בס"ד. ש"פ צו, פרשת פרה, כ"ף אדר שני, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת התורה אשר צוה הוי' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וגו'1 (כפי שממשיך ומסיים כל הפרטים שבזה). וידוע דיוקי רבותינו נשיאינו בזה, מהו אומרו ב' פעמים הוי', דכיון שנאמר כבר וידבר הוי' אל משה, למה חוזר ואומר אשר צוה הוי' גו'2. גם צריך להבין, מהו אומרו זאת חוקת התורה (לשון סתמי), ואינו אומר זאת חוקת הפרה, כמו זאת חוקת הפסח3 (ששניהם דומין זל"ז, שעליהם נאמר4 יהי לבי תמים בחוקיך) וכיו"ב, שמזה משמע שפרה אדומה היא החוקה הכללית של כל התורה, וצריך להבין מהו יתרון מצות פרה אדומה לגבי כל שאר החוקים5. והנה, איתא במדרש6 עה"פ7 אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (וכן הוא גם במדרש בפ' חוקת8 ), אמר שלמה, על כל אלה עמדתי ופשפשתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי, כיון שהייתי יגע בה ודורש וחוקר בה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (ורק בנוגע למשה, רצה הקב"ה שלא יהי' אצלו באופן של חוקה, ולכן אמר לו לך אני מגלה טעם של פרה, כדאיתא במדרש בפ' חוקת9 ). אך צריך להבין10 מה נשתנתה מצות פרה אדומה, שדוקא עלי' אמר שלמה (לאחרי שהגיע בחכמתו להשגת שאר החוקים) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, הרי ישנם כמה מצוות ועד לסוג מיוחד של מצוות שנקראים בשם חוקים. ובפרט לפי המבואר בכ"מ11 שגם כל המצוות צריך לקיים באופן של קבלת עול, כמו חוקים, והיינו, שלא זו בלבד שצריך לקיים את המצוות אע"פ שאינו מבין אותם, אלא שצריך לקיימם גם אם הם היפך שכלו ורצונו, וכמארז"ל12 אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, דכיון שאומר אפשי, הרי זה היפך שכלו ורצונו, ואעפ"כ מקיים מצוותו של הקב"ה, כיון שאבי שבשמים גזר עלי כך, שזה מורה שהוא בתכלית הביטול כו'. וא"כ מהו יתרון מצות פרה אדומה, שדוקא היא נקראת בשם חוקה סתם, ודוקא היא נשארת באופן של חוקה אפילו לגבי שלמה. גם צריך להבין כללות הענין דחוקת התורה, כידוע שהוא לשון חקיקה2, כדאיתא במדרש13 חקות שבהם חקקתי שמים וארץ, שנאמר14 אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.

ב) ויובן בהקדם הביאור בענין חקות שמים וארץ, כפי שמדייק בקיצור בהמשך תרס"ו15, שצריך להבין מהו ענין חקיקת שמים וארץ. ויש להוסיף בזה, דהנה ידוע החילוק בין כתיבה לחקיקה (כמבואר בדרושי בחוקותי וחוקת16 ), שבכתיבה הרי האותיות הם הדיו שהוא דבר זר ונפרד מהקלף, אלא שאח"כ כאשר כותב בדיו ע"ג קלף, נתאחד הדיו עם הקלף, עד שהיו לאחדים, ולכן קריאת האותיות היא בדיו על הקלף דוקא, משא"כ אותיות החקיקה הם מני' ובי', שהאותיות הם דבר אחד עם האבן שנחקקו בו, ולכן אין זה כמו בכתיבה שלאח"ז אפשר להפריד בין הקלף והדיו, משא"כ בחקיקה אי אפשר להפריד ביניהם כלל (אא"כ לבטל את כל המציאות של האבן ביחד עם האותיות). ועפ"ז צריך להבין מהו ענין חקות שמים וארץ, איך אפשר לומר שהעולם הוא באופן של אותיות החקיקה, הרי העולם הוא דבר נפרד מאלקות כו'. דהנה, אע"פ שתיבת אחד שבשמע ישראל17 מורה שאלופו של עולם מושל בז' רקיעים וארץ (ח') ובד' רוחות העולם18, שעפ"ז אין העולם דבר נפרד מאלקות לכאורה, וכן נאמר לגבי אברהם19 ויקרא שם בשם הוי' אל עולם (ולא אל העולם20 ), שגילה בעולם שאינו דבר נפרד מאלקות, הרי ענין זה פעל אברהם בעולם, והיינו, שבתחלה נברא העולם באופן שהוא נפרד מאלקות, ואח"כ בא אברהם וגילה בו שלא יהי' דבר נפרד. וכן הוא בענין אחד שבשמע ישראל, שזהו דוקא ע"י ההתבוננות כו', אבל העולם מצ"ע הוא נפרד. ובאמת הנה גם לאחרי ההתבוננות כו', ולאחרי פעולת אברהם כו', לא נעשה העולם באופן של חקיקה ממש, וכמובן מהא דשית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב21, וא"כ אין זה דומה לענין החקיקה, שהרי רק בכתיבה אפשר להפריד בין הקלף והדיו, משא"כ בחקיקה כו'. ועפ"ז צריך להבין מ"ש חקות שמים וארץ, שבריאת שמים וארץ נקרא בשם חקיקה. גם צריך להבין מ"ש אם לא בריתי גו' חקות שמים וארץ לא שמתי, דקאי על התורה, כדאיתא בגמרא22 והיינו דאמר חזקי', מאי דכתיב23 משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, בתחלה יראה (שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתהו ובהו) ולבסוף (כשקבלוה בנעשה ונשמע) שקטה, שמזה מובן, לכאורה, שהתורה היא בשביל קיום העולם, ואינו מובן, שהרי הצורך בדבר אחד בשביל דבר אחר שייך לומר רק כשצריך דבר זול בשביל דבר יקר, אבל לא שייך לומר שצריך דבר יקר בשביל דבר זול, וא"כ, מהו ענין אם לא בריתי גו' חקות שמים וארץ לא שמתי, שמשמעותו שצריך לענין התורה בשביל קיום העולם. ומזה גופא מובן שיש מעלה בעולם לגבי התורה. וכן מובן מפירוש הרב המגיד נ"ע24 (שהשנה היא שנת המאתיים להסתלקותו) במ"ש גבי עשרת הדברות וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר25, שהקב"ה חיבר וקשר את עשרת הדברות (ע"י בחי' אלקים, שיעלו) אל בחי' לאמר, היינו עשרה מאמרות שנאמרו בשימ"ב. ובפרט לפי ביאור הרמ"ז26 שענין הדיבור (וכן כתיבה) הוא בבינה, ואמירה הוא בלב שהו"ע החכמה, שמזה מובן שבריאת העולם (ע"י העשרה מאמרות) היא למעלה מנתינת התורה (ע"י עשרת הדברות). וצריך להבין מהי מעלת העולם לגבי התורה.

ג) והענין בזה, דהנה, יש שני אופנים בעולם, עולם כפשוטו, ועולם על מילואו. עולם כפשוטו הוא כפי שנברא באופן שהרגשתו היא שמציאותו מעצמותו27, בלי שום עילה וסיבה הקודמת לו. אמנם, הרגש זה גופא הוא לפי שהתהוותו הוא ממהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו28, דכל מה שנקרא בשם אור (שזהו מצד ענין הביטול) אין בו מבחי' העצמות ית', ולכן אין בו ההרגש דמציאותו מעצמותו, ורק העולם שהתהוותו הוא ממהותו ועצמותו ית', שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה הקודמת לו, לכן בהרגשתו עכ"פ – מציאותו מעצמותו. ואע"פ שע"י ההתבוננות (שאין היש עושה את עצמו וכו', ככל ההסברים שבזה) מבין האדם ומרגיש שנברא מאין ליש, הרי זה רק ע"י ההתבוננות כו', אבל האדם מצ"ע (כפי שהוא לפני ההתבוננות), הרי בהרגשתו עכ"פ – מציאותו מעצמותו כו'. והנה, כל זה הוא רק בעולם, משא"כ התורה היא חכמתו ורצונו ית', שאין זה עצמותו ומהותו ית', וכמו עד"מ באדם למטה [שהרי דברה תורה כלשון בני אדם29, כיון שהענינים למטה הם דוגמת הענינים איך שהם למעלה, ואף שזהו משל בלבד, הנה להיותו משל בתורה, הרי זה צריך להיות מתאים בכל הפרטים30 ], שכח החכמה אינו עצם הנפש31, כי אם כח בנפש, ואפי' הרצון שלמעלה מהנפש, אין זה עצם הנפש, כי עצם הנפש ה"ה למעלה מהחכמה והרצון שבו. ועד"ז הוא גם למעלה, שהתורה שהיא חכמתו ורצונו ית', אינה עצמותו ומהותו ית', ודוקא העולם ה"ה מושרש בהעצמות. ועד"ז בנוגע לנשמות ישראל, שקדמו לכל דבר, אפילו לתורה32, לפי שהם מושרשים יותר בעצמות, ועז"נ33 יבחר לנו את נחלתנו גו', שהו"ע בחירה חפשית (כביכול, להבדיל אלפי הבדלות, כפי ששייך ענין הבחירה למעלה), שזה שהם מושרשים בעצמותו ית' הוא בחירת העצמות בנשמות ישראל, והיינו, שהבחירה אינה במחדו"מ של נשמות ישראל, שהו"ע התומ"צ, אלא הבחירה היא בנש"י מצד עצמן, כי הם מושרשים יותר בעצמותו ית'. וזהו אין ערוך לך בעוה"ז34, שדוקא בעוה"ז שמושרש בעצמות מורגש הביטול דאין ערוך, משא"כ עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'35, שייך בהם רק הביטול דאין זולתך ואפס בלתך, שעדיין אין זה תכלית העילוי כו'. ומסיים ואין דומה לך לתחיית המתים, כי דוקא בתחה"מ, שאז יהיו הנשמות בגופים דוקא ששרשם בעצמותו ומהותו ית', אזי יהי' תכלית העילוי דאין דומה לך כו'. ואז תהי' שלימות העולם, עוד יותר מכמו שעולם על מילואו נברא, כמ"ש36 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות מלא כתיב37, ולא יהי' כן עד תולדות פרץ38, תולדות מלא כתיב, דקאי על מלך המשיח, עליו נאמר39 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, מאד אותיות אדם40, אבל בסדר הפוך, כיון שהוא למעלה מדרגת אדה"ר אפילו כפי שהי' קודם חטא עה"ד41. וזהו"ע חוקות שמים וארץ, שניכר בעולם שכל מציאותו היא מציאות העצמות שמהוה אותו כו', באופן דמיני' ובי', שאי אפשר להפריד ביניהם כו'.

ד) והנה מאחר שהתורה היא דפתראות ופנקסאות שעל ידם נברא העולם42, הרי מובן, שב' בחי' הנ"ל שבעולם צ"ל גם בתורה. וזהו שבתורה ישנם ב' האופנים דכתיבה וחקיקה, והיינו, שנוסף על ב' הענינים דתושב"כ ותושבע"פ, דתושבע"פ ענינו דיבור ותושב"כ ענינו כתיבה, יש בתורה בחי' נעלית יותר, שהו"ע החקיקה. וכיון שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה43, הרי כשם שיש ב' בחי' אלו בתורה, צ"ל ב' בחי' אלו גם במצוות, שהם המצוות שע"פ טעם ודעת, והחוקים שלמעלה מטו"ד. וזהו מ"ש וידבר הוי' גו' זאת חוקת התורה אשר צוה הוי' גו', ב"פ הוי', דכל מקום שנאמר ב"פ הוי' בפסוק אחד, הפי' הוא שהשם הראשון הוא בז"א והב' הוא בעתיק44 (והם ב' הבחי' דהוי' דלתתא והוי' דלעילא), דז"א הוא עדיין במדידה והגבלה, דאע"פ שהוא אלקות, הרי זה כפי שנתצמצם כו', שזהו פי' זעיר אנפין, בחי' מראות קטנות45, משא"כ עתיק, מלשון נעתק ונבדל, הוא בחי' מראות גדולות כו'. וענין החקיקה שבתורה, חוקת התורה, קשור עם חוקות שבהם חקקתי שמים וארץ, והיינו, שע"י חוקת התורה ממשיכים חקות שמים וארץ, כי עי"ז שנש"י עוסקים בתורה ובמצוות באופן של חקיקה, ה"ה מגלים גם בעולם בחי' החקיקה כו'.

ה) וזהו זאת חוקת התורה, שצ"ל הקדמת החוקה לענין התורה, והיינו, שבתחלה צריך להיות בחי' החוקה, שהו"ע הקבלת עול, ולאח"ז הוא לימוד התורה בפועל, וע"ד הענין דברכו בתורה תחלה46, דהיינו להמשיך בתורה תחלה מנותן התורה, וכן גם במצוות, שצ"ל תחילה הקדמת הקב"ע כו'. וענין זה קשור עם מצות פרה אדומה, שעלי' נאמר זאת חוקת התורה סתם, לפי שהיא כללות כל התורה, כי, יסוד כל התורה הוא להיות בחי' רצוא ושוב, וכללות ענין מעשה פרה אדומה הם ב' הענינים דרצוא ושוב כו'47. וכמה ביאורים נאמרו בזה, עד לביאור הידוע, שענין פרה אדומה קשור עם ענין התשובה, שזהו שמצינו שכשם שבפרה אדומה ישנו הענין שמטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים48, כמו"כ ישנו ענין זה גם בתשובה כו'49 [וכמודגש גם בכך שכללות ענין התשובה הוא ע"י עצבות ומרירות, שמצ"ע אין זה דבר רצוי, אא"כ יש בזה צורך לענין התשובה, שהרי לולי זאת, צ"ל הענין דעבדו את ה' בשמחה50. ועד"ז באופן הנעלה יותר שבתשובה – תשו"ע, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה51, הרי זה שייך דוקא לפני ששב כו', שאז צ"ל עבודתו באופן דילכו מחיל אל חיל52, משא"כ לאחרי ששב, וכמו לעת"ל שיהי' מעמד ומצב דשבת ומנוחה לחיי העולמים53, הנה מצד ההתקשרות לחיי העולמים, יהי' מעמד ומצב באופן של מנוחה, ללא עליות54, ואז לא יהי' גם הענין דוהרוח תשוב אל האלקים. ולהעיר, שענין זה שייך גם בזמן הגלות, וכמעשה הידוע55 ד"ביטול אידיאָט" (ביטול גייט), שכל מציאותו הו"ע הביטול, ואז לא שייך אצלו ענין התשובה], והרי ענין התשובה הוא כללות התומ"צ כו'56. וזהו שבפרה אדומה נאמר זאת חוקת התורה סתם, דלהיותה כללות המצוות [נוסף על היותה כללות ענין החוקים, שלכן דוקא עלי' אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני], הרי זה מעורר וממשיך בחי' החוקה שבכל המצוות. ועד שע"י חוקת התורה מגלים גם בעולם ענין החקות שבהם חקקתי שמים וארץ, עי"ז שממשיכים ופועלים למטה מעשרה טפחים שהעולם יהי' דירה לו ית' בתחתונים57, עד שהדר והדירה מתאחדים והיו לאחדים, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו, בקרוב ממש.