בס"ד. שיחת ש"פ אחרי-קדושים, י"ג אייר*, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. ביאור החילוק בהוראות שנתפרשו בתורה בנוגע ל"מות שני בני אהרן"1 : (א) "יין ושכר אל תשת" (בפ' שמיני2, מיד לאחרי הסיפור דמיתת שני בני אהרן), (ב) "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (בפרשתנו3, לאחרי "תורת בהמה חי' ועוף"4 שבפ' שמיני, ולאחרי "תורתו של אדם" בשייכות ל"יצירתו"4, דיני טומאת יולדת, צרעת, זב וכו') – שלילת ענין הרצוא אצל יושבי אוהל5 ("יין ושכר אל תשת"), ואצל בעלי עסק5 ("ואל יבוא בכל עת אל הקודש") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ז ע' 116 ואילך.
ב. והנה, צד השוה בנוגע לב' הוראות הנ"ל – ששייכים רק לסוג מיוחד של בנ"י: כהנים שנכנסים למקדש6.
אך ישנו ענין נוסף בהמשך הפרשה ששייך לכל בנ"י: "ביום7 הזה ("אחת בשנה"8 ) יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם גו'" – שזהו ענין ששייך (לא רק לסוג מיוחד, אלא) לכל אחד ואחת מישראל, ובאופן ד"חוקת עולם"8, והיינו, שזהו ענין נצחי, ולא רק כמו שכל התורה היא נצחית (כמ"ש בתניא9 ), שהרי יש ענינים בתורה שתלויים בזמן ומקום, כמו קרבנות, כך, שהנצחיות שלהם היא בהעלם כו', אלא באופן שהנצחיות היא בגלוי, שהרי עניני יוהכ"פ (חמשה עינויים וכו'10 ) אינם תלויים בזמן ומקום, אלא הם גם בזמן שביהמ"ק אינו קיים ובגלות (חו"ל).
ויש לבאר הטעם שהענין דיוהכ"פ ששייך לכל בנ"י נאמר לאחרי תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם בפרשיות שלפנ"ז, ואילו הענין ששייך לכהנים ("יין ושכר אל תשת") נאמר לפני תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם – שזהו מצד כללות החילוק שבין ענין הכהונה לענין דיוהכ"פ:
כהונה – הוא ענין שבא מלמעלה למטה, כמ"ש11 "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים גו'", ואינו תלוי בעבודת האדם. ורק מצד ענין הבחירה יש אפשרות שכהן יהי' במעמד ומצב של חולין – שזהו"ע כהן חלל (כמדובר פעם12 בארוכה שענינו של "חלל" הוא שנעשה חולין), אבל עיקר ענין הכהונה בא מלמעלה, ולכן, גם כאשר (מצד ענין הבחירה) נעשה חלל, נשאר כהן לגבי כו"כ ענינים13, והיינו, שאין ביכלתו לפשוט את עצמו ("זיך אויסטאָן") לגמרי מענין הכהונה, שבא מלמעלה.
ואילו יוהכ"פ – הרי זה ענין שקשור עם עבודת האדם, ככל פרטי הענינים שנתפרשו בפרשתנו, כולל גם חמשה עינויים וכו'. ואפילו לדעת רבי ש"עיצומו של יום מכפר", ללא עבודת תשובה, הרי גם הוא מודה שיוהכ"פ אינו מכפר על "כרת דיומא"14 (כמשנת"ל15 ).
ולכן: הענין דיוהכ"פ שקשור עם עבודת בנ"י16 בבירור העולם – נאמר רק לאחרי תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם, היינו, לאחרי שישנה כבר ההוראה והנתינת כח של התורה בנוגע לעבודת בנ"י בבירור העולם; משא"כ ההוראה לכהנים – כיון שכללות ענין הכהונה בא מלמעלה, ללא עבודה, הרי זה נאמר מיד בהתחלה, עוד לפני תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם.
* * *
ג. כל האמור לעיל אודות ההוראה מענין מיתת בני אהרן – הרי זה באופן של שלילה, להבטיח שלא יהי' הענין ד"בקרבתם לפני ה' וימותו"1, כיון שהכוונה היא שתהי' העבודה למטה דוקא; אבל מובן שבאמת יש גם הוראה שיכולים ללמוד ממיתת בני אהרן באופן של חיוב.
ובהקדים גודל מעלתם – להיותם בני אהרן (ובפרט "הבכור נדב"17 ), ועד כדי כך, שבמיתתם אמר משה "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"18, ומפרש רש"י, שזהו מש"נ19 "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", "אל תקרי בכבודי אלא במכובדי", "אמר לו משה לאהרן .. יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", והיינו, שהגדלות שלהם אינה קס"ד בלבד, אלא זוהי המסקנא, ואדרבה: הקס"ד היא בנוגע למשה ואהרן ("הייתי סבור או בי או בך"), ואילו המסקנא היא "שהם גדולים ממני וממך".
ועפ"ז מובן גם מה שמצינו במדרשי חז"ל20 ש"אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור" – שיש בזה ענין אמיתי, מצד גודל מעלת נדב ואביהוא אפילו לגבי משה ואהרן.
ולכן, כאשר הי' רצונם של נדב ואביהוא להקטיר קטורת, לא מנע אותם משה, מצד גודל מעלתם כו'.
וכיון שכן, הרי בהכרח לומר שיש הוראה שיכולים ללמוד משני בני אהרן באופן חיובי.
ד. ויובן כללות הענין בזה – ע"פ המבואר בהמשך פירוש רש"י18, ש"כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס .. וכן הוא אומר21 נורא אלקים ממקדשיך, אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך", והיינו, שכאשר יש צורך לפעול ענין של מורא בעולם ("אָנשרעקן וועלט"), ע"י התגלות בחי' "נורא" – הרי זה דוקא ע"י עבודת שני בני אהרן באופן של יציאה מהעולם.
ובהקדם הידוע בנוגע לבית יוסף22, שהובטח לו בתור שכר על עבודתו, שיזכה למסור נפשו ("לאתוקדא") על קידוש השם, ולאחרי כן, הנה בגלל סיבה מסויימת (שלא היתה עבודתו בשלימות), נענש ולא זכה לכך, ונשאר בחיים והאריך ימים כו'.
ולכאורה אינו מובן:
לאחרי שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם, הנה במשך השנים שלאח"ז בחיים חיותו בעלמא דין, חיבר את ה"שולחן ערוך", שנעשה הוראה לכלל ישראל עד סוף כל הדורות – לא רק ענין של תורה סתם, אלא הוראה להלכה למעשה, ש"המעשה הוא העיקר"23, אפילו עכשיו, ועאכו"כ בימות המשיח שאז יהי' "מעשה גדול"24 ; וא"כ, הרי מוטב שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם, כיון שרק עי"ז נתאפשר לו לחבר את השולחן ערוך?!
וכיון שאעפ"כ אומרים שהעובדה שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם – נחשבת לעונש, הרי מובן, שהענין דמס"נ על קידוש השם הוא נעלה יותר אפילו מחיבור השו"ע!
ומזה מובן בנוגע לעניננו – עד כמה גדול הענין ד"בקרבתם לפני ה' גו'".
ה. אך לכאורה הרי זה בסתירה להמבואר בכו"כ מקומות ש"בקרבתם גו' וימותו" הו"ע של חסרון?
ויובן ע"פ ביאורו של רבינו הזקן באגרת התשובה25 בנוגע לגמר הכפרה ע"י יסורים, שזהו רק כאשר "הקב"ה מביא עליו יסורים, וכמ"ש26 ופקדתי בשבט וכו', ופקדתי. דייקא".
ועד"ז בנדו"ד, שעצם הענין ד"בקרבתם לפני ה' גו'" הו"ע נעלה ביותר – רק כאשר ענין זה בא מלמעלה. וזהו גם גודל העילוי שבענין ההסתלקות, ובפרט אצל אלו שנפטרים קודם זמנם27 (לא מצד ענין של עונש כו', אלא באופן שאינו מובן כלל וכלל), שזהו ענין שאין למעלה הימנו, וכמ"ש28 "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", ועד שזהו ענין שהוא יקר מכל יקר;
אמנם, בנוגע לבני אהרן – כיון שבחרו מעצמם להיות במעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה'", הרי זה ענין של חסרון, כי, "לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה"29.
וזהו גם תוכן הציווי "ובחרת בחיים"30 – דלכאורה, איך שייך ציווי זה אצל צדיק, ש"אין לו יצה"ר כי הרגו בתענית"31 – כיון שמצד עצמו יכול להיות אצלו מעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה'", עד כלות הנפש, אלא שישנו ציווי "ובחרת בחיים" דוקא, ולא במעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה' וימותו".
וזהו גם ענין של אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"32 – שאע"פ שמצד עצמו יכול להיות במדריגה נעלית יותר, הרי הכוונה היא שירד ממדרגתו למטה כדי לעסוק עם הזולת.
ו. ויש לקשר זה גם עם הענין דל"ג בעומר33 שחל בשבוע זה:
ל"ג בעומר הוא יום הסתלקות-הילולא של רשב"י, וכידוע שקודם הסתלקותו אמר "בחד קטירא אתקטרנא כו' בי' אחידא בי' להיטא כו'"34, שזהו ענין המס"נ וכלות הנפש ("אויסגיין") לאלקות, ועד לאופן ד"להיטא" – ע"ד האמור לעיל בנוגע להבית-יוסף שהי' צריך "לאתוקדא" על קדושת שמו ית', אלא שאצל רשב"י הי' ענין זה מלמעלה; אמנם ברצון ובשמחה, שלכן הרי זה גם עכשיו יום שמחה, אבל באופן שבא מלמעלה.
ועד"ז בנוגע לענין הנוסף שבל"ג בעומר – בנוגע לכ"ד אלף תלמידי ר"ע שמתו בימים אלו בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה"35 :
ובהקדמה – שמצד גודל הפלאת מעלת תלמידיו של רבי עקיבא, ועד כדי כך שלא נקראים בשמם, או ע"ש אבותיהם או שבטם, אלא הסימן היחידי עליהם הוא "תלמידי ר"ע", כיון שכל ענינם עד לרגע האחרון הוא היותם תלמידי ר"ע, וגם לאחרי מותם ממשיכים להקרא בשם תלמידי ר"ע, כמובן מדברי ר"ע35 "היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר36 בבוקר זרע את זרעך וגו'", ובהמשך לזה מדובר אודות התלמידים הנ"ל, והיינו, שגם התלמידים שהיו לו בילדותו נקראים "זרעך" של ר"ע – הרי מובן שהענין "שלא נהגו כבוד זה לזה" אינו כפשוטו37.
והענין בזה – שהנהגתם היתה בדוגמת הספירות דתהו (לא כפי שהם לאחר השבירה, אלא) כפי שהם קודם השבירה, בבחי' הקדושה, שספירה אחת אינה נותנת מקום לחברתה, ורק לאחרי שישנו הענין ד"וימת" בנוגע למציאות זו, יכול להיות הענין ד"וימלוך" בנוגע למציאות אחרת38.
וזהו גם שבנוגע לתלמידים אלו נאמר "בבוקר זרע את זרעך" – ש"בוקר" מורה על תוקף האור, שזהו"ע האורות המרובים דתהו, ואילו בנוגע לחמשה התלמידים הנותרים נאמר36 "ולערב אל תנח ידך", שענין ה"ערב" מורה על מיעוט האור. ועוד זאת, שבנוגע ל"בוקר" נאמר "זרע את זרעך" בלשון ציווי, ואילו בנוגע ל"ערב" נאמר רק "אל תנח ידך".
אמנם, למרות גודל מעלת תלמידי ר"ע הנ"ל, הרי לא בענין זה מתבטא עיקר ענינו של ר"ע; עיקר ענינו של ר"ע הוא – "כולהו אליבא דר"ע"39, שזוהי תורה שבע"פ, הקשורה עם מציאות העולם למטה דוקא, שזהו"ע התיקון, היפך ענין התהו. וזוהי עיקר הכוונה – "לערב אל תנח ידך", שתהי' ההמשכה בכלים דתיקון, כפי שהי' סדר ההנהגה אצל חמשה התלמידים הנותרים, ש"הם העמידו תורה" (היפך המעמד ומצב ש"הי' העולם שמם")35, כמו אצל אהרן, שדוקא מ"בניו הנותרים"40 עמדו כל הכהנים.
ז. וההוראה מזה בעבודת האדם:
נוסף על ההוראה שצריך להזהר שלא יהי' מעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה' וימותו", ישנה גם ההוראה שצריך להיות הענין ד"בקרבתם לפני ה'" – כפי שרואים בכל יום ויום, שהתחלת היום היא באופן ד"בקרבתם לפני ה'", החל מאמירת "מודה אני", שהו"ע ההודאה, ולאח"ז צריך להיות ענין התפלה, ו"מבית הכנסת לבית המדרש"41, ורק לאח"ז ישנו הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"42, משא"כ קודם התפלה אסור לאכול ולשתות ולעסוק בשאר עניני העולם43.
וכמו בנוגע לתלמידי ר"ע – שתחילה היו כ"ד אלף התלמידים שהנהגתם היתה בבחי' התהו, ואח"כ באו חמשה התלמידים שהיו בבחי' התיקון.
אמנם, גם העבודה ד"בקרבתם לפני ה'" שבהתחלת היום היא באופן ד"נכנס בשלום", כדי שלאח"ז יוכל להיות "יצא בשלום"44, שלכן, הנה אפילו בתפלת שמו"ע שבה עומד יהודי "כעבדא קמי מרי'"45, ישנו גם הענין דבקשת צרכיו, כיון שגם אז צריך לידע שהכוונה היא שתהי' היציאה בשלום.
ח. והעיקר הוא – ש"החי יתן אל לבו"46, לייקר כל יום, כל שעה ואפילו כל רגע שהנשמה נמצאת בגוף, שכן, למרות גודל העילוי ד"בקרבתם לפני ה'", ועד שזהו ענין נעלה יותר מאשר חיבור השו"ע (כנ"ל), וכמו מעלת תוקף האור דתהו שלמעלה מתיקון, מ"מ, צריך להיות הענין ד"ובחרת בחיים" דוקא, ולכן יש לייקר כל רגע ורגע, ולנצלו לעבודה.
וע"פ דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בתורת שלום47 ), וכ"ק מו"ח אדמו"ר48, שיהודי בכלל, וחסיד בפרט, צריך להיות "פנימי", ולא "חיצון" – הרי גם ענין זה צריך להיות אצלו בפנימיות, והיינו, שלא די בכך שבחיצוניותו יראה שרצונו לפעול בעולם, ואילו בעצם ובפנימיות ירצה להתעלות ולצאת מהעולם, אלא גם בפנימיותו צ"ל רצונו להיות למטה ולעסוק בבירור העולם, ולהתייגע בזה בכל כחותיו, הן בכחות הגלויים והן בכחות הנסתרים, ועד לכחות העצמיים.
ובפרט בימים אלו, הסמוכים לל"ג בעומר, יום שמחתו של רשב"י49 – שענינו הי' להמשיך פנימיות התורה למטה דוקא, באמרו50, שכך יהי' גם בזמן שלפני ביאת המשיח, שאפילו "רביא" ילמדו פנימיות בתורה, כפי שהי' בדורו51, ועד לאופן ד"יתפרנסון"52, שענין הפרנסה הוא באופן שנעשה דם ובשר כבשרו, וענינו בנוגע לפנימיות התורה, שבאה באופן של הבנה והשגה, שזהו ענינה של תורת חסידות חב"ד, שבאה בפנימיות דוקא53.
וכשם שבנוגע לל"ג בעומר פעל רשב"י שיהי' זה יום שמחה, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא גם באופן שיומשך לכאו"א, וכהסיפור אודות ר' אברהם הלוי54, שאף שהי' נוהג לומר (לא רק תחנון סתם, אלא) "נחם" בכל יום, גם בשבת ויו"ט, לא רצה רשב"י שיאמר "נחם" בל"ג בעומר, להיותו יום שמחתו – כן הוא גם בנוגע למעיינות דפנימיות התורה שנתגלו ע"י רשב"י, שבאים באופן של הפצה לכאו"א עד ל"חוצה".
וע"י ההתעסקות בעולם בהפצת המעיינות חוצה, יקויים בפועל מ"ש בתפלת נחם: "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור55 ואני אהי' לה חומת אש סביב וגו'".
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכי תבואו גו' ונטעתם גו'.
* * *
י. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק56 "להוסיף לכם תבואתו", "המצוה הזאת שתשמרו תהי' להוסיף לכם תבואתו שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות",
– שהלשון "להוסיף לכם תבואתו" מורה שזהו (לא שכר, אלא) המכוון והתכלית של המצוה (כמו "זכור את יום השבת לקדשו"57 ), והיינו, שמצוה זו מותר לקיימה מלכתחילה מתוך כוונה "להוסיף לכם תבואתו"; ותיבות אלו נאמרו (לא בסמיכות לציווי ע"ד שמירת המצוה, אלא) בסיום הענין, לאחרי השנה החמישית, כדי להדגיש את אופן הברכה – "שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות", שגם לאחרי גידול וצמיחת פירות הנטיעות דשנה החמישית, תחול עליהם ברכת ה' באופן של הוספה וריבוי (ע"ד ש"אף בתוך המעיים תהא בו ברכה"58 ).
ורש"י מוסיף לבאר הטעם שמצוה זו דוקא מותר לקיימה כדי "להוסיף לכם תבואתו", וגם השכר הוא שלא בערך לשכר שאר המצוות – "הי' רבי עקיבא אומר, דברה תורה כנגד יצה"ר, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים (כולל גם שנה רביעית, שהפירות אינם שלו, אלא משולחן גבוה קזכי) אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו".
וענין זה הוא בהתאם לכך שרבי עקיבא "הי' רגיל לזכות את ישראל"59, באמרו ש"ואהבת לרעך כמוך"32 "זה כלל גדול בתורה"60 – שלכן מתעסקת התורה ודואגת גם למי שזקוק לכך ש"דברה תורה כנגד יצה"ר". וע"ד שהי' אצל ר"ע עצמו, שבגיל ארבעים שנה61 הלך ללמוד תורה בשביל שכר, בהדגישו בכך שהשנים שלפנ"ז הם באופן ש"מצטער בו חנם", ואעפ"כ זכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה62, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"38 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס63 בלקו"ש חכ"ב ע' 108 ואילך.
*
יא. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' שמיני, "השלך"64 – נכלל בשיחת ש"פ שמיני סט"ו65.
* * *
יב. בפרק ג' במסכת אבות – שלומדים ביום הש"ק זה – שנינו66 : "רבי עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה".
וצריך להבין:
א) היתכן שרבי עקיבא, שהי' מגדולי התנאים, מדבר אודות ענינים פחותים כמו "שחוק וקלות ראש" – ולא כמו התנאים במשניות שלפנ"ז67 שמדברים אודות עצות בנוגע ללימוד התורה וכיו"ב?!
ב) "שחוק וקלות ראש" – גם לולי זאת ש"מרגילין את האדם לערוה", הרי זה דבר האסור, מצד ביטול תורה, וכן מצד הענין ד"שיחת הילדים" שזהו מהדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם"68, ולמה צריך ר"ע להדגיש את הענין ש"מרגילין את האדם לערוה"?
יג. ועוד מאמר של רבי עקיבא – במשנה שלאח"ז69 : "הוא הי' אומר חביב אדם שנברא בצלם כו', חביבין ישראל שנקראו בנים למקום כו', חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'".
ובהקדמה – שמאמר זה הוא לפי סדר הזמנים והעיקר – המדריגות: לכל לראש – "חביב אדם שנברא בצלם"; לאח"ז "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" – דקאי על הזמן של יצי"מ (לפני מ"ת), שכבר אז נאמר70 "בני בכורי ישראל"*, ולכן "שלח את בני ויעבדני"71 (וכמשנ"ת במכתב הכללי72 ); ולאח"ז "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה .. שנאמר73 כי לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'", שזהו הענין דמ"ת.
*) אבל במשנה הובא הפסוק74 "בנים אתם לה' אלקיכם" (שנאמר לאחרי מ"ת) ולא הפסוק "בני בכורי ישראל" (שנאמר לפני מ"ת) – כי:
א) הראי' על זה ש"ישראל נקראו בנים" היא מהפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם", משא"כ הפסוק "בני בכורי ישראל" – שאפשר לפרשו בב' פנים: (1) "בני בכורי ישראל", אבל יש עוד בנים (אומות העולם), (2) פסוק זה מדגיש מעלת בן בכור (ראשית אונו75 וכו'), אבל אין עוד בנים, כדיוק המשנה: "חביבין ישראל (בלבד) שנקראו בנים" (ולא כאופן הא' שיש עוד בנים).
ב) "נודעת להם" פירושו גם שהודיעום76 , משא"כ הפסוק "בני בכורי ישראל" נאמר לפרעה.
ועוד י"ל.
אבל אעפ"כ, גם הענין ד"חביב אדם שנברא בצלם" שייך עתה – לאחרי מ"ת – לבנ"י בלבד (ולא לאומות העולם), כמו הבבות שלאח"ז: "חביבין ישראל",
– ולא כדעת האומרים שגם לאחרי מ"ת נשאר אצל אוה"ע הענין ד"חביב אדם שנברא בצלם"77. ולשיטתם צ"ל שר"ע פליג על רשב"י שאומר ש"קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל, שנאמר78 ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם"79 –
כי, אע"פ שבתחילת הבריאה הי' הענין ד"נברא בצלם" גם אצל אוה"ע, הנה לאחרי מ"ת הרי זה שייך רק לבנ"י.
וע"ד שמצינו בנוגע לראשי חדשים ושנים, שאע"פ שענין זה התחיל "משבחר הקב"ה בעולמו (שכבר אז "קבע בו ראשי חדשים ושנים"), מ"מ, "כשבחר ביעקב ובניו"80 אזי רק "ישראל מונין ללבנה"81. וכן הוא בנדו"ד, שכשבחר ביעקב ובניו – כמבואר בתניא82 ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" – שייך הענין ד"נברא בצלם" לבנ"י בלבד.
ובנוגע לעניננו:
כיון שהענין הכי נעלה הוא "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" שקאי על התורה – אינו מובן מ"ש במשנה שלאח"ז83 "הכל לפי רוב המעשה", שמזה משמע שהעיקר הוא מעשה המצוות?
יד. והביאור בזה:
מבואר בחסידות (ובפרט בדרושי אדמו"ר מהר"ש84 ) בענין "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"85, שיש ב' מיני נח"ר: נח"ר לנברא ונח"ר להקב"ה.
והנפק"מ היא – אם המדובר הוא מלמעלה למטה או מלמטה למעלה:
כשמדובר אודות "נתתי לכם", מלמעלה למטה – אזי התורה היא הענין היותר נעלה; אבל כשמדובר אודות עבודתו של יהודי בבירור העולם – הרי זה נעשה ע"י קיום המצוות דוקא, כמו מצות תפילין, שלוקחים קלף גשמי וכו' ועושים ממנו חפצא דקדושה, ועד"ז ציצית בצמר גשמי וכיו"ב בשאר המצוות [ואע"פ שגם ע"י לימוד התורה נעשה זיכוך במוח הגשמי, שנעשים קמטים כו'86, הרי אין זה דומה להזיכוך שנעשה בעולם ע"י קיום המצוות], וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה – שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירדה רק כדי לברר את נה"ב והגוף וחלקו בעולם87.
ולכן, כשמדובר אודות בירור העולם, ובלשון המשנה83: "העולם נידון" – אזי "הכל לפי רוב המעשה", שהעיקר הוא מעשה המצוות, שדוקא על ידם נעשה בירור העולם.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "בך בטחו", באמרו, אולי סוכ"ס ילמדו את הניגון...].
* * *
טו. הביאור במשנה "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש כו'":
ידוע88 שסדר המשניות הוא בדיוק, ועד שלמדים מזה כו"כ הלכות. ומזה מובן גם בנוגע למשנה "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש כו'", שיש לה קשר ושייכות ובאה בהמשך למשנה שלפני'89 – "רבי ישמעאל אומר, הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה".
ויש לומר, שמאמרו של ר"י הוא ביחס למעמדו ומצבו, שהי' כהן90, והי' בדרגא הכי נעלית, וכיון שכן, יתכן שכאשר יבוא לפניו בחור ששערותיו שחורות ("אַ יונגערמאַן-טשיק"), יבטל אותו כו', ולכן מבהיר ר"י, שגם מי שנמצא במדריגה נעלית, צריך להיות "נוח לתשחורת" – שלא לבטלו, אלא לירד לדרגתו כו'.
אך עדיין יתכן שיהי' "נוח לתשחורת" רק בחיצוניות, באופן הדיבור כו', אבל בפנימיות ירגיש את עצמו למעלה ממנו, ועד שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בחיצוניות, שהלה ירגיש שמקבלו בפנים זועפות כו'. ולכן ממשיך: "והוי מקבל את כל האדם בשמחה".
וענין זה נאמר ע"י ר"י דוקא – כאמור לעיל שהי' כהן, מבניו של אהרן, שהי' "אוהב שלום ורודף שלום וכו'"91, ובהתאם לכך צריך לקבל את כל האדם בשמחה.
טז. ובהמשך לזה אומר רבי עקיבא "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה":
מהלשון "מרגילין .. לערוה", ולא "מביאין" (כלשון הגמרא בכ"מ92 ), או ע"ד הלשון "עבירה גוררת עבירה"93, מוכח, שמדובר אודות מי שבעצם שייך לערוה, אלא שכופה את עצמו ולוחם עם היצה"ר כו', ולכן, כאשר יהי' במצב של "שחוק וקלות ראש", הרי זה ירגיל אותו לערוה.
וזהו שבהמשך למאמרו של ר"י "הוי קל כו' והוי מקבל את כל האדם בשמחה", אומר ר"ע, שצריך להזהר בענין הקלות והשחוק (הקשור עם שמחה, כפי שמצינו בנוגע לעתיד לבוא, שכיון שתהי' "שמחת עולם על ראשם"94, לכן "אז ימלא שחוק פינו"95 ), ולעשות סייג כו', שלא יהי' זה באופן של שחוק וקלות ראש שמרגילין לערוה96.
ועפ"ז מובן גם הקשר להמשך דברי המשנה בנוגע לענין הסייגים: "מסורת סיג לתורה .. נדרים סיג לפרישות" (ובפרט לגירסת אדה"ז שכל זה נכלל במשנה אחת, ולא כהגירסא שהם ב' משניות שונות97 ) – דלכאורה אינו מובן: מהי השייכות של הבבא שמדברת אודות "סיג" לבבא שמדברת אודות "שחוק וקלות ראש כו'" – כי, תוכן הבבא "שחוק וקלות ראש כו'" הוא להדגיש את הצורך ב"סיג" לענין הקלות והשמחה שנזכרו במשנה שלפנ"ז ("הוי קל .. והוי מקבל .. בשמחה"), כנ"ל.
יז. ועדיין אינו מובן: מהו הצורך בריבוי סייגים כ"כ – הרי ישנו ענין התורה, שעלי' נאמר98 "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", וא"כ, מדוע לא מספיק לימוד התורה כדי להשמר מכל הענינים הבלתי- רצויים?!
והביאור בזה – ע"פ מאמר המשנה שלאח"ז69, "חביב אדם וכו' (ורק לבסוף) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה .. תורתי":
אילו היתה התורה מיד בהתחלה, ולא הי' הענין ד"אקדמי' טעניתא"99, אזי היתה התורה עצמה פועלת תכלית השמירה, ולא הי' צורך בסייגים; אבל כיון שענין התורה בא רק לבסוף, כך, שישנו הענין ד"אקדמי' טעניתא", לכן יש צורך בסייגים.
יח. אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: כיון שהתורה באה רק לבסוף, וישנו הענין ד"אקדמי' טעניתא" – איך יכולים לתבוע מיהודי להתמודד ולהתגבר ("דורכברעכן") על כל הענינים הבלתי-רצויים?!
והמענה לזה – במשנה הבאה83: "הכל צפוי" (גלוי לפניו100 ), היינו, שהקב"ה יודע מה שנעשה עם כל אחד בפרטיות, ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"101, ובהכרח לומר שכל מה שהקב"ה תובע, הרי זה בכחו וביכלתו.
[ולהעיר גם מהמסופר אודות ר"ע ש"הי' עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו .. מיד חזר ללמוד תורה"102 – כי, בידעו ש"הכל צפוי", הרי בודאי שראיית האבן שנחקקה ע"י המים היתה בהשגחה פרטית, ללמדו שביכלתו להשתנות כו'].
וזהו גם מ"ש בהמשך המשנה "והרשות נתונה" (בידו של אדם לעשות טוב ורע100), וכפי שמבאר הרמב"ם103 בנוגע לענין הבחירה שניתנה לכל אדם, שלכן בכחו למלא כל מה שהקב"ה תובע ממנו.
וטעם הדבר – כיון ש"הכל לפי רוב המעשה":
אילו היו מתחשבים בעיקר בענין ההבנה וההשגה, אזי היו חילוקי מדריגות כו', וכמו בנוגע ללימוד התורה, שאע"פ שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, כפי שאומר כל אחד: "ותן חלקנו. בתורתך"104, מ"מ, יש בזה חילוקי מדרגות, שיש מי שמספיק לו ללמוד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"105, ויש מי שצריך ללמוד יותר וכו'; אבל בנוגע למעשה המצוות – הכל שוים. יש אמנם חילוקים בכוונת המצוות, אבל בנוגע למעשה בפועל, "רוב המעשה", רוב בכמות העשי' בפועל – שוים כל בנ"י. ולכן, בכחו ויכלתו של כל אחד מישראל למלא כל מה שהקב"ה תובע ממנו.
יט. ויש לקשר זה גם עם מאמר רבי עקיבא שהובא בפירוש רש"י הנ"ל (ס"י) – "הי' ר' עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם כו'":
לכאורה אינו מובן, למה עשה הקב"ה שיהודי יצטרך להצטער בו חנם, ובודאי הי' יכול הקב"ה ליתן לו שכר גם מבלי שיצטער חנם?
אך הענין הוא – דכיון ש"הכל לפי רוב המעשה", היינו, שהעיקר הוא בירור העולם, לכן צריך להיות גם מעמד ומצב ד"מצטער .. חנם", שעי"ז נעשה בירור היצה"ר, וכמבואר106 בענין "משכני אחריך נרוצה"107, ש"משכני" לשון יחיד קאי על נפש האלקית, ועי"ז "אחריך נרוצה", לשון רבים, שנעשה גם הבירור דנפש הבהמית כו'.
וגם ענין זה שייך במיוחד לרבי עקיבא:
איתא בגמרא108 "הרואה רבי עקיבא בחלומו יצפה לחסידות". ולכאורה אינו מובן: הרי עיקר ענינו של ר"ע הוא ענין התורה, ועד שהוא המקור של תושבע"פ, כנ"ל (ס"ו) ש"כולהו אליבא דרבי עקיבא". וכמסופר בגמרא109 שגם כשגזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, הי' ר"ע מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, באמרו, שלימוד התורה הוא עיקר החיות של בנ"י, כמשל הדגים שבים110, "ומה במקום חיותנו וכו'". וא"כ, הול"ל "הרואה ר"ע בחלומו יצפה לתורה", ומדוע נאמר "יצפה לחסידות"?
ומבאר ר' נסים גאון, ש"אע"פ שר"ע הגיע למעלה יתירה וגדולה בחכמה .. אפשר שחסידותו היתה יתירה על חכמתו, ולפיכך הוא משובח בחסידות". וכפי שמביא לפנ"ז: "אית בפרק כל ישראל יש להם חלק111, שנאמר112 אספו לי חסידי, אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו נפשם לזביחה על דברי תורה, ואמרינן111 .. שבקה ר' עקיבא לחסידותי'".
ונמצא, שאף שגדלה מעלת ר"ע בנוגע לתורה, הרי עיקר ענינו הו"ע החסידות, ועד שגם מעלתו בתורה באה מצד ענין החסידות שלו. ובהתאם לכך מדגיש ר"ע את מעלת המעשה – "הכל לפי רוב המעשה", שזהו"ע בירור העולם כו'.
*
כ. ישנו ענין נוסף הקשור עם זה ש"דברה תורה כנגד יצר הרע" – הענין דפסח שני:
פסח שני – נקבע עבור מי שהי' טמא, או שהי' בדרך רחוקה, ואפילו באופן ד"לכם"113, כפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר114, שהי' זה ברצונו, והיינו, שמרצונו לא הקריב פסח ראשון, ואעפ"כ, "דברה תורה כנגד יצר הרע", ונותנת גם לו את האפשרות לתקן את הדבר, ע"י הקרבת פסח שני.
[ועד"ז בנוגע לכללות הענין דיצי"מ שבחג הפסח – שכל בנ"י יצאו ממצרים, גם אלו שהיצה"ר הי' אצלם בתוקף, שלכן נאמר115 "כי ברח העם", "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו'"116 ].
ועד כדי כך, שהתורה מקילה עליהם את הקרבת הפסח – שהרי פסח ראשון אין שוחטין על החמץ117, משא"כ פסח שני חמץ ומצה עמו בבית118, ללא כל החומרות שבפסח ראשון (ואף שלכאורה איפכא מסתברא, שצדיק, יהי' לו קל יותר, משא"כ מי שעבר כו' יהי' לו קשה יותר – הרי בפועל מקילה התורה אצל בעל תשובה דוקא).
ועי"ז באים למתן תורה כו'119.
* * *
כא. בנוגע ל"ושמחת בחגך"120 – דובר כבר121 שענין זה שייך גם לפורים, וכ"ש לפסח, אבל בנוגע לפסח שני, לא מצאתי לעת-עתה.
אמנם, ע"פ מאמר המשנה הנ"ל "הוי מקבל את כל האדם בשמחה", הרי כ"ש שיש לקבל בשמחה את "פסח שני".
ויש להתחיל בזה עתה – בעמדנו ביום הש"ק לאחרי חצות, ובפרט שזהו הזמן של "רעוא דרעוין"122.
ומובן, שבנדו"ד אין מקום לחשש שיכול לבוא מזה "שחוק וקלות ראש"123 – שהרי ביום השבת מתבטלים כל הענינים הקשורים עם הסט"א כו' (כפי שאומרים ב"כגוונא"124 ). ומה גם שנמצאים כבר לאחרי הבירור שנעשה במשך יותר ממחצית ימי הספירה, ובחודש אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל125, ד' רגלי המרכבה126, ובאופן שענין זה נמשך ופועל בהנהגתו של כל אחד מישראל – הרי בודאי שצריך להיות ענין השמחה.
וע"פ מארז"ל127 שמה שהקב"ה מצוה לישראל לעשות הוא עצמו עושה, הרי מובן, שכשם שהקב"ה מצוה ליהודי לקבל את כל אדם בשמחה, עושה גם הקב"ה כן, שמקבל את כולם בשמחה ומראה להם פנים שוחקות כו'128, ועי"ז זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ועד לביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[ניגנו הניגון "ושמחת בחגך", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

הוסיפו תגובה