בס"ד. שיחת* ש"פ שמיני, מבה"ח ניסן, פ' החודש, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
א. פרשת החודש היא הפרשה הרביעית מד' הפרשיות, לאחרי פרשת שקלים, פרשת זכור ופרשת פרה.
ובהמשך להמדובר לעיל בפרשיות שקלים זכור ופרה1, שכל אחת מהן היא "אחת בשנה"2, ויש בה דבר חידוש שאין בחברתה – יש לבאר גם החידוש של פרשת החודש שאין בג' הפרשיות שלפני', וכמודגש גם בשמה: "פרשת החודש", מלשון חידוש3.
[וכל זה – נוסף לכך שבבוא הזמן של פרשת החודש הרי זה ה"שער" וה"צינור" לכל שאר הענינים, שלכן מצינו בתורת החסידות שבכל יו"ט מבארים מעלתו המיוחדת של יו"ט זה (ובלשון הנגלה: "הלכות חג בחג"4 ) לגבי שאר הימים טובים5.
וע"ד שמצינו בגמרא6 : "אמר לי' רב יוסף לרב יוסף ברי' דרבה, אבוך במאי זהיר טפי (אע"פ שאמרו חז"ל7 "לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה כו' קלה שבקלות כו' חמורה שבחמורות"), אמר לי' בציצית" (אע"פ שהחיוב דציצית הוא רק אם לובש בגד של ארבע כנפות שחייב בציצית, אבל "אין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית"8, כיון שמצות ציצית אינה חובת גברא, אלא חובת מאנא, טלית (שמלא)9 – כמבואר באגה"ק10 ש"אף שגילוי זה ע"י עסק התורה והמצות הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל .. אעפ"כ בדרך פרט אין כל הנפשות .. שוות בענין זה", אלא לכל אחד מישראל יש ענין מיוחד [כפי שנקבע באופן ש"למעלה מבחינת הדעת", כמו "בחינת הגורל"] שבו צ"ל "זהיר טפי" – "זהיר" גם מלשון זוהר ואור, כמו זהר הרקיע (כמבואר בדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר11 ), וענין מיוחד זה הוא אצלו "שער" ו"צינור" שעל ידו עולים כל עניניו מלמטה למעלה וכו'].
וכן יש לבאר ההוראה שיש ללמוד מזה באופן השייך לכל אחד מישראל, אפילו מי שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא מברך ברכת התורה כשקורא פסוקי פרשת החודש (וכן שאר ג' הפרשיות), כפי שפוסק רבינו הזקן בהל' ת"ת12 (ומבואר בלקו"ת13 ).
ב. ויש לבאר תחילה טעם השם "פרשת החודש":
בכל ג' הפרשיות – שייך שם הפרשה לתוכנה: פרשת שקלים – שבה נאמר הציווי14 שכל אחד צריך ליתן מחצית השקל (אלא שנקראת "שקלים", לשון רבים, כיון שעי"ז שכל אחד נתן מחצית השקל נאספו ריבוי שקלים). פרשת זכור – שבה נאמר הציווי15 "זכור את אשר עשה לך עמלק". ופרשת פרה – שבה נאמר הציווי16 "ויקחו גו' פרה אדומה וגו'" (ואע"פ שהציווי הוא לשרוף ולבטל את הפרה ולעשות ממנה אפר, שזוהי מציאות אחרת (וע"ד מצות "תשביתו שאור מבתיכם"17, שע"י שריפת החמץ נעשית מציאות אחרת) – הרי עצם העובדה שמדברים אודות שלילת מציאותה של הפרה, שייך לענין הפרה, בדרך שלילה עכ"פ).
אבל פרשת החודש – הרי תוכן הפרשה הוא בענין קרבן פסח ויציאת מצרים, אלא שלפנ"ז נאמר "החודש הזה לכם גו'"18 [אבל אין זה באופן שהתחלת הפרשה היא "החודש" (כמו בפרשת זכור שהתחלת הפרשה היא בתיבת "זכור") כי, התחלת הפרשה היא "ויאמר ה' אל משה וגו'", ורק בפסוק השני נאמר "החודש וגו'"], שע"פ דרשות חז"ל קאי על ענין קביעות החדשים והשנים. אבל קריאת הפרשה בסמיכות לחודש ניסן אינה מצד ענין קביעות החדשים והשנים, אלא מצד הקירבה לחג הפסח. וא"כ, מדוע נקראת הפרשה בשם "פרשת החודש"?
וע"פ תורת הבעש"ט19 ששם הדבר הוא התוכן והחיות של הדבר, בהכרח לומר, שקריאת הפרשה בשם "פרשת החודש" היא בגלל שתוכן הענין של חג הפסח ויצי"מ מתבטא בענין החידוש ("החודש"), כדלקמן.
ג. ויובן בהקדם המבואר בחסידות20 בנוגע למ"ש במ"ת "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"21, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ:
בריאת שמים וארץ היא הנהגה טבעית, ששייכת לכל בני האדם, ואילו יציאת מצרים היא הנהגה נסית, ששייכת לבנ"י דוקא.
וזהו מ"ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים":
מצרים – ענינה הנהגת הטבע, שזהו מ"ש22 "אלקים יענה את שלום פרעה" – "אלקים" דייקא (כמבואר בשו"ע23 בפירוש המלות של הברכות, ששם אלקים פירושו "תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם"), בגימטריא הטבע24 ; ואילו בנוגע לשם הוי' שלמעלה מהטבע – הנה כאשר משה אמר לפרעה "כה אמר הוי' .. שלח את עמי"25, השיב פרעה: "לא ידעתי את הוי'"26, היינו, שאין לו שייכות לשם הוי'. ואפילו לאחרי שפרעה הסכים שבנ"י יעבדו את ה', אמר, "לכו נא הגברים ועבדו את ה'"27, שזוהי עבודה שע"פ שכל – אמנם שכל דקדושה, אבל רק שכל, שהוא במדידה והגבלה, ולא באופן של יציאה ממדידה והגבלה.
וביציאה ממצרים ("הוצאתיך מארץ מצרים") נפעלה השייכות של בנ"י להנהגה שלמעלה מהטבע, שזהו ענינו של שם הוי', ועד ש"אנכי הוי' אלקיך", ששם הוי' נעשה כחך וחיותך28.
ד. ועפ"ז מובנת השייכות של יצי"מ ל"פרשת החודש" – כיון שביצי"מ נפעל ענין חדש – נס גדול שאין לו מקום בטבע, כדאיתא במכילתא29 שמצד הטבע לא הי' אפילו עבד אחד יכול לברוח ממצרים, ואילו כאן יצאו ששים ריבוא בנ"י, ובאופן שפרעה עצמו שלחם כו'.
ועוד זאת, שהענין של יצי"מ הוא לא רק יציאה משעבוד לגאולה, אלא יציאה ממיצרים וגבולים למעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה.
וזהו החידוש של פרשת החודש לגבי הפרשיות שלפנ"ז:
בפרשת שקלים אין ענין של חידוש שלמעלה ממדידה והגבלה, ואדרבה: נתינת "מחצית השקל" (לא עשר גרה, אלא מחצית השקל) דוקא, מורה על ענין של מדידה והגבלה. ואע"פ שנקרא "מטבע של אש"30, הרי זה עדיין "מחצית השקל" בלבד, כיון שאוחז עדיין בהתחלת העבודה.
וגם בפרשת זכור אין ענין של חידוש, ואדרבה: ענינה הוא לזכור ענין שכבר הי' בעבר כו'.
וגם פרשת פרה אין ענינה לפעול דבר חדש, אלא רק שכאשר ישנו מצב בלתי רצוי (היפך הטהרה), פועלת הפרה שיחזור להיות כמו שהי' לפנ"ז (כפי שנולד), אבל לא מציאות חדשה.
[ובפרטיות יותר – ג' הפרשיות הם בסדר מן הקל אל הכבד: פרשת שקלים – שבה נמצאים לגמרי במדידה והגבלה. ולאח"ז פרשת זכור – יציאה ממדידת הזמן (ומקום). ולאח"ז פרשת פרה – יציאה ממצב בלתי רצוי כו'].
ואילו בפרשת החודש ישנו ענין של חידוש – יציאה ממיצרים וגבולים למעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה.
ה. וענין החידוש שביצי"מ (תוכנה של פרשת החודש) קשור גם עם הפירוש הפשוט במ"ש18 "החודש הזה לכם" (ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"31 ) – "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ראש חודש"32 :
ענינו של ר"ח הוא חידוש הלבנה, שאז נעשה מולד הלבנה מחדש, לאחרי שבסיומו של החודש מתעלמת הלבנה, וכמ"ש33 "ונפקדת כי יפקד מושבך".
[ואע"פ שהלבנה עצמה אינה משתנית, והשינוי הוא רק בנוגע להארת אור הלבנה על הארץ, מ"מ, כיון שתפקידה של הלבנה "להאיר על הארץ"34, הרי מובן, שמציאותה תלוי' בכך שממלאת תפקידה (ורצונה35 ) להאיר את הארץ, ואילו כשאינה מאירה את הארץ, הרי זה כמו שנחסר במציאותה, ולכן, כשחוזרת ומאירה, מתחדשת מציאותה36 ].
וזהו כללות החילוק שבין חודש לשנה, כידוע מ"ש הראב"ע18 שאין חדשים לחמה ואין שנים ללבנה, והיינו, שענין השנה קשור עם מהלך השמש, שאין בו שינוי וחידוש, אלא תמיד חוזר ונשנה כמקודם, ולכן נקרא בשם שנה, מלשון משנה3; משא"כ חודש קשור עם מהלך הלבנה, שהוא באופן של שינוי וחידוש, כאמור, שבסיומו של החודש מתעלמת הלבנה, ואח"כ נעשה מולד הלבנה מחדש, וחידוש זה נמשך בכל ימי החודש, שאין יום אחד דומה לחבירו, שהרי מיום ליום הולכת הלבנה וגדלה – בחציו הראשון של החודש, או הולכת ומתמעטת – בחציו השני של החודש.
ו. וההוראה מזה:
מקריאת התורה בפרשת החודש למדים שעבודתו של כל אחד מישראל צריכה להיות באופן של חידוש – לא רק להתעלות באופן של הליכה "מחיל אל חיל"37, אלא לשנות את כל מציאותו ("זיך איבערשטעלן אינגאַנצן"), למעמד ומצב של נס שלמעלה ממדידה והגבלה, והיינו, שעבודתו היא באופן שאינו מחשיב את עצמו למציאות טבעית, אלא למציאות נסית.
[ואין זה בסתירה לכלל ש"אין סומכין על הנס"38, כיון שאין הכוונה לסמוך על הנס, אלא שכללות מציאותו מצד עצמו תהי' באופן נסי].
ועי"ז שממשיך את ענין החידוש בעבודתו בפועל במחשבה דיבור ומעשה, אזי נעשית אצלו גאולה פרטית.
ומצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך"39, הרי הוא פועל ענין של גאולה גם על יהודי נוסף,
– ולא כמו אותם חכמים שמוצאים סברות ותירוצים ואמתלאות שלא לעסוק עם הזולת, באמרם, ש"אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים"40, וכיון שבנ"י הם בניו של הקב"ה41, כמ"ש "בני בכורי ישראל"42, "בנים אתם לה' אלקיכם"43 (כמובא בתניא44 ובסדר זה דוקא), וכידוע תורת הבעש"ט והמגיד45 שאהבת הקב"ה לבנ"י היא בדוגמת אהבה לבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, הרי בודאי שהקב"ה ידאג לכל אחד מישראל, כך, שאין צורך בפעולה שלו, ואדרבה, הוא רק יקלקל כו'.
אך על זה אומרים לו, שהתורה, שיודעת מכל הסברות הנ"ל, ציוותה "ואהבת לרעך כמוך", "כמוך" דייקא, וכמו שבנוגע לעצמו אינו סומך על שום דבר, אלא עושה בעצמו, ועד שבשביל כמה פרוטות הרי הוא מתייגע כו', לא ישן, ומחפש דרכים (לא רק דרכים ישרים אלא גם דרכים עקומות כו'), והופך עולמות כו', ועושה זאת גם על חשבון זמני התפלה ולימוד התורה וההתעסקות עם הזולת – הנה באותה מדה צריך להשתדל בנוגע לזולת [ואדרבה: בנוגע לעצמו יכול לעשות חשבון שמגיע לו עונש כו', משא"כ בנוגע לזולת, ש"אין אדם יודע מה בלבו של חבירו"46, אסור לחשוב כן], ולידע שעושה זאת בשליחותו של הקב"ה שרוצה לעזור ליהודי פלוני –
ועד שמזה באים לגאולה הכללית דכל בנ"י, גאולה האמיתית והשלימה.
* * *
ז. דובר כמ"פ שאע"פ שדורשים מיהודי לעבוד עבודתו באופן של יגיעה (שהרי "אדם לעמל יולד"47 ) עד כמה שאפשר, מ"מ, מודיעה התורה שהעבודה היא בנקל יותר, כיון ש"הקב"ה עוזרו"48 שיוכל בנקל יותר (מבלי ליטול ממנו את התועלת שבענין היגיעה) להתמודד עם פיתויי והסתת היצה"ר, "מלך זקן וכסיל"49.
וכמו הודעת התורה ש"לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", אלא "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"50 – שעל פסוק זה מיוסד ספר התניא, תושב"כ של תורת חסידות חב"ד51, "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד כו'"52, באופן שגם השכל של נה"ב, "רוח הבהמה היורדת היא למטה"53, יוכל להבין זאת כו'.
וגם בענין זה יש מעלה מיוחדת בפרשת החודש לגבי הפרשיות שלפנ"ז.
ח. בפרשיות שלפנ"ז מדובר אודות ענינים שהם בערך האדם העובד:
בפרשת שקלים – אף שנזכר הענין ד"מטבע של אש", הרי מדובר אודות שקל גשמי שנמצא למטה בעוה"ז יחד עם האדם העובד, שעל ידו לוקחים קרבנות גשמיים, שקרבים ע"ג המזבח שבמשכן וביהמ"ק גשמיים.
ועד"ז בפרשת זכור – שהזכרון אינו מצד שרש ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, אלא "זכור בפה ולא תשכח בלב"54, היינו, שהזכרון הוא באופן שחודר את גוף האדם כו'.
ועד"ז בנוגע לפרשת פרה55.
ואילו בפרשת החודש – "החודש הזה לכם" – מדובר אודות צבא השמים (הירח, כפי שמקבל אורו מהשמש), שהם בריחוק וגודל עצום לגבי האדם – אפילו הירח, ועאכו"כ השמש "שהוא כמו קס"ז פעמים כגודל כדור הארץ"56 (כמ"ש רבינו הזקן בתניא57 ), אשר, עם היותם בעוה"ז הגשמי, הנה בעוה"ז גופא הרי הם כמו ענין רוחני (ע"ד עניני האדם הקשורים עם תומ"צ, שהם בבחי' קדושה ורוחניות לגבי עניני הרשות).
אך למרות גודל מעלתם של השמש והירח, הרי תכלית בריאתם היא "בשביל ישראל"58, כמ"ש59 "והיו לאותות ולמועדים וימים ושנים", "שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה", והיינו, שעי"ז קובע יהודי את הזמנים שבהם צריך להתפלל מוסף וכו'.
ט. ומזה מובן, שכאשר יהודי טוען: איך יש בכחו לצאת מהגבלת הטבע וכו' – אומרים לו שכל הענינים שבעולם נבראו בשבילו, "לא נבראו אלא לשמשני"60, כך, שהוא בעה"ב על טבע העולם, ולא להיפך כו'.
ולא כדעת חוקרים מגדולי ישראל שלא שייך לומר שדבר גדול נברא בשביל דבר קטן, אלא כפי שקובעת פנימיות התורה, שגם נבראים עליונים נבראו בשביל ישראל, ודוקא יהודי פועל בהם עלי', כי, כל העולמות העליונים, אפילו עולם האצילות ועולמות הא"ס, הם באופן של "ירידה מאור פניו ית'"61, ועלייתם נפעלת ע"י עבודת בנ"י דוקא.
ולכן, כשיהודי פועל בעצמו להיות מציאות חדשה באופן של נס (כההוראה דפרשת החודש), הרי הוא מגבי' את עצמו ואת כל העולם טפח ולמעלה יותר, ומכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות62, ועד שפועל קיום היעוד63 ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"64.
* * *
י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם וגו'.
* * *
הוסיפו תגובה