בס"ד. שיחת* ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ט**.
א. המברך1 את איש הישראלי, הרי הוא מובטח מהקב"ה (כפי שנאמר בתורה שבכתב2 ונפסק להלכה בתורה שבע"פ3 ) אשר הקב"ה הוא בעצמו4 יברך אותו, ובברכתו של הקב"ה – "תוספתו מרובה על העיקר" (כמובא במדרש5 ).
אעפ"כ, הרי זו חובה (וזכות) נעימה [וכמנהגם של ישראל, אשר מנהג ישראל תורה היא6 ] להודות ולברך את המברך, וע"ד "וכן למר"7, שיש בזה עוד ענין8, ובפרט שעי"ז שמברכים באה תוספת בהברכה,
[ונוסף על זה שבשעה שמברכים בדיבור הרי זה בא בגילוי9, והברכה פועלת גם על ה"ואברכה מברכיך" כפי שהוא מצד עצמו, כמשי"ת לקמן].
תודתי נתונה בזה וברכתי לכל המברכים (ובקשתי רבה למסור זה גם ל"את אשר איננו פה"10 ) שליט"א – שתקויים בהם ברכתו של הקב"ה, ובתוספתו, שתוספתו מרובה על העיקר, לכאו"א, בכל המצטרך לו מנפש ועד בשר.
ב. בחסידות מבואר ההבדל בין ברכה ותפלה, שהברכה בכחה להמשיך רק מהשורש ומקור, משא"כ תפלה גורמת להתהוות רצון חדש, וכפי שאומרים "יהי רצון" – רצון וענין חדש שלא הי' נמצא בשורש ומקור.
הגבלה זו אמורה רק לגבי ברכתו של בשר ודם, משא"כ לגבי ברכתו של הקב"ה, מאחר והקב"ה אינו קשור ח"ו במדידות והגבלות שישנם בשורשו של הנברא המתברך, יש לברכתו של הקב"ה גם המעלה שיש בתפלה, ואף היא בכחה להביא ענין חדש הגבוה משרשו ומקורו של הנברא המתברך.
וזוהי גם המעלה שיש בברכת כהנים11 (לא כמו בשאר הברכות). מאחר וברכת כהנים הרי היא מצוה, והכהנים המברכים עושים זאת בשליחותו של הקב"ה, ו"שלוחו של אדם [העליון12 ] כמותו"13, ובמילא, ע"י ברכתם נמשכת ברכתו של המשלח – ברכתו של הקב"ה14, שהיא נעלית מהשורש ומקור15, כמבואר בארוכה בכ"מ16.
ומזה מובן בהנוגע לעניננו:
מאחר, וכאמור לעיל, מנהגם של ישראל לברך את המברך "וכן למר", ומנהג ישראל תורה היא, ודבר הנעשה ע"פ ציווי התורה17 הרי זה בשליחותו של הקב"ה, נמצא, שע"י הברכה של המברך, נמשכת ברכתו של הקב"ה, ויה"ר – בהוספה ותוספתו מרובה על העיקר18, אשר זהו נעלה לגמרי מהעיקר, שורש ומקור.
והיות שיארך הזמן ביותר באם יישלח מכתב ברכה לכל אחד בנפרד, אביע תודתי וברכתי עתה ברבים19, במעמד של כמה וכמה עשיריות מישראל20, לכל אחד ואחת ולכולם יחד – אשר בשעה שזהו באופן ד"כולנו כאחד" אזי זה גופא כלי ל"ברכנו אבינו"21 – שלכל אחד ואחת תושפע ברכתו של הקב"ה, ובתוספת מרובה על העיקר, בבני, חיי ומזוני רויחי22.
* * *
ג. ביאור הצורך בברכת משה "יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים", אע"פ שישנה ברכתו של הקב"ה "כאשר דיבר לכם"23, ללא קצבה24 – בהקדם ביאור ענין המדידה וההגבלה שבמצוות, שכיון שאין זה מדידה מדבר שחוץ ממנו ח"ו, אלא זוהי מדידה והגבלה עצמית שהקב"ה מודד ומגביל את עצמו25, הרי לאמיתו של דבר אין זו הגבלה, ולכן נמשך בהם ועל ידם הבלי גבול, אלא שזהו כפי שהבל"ג נמשך ומתחבר עם הגבול, ע"י כח העצמות שלמעלה משניהם. וכן הוא בענין הברכה, שבברכה המוגבלת ד"אלף פעמים" נמשכת ברכתו של הקב"ה שאין לה קצבה, ושלימותה היא כשבאה ע"י עבודת האדם, שהיא ה"עיקר" והסיבה להמשכת "תוספתו של הקב"ה" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 24 ואילך.
*
ד. הכלי26 והדרך להמשכת ברכות והשפעות, הלא הוא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות – הרבה מהמברכים קישרו את ברכותיהם יחד עם הוספה בלימוד התורה [ובפרט – לימוד אגרת התשובה, שזהו מתאים להענין, כדלהלן ס"ו] ובנתינת צדקה27 (שצדקה היא עיקר המצוות מעשיות, ונקראת בשם מצוה סתם28 ).
ואע"פ שבנ"י נחלקים לשני סוגים29 : יושבי אוהל, אשר עיקר ענינם הוא לימוד התורה, ובעלי עסקים, אשר עיקר ענינם הוא קו הצדקה וגמ"ח, אולם מאחר ובקדושה הרי כל הענינים הם בהתכללות30, הרי מהראוי והנכון31, שגם יושבי אוהל שלע"ע עשו זאת בהוספה בלימוד התורה בלבד, יצרפו לזה גם את ענין הצדקה (ובפרט שזה נוגע גם ללימוד התורה, כמארז"ל32 "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו"), וכן גם לאידך גיסא, בעלי עסקים שלעת-עתה עשו זאת בנתינת הצדקה בלבד, יצרפו לזה גם הוספה בלימוד התורה33.
ומאחר והברכות שבירכו (וכן גם ההוספה בתורה ובנתינת הצדקה) באו מציבור34 ובתור ציבור35 (לא בתור יחידים36 בפני עצמם), הרי יש בזה ענין של "המתפלל עם הציבור". ובשעה שכל אחד מהמברכים יצרף לזה גם תורה וגמ"ח37, יהי' בזה כל השלשה דברים, ואמרו חז"ל38 : "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור", גורמים עי"ז ה"פדאני39 לי ולבני מבין אומות העולם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה מרגלא בפומי' דרבא כו'.
* * *
ו. בנוגע40 להברכות וכו' שניתנו בקשר עם יובל הארבעים41, יש להעיר שמספר ארבעים קשור במיוחד עם ג' ענינים הנ"ל (ס"ד) – תורה [לימוד אגרת ה]תשובה ו"מתפלל עם הציבור"42, שיש להם שייכות מיוחדת לארבעים43.
ענין זה רואים בג"פ ארבעים יום44 שהי' משה רבינו בהר, שבארבעים יום הראשונים קיבל תורה, וכהלשון במדרז"ל45 : תורה שניתנה למ' יום (וזהו גם הרמז בתיבת תרומה: תורה מ'46 ), בארבעים יום השניים התפלל, כמ"ש47 "ואתפלל גו'", ובארבעים יום השלישיים פעל "סלחתי כדברך"48 – ענין התשובה49.
ומג' הפעמים ארבעים יום שהיו אצל משה רבינו, מז' הרועים וכללות כולם50 – נקבע המספר ארבעים בג' ענינים אלו (תורה תפלה ותשובה) גם אצל כל בנ"י:
תורה – קשורה עם ארבעים שנה, כדאיתא בגמרא51 "לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין" [ומזה בא גם הפסק-דין52 ש"אין לאדם להורות עד ארבעים שנה"], שזהו בדוגמת הארבעים יום שבהם קיבל משה התורה, כיון ש"יום שלמעלה חשוב ודאי כשנה"53. ובפשטות – התורה ניתנה במשך מ' שנים שהיו במדבר.
תפלה – כמסופר בגמרא54 שכאשר אמרו לר' אליעזר אודות תלמיד שמאריך בתפלתו יותר מדאי, ענה ר"א: "כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב בי'55 את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'". ונמצא, שמארבעים יום השניים שבהם התפלל משה, נעשה (אצל תלמידו של ר"א) אריכות התפלה (עד ל)ארבעים יום.
ותשובה – שמצד ארבעים יום השלישיים שבהם פעל משה רבינו הענין ד"סלחתי כדברך"56, נקבעו עבור כל בנ"י בכל הדורות הימים שמר"ח אלול עד יו"כ בתור ארבעים ימי תשובה57.
[ולהעיר, שמספר ארבעים מצינו הן בענין התשובה עצמה, כנ"ל בענין הארבעים יום שמר"ח אלול ועד יוה"כ, הן בנוגע לוידוי58, והן בנוגע לתעניות של תשובה שמספרם בכלל הוא ארבעים יום59 ].
וכן גם בענין הספירות, שענין התשובה הוא בספירת הבינה60, ו"בן ארבעים לבינה"61.
וי"ל רמז בזה שכל ג' הענינים (תורה תפלה ותשובה) מתחילים62 בתי"ו – עשר פעמים ארבעים (מ' פועל בעשר כחות, בע"ס וכו'), ארבעים (בשלימות – היינו) כל אחד כלול מיו"ד.
ז. באות מ"ם יש מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה, שזהו מאמר פתוח – גליא דתורה, ומאמר סתום – פנימיות התורה63.
ולכן מהראוי, שההוספה בלימוד התורה הקשורה עם מ"ם שנה, תהי' הן בגליא דתורה, והן בסתים דאורייתא64, שבדורותינו אלה נתגלה בתורת החסידות.
ואע"פ שבאגה"ת גופא ישנם שני החלקים, שהרי בפרקים הראשונים שבאגה"ת מבאר עניני תשובה הלכה למעשה, בעיקר – ע"פ נגלה65, ובשאר הפרקים ע"פ חסידות66 – מ"מ, כיון שזהו חלק בתניא, שהוא בעיקרו פנימיות התורה, לכן, מהראוי שההוספה בגליא דתורה תהי' נוסף על לימוד אגה"ת.
ח. מ' פתוח ומ' סתום קשור גם עם גלות וגאולה67 –
יברך ויתן השי"ת שנזכה בקרוב לקיום היעוד68 "לםרבה (שהמ"ם סתומה69 ) המשרה ולשלום70 אין קץ", דקאי על משיח71 (והרי גם "משיח" מתחיל במ"ם72 ), יבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בעגלא דידן.
ותקויים ההבטחה בסיום וחותם ההפטורה (וגם בהסדרה שקראנו זה עתה בתורה: "אבוא אל אדוני שעירה"73, ומפרש רש"י (שענינו הוא – פשוטו של מקרא74 ) שזה יהי' בימי המשיח, שנאמר) "ועלו75 מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"76.
* * *
ט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק77 "ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם",
– שאין הכוונה ב"מקניהם" ל"כל קנינו"78, אלא "להספיק מרעה לבהמות שלהם", שעפ"ז מובן מדוע עזב עשו את ארץ כנען (שהיתה מקום מגורו), ולא יעקב, כי יעקב רכש מספר עצום של צאן, ולכן הי' לו דין קדימה בנוגע למרעה הארץ.
אך טעם זה אינו מספיק, כי, לא מסתבר שעשו יעזוב את ארץ כנען רק בגלל יושר לבו. ולכן מוסיף רש"י מ"מדרש אגדה" שהסיבה להליכת עשו "מפני יעקב אחיו"78 (ולא להיפך), היא בגלל שבלאה"כ היו לעשו טעמים לעזוב את ארץ כנען (ולכן, כאשר א' האחים הוצרך לעקור מארץ זו, עשה זאת עשו): (א) "מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהי' זרעך79, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר", (ב) "ומפני הבושה שמכר בכורתו" (שלכן לא התחשב בבושה שבעזיבת הארץ).
וההוראה, שכל זמן פרעון השטר חוב ד"גר יהי' זרעך" בזמן הגלות, צריך יהודי להרגיש שהוא "גר" בארץ לא לו, ולא להתיישב80 ח"ו בגלות –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 109 ואילך.
* * *
י. נהוג בזמן האחרון ללמוד ענין באגרת התשובה, ובפרט ביום הש"ק זה ששייך למספר הארבעים, והרי גם ענין התשובה קשור עם מספר ארבעים (כנ"ל ס"ו).
ולכל לראש, בהמשך למש"נ בהתוועדות הקודמת81 בנוגע ל"מ"ש בזוה"ק .. שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז"ל, והוא דבר תמוה מאד, שאין לך דבר עומד בפני התשובה כו'"82 – שנוסף על פרטי הדיוקים שנתבארו לעיל, עדיין דרוש ביאור בכללות הענין, ולעת-עתה לא ראיתי שיתעכבו על זה:
רבינו הזקן מביא אמנם ש"פי' בר"ח83 שכוונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כ"א תשובה עילאה", אבל עדיין אין זה תירוץ על התמיהה – "דבר תמוה מאד" – בנוגע לגודל חומר הענין ד"פוגם בריתו" עד כדי כך ש"אין מועלת תשובה תתאה כ"א תשובה עילאה", ולא כמו בשאר הענינים שמועלת גם תשובה תתאה.
ויש לבאר זה ע"פ מ"ש רבינו הזקן באגה"ת פ"ט: "לפי שפגם הברית .. פוגם במוח לכן תיקונו דיתעסק באורייתא דמחכמה84 נפקת", והיינו, שהחומר דפגם הברית הוא לפי ש"פוגם במוח", ולכן התיקון לזה הוא ע"י תשובה עילאה דוקא ("אין מועלת תשובה תתאה כ"א תשובה עילאה"), שזהו ענין לימוד התורה (כמבואר שם).
אבל עדיין אינו מובן85 :
בפ"ט כותב רבינו הזקן ש"פגם הברית בהוצאת ז"ל ואצ"ל בעריות או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן פוגם במוח". ואם נאמר שהחומר ד"פוגם בריתו ומוציא ז"ל" (עד כדי כך ש"אין מועלת תשובה תתאה כ"א תשובה עילאה") הוא בגלל ש"פוגם במוח" – למה נאמר בזהר "שאין תשובה (תתאה) מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז"ל" דוקא, ולא בנוגע לשאר איסורי ביאה?
זאת ועוד:
כיון ש"אורייתא מחכמה נפקת", הרי מובן שע"י ביטול תורה ה"ה "פוגם במוח". וא"כ, הרי גם בנוגע לביטול תורה הוצרכו לומר "שאין מועלת תשובה תתאה כ"א תשובה עילאה"?
וכיון שביטול תורה הוא מהדברים ש"אין אדם ניצול מהם בכל יום"86, נמצא, שבכל יום זקוק כל אדם לתשובה עילאה דוקא!
ואעפ"כ, הענין ש"אין תשובה (תתאה) מועלת" נאמר בזהר רק בנוגע לפוגם בריתו ומוציא ז"ל, ולא בנוגע לשאר איסורי ביאה, ועאכו"כ לא בנוגע לביטול תורה!
ולהעיר, שבחלק ראשון של ספר התניא87 מבאר רבינו חומר עון זרע לבטלה "בבחי' הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה מאד מאד .. יותר מביאות אסורות", אבל אעפ"כ, לא מסתבר לומר שבאגרת התשובה – המקום העיקרי לביאור עניני התשובה – סומך רבינו על מ"ש במ"א שאינו המקום העיקרי. וצריך לומר, שהביאור בענין זה נרמז באגה"ת עצמה.
*
יא. כמו"כ יש להתעכב על כמה ענינים באגה"ת פ"ב:
כאשר88 רבינו הזקן מביא דוגמאות מ"כמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד"89, מביא בכל דוגמא הן המאורע שבגללו התענו – בכדי להדגיש שהתעניות היו על "דבר קל", והן ריבוי התעניות (בב' דוגמאות הראשונות: "והושחרו שיניו מפני הצומות", ובדוגמא הג': "התענה מ' צומות") – בכדי להדגיש שהתענו "תעניות הרבה מאד" (כי גם מ' צומות – אף שאין זה מספר גדול כ"כ – נקרא "תעניות הרבה מאד", כדלקמן (סי"ד ואילך)), ששניהם נוגעים בענין הדוגמא.
אבל, בדוגמא הראשונה – "כמו ראב"ע שהי' מתיר כו'" – הנה לאחרי שמביא את כל הענין (מירושלמי90 ), מוסיף: "על שלא קיים דברי חבריו". ולכאורה: כיון שכבר אמר לפנ"ז "שהי' מתיר כו' וחכמים אוסרים כו' ולא מיחה בה", הרי כבר מובן שזה ש"הושחרו שיניו מפני הצומות" הוא בגלל שלא קיים דברי חבריו, ולמה צריך רבינו הזקן לומר זאת בפירוש?
ואם יש צורך לפרש שהצומות היו בגלל הענינים שנזכרו לעיל – הי' צריך לסיים גם בדוגמא הב' והג' "על שאמר בושני מדבריכם" ו"על שנתהפכה לו רצועה של תפילין"?
יב. והביאור בזה:
בפשטות לומדים שראב"ע התענה בגלל שלא מיחה – "מי שיש בידו למחות כו'"91, ערבות, מצות "הוכח תוכיח"92 וכו' (ועיין לשון הבבלי והירושלמי והמפרשים בזה). ורבינו הזקן מחדש – שהתענה (לא על שלא מיחה, אלא) "על שלא קיים דברי חבריו".
ויש להאריך בביאור הענין וישוב הלשון בהנ"ל עפ"ז. ואכ"מ.
יג. אך מה זה נוגע לעניננו, שלכן מדגיש רבינו הזקן באגה"ת שהתענית היתה "על שלא קיים דברי חבריו", ולא על שלא מיחה וכיו"ב?
ויובן בהקדם מה שמצינו בנוגע לכמה ענינים שישנם בריבוי מצוות, כמו חצי שיעור, למשל, שישנו בכל האיסורים93, שיש חקירה94 אם זהו ענין בפני עצמו, היינו, שבכל ענין של איסור (אכילת חלב, דם, מלאכת שבת ועוד) האיסור הוא – חצי שיעור, או שחצי השיעור שבכל איסור נכלל באיסור הפרטי: אכילת חצי שיעור חלב – הרי זה איסור חלב, ועשיית חצי שיעור מלאכה בשבת – איסור שבת.
וחקירה זו מצינו גם בנוגע ל"לפני עור לא תתן מכשול"95, ועוד.
בנוגע ל"הוכח תוכיח את עמיתך"92, משמע96, שאין זה ענין בפני עצמו, אלא בכל ענין וענין נכלל הציווי "הוכח תוכיח" באיסור הפרטי – כדברי הגמרא91 ש"כל מי שאפשר למחות .. ולא מיחה נתפס" על אותן עבירות שנעשו – "עבירות שבידן"97. וכדברי הגמרא98 בנוגע לראב"ע גופא: "מתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו".
ולכן נוגע כאן להדגיש ולהביא הביאור שראב"ע התענה "על שלא קיים דברי חבריו":
אם הי' מתענה על שלא מיחה, לא הי' מזה ראי' בנוגע לתענית "על דבר קל", כיון שהענין שעליו לא מיחה (ומצד זה נקרא על שמו) הי' איסור שבת, שהוא איסור חמור, ועד שמומר לשבת הוא כמומר לע"ז (כפי שמביא רבינו הזקן לעיל99 ).
[ואף שבשבת גופא, יציאת פרה ברצועה שבין קרני' אפילו לדברי חכמים היא רק ענין דרבנן, ובנוגע לשביתת בהמתו – הרי כללות ענין השבת הוא דבר חמור, ובאגה"ת רוצה להוכיח דאפילו קל הוא בכללותו, ג"כ מתענים כו'].
ולכן מדייק רבינו הזקן שהתענה "על שלא קיים דברי חבריו"100, שזהו דבר קל.
*
יד. וכן יש לבאר מ"ש בדוגמא הג' "והתענה מ' צומות" (ולא כבדוגמאות שלפנ"ז: "והושחרו שיניו מפני הצומות") – דלכאורה, מ' צומות אינם ריבוי גדול כ"כ שיקרא (לא רק "תעניות הרבה", אלא) "תעניות הרבה מאד" (ובפרט שמספרי הצומות על עבירות שמביא בהמשך פרק זה ובתחלת פ"ג הם יותר מארבעים)?
ואין לומר שלגבי הענין ד"נתהפכה לו רצועה של תפילין", כיון שהי' שלא בידיעתו (ולא כבב' הדוגמאות שלפנ"ז, "לא קיים דברי חבריו" ו"אמר בושני מדבריכם", שזה בידיעה ובכוונה) נחשבים גם מ' צומות "הרבה מאד" – כי, מהלשון "שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד", משמע, ש"הרבה מאד" אינו רק בערך ה"דבר קל" שעליו התענו, אלא זהו "הרבה מאד" גם בעצם. ובהכרח לומר, שגם מ' צומות – אף שזה הרבה פחות מריבוי התעניות שעל ידם "הושחרו שיניו" – נחשב "תעניות הרבה מאד".
טו. ויובן בהקדם המבואר לעיל (ס"ו) אודות המספר ארבעים, שזהו א' הענינים שבו משתווים הענינים דתורה תפלה ותשובה, שכולם הם במספר ארבעים.
אך צריך להבין:
משך הזמן בג' ענינים דתורה תפלה ותשובה תלוי לכאורה (א) בהענין [הנלמד; אודותיו מתפללים; עליו שבים בתשובה (וכפי שרואים בנוגע למספר הצומות שהובאו באגה"ת, שעל כל עבירה ישנו מספר שונה)] (ב) באדם [הלומד; המתפלל והשב. מי שיש לו כשרונות טובים יותר, יכול להשיג במשך זמן קצר יותר101 ; ועד"ז בתפלה, שכאשר יש לו מנוחת הנפש יותר או זכויות יותר, מתקבלת תפלתו מהר יותר; וכן הוא בתשובה, שתלוי' בקשיות העורף וכו' של האדם החוטא]. וא"כ, איך שייך לקבוע שיעור אחד בנוגע לכל סוגי בני האדם וכל סוגי הענינים?
ועכצ"ל, שבכל ג' ענינים אלו ישנו ענין עצמי שאינו נמדד לפי סוג האדם או הענין, וענין עצמי זה בא ע"י מספר ארבעים.
והענין בזה102 :
הנקודה שבכל ג' הענינים דתורה תפלה ותשובה היא – שעל ידם נעשה האדם מציאות חדשה: בתורה – "המלמד את בן חבירו תורה .. כאילו ילדו"103. בתפלה (שעומד כעבד לפני רבו104 ) – שמתבטל ממציאותו, כמו עבד שכל מציאותו היא מציאות האדון105. ובתשובה – שנהפך מרשע גמור לצדיק גמור.
[ובפרטיות: שינוי המהות שבתורה הוא באופן שהאדם נעשה מציאות חדשה; שינוי המהות שבתפלה הוא באופן של ביטול מציאותו הקודמת; ושינוי המהות שבתשובה הוא בשניהם].
ואע"פ שמציאות חדשה זו נעשית ברגעא חדא, ואריכות הזמן של ארבעים יום (שלאחרי רגע זה) היא בנוגע להגדלת ושכלול המציאות החדשה – הרי גם השכלול של מציאות חדשה (שהנקודה שנתחדשה מצטיירת באופן כללי (בערך הפרטיות שלאח"ז)) נקבע במשך זמן של מספר ארבעים.
אלא כיון שבארבעים יום נעשה רק ציור כללי, לכן צ"ל בכל ג' ענינים הנ"ל אריכות זמן יותר מארבעים, ועד שאין להם שיעור, וצריכים להיות במשך כל ימי חיי האדם (בתורה – "לא פסיק פומי' מגירסא"106, בתפלה – "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו"107, ובתשובה – שיהי' "כל ימיו בתשובה"108 ) – כדי שהנקודה תחדור בכל הפרטים של האדם.
וכפי שמצינו ג' ענינים אלו בהולדת הולד: נקודת הולד (התחדשות מציאותו) נעשית ברגע אחד109 כללי של הנקודה; זכר או נקבה – במשך ארבעים יום110 ; והציור הפרטי בכל אבריו וגידיו עד לשערות וצפרנים – תשעה חדשים או שבעה, או עד י"ב חודש111.
וענין זה ששכלול של ענין נעשה במשך זמן של ארבעים, מצינו הן בנוגע לגמר ושכלול ביטול מציאות קודמת – כדברי הגמרא112 שר' זירא התענה ארבעים תעניות113 בכדי לשכוח תלמוד בבלי, והן בנוגע לגמר ושכלול מציאות חדשה – כנ"ל הדוגמא מעובר שבמשך ארבעים יום מקבל את הציור הכללי שלו.
וכמו בעובר, כן הוא גם לאחרי שנולד, ששכלול כח הבינה שבו [ששייך במיוחד לתורה114, וגם115 לתשובה שהיא בספירת הבינה (כנ"ל ס"ו)] הוא במשך ארבעים שנה, כמרז"ל61 "בן ארבעים לבינה": עצם כח הבינה בא מיד כשנולד, אבל שכלול הכח הוא רק כשנעשה בן ארבעים, שלכן116 "לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין"51.
טז. ע"פ הנ"ל נמצא ש"מ' צומות" הם הכלל של כל מספרי הצומות של כל העבירות, כיון שעל ידם נעשה כללות ענין השינוי אצל האדם המתענה, והצומות שהם יותר מארבעים ענינם להביא את השינוי בפרטיות ובפרטי האדם (ובדוגמת העובר, שכללות הציור שלו נעשה במשך ארבעים יום, ואעפ"כ יש צורך בט' חדשים בשביל הציור הפרטי).
ועפ"ז יש לומר הטעם שמ' צומות נקראים "תעניות הרבה מאד" – דכיון שהם משנים (בכללות) את כל האדם מן הקצה אל הקצה, הרי זה נחשב בנוגע לאדם "הרבה מאד", כיון שהם כוללים את כל מהותו.
*
יז. ויש לבאר מ"ש רבינו הזקן "ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו עפ"י חכמת האמת מספר הצומות כו'" – דלכאורה אינו מובן:
א) מה נוגע להבנת עניננו ש"לימד .. לתלמידיו עפ"י חכמת האמת"?
ב) רגיל בתניא בכיו"ב – כשמוסיף פרט על "האריז"ל" – לציין הספר117. וכן בנוגע להרח"ו118 ועוד.
ג) אדרבה, זהו סותר, לכאורה, לנדו"ד – שהרי אגה"ת נכתבה לכל בנ"י, גם עבור אלו שמצד מדריגתם אינם מתנהגים עפ"י קבלה, וכפי שכבר דובר119 שמ"ש ב"דף-השער" של התניא "מיוסד על פסוק120 כי קרוב אליך הדבר מאד" קאי גם על שעהיוה"א ואגה"ת. וא"כ, מדוע נכללו באגה"ת הוראות שלימד האריז"ל לתלמידיו עפ"י חכמת האמת?
אפילו אם רבינו הזקן לא הי' מוסיף את התיבות "עפ"י חכמת האמת", היתה קושיא למה נאמרו באגה"ת – שמיועדת לכל בנ"י – הוראות ששייכים לתלמידי האריז"ל. ובפרט כשמוסיף שהנהגה זו שלימד האריז"ל לתלמידיו היא [לא עפ"י נגלה (וכידוע שהאריז"ל למד עם תלמידיו גם נגלה121 ), אלא] "עפ"י חכמת האמת", אזי מתחזקת יותר הקושיא: וכי הוראות למקובלים הם הוראות לכל בנ"י?
יח. והביאור בזה:
נתבאר לעיל בפרק זה שבכדי "שיהי' לרצון לפני ה' כו' הי' צריך להביא קרבן עולה", "ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן".
ועל זה מתעוררת מיד קושיא: כיון שבכדי "שיהי' לרצון לפני ה'" זקוקים עתה (בזמן הגלות) לתעניות, ע"ד קרבן עולה בזמן הבית – הי' צריך להיות כתוב בגמרא, ברמב"ם ושו"ע וכו' (שנכתבו לאחרי החורבן), ובדרך פס"ד – בדוגמת קרבנות הנ"ל, שצריך להתענות על כל העונות והחטאים122, ומספר הצומות על כל חטא (כשם שישנו הדין (בתושב"כ ובגמרא) שבזמן הבית היו צריכים להקריב קרבן עולה)?
ולכן כותב רבינו הזקן "ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו עפ"י חכמת האמת מספר הצומות כו'" – שענינים אלו הם עפ"י חכמת האמת, ולכן לא נאמרו בגמרא וכו', כיון שקודם זמנו של האריז"ל הי' אסור לגלות חכמה זו, שהיתה "נסתרה בימיהם כו' כ"א ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת כו'"123.
יסוד הענין נאמר אמנם בגמרא – כפי שמביא לפנ"ז: "כמ"ש בגמרא124 שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך"; אבל שם נאמר רק יסוד הענין, ו"על יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו .. מספר הצומות", כיון שבזמנו, "בדורות אלו", הגיע הזמן ש"מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"123.
אמנם, גם בזמנו של האריז"ל הי' זה לימוד (והוראות) שלימד רק "לתלמידיו"; אבל לאח"ז, בזמנו של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, כשהגיע הזמן ונתגלה ונתפרסם מענה מלכא משיחא "יפוצו מעינותיך חוצה"125, והתחילו לגלות "זאת החכמה" בפירסום, ולהמשיכה בחכמה בינה ודעת של כל אחד מישראל – קבע רבינו הזקן באגה"ת מה ש"לימד האריז"ל לתלמידיו", והמשיך זאת לכולם, כיון שעכשיו הרי זה שייך לכל אחד מישראל, ובאופן ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "ואני אבטח בך"].
הוסיפו תגובה