בס"ד. ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את הוי'1. הנה וארשתיך לי הוא מאמר הקב"ה שנקרא חתן לנשמות ישראל שנקראים בשם כלה, כמבואר בלקו"ת2 שכנסת ישראל שהיא מקור כל נשמות ישראל נק' כלה. ולהעיר ממ"ש בהגהת הצ"צ עיין רבות בא כו', ומשם משמע, שגם הנשמה שמלובשת בגוף נקראת בשם כלה. וענין זה (וארשתיך לי גו') נאמר על כל אחד ואחד מישראל, שלכן נאמר בלשון יחיד, ע"ד מ"ש3 אנכי הוי' אלקיך, בלשון יחיד, כדרשת חז"ל4 שכל אחד מישראל הי' אומר עמי הדיבור מדבר.

ב) והענין בזה, כמבואר בלקו"ת שכלה (מלשון כליון) הוא ע"ש הפסוק5 כלתה נפשי, והיינו, לפי ששרשה הוא מספירת המלכות שתשוקתה לדבקה במקורה וחיי החיים ית' בכלות הנפש, כמאמר6 נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך, ומזה נעשה ענין הכליון בכל נשמה ונשמה7 שהיא חלק אלקה ממעל8.

ובפרטיות יותר, הנה בפסוק הנ"ל כתיב נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי, וצריך להבין טעם חילוק הלשונות בכתוב, שגבי נפשי כתיב חצרות הוי', וגבי לבי ובשרי כתיב א-ל חי. דהנה, בחי' א-ל חי היא בעילוי גדול הרבה יותר מבחי' חצרות הוי', וכמו שהוא למטה שחצר היא למטה מבית (שלכן דירת האדם בקביעות אינה בחצר, כי אם בבית דוקא), ועאכו"כ שחצר היא למטה מהאדם הדר בהבית. ונפשי היא למעלה מלבי ובשרי, שהרי בשרי קאי על בשר הגוף, וממש"נ לבי ובשרי (שהכתוב מקשר לבי עם בשרי), מובן, שגם לבי קאי על הלב הגשמי. וא"כ, איך אפשר לומר שנפשי נכספה וגם כלתה לחצרות הוי' בלבד, ואילו לבי ובשרי (שלמטה מבחי' נפשי) ירננו אל א-ל חי (שלמעלה מבחי' חצרות הוי'). אך הענין בזה, שהיא הנותנת, שבנוגע לבחי' נפשי מספיק שיהי' הכליון לבחי' חצרות הוי', אבל בנוגע ללבי ובשרי, לא מספיק בחי' חצרות הוי' שהו"ע הגילויים, כיון שזה לא יפעל עליו (דאָס וועט אים ניט דערנעמען), ולכן נאמר לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי, שתהי' תשוקתו לבחי' העצמות דוקא.

והענין בזה9, דהנה יש שני בחי' כלה, כלה נאה וחסודה, וכלה כמות שהיא. ובזה נחלקו ב"ש וב"ה, כדאיתא בגמרא10 כיצד מרקדין לפני הכלה, ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה, והלכה כב"ה11 (ועד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה)12, דס"ל שאפילו אם היתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה. וכמבואר בלקו"ת13 שהלל הוא מלשון בהלו נרו14, שהו"ע הגילוי, ולכן, גם בכלה שהיא חיגרת או סומא פועלים לגלות בה את הענין דכלה נאה וחסודה. והנה, על בחי' כלה נאה וחסודה נאמר נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי', חצרות לשון רבים, שהם חצר החיצונה וחצר הפנימית, וגדלה מעלת חצר הפנימית לגבי חצר החיצונה שהיא בין החצר החיצונה להבית (כפי שמצינו גם בהלכות עירובין15 ), וכמ"ש16 חצר בית המלך הפנימית נוכח פתח הבית, ועז"נ17 כל גו' אשר יבוא גו' אל החצר הפנימית אשר לא יקרא וגו', והיינו, אַז דאָרטן איז גאָר אַנדערש, ולכן כתיב18 שער החצר הפנימית גו' יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, שאז נמשך מן החצר הפנימית אל החצר החיצונה. וענינם בעבודה19, שחצר החיצונה שהיא העבודה החיצונה הו"ע פסוד"ז, כי בפסוד"ז נזכר גדולתו ית' ממה שהוא מחי' עולמות כו', וחצר הפנימית שהיא העבודה הפנימית הו"ע ק"ש, שבה נאמר20 ואהבת גו' בכל מאדך, שהו"ע המס"נ. וענין הכוסף והכליון לחצרות הוי' הוא בבחי' נפשי, שזהו בחי' כלה נאה וחסודה. אך בחי' כלה הב', שהיתה חיגרת וסומא, ובה צריכים לפעול ולגלות את הענין דכלה נאה וחסודה, הרי זה ע"ד בעלי תשובה שעליהם אמרו רז"ל21 במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, ועז"נ לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי, לבחי' העצמות דוקא.

ג) והנה בחי' כלה היא ארוסה, ועז"נ וארשתיך לי, ובפרטיות יותר ישנם ג' ענינים באירוסין, שזהו מש"נ וארשתיך לי ג"פ, וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וכדאיתא בספרי טעמי המנהגים22 שג' הכריכות שכורכים רצועת התפילין על האצבע הם כנגד ג"פ וארשתיך, דלכאורה אינו מובן למה נאמר וארשתיך ג"פ דוקא, וממה נפשך, או שיאמר וארשתיך לי לעולם בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים ובאמונה, או שיאמר וארשתיך גם על כל אחד מד' הענינים דצדק ומשפט חסד ורחמים. ומזה מובן, שג"פ וארשתיך הם ג' מדריגות בענין האירוסין.

והענין בזה, דהנה, מ"ש וארשתיך לי לעולם23 הוא ע"ד מארז"ל24 כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, והיינו לפי שהוא מבחי' עתיק, דלית שמאלא בהאי עתיקא25, וידוע שהתגלות עתיק בבינה, כמ"ש בזהר26 הוא (דקאי על בינה27 ) דא עתיקא, וכפי שרואים באדם למטה שהתגלות התענוג הוא בבינה דוקא, ששם בא השכל בריבוי פרטים כו', משא"כ בחכמה שהיא בבחי' נקודה בלבד, אין עדיין התגלות התענוג. וענינו בעבודה, שוארשתיך לי לעולם הו"ע אהבת עולם, שהיא למעלה מאהבה רבה28 שהיא בבחי' ז"א29. אמנם, מי שאינו שייך לעבודה באופן של התבוננות, בחי' בינה, הנה עז"נ וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. בצדק הו"ע הצדקה, כי גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה30, וכרבי אליעזר שיהיב פרוטה לעני והדר מצלי31, והיינו לפי שע"י הצדקה פודה את נפשו מן הגלות כו', כי אין ישראל נגאלין אלא בצדקה32, שנאמר33 ושבי' בצדקה34. במשפט, דהנה כתיב35 רשע מכתיר את הצדיק, ועז"נ36 ובערת הרע מקרבך, לכך צריך להיות משפט על זה. בחסד וברחמים הנה חסד היא מדתו של אברהם, ורחמים (תפארת) היא מדתו של יעקב, ועז"נ37 ליעקב אשר פדה את אברהם, דהיינו עי"ז שמעורר רחמים רבים על נפשו, כמבואר בתניא38 בפירוש הכתוב39 וישק יעקב לרחל גו' ויבך, וכמבואר בלקו"ת40 שכאשר האדם רואה ששום דבר אינו פועל עליו (קיין זאַך דערנעמט אים ניט), אזי העצה היא לעורר רחמים רבים על נפשו כו'. וממשיך בכתוב, וארשתיך לי באמונה, דהיינו, שגם מי שאינו שייך להתבוננות, וגם איש עני הוא ואין יכול ליתן צדקה [ולהעיר, שענין זה יכול להיות באופן שהוא ע"ד מארז"ל41 עה"פ42 אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע, היינו, שהם רחוקים מצדקתו של הקב"ה, ולכן סיבבו מלמעלה שאינו יכול ליתן צדקה, כיון שאינו צריך לכך. אבל ענין זה יכול להיות גם באופן שהוא נמצא בתכלית הפחיתות, ולכן אין נותנים לו מלמעלה את האפשרות שיוכל ליתן צדקה], הנה גם אצלו יכול להיות הענין דארשתיך, להיות בבחי' כלה, ע"י אמונה, והיינו לפי שענין האמונה ישנו אצל כאו"א מישראל, וכמבואר בתניא43 שכל ישראל הם מאמינים בה' (מאמינים בני מאמינים44 ), ואפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'.

והנה ג' המדריגות בענין וארשתיך הם כנגד ג' עולמות בי"ע. וארשתיך לי לעולם, בחי' בינה, הוא כנגד עולם הבריאה (עלמין סתימין דלא אתגליין), דאימא עילאה מקננן בכורסייא45. וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, בחי' המדות, הוא כנגד עולם היצירה, דשית ספירן מקננן ביצירה45. וארשתיך לי באמונה הוא כנגד עולם העשי', כי, מצד פחיתות המדריגה דעולם העשי' לא שייך שם ענין השכל והמדות, כי אם ענין האמונה, ואדרבה, דוקא בעשי' הוא תוקף האמונה. וסדר ג' המדריגות שבכתוב הוא בהתאם לסדר ההמשכה בעולמות, שמבריאה נמשך ליצירה ועשי'. וע"ד המבואר46 בענין כי בי"ה הוי' צור עולמים47, ביו"ד נברא עולם הבא ובה"א נברא עולם הזה48, שהו"ע ההמשכה מיו"ד לה"א, מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא, והיינו, שתחילה נמשך בה' ראשונה, בחי' בינה, עולם הבריאה, ומשם נמשך לאות ו' ועד לה' אחרונה, שהם עולמות יצירה ועשי'. ויש להוסיף, שכללות ההמשכה בג' מדריגות אלו שהם כנגד ג' עולמות בי"ע היא ע"י הסולם, שיש בו ב' ענינים, כמארז"ל סולם זה מזבח49, וסולם זה סיני49, שהם ב' הענינים דתורה ותפלה, שעל ידם היא ההמשכה מלמעלה למטה וההעלאה מלמטה למעלה.

ד) והנה כל זה הוא בבחי' כלה וארוסה, שעז"נ וארשתיך גו'. אבל אח"כ צריך להיות בחי' נישואין, וזהו שמסיים בכתוב וידעת את הוי', מלשון והאדם ידע את חוה50, שהוא בחי' התקשרות האמיתי, וכמ"ש לעתיד לבוא כי מלאה הארץ דעה את הוי'51. ומדריגה זו היא כנגד עולם האצילות, ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד52, ונקרא אצילות מלשון אצלו וסמוך53, והיינו, לפי שהוא בתכלית הביטול, וזהו גם מ"ש את הוי', את הטפל להוי'54. וההכנה לזה היא ע"י העבודה בג' המדריגות דוארשתיך לי וגו', שכנגד ג' עולמות בי"ע, ועי"ז באים מענין האירוסין שהוא בבחי' מקיף לענין הנישואין שהוא באופן של התקשרות פנימית.

ה) וזהו גם מה שמפטירין בפסוק זה בשבת שלפני מתן תורה, לפי שענינו של מ"ת [שאז נעשה חידוש גם בהמצוות שהיו כבר קודם מ"ת, כמ"ש הרמב"ם55 ] הוא וידעת את הוי'. וההכנה לזה היא וארשתיך לי באמונה, לפי שההכנה למ"ת היתה ע"י אמירת נעשה ונשמע56, ובאופן של הקדמת נעשה לנשמע57, שזהו ע"ד ענין האמונה. וכמו"כ גם בענין וידעת את הוי' דלעתיד לבוא, שההכנה לזה היא ע"י העבודה דדרא דעקבתא דמשיחא מתוך אמונה ומס"נ דוקא, כמבואר58 בענין והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה59, שעיקר ענין הענוה דמשה הי' מצד ההתבוננות בדרא דעקבתא דמשיחא, שאינם שייכים לא לשכל (וארשתיך לי לעולם) ולא למדות (וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים), ואעפ"כ עומדים במס"נ מצד ענין האמונה כו', שזהו"ע וארשתיך לי באמונה, ועי"ז זוכים לוידעת את הוי', בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב60, שיומשך בלי מספר במספר61, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.