בס"ד. שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ט*
(הנחה בלתי מוגה)
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם1 באבוקות של אור כו'2, שענין זה קאי על סוכות*, ובפרט על שמחת בית השואבה, שאז החסידים ואנשי מעשה היו מרקדים כו', וכל העם כולו היו באין לראות ולשמוע, כמבואר ברמב"ם3. והנה, מהלשון בגמרא4 היו מרקדים בפניהם, מוכח, שיש כאן ב' ענינים. מחד גיסא, הי' הריקוד רק בחסידים ואנשי מעשה, ושאר כל העם היו רק רואין ושומעין, כנ"ל. אבל לאידך גיסא, מהלשון בפניהם, מוכח, שפעל גם בהעם. ובפרט לפי הידוע שבכל מקום שנאמר בפניהם הכוונה הוא בפנימיותם5, הרי מובן שפעולה זו פעלו בפנימיותם של העם. ויתירה מזו, להגירסא במשניות (והיא המובאת במאמרים) לפניהם, דפירוש לפניהם הוא למעלה מהם6 (פאַר זיי), היינו שפעלו בבחינה שלמעלה גם מפנימיותם**. והנה, אף שבמשנה חשיב רק שני סוגים, חסידים ואנשי מעשה, הרי בפרטיות היו כמה וכמה סוגים, שכל סוג הוא סוג כללי, כמבואר ברמב"ם שם, אלא שמ"מ נכללים כל סוגים אלו בכללות בב' הסוגים דחסידים ואנשי מעשה. וההפרש בין ב' סוגים אלו הוא, דחסידים היינו כפירש"י7 כל חסיד הוי חסיד מעיקרו, שמזה מובן שכללות עבודתם היא באופן שאין בה שינוי, ועבודתם היא באופן דילכו מחיל אל חיל8 בקדושה גופא. משא"כ אנשי מעשה, שבפשטות קאי על מעשה המצוות, הרי עבודה זו בעיקרה היא בששת ימי החול, וזה עצמו מוכיח על השינוי, שאין יום אחד דומה להשני, וכהלשון כל יומא עביד עבידתי'9. ובפרט להפירוש שמעשה מורה על כפי'10, וכמו מעשין על הצדקה11, היינו, שיש בעבודתם גם ענין הכפי', שצריכים למלחמה על זה. וידוע הדיוקים בזה בהדרושים ד"ה חסידים ואנשי מעשה, ובפרט בהמאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה דשנת עת"ר12 וד"ה זה מכ"ק מו"ח אדמו"ר13 : מהו"ע חסידים ואנשי מעשה דוקא. וגם מהו"ע מרקדין דוקא, שהרי השמחה אפשר להיות גם בהבנה והשגה ודיבור, ומהו מרקדין דוקא. וגם מהו"ע באבוקות של אור.
*) רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ב: שנאמר "ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים" (וצ"ע בתו"כ ובירוש' סוכה פ"ג הי"א. בבלי מג, א. ואכ"מ) ושם הי"ד: "מרקדין כו' בימי חג הסוכות". ועי' בפיה"מ. ועצ"ע14 .
**) ומבחינה זו נמשך לפנימיותם – שעפ"ז יש לתווך ב' הגירסות.
ב) ויובן זה בהקדים משנת"ל ד"ה כנשר יעיר קנו15 מהמאמר דבעל ההילולא דשנת תרמ"א16, שכנשר יעיר גו'17 הו"ע רחמים רבים. והגם שישנם ד' חיות במרכבה, וכולם בי"ג תקוני דיקנא18, י"ג מדות הרחמים, מ"מ, בחי' נשר הוא למעלה יותר, והיינו שבבחי' הרחמים רבים דיגמה"ר שאינן חוזרות ריקם19, בזה גופא הנשר הוא בחי' רחמים רבים ביותר20. ומצד בחי' רחמים רבים אלו, הנה דרך הנשר בשמים21, היינו שגם כמו שנשר ונפל, מ"מ הוא בשמים. ועל זה אמר שלמה שלשה המה נפלאו ממני גו' דרך הנשר בשמים21, דאף ששלמה הי' החכם מכל אדם22 וידע את כל הביאורים וההסברים, הנה גם בעיניו הי' ענין זה נפלא. והו"ע התשובה, שגם הזדונות (מה שנשר ונפל) נעשים כזכיות23, ועד שע"י התשובה נעשה העילוי למעלה מאשר ע"י העבודה דתומ"צ, בחי' רמ"ח אברין דמלכא24, שזהו מ"ש כנשר יעיר קנו גו' ישאהו על אברתו, למעלה מבחי' אברתו. וזהו מה שקורין פרשת האזינו בין כסה לסוכות, כיון שאז נמשך הסליחה מחילה וכפרה על כל הענינים שהחסירו במשך כל השנה, ולכן קורין אז כנשר יעיר קנו גו' ישאהו על אברתו.
ג) והנה אופן הפעולה דכנשר יעיר שפועל הענין דישאהו על אברתו הוא כמ"ש בהמשך הכתוב יפרוש כנפיו גו'. ומבואר בהמאמר דבעל ההילולא25 שכנפיו הם בחי' הכלים שלמעלה מבחי' הלבושים, ששרש הכלים הוא מהרשימו. ומבאר שם בקיצור נמרץ (ככל המאמר שנכתב בקיצור) שברשימו יש שני ענינים26. הא', שהוא רק רושם בלבד מלפני הצמצום, והב', שהוא רושם הא"ס כמו קודם הצמצום שהי' א"ס ממלא את כל החלל. ומבאר, שבענין הרושם בלבד שייך לחלק בין גרמוהי לחיוהי, וענין התשובה הוא העלי' מכלים (גרמוהי) לאורות (חיוהי), משא"כ ברושם הא"ס כמו שהי' ממלא את כל החלל לא שייך לחלק בין גרמוהי לחיוהי. ועל בחינה זו נאמר27 ונתתי בכם רוח וחייתם, רוח סתם, שלא נאמר של מי.
והענין בזה, דהנה, ענין הרושם בלבד מלפני הצמצום הו"ע הרשימו שממנו נמשך אח"כ כל סדר ההשתלשלות. וכמבואר בהמשך המאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה דשנת עת"ר28 שיש בזה ד' משלים. משל הא', מענין לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה29, שקיצור זה הוא כמו הרושם מכל האריכות. ומשל הב' הוא מרושם הבנין, דיפתראות ופנקסאות30. ומשל הג' הוא מאות וסימן על איזה דבר, וכמו הלכות שישנם עליהם תיבות ואותיות שהם סימנים על ההלכות. ובג' משלים אלו הרי הרושם יש לו ערך ושייכות עם הדבר שהוא רושם ממנו. ומשל הד' הוא מענין הרמז שמרמז באצבעו על איזה ענין, שהענין כמו שהוא נמצא בהרמז הוא בתכלית ההעלם ובא רק בדרך רמז, ועד שאפילו החכם [שעבורו הוא הרמז, כמאמר31 די לחכימא ברמיזא] תופס את הענין רק בדרך רמז. וד' משלים אלו הם ד' אופנים בבחי' הרשימו כפי שהוא רושם בלבד מלפני הצמצום, שממנו נמשך אח"כ כל סדר ההשתלשלות. משא"כ ענין הרשימו כפי שהוא רושם הא"ס כמו קודם הצמצום שהי' ממלא את כל החלל, הוא ענין נעלה יותר.
ד) וביאור הענין, דהנה ידוע שיש ב' ביאורים בענין הרשימו32, ואלו ואלו דברי אלקים חיים33, והיינו ששני הענינים ישנם במציאות. ענין א' ברשימו הוא בחי' האותיות שבאוא"ס שלפני הצמצום שנשארו גם אחר הצמצום. דהנה, ענין הצמצום הוא בשביל הבריאה, וכידוע שהכוונה בהצמצום אינו בשביל הצמצום עצמו ח"ו (שהרי בהצמצום עצמו אין שום תכלית), אלא כוונת הצמצום היא בשביל הבריאה, והיינו לפי שכאשר הי' אוא"ס ממלא את כל החלל לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות34, ולכן הי' הצמצום כדי שיהי' אפשר להיות ענין הבריאה. וכיון שכוונת הצמצום היא בשביל הבריאה, לכן גם כשהי' הצמצום, נשארו אותיות הרשימו, והיינו, שאותיות אלו היו גם קודם הצמצום, אלא שקודם הצמצום לא היו ניכרים, וע"י הצמצום, כשנתעלם האור, אזי האותיות הם ניכרים. וכידוע הביאור על זה, שכאשר ישנו גבול ובל"ג, הנה להיות שהגבול אינו בערך כלל להבל"ג, לכן הנה מצד גילוי הבל"ג, אין הגבול ניכר כלל, ורק כשנתעלם הבל"ג, אזי ניכר הגבול. וענין הב' ברשימו הוא האור שנשאר בהאותיות מאור הבל"ג שהאיר בהם לפני הצמצום. והיינו, לא רק האור של האותיות עצמם, ע"ד מ"ש35 וכד אנת תסתלק כו' כגופא בלא נשמתא, שהוא חיות הכלים עצמם, אלא גם ענין האור ממש, בדוגמת הנשמה שמחי' את הגוף. דכשם שבבחי' הכלים ישנו חיות הכלים עצמם ובחי' האור המתלבש בהם, הנה עד"ז גם באותיות הרשימו (שרשי הכלים) ישנם ב' בחינות אלו, האור של האותיות עצמם, והאור המתלבש בהם. והנה, גם האור המתלבש בהאותיות, כיון שהוא מתלבש בפנימיותם, הרי הוא שייך אליהם. ונוסף לזה, יש בהם בחי' אור שהוא בבחי' מקיף עליהם, ומ"מ, כיון שהוא בבחי' מקיף עליהם עכ"פ, הרי הוא שייך להאותיות. ועד שישנו האור שהוא למעלה גם מבחי' מקיף, ומ"מ, גם אור זה שייך לבחי' אותיות הרשימו. וכל זה הוא בחי' הא' שברשימו, שהוא רושם בלבד מלפני הצמצום, שממנו נמשך אח"כ כל סדר ההשתלשלות, שיש בזה החילוקי דרגות דחיוהי וגרמוהי, אורות וכלים.
אמנם ענין הרשימו שהוא רושם הא"ס כמו קודם הצמצום שהי' ממלא את כל החלל, הנה בבחינה זו לא שייך כל ענין ההתחלקות והשינויים. דהנה, האוא"ס שהי' ממלא את החלל, יש בו מכל הענינים שבאור, עד לבחי' עצם האור, שלמעלה מכל הענין דעצם והתפשטות, אור שהבדילו לעצמו ואור שלזולתו, שהרי ענין עצם והתפשטות, לעצמו ולזולתו, הוא בבחי' הגילויים, משא"כ עצם האור הוא למעלה מגדר הגילוי. ולכן לא שייך בו החילוקים דחיוהי וגרמוהי. והיינו, שבחי' האור שבגדר גילוי, יש בו החילוקי דרגות דלעצמו ולזולתו, ומב' דרגות אלו נשתלשלו אח"כ ב' הבחינות דאורות וכלים, משא"כ עצם האור שהוא למעלה מכל גדר ענין הגילוי, לא שייך בו הגדרים דלעצמו ולזולתו, שרש ענין אורות וכלים. ועל בחינה זו נאמר ונתתי בכם רוח וחייתם, ולא נאמר של מי, כי קאי על בחי' עצם האור.
ה) והנה כל הענינים ישנם בעבודת האדם, שיש בה בכללות ג' אופנים. העבודה דאתכפיא, העבודה דאתהפכא, ובאתהפכא עצמה ישנם ב' אופנים36. העבודה דאתכפיא הו"ע התגברות החסדים על הגבורות, הימין על השמאל, הקדושה על לעו"ז. והעבודה דאתהפכא37 יש בה ב' אופנים. אופן א' באתהפכא חשוכא לנהורא הו"ע המשכת האור במקום החושך, ואז הפיכת החושך הוא מצד האור. ואופן הב' הוא שהחושך עצמו נהפך לאור. ועד"ז יש גם בתשובה ג' אופנים אלו. יש אופן בתשובה שעל ידו זדונות נעשים כשגגות23, ולמעלה מזה, שזדונות נעשים כזכיות (בכ"ף הדמיון), ולמעלה מזה, שזדונות נהפכים לזכיות ממש38. והענין בזה, דהנה ישנו ענין באתהפכא חשוכא לנהורא שהוא ע"ד מ"ש39 באור פני מלך חיים, כידוע המשל על זה מאיש הנידון למות, שכאשר פוגש במלך אזי נמשך לו חיים, וענין זה אינו באופן שהחושך עצמו נהפך, כי, המשכת החיים מהמלך אינה באופן שהמלך מעיין בדינו ומהפך את טענת המקטרגים כו' (שהרי המלך אינו חושב כלל על כל זה), כי אם, שמצד המלך נמשך חיות גם במקום המות כו'. אמנם יש אופן באתהפכא שהוא ע"ד מ"ש40 ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלקיך, שבבחינה זו הרי הקללה עצמה נהפכה לברכה, וכן הוא גם בענין אתהפכא חשוכא לנהורא, שהחושך עצמו נהפך לאור, וכמ"ש41 ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה, היינו, שהחושך והלילה עצמם נהפכו לאור [וכן הוא גם בענין ויורהו הוי' עץ וימתקו המים42, כדאיתא במדרשי חז"ל43 שעץ זה הי' הרדופני שהוא היפך סם חיים, ומ"מ פעל שוימתקו המים]. אלא, שענין זה הוא בניסן, ועד"ז הוא גם בתשרי, שזהו מ"ש44 כי בענן אראה, אראה בעצמותי, דאף שהענן עצמו הו"ע של חושך, ובפרט שבקטורת הי' דם חי' ששמה ידוע שהיא חי' טמאה45, מ"מ, הנה מענן הקטורת עצמו נעשה אראה גו'. וזהו ג"כ כללות ההפרש בין הבירור דשם מ"ה והבירור דשם ב"ן, שהבירור דשם מ"ה הוא בבחי' אור ישר, שע"י גילוי האור נעשה בדרך ממילא הבירור וההתכללות בקדושת האלקות, והבירור דשם ב"ן הוא בבחי' אור חוזר בעבודה ויגיעה כו'. והגם דבירור דשם ב"ן הוא ג"כ ע"י כח עליון, מ"מ, הוא בבחי' אור חוזר, מפני שהוא בבחי' כח נעלם. וענין הפיכת החושך לאור הוא מצד ענין הרשימו שהוא רושם הא"ס כמו קודם הצמצום שלמעלה מגדר גילוי כו'.
ו) וזהו כנשר יעיר קנו גו' יפרוש כנפיו יקחהו על אברתו, שמצד בחי' רחמים רבים דכנשר יעיר גו', הנה דרך הנשר בשמים, שגם מה שנשר ונפל (ענין הזדונות כו') הוא בשמים, והוא באופן שהחושך עצמו נהפך לאור, וכמ"ש לעיל מיני'46 יצרנהו כאישון עינו, ופירש"י הוא השחור שבעין שהמאור יוצא הימנו, והיינו שהשחרות עצמו נהפך לאור47, וכנ"ל בענין כי בענן אראה גו'. והנה, ענין זה מתגלה בחג הסוכות, שזהו מ"ש יסובבנהו גו', ונת"ל48 שיסובבנהו קאי על סוכה49. ומזה באים אח"כ למ"ש בהמשך הכתובים הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר50, שענין זה קאי על שמע"צ ושמח"ת, שעז"נ51 יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ישראל ומלכא בלחודוהי52. וכל זה בא ע"י הקדמת השמחה שבחג הסוכות, ושמחת בחגך53, ובפרט השמחה דשמחת בית השואבה, שמשם היו שואבין רוח הקודש54, וכידוע מאמר כ"ק אדמו"ר הצ"צ55 שאפשר לשאוב מזה עד אין סוף, עד ביאת המשיח, והיינו לפי שאין זה רוח הקודש שבבחינת מלכות (המבואר בכ"מ56 ), שהוא למעלה מבת קול אבל למטה מנבואה (כמבואר ברמב"ן57 ובבחיי58 ), אלא רוח הקודש זה הוא למעלה גם מנבואה, להיותו בבחי' החכמה59, שזהו"ע רוח הקודש, דקודש הוא בחי' חכמה60, ולמעלה יותר הנה רוח הקודש זה הוא בבחי' הכתר, שרש החכמה. וע"י שמחה זו נמשכת שמחה על כל השנה, כמארז"ל61 מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, אבל מי שראה שמחת בית השואבה, הנה ע"י שמחה זו נמשכת שמחה על כל השנה, ועד שנעשה שמחת עולם על ראשם62, בגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה