בס"ד. שיחת ש"פ תצוה, פ' זכור, י"א אדר, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. יום הש"ק זה נקרא "שבת פרשת זכור", ע"ש פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק"1 שבסיום וחותם קריאת התורה, כיון ש"הכל הולך אחר החיתום"2.

ולכן, גם ההפטרה (שקשורה תמיד עם סיום וחותם הקריאה) היא בענין מלחמת עמלק, אלא כיון שבאה לאחרי הקריאה יש בה הוספה על הקריאה – שבקריאה מדובר רק אודות הציווי על מלחמת עמלק: "זכור את אשר עשר לך עמלק וגו'", ולכן "תמחה את זכר עמלק גו' לא תשכח"3 ; ואילו בהפטרה מסופר אודות מלחמת עמלק בפועל: "ויך שאול את עמלק וגו'"4 עד "וישסף שמואל את אגג וגו'"5.

והיינו, שההוספה של ההפטרה על הקריאה היא ע"ד ההוספה דפורים על פרשת זכור – עשי' לגבי זכירה [כדברי הגמרא6 בנוגע לפורים שחל להיות בערב שבת: "רב אמר מקדימין פרשת זכור .. כי היכי דלא תיקדום עשי' לזכירה", שנאמר7 "והימים האלה נזכרים ונעשים", "שתהא הזכרתן קודם לעשייתן"8 ], כיון שבפורים היתה מפלת והריגת המן – "המן האגגי"9, שהי' מזרעו של אגג מלך עמלק (אלא שביניהם היו כמה דורות, כפי שנמנו בתרגום שני10 ), ועד"ז בהפטרה דפ' זכור שבה מסופר אודות מפלת אגג מלך עמלק; ומצד זה ישנו כבר ב"נזכרים" דשבת זכור – ה"נעשים" דפורים.

וכללות הענין דפ' זכור הוא – כמו כל ענין בתורה – הוראה בחיים (כיצד לנהוג בחיים למטה בעוה"ז הגשמי), לכל בנ"י בכל הדורות ובכל הזמנים כולם, שלכן חייבים לקרוא בתורה פרשת זכור עכ"פ פעם אחת בשנה11,

– כמבואר במפרשים12 שבפ' זכור נאמר "לא תשכח", ושיעור שכחה על מת [כולל גם עמלק, כיון ש"רשעים בחייהן קרויין מתים"13, ועאכו"כ לאחרי מיתתו בפועל] הוא י"ב חודש14, ולכן קבעו לקרות פ' זכור פעם אחת בשנה –

ומודגש יותר ע"פ לשון הרמב"ם15 "מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור וגו'", ובספר המצוות16 : "לשנוא אותו בכל עת ועת", וכמובן גם מהפס"ד שמביא רבינו הזקן בשו"ע17 "זכירת .. מעשה עמלק .. מצות עשה של תורה .. בכל יום, וטוב לזכרן אצל קריאת שמע, שכשיאמר .. לשמך הגדול (יזכור) מעשה עמלק" – הרי בודאי שזהו ענין שיש בו הוראה לכל אחד ואחת מבנ"י בכל הדורות כולם עד לדורנו זה.

ב. בנוגע לציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", ישנו ענין פלא, שלכאורה אינו מובן:

ובהקדמה – שכשם שבכל המצוות העיקר הוא המעשה בפועל, כמאמר18 "המעשה הוא העיקר", הרי לכאורה כן הוא גם בנוגע למצות זכירת מעשה עמלק, שאין הכוונה שהענין ישאר רק באופן של זכירה, זכירה בלב או זכירה בפה19, אלא העיקר הוא שהזכירה תומשך ותביא לידי עשי' בפועל.

ולהעיר, שיש אמנם מצוות שנשארות בדיבור בלבד (ונחשבות לענין של מעשה, לפי ש"עקימת שפתיו הוי מעשה"20, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא21 ), אבל, זהו רק כשהדיבור הוא גמר המצוה, ואילו מצות זכירת מעשה עמלק אינה מסתיימת בזכירה כשלעצמה, אלא כהמשך הכתוב: "תמחה את זכר עמלק", היינו, שהעיקר בזה היא העשי' בפועל.

ואינו מובן: כיון שבנוגע לעשי' בפועל יש מצוה מיוחדת: "תמחה את זכר עמלק" – למה הוצרכה התורה להוסיף עוד מצוה: "זכור גו'", בה בשעה שכוונת ותכלית הזכירה היא שממנה יומשך במעשה בפועל, והרי על מלחמת עמלק במעשה בפועל ישנו כבר הציווי ד"תמחה את זכר עמלק"?!

ג. זאת ועוד:

בדרך כלל התועלת בענין הזכירה היא – שעי"ז מתעורר רצון לעשות את הדבר המתחייב מזכרון זה, והיינו, שלולי הזכירה, יתכן שבגלל שמדובר אודות מאורע שאירע לפני זמן רב, אין זה משפיע ופועל עליו מאומה, אך עי"ז שנזכר על ענין זה, ומתבונן בו בשכלו, הרי זה חודר בו ("עס נעמט אים דורך") לגמרי, ועד שנרגש אצלו כאילו אירע הדבר עתה, ולכן הרי זה מחייב אותו לעשות מה שנדרש כתוצאה מענין זה.

וכמדובר כמ"פ22 בנוגע לעריכת התוועדות לזכר מאורע שאירע בעבר, כמו שמצינו כו"כ מצוות שהם "זכר ליציאת מצרים", אע"פ שכבר עברו אלפי שנים מאז יצי"מ – שעי"ז יזכרו את העבר, ובאופן שזכרון העבר יחדור בו, ובמילא יומשך הדבר למעשה בפועל בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות.

ועד"ז בנוגע למצות "זכור את אשר עשה לך עמלק", שהכוונה בזה, שעי"ז שיזכור מה שעשה עמלק לבנ"י, "אשר קרך בדרך וגו' ואתה עיף ויגע ולא ירא (עמלק) אלקים (מלהרע לך)"23, ויתבונן בזה בשכלו עד שיחם לבבו כו', אזי יתעורר להלחם בעמלק ולקיים הציווי "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

אמנם, ענין זה הי' מובן אילו התורה לא היתה קובעת תנאים וגדרים מיוחדים למלחמת עמלק, כך, שהזכרון על מעשה עמלק הי' יכול להביא לידי מעשה בפועל; אבל האמת היא, שגם אם הזכרון על מעשה עמלק יהי' כדבעי, ובאופן שיחם לבבו כו' – לא תהי' בזה תועלת בנוגע למעשה בפועל, כיון שהתורה אומרת: "והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה"3, הנה רק אז "תמחה את זכר עמלק".

והגע עצמך:

כדי לצאת להלחם בעמלק צריכים בנ"י לשבת בארץ ישראל במנוחה – "בהניח גו' מכל אויביך מסביב", "מכל אויביך" דייקא, לא רק מקצתם, אלא כולם, שזהו מעמד ומצב שיכול להיות רק לאחרי משך זמן כו', וכפי שרואים בפועל, שאפילו לאחרי שבנ"י נכנסו לארץ ישראל, עבר משך זמן ארוך עד שיצאו להלחם בעמלק – רק בימי שאול המלך, שעל זה מסופר בארוכה בהפטרה.

זאת ועוד:

היציאה למלחמה בעמלק אינה תלוי' לכאורה בעבודת בנ"י שתוכל למהר אותה, אלא זהו דבר שתלוי אך ורק ברצונו של הקב"ה – כפי שהכתוב מדגיש ביתור הלשון "והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך", ולא כשתבוא אל המנוחה, ע"ד מ"ש24 "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", וכיו"ב.

וכיון שזהו דבר שתלוי ברצונו של הקב"ה, ובנ"י מצד עצמם אינם יכולים לכאורה לעשות מאומה כדי למהר זאת – מהי התועלת בציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", בה בשעה שבין כך ובין כך אין בנ"י יכולים לעשות מאומה כדי להביא את הזכרון לידי פועל, לצאת להלחם בעמלק, כיון שצריכים להמתין עד אשר יניח ה' להם מכל אויביהם?

ד. והביאור בזה:

ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר25 אודות איש צבא, שכבר ביציאתו למלחמה הולך לכתחילה מתוך שיר של נצחון, בהיותו בטוח שינצח במלחמה.

ולכאורה26, הרי זה היפך ההוראה שנאמרה בכתוב27 : "אל יתהלל חוגר כמפתח", היינו, שבשעה שרק יוצא למלחמה, אין לו להתהלל כאילו כבר ניצח במלחמה, וא"כ, מה מקום לצאת למלחמה מתוך הילול ע"י שיר של נצחון?!

אך הענין הוא – שהשיר של נצחון בעת היציאה למלחמה אינו ענין של התהללות, אלא זוהי הכנה והקדמה לנצחון המלחמה, כי, עי"ז שיוצא למלחמה מתוך שיר של נצחון, להיותו בטוח בפשיטות גמורה שינצח במלחמה, הרי זה גופא נתינת כח שאכן יוכל לנצח במלחמה בפועל.

ה. ועד"ז בעניננו:

אע"פ שהתורה עצמה אומרת שהמלחמה בעמלק יכולה להיות רק "בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב", אעפ"כ, אין לחשוב שזהו דבר שאינו תלוי כלל בו, אלא גם ענין זה קשור עם עבודתו – להלחם עם "כל אויביך מסביב" בעבודה הרוחנית, ועי"ז יבוא למעמד ומצב ד"בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" גם כפשוטו.

ואיך נעשית המלחמה עם "כל אויביך מסביב"? – הנה כיון ש"ראשית גוים עמלק"28, היינו, שעמלק הוא ראשית ושורש ומקור של כל הגוים29, הרי מובן, שע"י המלחמה נגד קליפת עמלק בעבודה הרוחנית, נעשה הנצחון על "כל אויביך מסביב" בעבודה הרוחנית, ועי"ז נעשה מעמד ומצב ד"בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב" כפשוטו, ואז יוכל לקיים גם הציווי "תמחה את זכר עמלק" כפשוטו.

ו. ובהקדמה:

לכאורה אינו מובן: מהו הקשר והשייכות בין עבודה רוחנית למלחמת עמלק – הרי הכוונה במצות מלחמת עמלק היא למלחמה כפשוטה בגשמיות (כמסופר בפרטיות בהפטרה אודות מלחמת שאול המלך נגד אגג מלך עמלק), ומה שייך ענין זה למלחמת עמלק בעבודה הרוחנית, שתביא לכך שיוכלו לקיים מלחמת עמלק כפשוטה?!

ועד"ז נשאלת השאלה על מ"ש7 בנוגע לפורים: "והימים האלה נזכרים ונעשים", כידוע הפירוש בזה30, שכאשר "נזכרים" כדבעי, הרי זה פועל שיהיו "נעשים" בפועל – דלכאורה, מהי השייכות של "נזכרים" ל"נעשים", בה בשעה שהחילוק בין זכרון ("נזכרים") למעשה ("נעשים") הוא כמו החילוק בין דבר רוחני לדבר גשמי, וא"כ, איך אפשר לומר שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי אזי "נעשים" בפועל?

אך הענין בזה – שכן הוא בכללות העולם, שכל הענינים שנמצאים למטה בעוה"ז הגשמי, נלקחים ומשתלשלים מהעולמות העליונים שהם עולמות רוחניים, כך, שכל הענינים הגשמיים נמשכים מהענינים הרוחניים, ועד כפי שהם בעולם האצילות, אשר, עם היותו עולם האחדות31, ש"איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד"32, רצה הקב"ה שע"י פרסאות ומסכים כו' יומשכו ממנו הענינים כפי שהם בעולמות הרוחניים שלמטה ממנו, ועד שממנו יתהוו גם הענינים הגשמיים שבעוה"ז הגשמי.

וכשם שבכללות העולם, שרש ומקור של כל הענינים הגשמיים הם הענינים הרוחניים – כן הוא גם בנוגע לעמלק וכל הגוים, שנלקחים ומתהווים משרשם ומקורם ברוחניות.

ומזה מובן, שכאשר יהודי נלחם נגד "כל אויביך מסביב" בעבודה הרוחנית שבנפשו, ע"י המלחמה נגד "ראשית גוים עמלק" ברוחניות – הנה עי"ז שמנצח במלחמה הרוחנית, הרי זה פועל הענין ד"בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" כפשוטו, ואז יוכל גם לקיים את הציווי "תמחה את זכר עמלק" כפשוטו.

ז. וההתחלה בזה היא – "זכור את אשר עשה לך עמלק":

אע"פ שלכאורה יכולים לחשוב שאין תועלת בזכירה זו, שהרי גם לאחרי הזכירה אי אפשר לצאת ולהלחם בעמלק, כיון שצריך להמתין למעמד ומצב ד"בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" – הנה האמת היא, שהזכירה אודות עמלק מעוררת שיחם לבבו כו', להלחם נגד עמלק בעבודה הרוחנית, ועד שעי"ז יבוא למעמד ומצב שיוכל לקיים הציווי "תמחה את זכר עמלק" כפשוטו בגשמיות.

ולכן יש צורך בציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק" – לזכור מה שעשה עמלק לבנ"י, ולהתבונן בזה בשכלו, ולא רק באופן מקיף, בכללות הענין, אלא גם בפרטי הענינים: מתי וכיצד הי' הדבר; באיזה מעמד ומצב היו אז בנ"י – "ואתה עיף ויגע"; ובאיזה מעמד ומצב הי' אז עמלק – "ולא ירא אלקים", וכל שאר הענינים שבזה.

ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון "ולא ירא אלקים":

מצינו שפרעה אמר "לא ידעתי את ה'"33, ובמילא לא שייך שיהי' ירא ממנו; אבל בנוגע לעמלק לא נאמר ש"לא ידע אלקים", אלא "לא ירא אלקים", היינו, שהוא יודע אודות מציאותו של הקב"ה, ויודע שהוא נקרא "אלקים", שפירושו "בעל היכולת ובעל הכחות" (כמבואר בשו"ע34 ), ואעפ"כ, עומד במעמד ומצב ש"לא ירא אלקים".

וזהו גם מה שמצינו בנוגע לעמלק ש"יודע את רבונו ומכוין למרוד בו"35, היינו, שהוא יודע לא רק אודות מציאותו של הקב"ה, אלא הוא יודע גם שהקב"ה הוא "רבונו", בעה"ב שלו, ובידעו שהוא "רבונו", ה"ה "מכוין למרוד בו", היינו, לא רק שעושה בפועל נגד רצונו (לא רק בשוגג, אלא) אפילו במזיד, אבל לתאבון, בגלל שיש לו תאוה חזקה שאינו יכול להתגבר עלי', אלא כל כוונתו היא "למרוד בו".

וכאמור, שכאשר יהודי מתבונן בכל הנ"ל, הרי זה מעורר אצלו את הרצון להלחם נגד עמלק בעבודה הרוחנית (שעי"ז יבוא גם למלחמת עמלק כפשוטה).

ח. והמלחמה בעמלק בעבודה הרוחנית היא – לבטל הענין ד"אשר קרך", מלשון קרירות23:

ענינו של עמלק הוא – שמנסה לקרר יהודי ולומר לו שאין מה להתפעל מזה שהקב"ה עושה נס, כיון שלגבי הקב"ה אין זה פלא36 ; הקב"ה ברא את העולם כולו, והוא בעה"ב על העולם כולו לעשות בו כרצונו, וא"כ, טוען היצה"ר, מהי ההתפעלות מזה שהקב"ה קרע את ים סוף – הרי לגבי הקב"ה אין זה פלא, ומהו הרעש כ"כ ("וואָס איז אַזוי דער געוואַלד")?!...

ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט37 על הפסוק38 "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שבכל רגע ורגע ("לעולם") מוכרח להיות "דבר ה" בשמים ובכל הנבראים כדי להוותם ולהחיותם מחדש, כמאמר "המחדש בטובו .. תמיד מעשה בראשית"39, וא"כ, מהו הפלא שלמשך זמן עשה הקב"ה שמי ים סוף יהיו נצבים כמו נד וכחומה, ולא יהיו נגרים במורד כדרכם וטבעם?! – לגבי הקב"ה אין זה פלא כלל, שהרי אילו הי' הקב"ה נוטל את החיות של הים (ואינו צריך אפילו ליטול את החיות, אלא די בכך שלא ימשיך לו חיות חדש), היתה מתבטלת לגמרי כל מציאותו של ים סוף, ומהו הפלא בכך שלמשך זמן שינה הקב"ה את טבעו?!

ועל זה היא המלחמה הרוחנית נגד עמלק – שלא להניח לעמלק לקרר אותו, בידעו, שטענתו של עמלק שאין מה להתפעל מענין של נס, היא רק בגלל ש"יודע את רבונו ומכוין למרוד בו", והיינו, שאין זה באופן שמתבונן בשכלו ומגיע לידי מסקנא שאין פלא בכך שהקב"ה יכול לעשות נס, ולכן טוען שאין להתפעל מהנס דקרי"ס וכיו"ב, אלא טענתו היא רק בגלל ש"מכוין למרוד בו", ולכן לא מתפעל יהודי מטענותיו של עמלק, אלא עובד את הקב"ה כדבעי, מתוך חיות וחום כו'.

והכח לזה – להיותו "אַ וואַרעמער איד", מצד נשמתו, עלי' נאמר40 "רשפי' רשפי אש שלהבת י-ה".

ולכן, גם כשיהודי נמצא במעמד ומצב ששומע את דבריו של עמלק שבא אליו ומנסה לקרר אותו,

– שזה גופא מורה כבר על ענין של חסרון, שהרי לולי זאת, איך מגיע יהודי, שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש"41, לשמוע בכלל את דבריו של עמלק?! ומזה מוכח שחסר אצלו בהתקשרות להקב"ה כו', וכידוע הפתגם42 שכאשר קשורים למעלה לא שומעים מה שנעשה למטה, ולכן, מזה ששומע את טענתו של עמלק, מוכח, שאינו קשור למעלה כדבעי.

וכמ"ש במלחמת עמלק כפשוטה: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", "חסרי כח מחמת חטאם שהי' הענן פולטן"23, משא"כ אלו שהיו "בתוך הענן", הנה מלכתחילה לא הי' עמלק יכול לגשת אליהם –

הנה מבלי הבט על מעמדו ומצבו ששומע את טענתו של עמלק שאין להתפעל מענין של נס כו' – יש בכחו להלחם עם עמלק, ולמנוע ממנו לקרר אותו בעבודת ה'.

וטעם הדבר – כיון שמצד עצמו הוא "אַ וואַרעמער איד", ולמרות מעמדו ומצבו כפי שנראה בחיצוניות, הנה "אל תבט אל מראהו"43, כיון שיודעים שבפנימיות הוא "אַ וואַרעמער איד", שיש לו חיות ולהט ("אַ קאָך") בעניני קדושה; ואדרבה: מזה גופא שאומרים שענינו של עמלק הוא "אשר קרך", מוכח, שמצד עצמו הוא "אַ וואַרעמער איד", כי, רק בנוגע לדבר חם שייך לומר שרוצים לקרר אותו, משא"כ דבר שהוא מלכתחילה קר, לא שייך לקרר אותו.

ט. וזוהי ההוראה דפרשת זכור:

אין לחשוב שהקב"ה קבע זמן למעמד ומצב ד"בהניח .. מכל אויביך מסביב", שאז יוכל להיות הענין ד"תמחה את זכר עמלק", אלא צריך לדעת שהדבר תלוי בעבודתו של יהודי,

– כמו בנוגע לענין ה"קץ", שיהודי יכול לפעול ע"י עבודתו שהגאולה תהי' באופן ד"אחישנה"44 –

שצריך לקיים הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולהלחם נגד "ראשית גוים ("כל אויביך מסביב") עמלק" ברוחניות – ע"י עבודת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות מתוך חיות וחמימות,

וע"י הנצחון במלחמה הרוחנית, פועלים שיהי' המעמד ומצב ד"בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" כפשוטו, שאז יוכל להיות הענין ד"תמחה את זכר עמלק" כפשוטו.

וכאשר בנ"י מקיימים את הציווי "תמחה את זכר עמלק", אזי מקיים הקב"ה את ההבטחה "מחה אמחה את זכר עמלק"45, "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק"46, "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית", כיון ש"אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק"47, ומסיים46: "מדור דור", וכפירוש התרגום48 שכולל "דרא דמשיחא" – יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

י. הביאור בשאלת המדרש49 "כתוב אחד אומר1 זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתוב אחד אומר50 זכור את יום השבת לקדשו, היאך יתקיימו שניהם" (דלכאורה, מהי הסתירה ביניהם, ומדוע לא יוכלו להתקיים שניהם51 ), ובמענה, "לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס, זכור לשמור ולקדש .. וזה זכור לעונש",

– דכיון שאמיתית ענין הזכרון צ"ל (לא רק בדיבור, אלא) מתוך מחשבה וכוונה52, ועד לאופן שחודר בכל מהות האדם, איך אפשר שיהי' זכרון שני הענינים: שבת, שענינו "אמונת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' גו'"53, שבזה מודגשת בעלות ושליטת הקב"ה על מעשה בראשית54, וביחד עם זה, גם הזכרון אודות המציאות של עמלק שמורד בשליטת הקב"ה על העולם?

והמענה על זה, שעמלק הוא כמו "כוס של חומץ" – "חומץ" דייקא, שבא מיין, ומורה שיש לעמלק שורש בקדושה55, ו"כוס" דייקא, כלי קיבול לגילוי קדושה ואלקות56, אלא שהגילוי הוא באופן של "זכור לעונש", ע"י ביטוש וביטול כו' (ולא כמו "זכור לשמור ולקדש"), כמו דברים חריפים או חמוצים (לא ערבים ומתוקים) רק שמתוקנים ומתובלים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש, וכמ"ש57 "וגם רשע ליום רעה", להפוך הרע ליום ואור, כיתרון האור מן החושך.

וההוראה, שגם מי שהוא בדרגת הקדושה דשבת, צריך להזהר מקליפת עמלק; ולאידך, גם מי שנדמה לו שנפל עד לבחי' עמלק, צריך לידע שגם מעמלק יכולים לעשות "כוס של חומץ" שמשיב את הנפש58 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 222 ואילך.

* * *

יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זכור את עשה לך עמלק59.

* * *

יב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק60 "לא יקרע", "כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן ולא יזח החשן61, וכן לא יסורו ממנו62 הנאמר בבדי הארון",

– שמצד שינוי הלשון "לא יקָרֵע", יש לפרש שזהו נתינת טעם: "כדי שלא יקרע". אך כיון שלא נאמר "שלא יקרע", אלא "לא יקרע", מוכח, שיש כאן גם ציווי ולאו בפ"ע. אלא שעצם האיסור לקרוע את המעיל יודעים כבר ממ"ש63 "ועשית בגדי קודש גו' לכבוד ולתפארת" (ובגד קרוע אינו לכבוד ולתפארת), ונתפרש כאן (ברמז, עי"ז שלא נאמר "שלא יקרע") רק כדי למנותו במנין הלאוין שבתורה64, אבל לא להוסיף בחומר האיסור.

ומביא ראי' שמצינו במלאכת המשכן שניתוסף לאו רק לצורך מנין הלאוין שבתורה: "ולא יזח החושן", אף שכבר נאמר61 "וירכסו את החושן .. להיות על חשב האפוד" (דבוק אליו), וכן "לא יסורו ממנו" בבדי הארון65, אף שכבר נאמר לפנ"ז62 "בטבעות הארון יהיו הבדים".

וה"יינה של תורה", שאפילו כשהארון שבו היו הלוחות נמצא בקדש הקדשים, צריכים להיות הבדים "מוכנים לעולם"66 שיוכלו לשאתו "במהירות"67 למקום הנדרש. וההוראה, שגם יהודי שמונח כולו בתורה, צריך להיות מוכן לצאת ולהביא את התורה (ע"י הארון68 ) ליהודים נוספים69 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 328 ואילך.

יג. ובנוגע לפועל – שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"70 דקיום המצוות – הנה בעמדנו בשבת שלפני פורים, ו"מפקחין על צרכי ציבור בשבת"71, הרי כאן המקום להזכיר אודות המצוה ד"משלוח מנות איש לרעהו"72 – להוסיף בזה בשנה זו יותר מאשר בשנים שלפנ"ז73.

ובפרט בנוגע לעולים החדשים שהגיעו לאחרונה – בחודש זה או בשנה זו – לעיר או למדינה זו, וכן בכל העולם כולו, לזכות אותם בקיום מצות "משלוח מנות",

– ובפרט שיש ביניהם כאלו שבמשך כמה שנים לא היו יכולים לקיים מצוה זו בפירסום, או אפילו כאלו שלא יכלו לקיים מצוה זו כלל –

עי"ז שיתנו להם "משלוח מנות", וגם יזכו אותם בנתינת "משלוח מנות" – לא באופן שמיד יטלו מהם ח"ו את ה"משלוח מנות" שנתנו להם, אלא שיוסיפו להם קצת יותר, כדי שיוכלו גם להחזיר.

וכן לזכות אותם ב"מתנות לאביונים"72 – להיות שלוחים של האביונים לקבל עבורם מעות מהעולים החדשים [היינו, לא שיקחו זאת לעצמם, שהרי הם אינם "אביונים", ואדרבה, צריך להתנהג ביד רחבה וכו', אלא להיות "שליח" שמכניס בזו ומוציא מזו, כדי לזכותם במצוה זו].

וכיון שעומדים עדיין כמה ימים לפני פורים, יכולים במשך הזמן לברר את כתובותיהם של העולים החדשים, כדי שיוכלו להגיע אליהם ולזכותם במצוה זו.

* * *

יד. בהערות על הזהר דפרשת השבוע מתעכב אאמו"ר74 על מאמר הזהר75 "תא חזי מה כתיב76 (ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת ובניו אתו) מתוך בני ישראל לכהנו לי, לכהן לי לא כתיב, אלא לכהנו לי .. לי דא אות ה', לאלעא ולשמשא ו' (ד"לכהנו.") בה' ("לי"), למהוי כולא חד. זכאין אינון ישראל דעאלו ונפקו וידעי ברזא דארחוי דאורייתא למהך בארח קשוט". וממשיך לבאר הדיוק ד"מתוך בני ישראל", "דהא בנ"י קיימי לתתא לאפתחא ארחין ולאנהרא שבילין ולאדלקא בוצינין ולקרבא כולא מתתא לעילא למהוי כלא חד".

ומבאר אאמו"ר – כרגיל – פרטי הענינים בזה ע"פ דרך הקבלה, החל מהענין ד"לכהנו לי", "דהיינו התחברות ו' ת"ת בה' מל'", ומבאר גם ג' הלשונות "לאפתחא ארחין ולאנהרא שבילין ולאדלקא בוצינין", שהם כנגד ג' הקוין: "לאפתחא ארחין ולאנהרא שבילין הוא הקוין הימין והשמאל .. ולאדלקא בוצינין הוא קו האמצעי", כפי שמביא מע"ח וטעמי מצוות להרח"ו ז"ל.

[ולהעיר, שפי' זה הוא דלא כפי' הרמ"ק באוה"ח ש"לאפתחא ארחין הם מן הת"ת אל המל' דרך היסוד הנק' ארח, ולאנהרא שבילין מצד החכמה שהוא בימין ששם הנתיבות (ל"ב נתיבות חכמה), ולאדלקא בוצינין מן השמאל מצד הבינה". ואף שבכ"מ מביא אאמו"ר פי' הרמ"ק (והובא גם בדרושי חסידות דהצ"צ), הרי, בנדו"ד שהאריז"ל מפרש באופן אחר (שהדלקת הנרות, "לאדלקא בוצינין", קשור עם קו האמצעי), סומכים יותר על פי' האריז"ל].

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר מבאר רק הענינים שלא היו תופסים לבד, ובנוגע לשאר הענינים סומך שיבינו לבד. ובנדו"ד, דרוש ביאור מהי השייכות של יחוד ו"ה ("לכהנו לי") לענין ד"ידעי ברזא דארחוי דאורייתא" – דלכאורה, הענין דיחוד ו"ה הוא שעי"ז נעשה בנין המלכות, וע"פ המבואר בחסידות, החידוש בזה הוא בעשיית העולם לדירה לו ית', כך, שזהו ענין שתלוי במעשינו ועבודתינו למטה במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא, וא"כ, הרי זה ענין שקשור בעיקר עם נגלה דתורה, ומדוע תולה זאת בענין ד"ידעי ברזא דארחוי דאורייתא"?

וכפי שיתבאר לקמן.

טו. כללות הענין דיחוד ו"ה ("לכהנו לי"), שהו"ע יחוד ז"א ומלכות – הנה ע"פ המבואר בתו"א פ' תרומה77 מ"כי"ק אדמו"ר נ"ע" בביאור לענין הכרובים, "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה גו' ופניהם איש אל אחיו"78, הרי זה קשור לא רק עם יחוד ז"א ומלכות כפי שהוא למעלה, אלא גם כפי שהוא למטה – בנוגע ליחוד של כנס"י עם הקב"ה, שזהו מצד בחי' היחידה שבכל אחד מישראל, שהו"ע ניצוץ נברא, שבו מתלבש ניצוץ בורא כו'79.

ומכאן באים לענין שאודותיו מדברים תמיד – "מיהו יהודי":

ע"פ האמור לעיל שאצל יהודי יש ניצוץ בורא, נמצא, שמעלת בנ"י היא לא רק כפי שה"עולם" חושבים שהם הנבראים הכי נעלים, והיינו, שכשם שגדלה מעלת מין המדבר מכל ד' המינים דדצח"מ, כך גם במין המדבר גופא גדלה מעלת בנ"י שבהם בחר הקב"ה מכל העמים, אלא המציאות של בנ"י היא סוג אחר שבאין ערוך לגמרי – מציאות של אלקות, כפי ש"בורא" נמצא בעולם! יהודי הוא חלק ומקצת מהבורא כביכול, וידוע מאמר הבעש"ט80 (בשם הרס"ג81 ): העצם כשאתה תופס במקצתו או בחלקו אתה תופס בכולו!

ועד כדי כך, שבנוגע לנשמה לא שייך אפילו לומר "אתה בחרתנו", כי, ענין הבחירה לא שייך בנוגע לשני דברים הפכיים, כמו בורא (אלקות) ונברא, שהרי אם רוצים "בורא", הרי זה רק בנ"י, ואם רוצים "נברא", הרי זה אומות העולם. ולכן מבאר רבינו הזקן בתניא82 שמ"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם". והרי אצל בנ"י העיקר היא הנשמה, ואילו הגוף הוא טפל אל הנשמה, כפי שמבין כל אחד, אפילו גוי, שעיקר האדם הוא לא הבשר הגשמי, אלא הנפש הרוחנית, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא83 ש"יסוד ושורש כל התורה הוא להגבי' ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה כו'".

ואפילו בנוגע לגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם – הרי הדמיון הוא רק בחיצוניות הגוף, שלכן, גר שנתגייר כהלכה, ע"י מילה וטבילה וקבלת מצוות, לא נעשה שינוי בחיצוניות הגוף מכמו שהי' אתמול; אבל בפנימיות, הנה גם מציאות הגוף היא מציאות אחרת לגמרי, שלכן, "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"84, שנעשה מציאות חדשה.

וכאשר מתבוננים בזה שנשמתו של יהודי היא חלק מהבורא, כך, שיהודי הוא סוג מציאות אחרת לגמרי מגוי שהוא נברא – הרי זה דבר פלא, איך יתכן שגוי יהפוך ליהודי, שנברא יהפוך לבורא, אפילו ע"י גיור כהלכה?!

אלא כיון שכך קבע הקב"ה, נעשה הדבר כן, אבל רק כשהדבר נעשה לפי התנאים שקבע הקב"ה – גיור כהלכה, ולא באופן שמתאספים 120 אנשים סתם, חלקם גוים, בצירוף כמה יהודים [הנני מדגיש בדיוק שיהודים מצטרפים לגוים, כי כך נהוג שם, שהגוי אינו מבטל את דעתו ליהודים, אלא עושה מה שרוצה, ואילו יהודים מפחדים לעשות דבר שמא לא ימצא חן בעיני הגוי, וחושבים רק איך לרַצות את הגוי], ולהחליט שגוי הוא יהודי!

[בין הדברים נאמר שגם הגוי בעצמו אינו חפץ בכך, וכדיוק הלשון "אין ארור מדבק בברוך"85, שזהו גם מצד הגוי (ה"ארור") עצמו, והיינו, שגם אם יבוא פעם זמן שה"ברוך" ירצה להדבק ב"ארור", הנה על זה אומרים, שנקבע בטבע שה"ארור" מצד עצמו אינו מדבק ב"ברוך"].

טז. ולאלו הטוענים, איך יכולים לדרוש לקבוע בחוק שגיור חייב להיות כהלכה דוקא, בה בשעה שצריכה להיות דמוקרטיא – יש להביא דוגמא ממאורע שאירע לאחרונה אצל א' מהאנשים שלהם בנוגע לענין דוגמתו:

ישנו פס"ד של גדולי ישראל בנוגע לגיוס בנות ישראל86, שיש בזה החיוב דיהרג ואל יעבור. אך על זה הם משיבים, שההנהגה צריכה להיות באופן של דמוקרטיא.

ואעפ"כ, כשאירע לאחרונה שא' מהאנשים שלהם הושיט יד לנערה, במעמד של כמה אנשים שהרגישו את עצמם פגועים בגלל שזהו בניגוד למנהג שלהם בדרכי הצניעות שאשה לא לוחצת ידו של גבר שאינו בעלה, הנה למרות שהם לא עשו מזה רעש גדול, הרי תיכף כשנודע לו שהם נפגעו מזה, כתב מיד מכתב התנצלות, שעשה זאת בגלל חסרון ידיעה וכו', וביקש מחילה וסליחה וכפרה, והסכים שיפרסמו וידפיסו את התנצלותו.

ואכן, זוהי הנהגה הראוי', שהרי אין לפגוע באמונתו של אדם. – (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:) אינני מסכים כלל עם הנהגתו של פלוני, אבל במקרה זה עשה דבר טוב [וכפי שמצינו בגמרא87 בנוגע לאחאב שעשה דבר טוב אחד], ומזה יש ללמוד – במכ"ש וק"ו – בנוגע לעניננו.

והגע עצמך:

במאורע הנ"ל מדובר אודות נערה שלא הי' איכפת לה ללחוץ ידו של גבר, אלא שהי' זה במעמד של כמה אנשים זקנים שדעתם לא הי' נוחה מזה, בגלל שזה היפך המנהג שלהם – מנהג בלבד, ומנהג של שבט שיש בו כמה עשרות אלפי אנשים בלבד, שבט שאין לו אויבים מבחוץ וכו'. ואעפ"כ, כשנודע לו שהם נפגעו מהנהגתו (אף שלא עשו מזה רעש גדול, ובודאי לא ב"כנסת"), הנה למרות היותו יהודי מבוגר, למעלה מבן שמונים, ומיושב ותקיף בדעתו, לא חיפש תירוצים – שאין כאן קביעות זמן, ובמילא אפשר לדחות זאת לאחר זמן וכו', אלא מיד התנצל על המאורע וביקש את סליחתם.

ואילו כאן מדובר אודות עם ישראל, 14 מליון יהודים, שיש לו אויבים מבפנים ומבחוץ, בהיותו מוקף ב-80 מליון גוים, ובענין שמזיק לקיום עם ישראל, שזוהי הגזירה האיומה של "מיהו יהודי", שהיא לא רק פירצה במחיצה שבין ישראל לעמים, אלא מאיימת להסיר ולבטל לגמרי מחיצה זו, והרעישו על זה ב"כנסת" בבקשה לבטל גזירה איומה זו, ואעפ"כ, אי אפשר לפעול זאת!

וכל זה – בגלל איש אחד בלבד שהסיר תיבת "כהלכה" (ויודעים את שמו, כפי שמופיע בפרוטוקול), וגם הוא עשה זאת רק מצד חסרון ידיעה, ואעפ"כ, לא מתאים לומר שאיש אחד עשה טעות מצד חסרון ידיעה, ומתעקשים להצדיק אותו, בגלל שהוא חבר המפלגה – כפי שהסדר הוא מצד "משמעת קואליציונית", שיש כמה אנשים, יחידי סגולה, שמחליטים מה שצריך לעשות, והם מודיעים לכל חברי המפלגה שזוהי ה"עמדה" של המפלגה, וכך צריכים כולם להצביע, גם אם הם בעצמם לא יודעים כלל במה דברים אמורים88 !...

יז. ועכשיו באים עם טענה חדשה – שממנה גופא מוכח עד כמה מופרך הענין כולו (כפי שאמר רבינו הזקן89 שמדברי המתנגדים גופא מוכח שאינם צודקים):

מה יש להרעיש עכשיו על הענין של מיהו יהודי – טוענים הם – פעם הי' יותר גרוע.

מתי פעם? – כאשר היטלר פתח במלחמה, ברחו מגרמניא הרבה משפחות, שביניהם היו גם נישואי תערובת, והגיעו לא"י והתיישבו שם, וכיון שזה הי' לפני שנקבע "חוק השבות" וכיו"ב, נשארו רשומים בתור יהודים.

ובכן: כיון שכבר אירע הדבר לפני למעלה משלושים שנה (שהרי משנת 1940 עד שנת 1972 עברו יותר משלושים שנה) – מה יש להרעיש כ"כ עכשיו?!...

זוהי הטענה שבה רוצים לתרץ את הגזירה האיומה של "מיהו יהודי"!...

– עכשיו יטפלו לכך שיצאתי נגד אותם משפחות מגרמניא שלא היו צריכים לרשום אותם בתור יהודים. ואכן נכון הדבר שאני סבור כך. אבל לא על זה מדובר עכשיו. אינני מדבר על מה שאירע לפני עשר, חמש עשרה, עשרים או שלושים שנה; מדובר על מה שקורה עכשיו, שמידי יום ביומו רושמים גוים בתור יהודים. גרמני, שהוא שונא ישראל בתכלית – קוראים לו "יהודי"!

יח. ובעמדנו בסמיכות לימי הפורים, שבהם היו "רבים מעמי הארץ מתייהדים"90, ואם גוים "מתייהדים", הרי כ"ש שיהודים צריכים להיות "מתייהדים" – הנה יה"ר שיפסיקו להתפעל מהגוים, ויוסיפו בחוק שצ"ל גיור כהלכה דוקא.

ויהי' גם הענין ד"כתית למאור"91 – לפעול בעצמו ענין הביטול, שמבלי הבט על כך שעד עתה הי' סבור באופן כך, יודה שטעה כו'.

ותתבטל גם הקרירות – ענינו של עמלק (שקשור עם פורים): "אשר קרך"23 – לנושא של "מיהו יהודי", ולא סתם קרירות, אלא קפאון ("פאַרפראָרנקייט")... שאין פוצה פה ומצפצף, ומפחדים להכניס אצבע במים קרים!...

ועד כדי כך, שאפילו בשעה שעשו משהו (אף שעשו זאת רק בגלל ההכרח...) – אסיפה גדולה כאן, ואסיפה גדולה במונטריאול92, הנה בשעה שהוצרכו להדפיס זאת בעיתון שלהם, מצאו רק מקום צדדי שבו כתבו על זה 13 שורות בלבד, ובאותיות קטנות, כך, שלא יהי' ניכר כלל, ויהי' נבלע בין שאר הענינים.

מדובר אודות אסיפה שהם בעצמם ערכו, אסיפה שהשתתפו בה אלפי יהודים, וקיבלו בה החלטות וכו', ואעפ"כ, אין להם את התוקף ("ברייטקייט") לפרסם את מה שהחליטו, וגם אם כבר מפרסמים, מסתפקים לכתוב זאת ב-13 שורות (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת- שחוק:) אני מדייק לומר 13 שורות, כיון שספרתי אותם!...

בעיתוני הגויים כתבו את כל אריכות הדברים עם ההחלטות וכו', אבל בעיתון שלהם, שמציינים בכותרתו שזהו העיתון של אלו שמגינים על תורה ויהדות, לא מוצאים לנכון לפרסם באופן הראוי אודות החלטות שנתקבלו באסיפה שלהם שנערכה ע"פ הקריאה של מועצת גדולי התורה שלהם! – הנהגה כזו היא בבחינת "רבם דקרו"! ואין פוצה פה ומצפצף!

וכיון שיש חיוב למחות בשעה שרואים אדם שחוטא, ואם לאו, הנה הקולר תלוי בצווארו93 – הנה אני את שלי עשיתי, למחות על כהנ"ל בכל התוקף, כדי שלא יכניסו אותי בכלל אלו שלא מוחים; וכל אלו ששתקו ולא מחו – צריכים גם למחות על זה, ואם לאו, תלוי הקולר בצווארם (כלומר: לא רק שעשו דבר שאינו הגון וכיו"ב, אלא עליהם מוטלת כל האחריות)!

יט. ויה"ר שכל אחד יתבונן בשפל המצב שבו נמצאים, שצריך לשאת חן בפני גוי זה או אחר, מבלי שיהי' תוקף שלא להתפעל מהם, על מנת לתקן את המצב, שיהי' באופן ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים", וכ"ש שיהודים עצמם עומדים בתוקף על יהדותם.

ועד"ז אצל בנ"י עצמם – שה"דתיים" יכולים ללמוד מאלו שנקראים "שמאלנים" [אף שאין האמת כן, שהרי כל בנ"י הם בני אברהם יצחק ויעקב, אלא שבחיצוניות אומרים עליהם שהם "שמאלנים"], כפי שרואים שהם כבר פועלים בזה, מבלי להמתין עד שהדתיים יתפסו שצריך לעשות משהו...

הם אמנם יהודים דתיים, שבכל יום מניחים תפילין ומתפללים ג"פ וכו', אבל אין להם את התוקף לפעול בענין זה, ועד שמתייחסים אליו כענין שלא שייך אליהם, בבחינת "עבודה זרה", עבודה שהיא זרה לו94, ולכן צריך להמתין עד שה"שמאלנים" יעסקו בזה.

ועכ"פ, שלא יהי' מצב גרוע יותר – שלקראת הבחירות שמתקרבות, הנה כדי שלא יוכלו לבוא בטענה לדתיים מדוע לא עשו מאומה בנוגע ל"מיהו יהודי", בה בשעה שהחפשיים עוסקים בזה, יבקשו הדתיים מהחפשיים שגם הם ישתקו ולא ירעישו על זה...

ואדרבה – שיעסקו בזה, עכ"פ באופן של כפי', בלשון הרמב"ם95 : "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", והיינו, שכל אחד יכוף את עצמו לעסוק בזה מבלי להתפעל כו', וההתעסקות בזה תהי' בדרכי נועם ודרכי שלום.

* * *

כ. הביאור בנוגע לענין ד"לכהנו לי" (חיבור ז"א ומלכות) שנעשה (לא ע"י נגלה דתורה, אלא) ע"י פנימיות התורה ("ידעי ברזא דארחוי דאורייתא"):

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מבאר בקונטרס עץ החיים96, בנוגע למ"ש97 "וזאת התורה", ש"זאת" קאי על מלכות, והו' ("ו.זאת") קאי על ז"א, ונמצא שגם "וזאת" הו"ע חיבור ז"א ומלכות (כמו "לכהנו לי").

ועד"ז מבואר98 בנוגע לתיבת "ואתה" – כמ"ש בהתחלת פרשתנו: "ואתה תצוה", וכמ"פ בהמשך הפרשה99 : "ואתה הקרב", "ואתה תדבר" – ש"אתה" הו"ע המלכות, והו' ("ו.אתה") קאי על ז"א, ונמצא ש"ואתה" הו"ע חיבור ז"א ומלכות.

והענין בזה – שהחיבור דז"א ומלכות הו"ע בירור עץ הדעת (מלכות) ע"י המשכת עץ החיים (ז"א), שענינו בתורה הוא המשכת וחיבור פנימיות דתורה עם נגלה דתורה (וכן המשכת וחיבור יחו"ע ביחו"ת).

ומזה מובן, שלא די בלימוד נגלה דתורה בלבד, אלא יש צורך גם בלימוד פנימיות התורה – "ידעי ברזא דארחוי דאורייתא למהך בארח קשוט", שהו"ע האמת כו'.

כא. וגם ענין זה נוגע להמדובר לאחרונה אודות ההוספה בלימוד התורה100 – שמלבד ההוספה בנגלה דתורה, צ"ל הוספה גם בפנימיות התורה.

ואף שללימוד נגלה דתורה צריך להקדיש כמות זמן גדולה יותר מאשר ללימוד החסידות (כמובן מהמבואר בקונטרס עץ החיים101 ), הרי משך הזמן שלומדים חסידות צריך להיות באופן שנעשה כולו חדור בלימוד החסידות, עד שבמשך כל היום כולו ניכר עליו החסידות שלמד.

וע"י לימוד סתים דאורייתא פועלים ההתקשרות דסתים דנשמתא עם סתים דקוב"ה102.

וענין זה קשור גם עם הגאולה העתידה לבוא – דאף ש"לבא לפומא לא גליא"88, הנה ע"י לימוד פנימיות התורה מגלים זאת.

ואז יתגלה לימוד סתים דאורייתא לאמיתתו, כמ"ש103 "ישקני מנשיקות פיהו", דקאי על רזי תורה104, שיתגלו ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לכמה מהעולים החדשים על מנת לחלק לכולם, וצוה לנגן "אַ רוסישן ניגון"].

כב. בנוגע למשלוח מנות – הנה כנהוג בכל שנה שנוסעים שלוחים לזכות יהודים במשלוח מנות, הנני נותן בזה את השתתפותי [ע"פ הידוע105 בענין "שנים אוחזין בטלית"106, דקאי על השותפות בעבודת הבירורים] ע"י שני ענינים: משקה ומזונות.

וכיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת71, ויש דעות בפוסקים107 שגם אם משלוח המנות נשלח לפני פורים והגיע בפורים, יוצאים י"ח משלוח מנות – יקחו את השתתפותי בתור "משלוח מנות".

ויעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב – הן מצד המקבל, והן מצד השולח, ועד ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"108, "כן תהי' לנו"109.

[לאחרי אמירת ברכה אחרונה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אי וואַדיע מיא כו'", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו משך זמן.

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן עוה"פ ניגון הנ"ל].