הזמן המצב הלך והיתדרדר לאט לאט. בסך הכל ישבו משפחת יעקב במצרים 210 שנים.

לפי זה מסביר 'בעל הטורים' את דברי הקב"ה לעם ישראל שבפרשת השבוע6 – "פקוד פקדתי אתכם":

המלה "פקדתי" יכולה להתפרש במשמעות של חסרון (כמו7 : "ולא נפקד ממנו איש"). ואף כאן, הקב"ה מבשר לעם ישראל על חסרון והפחתה: לא תצטרכו לחכות עד שיעברו 400 שנה מאז ירידתכם למצרים, כי אני מחסר מהשנים הללו. כמה "פקדתי"? – כמנין "פקוד" = 190. 190 שנה ירדו מהחשבון, וכך יצאו ישראל ממצרים לאחר 210 שנה בלבד.

[כאשר מסר משה נוסח זה לעם ישראל – "פקוד פקדתי אתכם" – נזכרו זקני הדור שבנוסח הזה השתמש יוסף לפני פטירתו, כאשר אמר לאחיו8 : "אנכי מת ואלקים פקוד יפקוד אתכם", והדבר חיזק את אמונתם במשה. ולמעשה, השימוש הכפול במלה שמתחילה באות פ' יש בו רמז נוסף9 : כאשר מסר יוסף מסר זה לאחיו הוא היה בשנה השמונים למלכותו, ערכה המספרי של האות פ' – ואף משה, כאשר שלחו הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים, היה בן שמונים = פ'].

אחת הגישות הרווחות בפרשנים היא, שהקב"ה הפחית 190 שנים מתוך ה-400, משום שהכמות הומרה באיכות – כלומר: הסבל היה יותר עוצמתי ויותר כואב מכפי שהיה מתוכנן בתחילה, כך שכל רגע קיבל ערך נוסף, ובצורה זו נחשב לעם ישראל כאילו היו 400 שנים במצרים למרות שבפועל היו הרבה פחות.

לפי זה מסביר הרבי מליובאוויטש10 דבר מעניין בסוף הפרשה:

התורה מספרת כיצד משה ואהרן באו אל פרעה ודרשו ממנו להוציא את בני ישראל ממצרים. תגובתו של פרעה היתה הפוכה מהמצופה: לא רק שהוא לא נעתר לדבריהם, אלא שהוא אף הוסיף והכביד את עול השעבוד על ישראל, עד שנציגי היהודים באו אל פרעה וצעקו אליו: "למה תעשה כה לעבדיך"11 ?!

ובכן, המלה "תעשה" מוטעמת בטעם "מֵרכָא כפולה", שהוא מן הטעמים הבאים במקרא לעתים רחוקות מאוד. מה הענין?

טעם זה מדגיש – כשמו – את העובדה שמדובר בענין בעל תוכן "כפול", הנושא שני צדדים הפוכים: מחד גיסא הכבדת השעבוד מהווה דבר כואב, שלילי מאוד; אך מצד שני יש בו דבר חיובי: העובדה שהשעבוד מתגבר מביאה לכך שכל רגע נעשה "שווה" יותר ויותר, ובסך הכל זה מזרז ומחיש את בואו של הקץ המיוחל.

מדוע משה נקרא 'איש מצרי'?

בפרשתנו אנו נפגשים בשם חדש, שעתיד ללוות אותנו לאורך כל התורה עד סופה. הכוונה היא כמובן לשמו של משה רבינו, המנהיג הגדול של עם ישראל.

מה שפחות מוכר הוא תואר נוסף הניתן בפרשה למשה, תואר שיש בו מן ההפתעה: "איש מצרי"! – המקור לתואר זה הוא בסיפור בריחתו של משה ממצרים אל ארץ מדין, שם ראה כיצד אנשי המקום מציקים לבנותיו של יתרו, ואז קם משה וסייע בידן. כשהגיעו לביתן סיפרו הבנות לאביהן: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים"12 .

העובדה כי התורה מצטטת את דבריהן, מוכיחה כי תואר זה – "איש מצרי" – הולם את משה רבינו, שאכן נולד וגדל במצרים13 ; ועד כדי כך, שבספר הזוהר14 מביאים פסוק בספר שמואל15 שבו נאמר "איש מצרי" בענין אחר, ומפרשים - על יסוד הפסוק שבפרשתנו – כי המלים הסתמיות "איש מצרי" מכוונות דוקא למשה.

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאווויטש), מסביר לפי הקבלה את עומק הענין – כיצד דוקא המלה "מצרי" מבטאת את גדולתו ומעלותיו של משה רבינו16 ; מתוך דבריו הארוכים, נביא רק את החלק ה'פשוט':

משה רבינו נולד לאחר 130 שנים שבהם שהו עם ישראל במצרים (אמו, יוכבד, נולדה לאביה לוי בדיוק כשנכנסו לארץ מצרים, והיא ילדה את משה בהיותה בת 130 שנה. אגב, האריז"ל אומר17 שמשה הוא גלגול של שת – בנם השלישי והעיקרי של אדם וחוה, שגם הוא נולד כשהיו הוריו בני 130 שנים); והתגלה כגואל ישראל בהיותו בן 80 – כאשר השהות במצרים מגיעה לשנתה ה-210.

מספרים אלו רמוזים במלה "מצרי": החלק הראשון – "מצ" – הוא בגימטריא 130, והחלק השני – "רי" – הוא בגימטריא 210. כך מלה זו צופנת בתוכה את המספרים החשובים בתולדות ה"איש מצרי" – משה.

'אהי-ה': השם המסתורי של בורא העולם

בפרשה אנו נפגשים לראשונה גם בשם לא מוכר של ... בורא העולם. משה שואל את הקב"ה18 : "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם – ואמרו לי 'מה שמו', מה אומר אליהם"? והתשובה היא19 : "ויאמר אלקים אל משה, אהי-ה אשר אהי-ה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי-ה שלחני אליכם".

הרבה פירושים נאמרו לתשובה זו. 'בעל הטורים', למשל, רואה במלה "אהי-ה" את ערכה המספרי – 21, והוא מסביר שיש בכך רמז לאבות האומה שבזכותם הם נגאלים – ראשי התיבות של האבות: א'ברהם, י'צחק, י'עקב שווים ביחד 21. כך גם האותיות הראשונות של חמשה חומשי תורה: ב'ראשית, ו'אלה שמות, ו'יקרא, ו'ידבר, א'לה הדברים – שווים ביחד 21, כמנין "אהי-ה".

הגישה הרווחת היא שיש לקבל את הדברים כפשוטם, והמלה "אהי-ה" היא שם קדוש המיוחס לבורא העולם, בדומה לשם המפורסם "י-ה-ו-ה". נכון שיש עוד שמות קדושים, אבל שני שמות אלו הם הנעלים ביותר, ובספרי הקבלה רואים בהם "זוג", ומדמים את היחס ביניהם ליחס שבין "אב" ל"אם"20 .

[הנה דוגמא נחמדה לחפיפה שבין שתי שמות אלו21 : על יעקב אבינו קראנו בפרשה הקודמת כי שנות חייו היו 147. הבה ונשים לב: השם "יעקב" שווה 182, מספר הכולל בתוכו בדיוק 7 פעמים את הערך של שם "י-ה-ו-ה" (=26); ושנות חייו היו 147, מספר הכולל בתוכו בדיוק 7 פעמים את הערך של שם "אהי-ה" (=21)].

הפרשן הדגול והמפורסם רבי אברהם אבן עזרא מסביר, שלא במקרה שני השמות הקדושים הללו מבוססים על ארבע אותיות בלבד – אל"ף, ה"א, וא"ו, ה"א. לפי דבריו, באותיות אלו יש חשיבות מיוחדת במינה: האות א' היא האות הבסיסית והיסודית שממנה מתחיל הכל; האות י' היא המשלימה למספר עשר – המספר הַשָלם; והאותיות ה-ו הן האותיות האמצעיות, המהוות מרכז העשירייה. לכן נבחרו דוקא ארבע האותיות הללו לשני השמות המקודשים ביותר.

יצויין עוד פירוש מעניין בענין זה, הרואה כאן... תרגיל כפל. את המלים "אהי-ה אשר אהי-ה" מפרשים – תכפיל את הערך המספרי של המלה "אהי-ה" במלה זו עצמה, כלומר: 21 כפול 21. כמה קיבלנו? 441. זאת הגימטריא של המלה "אמת", ואכן חז"ל קבעו22 כי "חותמו של הקב"ה – אמת" (רעיון זה מופיע בספר הקדמון "ארחות צדיקים"23 , ושם לומד מכאן עד כמה יש להתרחק מן השקר ולדבוק באמת).

ובהקשר זה סיפרו חסידים סיפור כזה24 :

לאחר הסתלקותו של אדמו"ר האמצעי – בנו של בעל התניא – המשיך את דרכו חתנו, רבי מנחם מענדל (שנקרא לאחר מכן על שם ספרו ה"צמח צדק"), אותו קיבלו החסידים לרבם. אולם היו כמה חסידים שלא היו שלמים עם כך, ועל כן רצו לבדוק אפשרויות נוספות, וכך הגיעו לבית מדרשו של הצדיק המפורסם רבי ישראל מרוז'ין.

הצדיק אמר אז דברי תורה על הפסוק שהזכרנו: "אהי-ה אשר אהי-ה", והזכיר את הפירוש שיש להכפיל את "אהי-ה" (=21) על "אהי-ה" (=21) וכך מקבלים את התוצאה של "אמת" (=441). ואז הוסיף הצדיק עוד משפט: המלה "אמת" היא נוטריקון ת'ורת מ'נחם א'מת.

הציבור המקומי לא הבין מה כוונתו של הצדיק בהוספה זו, אך האורחים הבינו היטב את הרמז ופנו לשוב למקומם המקורי בליובאוויטש – אל רבי מנחם מענדל. להפתעתם, כאשר הגיעו והחליפו חוויות עם חבריהם החסידים, נודע להם כי באותו הזמן בדיוק שבו דיבר רבי ישראל מרוז'ין אודות הפסוק "אהי-ה אשר אהי-ה" והמלה "אמת", דיבר גם רבי מנחם מענדל על אותו נושא עצמו, אך בשינוי קל: את הנוטריקון הרומז אליו ("תורת מנחם אמת") – את זה לא אמר...