בטרם יכלו היהודים להפוך לעם בו בחר האלוקים לשמש כ"אור לגויים", היה עליהם לעבור ב"כור ההיתוך" של מצרים. במשך 210 שנים הם היו "זרים בארץ לא להם", וב-86 השנים האחרונות הכריחו אותם המצרים לעבוד בעבודת פרך בחומר ובלבנים – "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה..." (שמות א, יג-יד).

מדוע דווקא בלבנים? אין דבר מקרי בעולמו של הקדוש ברוך הוא, קל וחומר בהיסטוריה של בני עמו. אם חושלנו בכבשני הלבנים במצרים, וודאי יש ללבנה משמעות עמוקה לשליחותנו ולמשימתנו בחיים.

אבנים ולבנים

האדם הוא בנאי. חלקנו בונים מבנים פיזיים – בתים, ערים, כבישים, מכונות מתוחכמות יותר או פחות, וגם חפצים שימושיים (או חסרי תועלת). אחרים עוסקים בבנייה מטאפיזית יותר: מילים, פיגמנטים או צלילים, כדי שאלה יוכלו לשמש כבתים לרעיונות או לרגשות. וכולנו בונים את החיים, מחשלים חומרים מסביבתנו מן החברה שבתוכה אנו חיים ומתוך נפשנו שלנו, והופכים אותם לחפץ המשרת תכלית ומטרה מסוימת.

כיוון שהבורא העניק לנו בחירה חופשית, אנו יכולים לבחור במטרה חומרית או רוחנית, חיובית או שלילית, אנוכית או כזאת שיש בה משום הקרבת עצמנו למען הזולת. לחלופין אנו יכולים לבחור כתכליתנו העליונה בבניית מה שנקרא במדרש בשם משכן לאלוקים, וזאת על ידי הקדשת חיינו להגשמת רצונו של האלוקים כפי שהוא מתגלה בתורה.

החומרים מהם אתה יכול לבחור נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: חומרים שהם מתת הא-ל וחומרים שהם מעשי ידי אדם. רבים מן ה"חומרים" שמהם אנו בונים את חיינו כבר היו קיימים כשהגענו הנה, מוכנים לשימוש או מכילים פוטנציאל הגלום בתוכם וממתין שיגלוהו ויממשו אותו. אך אלוקים העניק לנו את הכוח לעשות יותר מסתם לפתח את עולמו ולטפחו. הוא רצה שנהפוך ל"שותפיו לבריאה" (בלשון התלמוד) ולכן הוא נתן לנו את היכולת לברוא פוטנציאל גם במקום שבו עדיין לא קיים פוטנציאל שכזה.

כאן טמונה המשמעות העמוקה יותר של ה"לבנים" שאותן עיצבנו ושרפנו בתהליך צמיחתנו כבני אדם.

בפרק יא של ספר בראשית מתוארת המצאת הלבנה. אחרי המבול חיו הניצולים באזורים הרריים וחצבו אבנים כחומר לבניין, אולם לאחר מכן הם התיישבו בעמק שנער (שמאוחר יותר הפך לבבל), שם הם רצו לבנות "עיר ומגדל שראשו מגיע לשמים". היכן ימצאו חומר חזק דיו למבנה כה מסיבי? למישהו היה רעיון: "ויאמרו איש אל רעהו הבנה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר" (בראשית יא, ג).

ה"אבן" מייצגת את החומרים שאותם סיפק לנו אלוקים כדי לבנות את חיינו. לא שהאדם אינו צריך לטרוח ולעמול – שהרי גם את האבן יש לחצוב מן ההר, להעמיסה ולהעבירה לאתר הבנייה, לסתת אותה ולהתאים אותה למבנה שאותו מקימים בצד אבנים רבות אחרות. אך האבן קיימת, מוצקה ומותאמת למשימה, ממתינה לפיתוח. בחיינו האישיים הדבר מסמל את היסודות המתאימים באופן טבעי לשמש חלק מה"משכן לאלוקים", כלומר תכונותינו החיוביות, הזמנים והמקומות המקודשים של הבריאה (למשל 24 שעות השבת, ארץ הקודש), חפצים וכוחות המיועדים לקיום מצווה ולמימושה (למשל מגילת התורה, זוג תפילין).

ואולם קיימים גם יסודות שהתאמתם לשימוש כחומרי בניין כמוה כהתאמתו של החימר. אלה האינסטינקטים האנוכיים והחייתיים שלנו וכן העולם החומרי, המסתיר את האמת על הבורא. מטבעם יסודות אלה אינם מוליכים לתכלית טובה ורוחנית כלשהי, וייתכן שהם אפילו נוגדים תכלית כזאת. כדי לכלול יסודות אלה במשכן שאנו יוצרים בחיינו לאלוקים עלינו ללבן לבנים. עלינו ללוש את החימר ולצור ממנו צורות שכמותן לא ידע קודם לכן. עלינו לשרוף אותן בכבשן ההקרבה העצמית ואהבת האלוקים עד שהן תהפוכנה למוצקות ותומכות כמו האבנים המקודשות שבמבנה שלנו.