לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת האזינו.

כמה עולים לתורה? זה רמוז בפסוק

פרשת השבוע מיוחדת בכך שהיא נקראת 'שירה' – 'שירת האזינו'. 'שירה' כשמה כן היא, אינה עוסקת בהדרכות מפורטות ודקדוקי הלכות, אלא בהשקפה כללית: דברי שבח לקב"ה ולתורתו, דברי מוסר והתעוררות לעם ישראל, וגם דברי נבואה על מה שצפוי להיות באחרית הימים.

על רקע זה בולט פסוק אחד היוצא מן הכלל, שכן משמש כלימוד ספציפי הלכה למעשה. הכוונה היא לדברי משה רבינו1 : "כי שם ה' אקרא – הבו גודל לאלקינו"! רש"י מפרש, שכאן משה מלמד את עם ישראל חידוש, שכאשר הוא מזכיר את שמו של ה' – "הבו גודל לאלקינו וברכו שמו"; השומע את מי שמזכיר את שמו של ה' – צריך להגיב על כך בכבוד המתאים ולברך את השם הקדוש (הד להלכה זו נמצא בתפלת מוסף של יום הכפורים, שבה מתארים את הכהן הגדול בבית המקדש מזכיר את שמו של הקב"ה בקדושה ובטהרה, וכל השומעים כורעים ומשתחווים ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד").

בגמרא2 אנו מוצאים לימוד דומה אך שונה – החובה לברך את 'ברכת התורה': המלים "כי שם ה' אקרא" מתייחסים לקריאה בתורה, ולפני שבאים לקרוא בתורה יש חובה לברך את הקב"ה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו – "הבו גודל לאלקינו"!

החיד"א3 מחבר יפה – בדרך מספרית - בין קריאת התורה לבין הפסוק שבפרשה:

בפסוק קיימים 7 מלים – המקבילים ל-7 סוגי ימים שבהם קוראים בתורה: 1. יום שני. 2. יום חמישי. 3. שבת. 4. ראש חודש. 5. חול המועד. 6. יום טוב. 7. יום הכפורים.

וכשנספור את אותיות הפסוק, נמצא שיש 25 אותיות. מה הקשר בין המספר 25 לקריאת התורה? אז ככה:

קיים הבדל בין הימים השונים לגבי מספר ה'עולים', בהתאם לקדושת היום. בימי חול רגילים (שני וחמישי) – עולים 3 לתורה; בראש חודש ובחול המועד – 4; ביום טוב (שאינו שבת) – 5; ביום הכפורים – 6; והשיא הוא בשבת, שבה עולים 7.

עכשיו נצרף ביחד את כל המספרים שהזכרנו – 3,4,5,6,7 – ונקבל בסך הכל את המספר 25, בדיוק כמו מספר האותיות שבפסוק.

אנחנו צריכים להתאמץ פי 7

ביחס לפסוק שהזכרנו – "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" – אומרים חז"ל4 רמז מספרי נוסף, מכיוון אחר:

זו הפעם הראשונה שמשה מזכיר את שמו של ה' מאז התחלת ה'שירה', וכשנמנה את המלים נראה שמדובר במלה ה-22, לאחר שכבר נאמרו 21 מלים. חז"ל מסבירים, שמשה למד זאת מהמלאכים: המלאכים משבחים את ה' ואומרים: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו"; אמר משה: המלאכים העליונים מזכירים את שמו של ה' לאחר 3 מלים מקדימות ("קדוש קדוש קדוש"), אולם היצורים התחתונים כוחם קטן מהמלאכים ביחס של 1/7, ולכן המתין משה 21 מלים – 7 פעמים כפול 3.

[ב'תרגום יונתן בן עוזיאל' נאמרו דברים חריפים בענין זה, ונצטט את דבריו (בתרגום לעברית): "אוי להם לרשעים שמזכירים את השם הקדוש (=בצורה לא מכובדת), שהרי משה שהיה רבם של כל ישראל לא היה אפשר לו להזכיר את השם הקדוש, עד שהיה חונך פיו בראש השירה בשמונים וחמש אותיות שהם עשרים ואחת תיבות". ובספרי נאמר: "הרי דברים קל וחומר, ומה משה שהוא חכם חכמים וגדול שבגדולים ואבי הנביאים, לא הזכיר שמו של מקום אלא לאחר עשרים ואחד דבר – המזכיר שמו של מקום בחינם, על אחת כמה וכמה"].

בעל הטורים מוסיף5 , שיחס זה שבין ה'עליונים' לבין ה'תחתונים' מקבל ביטוי מוחשי בעבודת יום הכפורים בבית המקדש, כאשר הכהן הגדול היה מזה מן הדם המקודש 'אחת למעלה ושבע למטה' – כפי שאנו מציינים בהדגשה בתפלת מוסף של יום הכפורים – רמז לכך שכדי להשיג את מה שהשיגו העליונים בפעם אחת ("אחת למעלה"), צריכים התחתונים להתאמץ הרבה יותר: פי 7 ("שבע למטה").

16 הפיות בחרבו של בורא העולם

וכיון שכבר הגענו ליום הכפורים, נביא עוד רמז מתוך הפרשה המתקשר לעבודת היום בבית המקדש.

לקראת סיום ה'שירה' מצוטטים דברי הקב"ה האומר שהוא עתיד לנקום באויבי ישראל על כל הצרות שעשו לעמו. בתוך הדברים משתמש הקב"ה בדימוי של 'חרב' – "וחרבי תאכל בשר"6 (בשר האויב).

בעל הטורים אומר, שבמלה "וחרבי" יש רמז למספר 16, כאשר נשנה את סדר האותיות = חֶרֶב י"ו. הכוונה היא למדרש מפורסם7 הקובע כי בחרבו של הקב"ה יש 16 פיות. [רמז לדבר: בשירת הים מדובר על היותו של הקב"ה 'לוחם' – "י-ה-ו-ה איש מלחמה י-ה-ו-ה שמו"8 ; האות הראשונה של הפסוק היא י', והאחרונה ו' – ביחד 16].

בענין זה מגלה 'הרוקח' דברים גדולים9 : ראשית, בפרשה המוקדשת לעבודת יום הכפורים (בספר ויקרא) שאותה אנו קוראים ביום הקדוש, נמצא שהלשון 'כפרה' – בהטיות שונות – נזכרת בדיוק 16 פעמים; שנית, זה מספר הקרבנות שהקריבו בבית המקדש ביום הכפורים: "16 קרבנות היו מקריבין בו ביום, להינצל מ-16 פנים של חרב של הקב"ה"; ושלישית, כשנמנה את מספר ה'עולים' לתורה בכל שבוע רגיל (לא שבוע שיש בו חגים ומועדים, אלא שבוע סתמי) – נמצא שמדובר בדיוק ב-16 'עולים' (3 ביום שני, 3 ביום חמישי, 7 בשבת בבוקר, ועוד 3 בשבת במנחה. ה'מפטיר' קובע ברכה לעצמו ואינו נחשב ממנין ה'עולים'), וגם זה שייך לאותה מטרה של שמירה והצלה מחרב הדין. רמז לדבר: על התורה נאמר10 "עץ חיים היא למחזיקים בה" – "היא" שווה 16.

ובהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את ליל הסדר, שבו נוהגים – כאשר מזכירים את המכות שהיו במצרים – לשפוך 16 שפיכות מכוס היין. זהו מנהג קדום שמדבר עליו בעל 'הרוקח'11 , ואומר: "16 פעמים מטיפין לחוץ, כנגד חרבו של הקב"ה 16 פעמים – לומר: לנו לא יזיק", והוא מסיים: "ואין להתלוצץ על מנהג אבותינו הקדושים".

מי שחכם יודע איך להשקיע

בתוך ה'שירה' יש, כמו שהזכרנו, דברי מוסר לעם ישראל, ובתוך הדברים נאמר12 : "לוּ חכמוּ ישכילוּ זאת" - אילו היו נוהגים בחכמה היו מתבוננים ב"זאת", באותו רעיון שממשיכה הפרשה לדבר עליו, ומשפרים את מעשיהם13 .

בספרו 'דברים אחדים'14 מביא החיד"א רמז מספרי במלה 'זאת', המתקשר היטב עם אוירת הימים הנוראים:

כולם מכירים את המשפט מתוך ה'מחזור' – "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". ובהרבה 'מחזורים' מופיעים שלושה מלים נוספות-מקבילות, שאותם לא אומרים אלא רק חושבים: "צום, קול, ממון"; 'צום' מקביל ל'תשובה', 'קול' מקביל ל'תפלה', ו'ממון' – ל'צדקה'.

המיוחד בשלושת המלים הללו הוא שהן שוות בערכן המספרי. גם 'צום', גם 'קול' וגם 'ממון' הם בגימטריא 13615 , והרמז ברור – יש לשלב את שלושת הדרכים יחד: גם לקיים צום כביטוי לתשובה, גם להשמיע קול תפילה, וגם לתת ממון לצדקה.

ובכן, כשנכפיל את המספר 136 בשלוש, נקבל את המספר 408, וזו בדיוק הגימטריא של המלה 'זאת'. זהו איפוא הרמז במלים "לוּ חכמוּ ישכילוּ זאת": מי שחכם מבין שעליו להשקיע בשלושה אלו – צום, קול, ממון - המתחברים בערכה המספרי של המלה 'זאת' (=408). ולא במקרה גם אותה פרשה (שהזכרנו קודם) הנקראת בתורה ביום הכפורים פותחת במלים16 "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" – כי שלושת הדברים, הנרמזים ביחד במלה 'זאת', "יועילו להביא את המשיח ולבנות בית המקדש" (לשון החיד"א).

צדקה מכל כיוון

נסיים ברמז מקורי בקשר לדבר השלישי שהזכרנו – בין שלושת הדברים ש"מעבירין את רוע הגזירה" – והוא נתינת הצדקה.

הזכרנו לא אחת את הכלל הקובע שקיים קשר בין האות הראשונה לאחרונה, בין האות השניה לבין האות שלפני האחרונה ובין האות השלישית לאות השלישית מהסוף וכו' – מה שנקרא "א"ת ב"ש": לאות א' יש קשר מיוחד עם האות ת', לאות ב' קשר הדוק עם האות ש', ג' מתחברת עם ר', וכך בכל סדר האותיות. קשר זה גורם לכך שלפעמים מחליפים בין האותיות – לדוגמא: יש מקורות שבהם מזכירים את 'גלות ששך', כשהכוונה היא ל...בבל (האות ש' מחליפה את האות ב' – ב"ש, וכן האות כ' מחליפה את האות ל').

במלה 'צדקה' קיימת תופעה יחודית בהקשר זה – האותיות שלה לא מתחלפות! כאשר נחליף את האותיות הן יחזרו ויופיעו: האות צ' היא ה'מחליפה' של האות ה', והאות ד' – של האות ק', כך שלסיכומו של דבר נקבל את האותיות המקוריות של המלה (בסדר שונה).

מה הרעיון? ואיך זה קשור לפרשת השבוע? – אומר ה'פענח רזא' כך:

בפרשה קיים פסוק מפורסם, שבו אומר הקב"ה17 – "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל". ובכן, המלה 'אמית' גם היא יש בה את אותה תכונה שכאשר נחליף את האותיות נקבל אותן שוב, כי הת' והא' מתחלפות זו בזו, וכך גם הי' והמ' (הי' היא העשירית מהתחלה והמ' היא העשירית מהסוף).

העובדה שכאשר נחליף את אותיות המלה 'אמית' נקבל שוב את אותן אותיות – רומזת לכך שבענין שלילי זה יש כפילות: בגוף – ובנפש, בעולם הזה – ובעולם הבא;

וזה שאותה תופעה קיימת גם במלה 'צדקה', שגם אותיותיה חוזרות ובאות - מבטאת את כוחה של הצדקה שמביאה חיים ומצילה משני הסוגים של 'אמית', הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

ובזכות הצדקה נזכה לשנה טובה ומתוקה.