אמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב, יח) בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְלֹא תָלָה אֲכִילָה זוֹ בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח, אֶלָא זוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּמִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל בִּשְׁאָר הָרֶגֶל, אֲכִילַת מַצָּה רְשׁוּת—רָצָה, אוֹכֵל מַצָּה; רָצָה, אוֹכֵל אֹרֶז אוֹ דֹּחַן אוֹ קְלָיוֹת אוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּלְבָד, חוֹבָה. וּמִשֶּׁאָכַל כַּזַּיִת, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
בבָּלַע מַצָּה, יָצָא; בָּלַע מָרוֹר, לֹא יָצָא. בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד—יְדֵי מַצָּה יָצָא, יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא; שֶׁהַמָּרוֹר כִּטְפֵלָה לַמַּצָּה. כְּרָכָן בְּסִיב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבְלָעָן, אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יָצָא.
גאָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִים לֶאֱכֹל—יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כַּזַּיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפָּא—חַיָּב לֶאֱכֹל אַחַר שֶׁנִּתְרַפָּא, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְווֹת.
דאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת אֲכִילַת מַצָּה, אֶלָא אִם כֵּן אֲכָלָהּ מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות יג, ג) וְנֶאֱמָר "תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב, יח; שמות יב, כ)—דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ, אִם אֲכָלָן מַצָּה, יָצָא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ.
אֲבָל שְׁאָר הַדְּבָרִים, כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וְקִטְנִיוֹת—אֵין בָּהֶן מַצָּה, לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן חָמֵץ.
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
ההָעוֹשֶׂה עִיסָה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז—אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
עִיסַת הַכְּלָבִים—בִּזְמָן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ; אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ, שֶׁאֵין זוֹ מְשֻׁמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה.
מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת, יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל אֵין לָשִׁין אוֹתָהּ בְּיַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ חָלָב—מִשּׁוּם "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לָשׁ וְאָכַל, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
וְאֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת מֻרְסָן, וְלֹא בְּפַת סֻבִּין. אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמֻרְסָנוֹ וְעוֹשֵׂהוּ פַּת, וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
וְכֵן פַּת סֹלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר—הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ אֵין זֶה "לֶחֶם עֹנִי".
ואֶחָד מַצָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בַּתַּנּוּר אוֹ בְּאִלְפָס, בֵּין שֶׁהִדְבִּיק הַבָּצֵק בָּאִלְפָס וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחַ, בֵּין שֶׁהִרְתִּיחַ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק, אֲפִלּוּ אֲפָיָהּ בַּקַּרְקָע, הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
וְכֵן אִם לֹא נֶאֱפָת אֲפִיָּה גְּמוּרָה—יוֹצְאִין בָּהּ. וְהוּא, שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוּטִין שֶׁל בָצֵק נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁפּוֹרְסָהּ.
וְיוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי—וְהוּא, שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. אֲבָל מַצָּה שֶׁבִּשְּׁלָהּ—אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ טַעַם הַפַּת.
זאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילַת מַצָּה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ, כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ שֶׁגְּזָלָהּ.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַת הַמָּזוֹן, יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְכָל שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַת הַמָּזוֹן, אֵין יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
חהַכּוֹהֲנִים יוֹצְאִין בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַצָּה שֶׁאֵינָה רְאוּיָה לְכָל אָדָם.
וְכֵן יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל בִכּוּרִים, אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֵין בָּהֶן הֶתֵּר בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם; וְכָתוּב "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ)—מַצָּה הָרְאוּיָה לְהֵאָכֵל בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת, הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ יְדֵי חוֹבָה.
טחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁעָשָׂה אוֹתָן לְעַצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז)—מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבָד, הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ; אֲבָל זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח.
וְאִם עֲשָׂיָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, בְּדַעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יִמָּכְרוּ יֹאכַל אוֹתָן; וְנִמְצָא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן שְׁמָרָן לְשֵׁם מַצָּה.
י הַכֹּל חַיָּבִין בַּאֲכִילַת מַצָּה, אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל פַּת—מְחַנְּכִין אוֹתוֹ בַּמִּצְווֹת, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ כַּזַּיִת מַצָּה.
חוֹלֶה אוֹ זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל מַצָּה, שׁוֹרִין לוֹ רָקִיק בַּמַּיִם וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ—וְהוּא, שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ.
יאמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁאֵין מַפְטִירִין אַחַר מַצָּה כְּלוּם, אֲפִלּוּ קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן; אֶלָא אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל מַצָּה, וְאָכַל אַחֲרֶיהָ מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן—חוֹזֵר וְאוֹכֵל כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה, וּפוֹסֵק.
יבאָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר לַאֲכִילָתָהּ בָּעֶרֶב. וּמִי שֶׁאָכַל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
וְכֵן אָסוּר לֶאֱכֹל עֶרֶב הַפֶּסַח מִקֹּדֶם הַמִּנְחָה בִּמְעַט, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַאֲכִילַת מַצָּה בְּתַאֲוָה; אֲבָל אוֹכֵל הוּא מְעַט פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת, וְלֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַרְעִיבִין עַצְמָן עֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי לֶאֱכֹל מַצָּה בְּתַאֲוָה וְיִהְיוּ מִצְווֹת חַבִּיבִין עָלָיו. אֲבָל בִּשְׁאָר עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת אוׂ יָמִים טוֹבִים, אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
