אמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם" (שמות יג, ג), כְּמוׂ שֶׁנֶּאֱמַר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ, ז). וּמִנַיִן שֶׁבְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" (שמות יג, ח), בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן, אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים - חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בַּדְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
במִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים, וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ - שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח). לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד? אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ - אוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ אוֹ כְּמוֹ עֶבֶד זֶה בְּמִצְרַיִם, וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָצָאנוּ לְחֵרוּת. וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם - מוֹדִיעוֹ מַה שֶׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם, וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן.
גוְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ "מַה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת...", עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם, כָּךְ וְכָּךְ אֵרַע וְכָּךְ וְכָּךְ הָיָה.
וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה? מְחַלֵּק לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, וְעוֹקְרִים הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ, וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן, אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלְתּוֹ. אֵין לוֹ אִשָּׁה - שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה "מַה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה", וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּן חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ, שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ "מַה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה".
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
דוְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בִּגְנוּת וּלְסַיֵּם בִּשְׁבָח. כֵּיצַד? מַתְחִיל וּמְסַפֵּר שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, בִּימֵי תֶּרַח וּמִלְּפָנָיו, כּוֹפְרִים וְטוֹעִין אַחֲרֵי הַהֶבֶל וְרוֹדְפִין עֲבוֹדָה זָרָה; וּמְסַיֵּם בְּדַת הָאֱמֶת, שֶׁקֵּרְבָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים, וְקֵרְבָנוּ לְיִחוּדוֹ. וְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וְכָל הָרָעָה שֶׁגְּמָלוּנוּ; וּמְסַיֵּם בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ, וּבְחֵרוּתֵנוּ. וְהוּא שֶׁיִּדְרֹשׁ מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה), עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה. וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
הכָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר: פֶּסַח, עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" (שמות יב, כז); מָרוֹר, עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם; מַצָּה, עַל שֵׁם שֶׁנִּגְאֲלוּ.
וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן, הֵן הַנִּקְרָאִין 'הַגָּדָה'.
ובְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם..." (דברים ו, כג). וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה בַּתּוֹרָה, "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ" (דברים ה, יד), כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ.
זלְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד, בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים, חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, אֵין פּוֹחַתִין מֵהֶן. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת.
שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן, רְבִיעִית.
חאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסִבָּה. וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא, צְרִיכָה הֲסִבָּה. וּבֵן אֵצֶל אָבִיו וְהַשַּׁמָּשׁ בִּפְנֵי רַבּוֹ, צְרִיכִין הֲסִבָּה. אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֵינוֹ מֵסֵב אֶלָא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת.
וַהֲסִבַּת יָמִין אֵינָהּ הֲסִבָּה, וְכֵן הַמֵּסַב עַל עָרְפּוֹ אוֹ עַל פָּנָיו - אֵין זוֹ הֲסִבָּה. וְאֵימָתַי צְרִיכִין הֲסִבָּה? בִּשְׁעַת אֲכִילַת כַּזַּיִת מַצָּה, וּבִשְׁתִיַּת אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ. וּשְׁאָר אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ - אִם הֵסֵב, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְאִם לָאו, אֵינוֹ צָרִיךְ.
טאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ, צָרִיךְ לִמְזֹג אוֹתָן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה שְׁתִיָּה עֲרֵבָה, הַכֹּל לְפִי הַיַּיִן וּלְפִי דַּעַת הַשּׁוֹתֶה. וְלֹא יִפְחֹת בְּאַרְבַּעְתָּן מֵרְבִיעִית יַיִן חָי.
שָׁתָה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת אֵלּוּ מִיַּיִן שֶׁאֵינוֹ מָזוּג - יָצָא יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת, וְלֹא יָצָא יְדֵי חֵרוּת. שָׁתָה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת מְזוּגִין בְּבַת אַחַת - יָצָא יְדֵי חֵרוּת, וְלֹא יָצָא יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. וְאִם שָׁתָה מִכָּל כּוֹס מֵהֶן רֻבּוֹ, יָצָא.
יכָּל כּוֹס וְכוֹס מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ, מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכוֹס רִאשׁוֹן, אוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם; כּוֹס שֵׁנִי, קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַהַגָּדָה; כּוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַת הַמָּזוֹן; כּוֹס רְבִיעִי, גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַת הַשִּׁיר.
וּבֵין הַכּוֹסוֹת הָאֵלּוּ - אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת, שׁוֹתֶה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי, אֵינוֹ שׁוֹתֶה.
יאהַחֲרֹסֶת - מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, זֵכֶר לַטִּיט שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין בּוֹ בְּמִצְרַיִם.
וְכֵיצַד עוֹשִׂין אוֹתָהּ? לוֹקְחִין תְּמָרִים אוֹ גְּרֹגְּרוֹת אוֹ צִמּוּקִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְדוֹרְסִין אוֹתָן, וְנוֹתְנִין לְתוֹכָן חֹמֶץ, וּמְתַבְּלִין אוֹתָן בִּתְבָלִין כְּמוֹ טִיט בְּתֶבֶן, וּמְבִיאִין אוֹתָן עַל הַשֻּׁלְחָן בְּלֵיל הַפֶּסַח.
יבאֲכִילַת מָרוֹר אֵינָהּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָא תְּלוּיָה הִיא בַּאֲכִילַת הַפֶּסַח, שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה אַחַת לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לֶאֱכֹל הַמָּרוֹר לְבַדּוֹ בְּלַיְלָה זֶה אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קָרְבַּן פֶּסַח.
יגמְרוֹרִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הֵן הַחַזֶּרֶת וְהָעֻלְשִׁין וְהַתְּמָכָה וְהַחַרְחֲבִינָה וְהַמָּרוֹר; כָּל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי יָרָק אֵלּוּ נִקְרָא מָרוֹר. וְאִם אָכַל מֵאֶחָד מֵהֶן אוֹ מֵחֲמִשְׁתָּן כַּזַּיִת, יָצָא - וְהוּא, שֶׁיִּהְיוּ לַחִין. וְיוֹצְאִין בְּקֶלַח שֶׁלָהֶן, אֲפִלּוּ יָבֵשׁ. וְאִם שְׁלָקָן אוֹ כְּבָשָׁן אוֹ בִּשְּׁלָן - אֵין יוֹצֵא בָּהֶן.
