לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת תצוה.
משה רבינו נעלם – אבל הרבה גימטריאות מופיעות!
בפרשת תצוה יש יחודיות - לא נזכר בה שמו של משה רבינו אפילו פעם אחת(!). תופעה זו נדירה מאוד בפרשיות התורה (החל מתחילת ספר שמות – למעט ספר בראשית שמספר על התקופה שבה משה עדיין לא נולד).
'בעל הטורים' מטעים זאת: כאשר חטאו ישראל בעגל, היה משה מפציר לפני הקב"ה שיסלח להם ולא ישמידם חלילה; בתוך הדברים התבטא משה ואמר לקב"ה, שאם הוא אינו סולח לבני ישראל – אזי "מחני נא מספרך אשר כתבת"1 , תמחוק את שמי מהתורה. ואמנם, בסופו של דבר סלח הקב"ה, אבל כיון שיצא ביטוי זה מפיו הקדוש של משה רבינו בהכרח שהדברים יתממשו בצורה מסויימת, וזה אכן קרה בפרשת תצוה – שבה 'נמחק' שמו של משה ואינו מוזכר.
אך למה נבחרה דוקא פרשה זו לממש את ביטוי ה'מחיקה'? הרבי מליובאוויטש מסביר בדרך פשטנית2 , שהביטוי "מחני נא מספרך" נאמר באמצע הפרשה הבאה, פרשת כי תשא, והוא התממש איפוא מיידית בתוך הפרשה האחרונה שהיתה קיימת עד אז. ה'בן איש חי' כותב רמז יפה3 , שמשה אמר את המלה "מספרך" – שאפשר לפרשה: "מִסֵפֶר כ'", כלומר מה'ספר' העשרים (=כ') שבתורה, ולכן זה קרה בפרשת תצוה שהיא העשרים במספר הסדרות4 .
טעם נוסף על היעדרותו של השם משה מהפרשה מובא בספר החסידי 'מאור עינים', והוא שפרשת תצוה נקראת תמיד בסמיכות לז' אדר – יום פטירתו של משה רבינו, שבו נעלם מעיני העם ואפילו 'לא ידע איש את קבורתו'; הרמז לכך הוא בהעלמת שמו מהפרשה.
בספר הקבלי 'מגלה עמוקות'5 , קושר את העלמת שמו של משה עם מספר הפסוקים שבפרשה: 101, והוא מנמק: "נעלם של משה - עולה 101". הכוונה היא כך:
באותיות המלה 'משה' יש את האותיות הגלויות, אלו הנשמעות בדיבור והן האותיות מ(ם) ש(ין) ה(א); אולם קיימות האותיות הנעלמות, אלו שמסתתרות ולא שומעים אותן – והן האותיות (מ)ם (ש)ין (ה)א. כשנצרף את הערך המספרי של אותן אותיות נעלמות (40 ועוד 60 ועוד 1) – נקבל את המספר 101, וכך העובדה שבפרשת תצוה קיימים 101 פסוקים מתאימה לכך שהשם 'משה' נעלם.
מה שמעניין במיוחד הוא המשך דבריו של ה'מגלה עמוקות', שמסביר ברוח זו את העובדה שהמספר 101 הוא גם הגימטריא של השם 'מיכאל' [דבר המצויין בהרבה חומשים בסוף הפרשה: "ק"א פסוקים, מיכאל סימן"], כי "כשנעלם משה – בא מיכאל".
הרעיון הוא כזה: בפרשה הבאה, פרשת כי תשא6 , מסופר כי הקב"ה אמר למשה (לאחר חטא העגל) - "ועתה, לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך"; באותיות המלה 'מלאכי' מרומז המלאך הגדול 'מיכאל'7 . רצונו של הקב"ה היה שהמלאך מיכאל הוא ילך לפני העם, אולם לבסוף נענה הקב"ה לבקשת משה שלא ישלח את המלאך, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הלך כביכול לפני עם ישראל; מתי הגיע המלאך מיכאל ללוות את עם ישראל? רק לאחר פטירת משה רבינו, ולכן השם 'מיכאל' שווה 101, כמו האותיות הנעלמות בשמו של משה – כי הא בהא תליא: כשנעלם משה, הגיע מיכאל.
כל אותיות הא"ב מסתתרות בפסוק ואתה תצוה
הפסוק הראשון בפרשה הוא: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". לפי פשוטו הפסוק מתייחס לשמן ששימש להדלקת נרות המנורה שבבית המקדש; אך בספרי החסידות מצאו בו רמזים בעבודת ה' של יהודי בכל מקום ובכל זמן.
רמז מעניין נמצא בספר 'אור תורה', של המגיד ממעזריטש, תלמידו וממשיך דרכו של הבעל-שם-טוב. הוא מפרש את המלה "תצוה" במשמעות של קשר והתחברות (כמו "עבודת צוות"), והכוונה היא לכך שמשה רבינו קושר ומחבר את עם ישראל אליו. הקשר עם משה הצדיק מביא את בני ישראל להבנה בתורה ובסודותיה; וכיון שהתורה מבוססת על אותיות הא"ב – הרי שבפסוק כאן נרמזים אותיות התורה, ולא פעם אחת בלבד אלא שלושה פעמים (בהתאם למוסבר בתורת הקבלה שיש שלושה רמות בענין אותיות התורה):
הרמז הראשון הוא במלה "א-ת" (לא נאמר "ואתה תצוה אל בני ישראל" אלא "ואתה תצוה את בני ישראל") – שיש בה רמז לאותיות כולן, מא' ועד ת'; הרמז השני הוא במלה "זית", שרומזת גם כן לאותיות מא' ועד ת' בדרך מקורית ולא שיגרתית: כשנבוא לכתוב את האות ת' במילואה נקבל "תיו" = 416. ובכן, הערך המספרי של המלה "זית" הוא 417, כלומר: האות "תיו" [=416] ועוד א' [=1]...
ואחרון חביב – הרמז השלישי הוא במלה "זך" שערכה המספרי הוא 27, וזה הרי מספר האותיות שבתורה. ולמי שחשב עד כה שיש רק 22 אותיות באל"ף-בי"ת – זו אינה טעות, כי אכן 'בגדול' קיימים 22 אותיות מא' ועד ת', אך כשנכנסים יותר לפרטים, קיימם עוד 5 אותיות סופיות: ך-ם-ן-ף-ץ, (שבספרים הקדומים הם נזכרים כמלה אחת – "מנצפך"8 ), וכשנצרף אותם ל-22 האותיות השיגרתיות נקבל ביחד את המספר 27.
[אגב, קיומן של חמשת האותיות הסופיות שופך אור על תופעה מעניינת. קוראי מדור זה בוודאי מודעים לכך שלכל אות יש ערך מספרי, א' הוא 1, ב' – 2, וכן הלאה, עד לאות ת' ששווה 400. וכאן נשאלת השאלה, למה באמת זה מסתיים במספר 400? מדוע אין אות השווה 500, 600 וכן הלאה?
אלא שזה באמת מתפקידם של חמשת האותיות הסופיות – להשלים את המספרים החסרים. כך באמת מבואר בדברי חז"ל9 , כי האות ך' מקבילה למספר 500, האות ם' מקבילה למספר 600, ן' = 700, ף' = 800, ועד לאות ץ' ששווה 900. כשמגיעים לאֶלף – מתחילים מחדש באַלף, כלומר: סופרים מחדש, ולדוגמא את המספר 1002 כותבים כך: א'ב – אלף אחד ושתי יחידות].
איך יודעים שהנשים הן אלו שזוכות לקיים את מצוות הדלקת נרות?
הרמזים שהזכרנו בדבר אותיות הא"ב הם בסגנון 'חסידי', שאינו נצמד לתוכנו הפשוט של הפסוק; נראה עתה רמזים נוספים בפסוק זה הקרובים יותר לפשוטו.
בסוף הפסוק נאמר: "להעלות נר תמיד". 'בעל הטורים' מסביר כי המלים 'נר תמיד' הם בגימטריא 'בשבת' (=704), והדבר מלמד שאת נרות המנורה בבית המקדש יש להדליק באופן תמידי ללא הפסקה; גם בשבת, שבה אסור להדליק אש לצרכים אישיים, הרי את הנרות בבית המקדש יש להדליק.
במבט מרחיב יותר ניתן לראות כך מסר לכל בית יהודי, שיש לדאוג שבכניסת השבת והחג יהיה מוכן נר שיאיר את הבית (כמובן שבבית הפרטי – בשונה מבית המקדש - אין היתר להדליק את הנר בשבת עצמה, ויש לוודא שההדלקה נעשית עוד לפני כניסת השבת). ומה שיותר מעניין הוא שבמלים של הפסוק יש רמז גם לכך שקיימת עדיפות שההדלקה תהיה על ידי הנשים.
זאת לומדים, אומר 'בעל הטורים', מהמלה "תצוה" השווה בערכה למלים "נשים צַוֵה" (=501), ומכאן שהציווי על הדלקת נרות שבת מיועד בעיקר לציבור הנשים (למען הסר טעות נבהיר, כי זו עדיפות בלבד, ובמקרה שאין אשה צריך הגבר להדליק). בספר 'שני לוחות הברית' מביא רמז זה ולומד ממנו הוראה מעשית – נרות הנשים שמדליקות הנשים יהיו משמן זית, כשם שבפסוק כאן מדובר על "שמן זית זך" [למעשה, מסיבות שונות הדבר לא מיושם בחלק גדול מקהילות ישראל הנוהגים להדליק בנרות שעוה או חלב ולא בשמן זית, ולא כאן המקום להרחיב בכך].
מדוע השבט השותק נרמז באבן הישפה
בהמשך הפרשה מדובר על עשיית ה'חושן', תכשיט מיוחד שהיה מונח על לבו של הכהן הגדול. בתוך החושן שובצו שתים עשרה אבנים-טובות שהתורה מפרטת את שמותיהם, וזיהויים המדוייק עורר סקרנות רבה במהלך ההיסטוריה, כמו גם הבנת הרעיון המיסטי העומד מאחרי הדברים.
שתים עשרה האבנים מקבילים כמובן לשנים עשר השבטים, ששמותיהם היו כתובות על האבנים. לא ניכנס כאן לכל הפרטים, שבחלקם יש חילוקי דיעות. במסגרת זו נביא רק כמה רמזים השייכים לשני אבנים, האבן השביעית והאבן האחרונה.
האבן השביעית נקראת 'לֶשֶם', ועליה נכתב שמו של דן. רבי יהודה החסיד10 נותן לדבר רמז מעניין: 'לשם' בגימטריא 'זה נחש' (=370) – דבר המאפיין במיוחד את שבט דן, כמו שכתוב11 'יהי דן נחש עלי דרך' [הדברים מכוונים בעיקר לשמשון הגבור שיצא משבט זה וידע כיצד לתקוף את אויבי ישראל בסגנון של נחש]. עוד מלה שהיא בגימטריא זהה (ליתר דיוק: היא שווה 369, הפרש של אחד שלא מתחשבים בו), היא המלה 'השוחמי' – המזכירה לנו את מה שכתוב בספר במדבר12 : "אלה בני דן למשפחותם, לשוחם משפחת השוחמי, אלה משפחות דן למשפחותם". כלומר: לדן היה בן אחד בלבד שנקרא 'שוחם', כך שכל זרע דן נכללו במשפחה אחת, 'משפחת השוחמי'.
האבן האחרונה נקראת 'יָשפֵה', ועליה נכתב שמו של השבט הצעיר – בנימין; ואכן, המלה "ישפה" - מגלה רבי יהודה החסיד13 - היא בגימטריא "בנימין בן יעקב" (בהפרש של אחד: 'ישפה' שוה 395, ו'בנימין בן יעקב' שווה 396).
בדברי חז"ל14 מצינו עוד בענין שם האבן 'ישפה', שמלה זו כוללת שתי מלים: יֵשׁ פֶּה. הקשר לבנימין הוא שבנימין ידע לשתוק – "יֵשׁ פֶּה ושותק". והכוונה היא לכך שכאשר אֶחָיו מכרו את יוסף הוא ידע מכך, ובכל זאת שמר על זכות השתיקה ולא סיפר מאומה ליעקב האב. את מדת השתיקה קיבל בנימין בירושה מאמו רחל, שגם היא ידעה לשתוק כאשר ראתה את אביה לבן מכניס ליעקב את לאה אחותה (במקום רחל עצמה).
חז"ל מציינים שגם בהמשך הדורות רואים אנו את בני שבטו של בנימין מתאזרים בשתיקה. כך מוצאים אנו בשאול המלך שידע לשתוק מתוך צניעות וענווה15 , וגם באסתר המלכה (שהיתה מזרעו של שאול) בימי אחשורוש: 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי'16 – "יֵשׁ פֶּה", אבל יודעים מתי לסגור אותו.
נצטט בענין זה את דבריו המאלפים של רבינו בחיי, המתאר גם את צבעה של האבן: "היא כלולה מגוונים הרבה – אדומה, שחורה וירוקה. וסגולת האבן הזאת לעצור הדם. וניתנה לבנימין, לפי שנשתנה לבו לגוונים הרבה, וחשב מחשבות במכירתו של יוסף אם יגלה הדבר לאביו אם לא, ואף על פי כן נתגבר על יצרו והיה מעצור לרוחו ולא גילה הדבר לאביו, לכך ניתנה לו האבן הזאת; ונקראת 'ישפה', שתי מלות: יש פה, וזה יורה על מעלתו שאף על פי שהיה לו פה והיה לו לגלות הדבר – שתק ולא גילה".
נסיים בכך שלאבן זו – 'ישפה' – יש קשר מיוחד עם הגאולה שאנו מצפים לה. הנביא מבטיח לירושלים17 : "ושמתי כדכד שמשותייך" – כלומר, החומות של ירושלים ייעשו מ'כדכד' שהיא אבן יקרה המאירה. בדברי חז"ל18 קיימת מחלוקת מהי אותה אבן, ולפי דיעה אחת מדובר באבן 'ישפה'. המהרש"א מסביר דיעה זו: מקומה של ירושלים הוא בחלקו של שבט בנימין, ולכן מתאים שחומות ירושלים ייעשו מהאבן השייכת לבנימין. זאת ועוד, העובדה שאבן זו היא האחרונה באבני החושן, רומזת לכך שיש לה קשר מיוחד עם אחרית הימים.
ואם כבר הגענו לזה, נזכיר את דברי רבינו אפרים (מבעלי התוספות)19 , שהמלה 'חֹשֶן' שווה 358, ממש כמו המלה 'משיח' – יהי רצון שנזכה לבואו מהר מאוד, אמן.
כתוב תגובה