הוא רק שוכב לו בעריסה, וכבר סוחט מלאי של חיוכים, חיבוקים ונשיקות.

תינוק קטן. הוא כמעט ולא זז, שכלו עדיין לא התפתח, הוא לא מפתיע ב'חכמות' שונות, ואפילו שיניו טרם צמחו. אך נראה, שכל אלו רק מחזקים עוד יותר את האהבה שאנו מגלים כלפי הילד הקטן הזה.

עשרים שנה מאוחר יותר. הילד כבר התבגר, הוא מצליח בלימודיו ומעורה יפה בחברה. הוא עונה על כל הציפיות שלנו כהורים, ואנו גאים בו ואוהבים אותו. ובכל זאת, קשה לשחזר את אותה אהבה טהורה ועוצמתית שהתפרצה כלפיו כשהיה תינוק קטן. מדוע?

לשם כך עלינו להבין את שורשי האהבה שבין הורים וילדים. אהבה פנימית של הורים לא נובעת מסיבות חיצוניות. יתכן וילדים אחרים מוכשרים יותר מהילד שלי, אך אני יאהב דווקא את הילד שלי. זו אהבה פנימית וטהורה, שנובעת מעצם העובדה שהילד הזה הוא חלק ממני, הוא ההמשך שלי.

כשהוא תינוק, אין שום גורם חיצוני שמצדיק את האהבה אליו כי החכמה לא התפתחה והכישרונות עדיין לא באו לידי ביטוי. האהבה היא פנימית וטהורה, שאינה מושפעת מגורמים חיצוניים, אלא תוצאה של קשר פנימי עמוק.

ככל שהילד גדל מתווספים לקשר הזה נתונים שונים המסיחים את הדעת מהאהבה הפנימית אל אהבה חיצונית. כשהילד בוגר, אנו עלולים להתייחס אליו בגלל שהוא חכם/מוצלח/גורם לנו נחת וכן הלאה. ההתמקדות בגורמים החיצוניים הללו, היא זו שמטשטשת את האהבה הפנימית הטהורה.

הורים וילדים הם המשל, הקב"ה ובני ישראל הם הנמשל. בפרשת השבוע, ה' מתייחס לראשונה לישראל בתור הבנים שלו. משה רבינו נשלח להזהיר את פרעה שישחרר את בני ישראל, בניו של ה'.

בתור בנים לה', אנו זוכים לאהבה ללא תנאים. ה' אוהב אותנו רק בגלל שיש לנו נשמה טהורה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". לא פלא שאהבת הקב"ה לישראל נמשלת במקורות לאהבה של אב לבנו הקטן, כמו שנאמר "כי נער ישראל ואוהבהו". זו אהבה פנימית שאינה תלויה בגורמים חיצוניים.

ואם הקב"ה אוהב כל יהודי בלי תנאים, גם אנחנו צריכים ללכת בדרכו ונאהב כל יהודי בלי תנאים.