בס"ד. שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

א. התוועדות1 זו היא בגלל שזהו שבת מברכים חודש אייר, כמו בכל שבת מברכים החודש, כתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר2 ששבת מברכים הוא יום התוועדות; אבל אעפ"כ, מחפשים תמיד כל פעם ענין חדש הקשור במיוחד עם יום הש"ק זה.

ובהקדים מעלת ענין החידוש בכל עניני התורה, כמארז"ל3 "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים",

ויתירה מזה, כדברי רש"י בפירושו על התורה על הפסוק4 "אשר אנכי מצוך היום" שבפרשת ק"ש, שדברי תורה צריכים להיות (לא רק "כחדשים", בכ"ף הדמיון, אלא) "חדשים", וכיון שרש"י מביא זאת בפירושו על התורה בפשטות הכתובים עבור בן חמש למקרא, הרי מובן שגם הוא יכול לראות את החידוש שבתורה, שאז נקל יותר לקבל את הענין, כיון שיודעים שאין זה ענין ישן, ואפילו לא "כחדשים", אלא "חדשים" ממש.

[ולהעיר גם ממ"ש באגה"ק5 בנוגע לראש השנה, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם", ומזה מובן שכן הוא בנוגע לכל הענינים הפרטיים שבמשך השנה שהם נכללים בר"ה6, להיותו כלל שכולל כל ימי השנה7 ; אבל, ענין זה הוא מצד רזין ורזין דרזין, שהם ענינים עמוקים שבתורה. ונוסף לזה ישנו ענין החידוש כפי שמשתקף גם בחלק הפשט שבתורה, שזהו ענינו של פירוש רש"י על התורה – שאינו דומה ענין ישן שבתורה לגבי ענין חדש].

ועד"ז בנוגע ליום הש"ק זה, שבת מברכים חודש אייר, שיש בו ענין חדש גם לגבי שבת מברכים חודש אייר בשנה שעברה ולפני שנתיים וכו', כדלקמן.

ב. ויש לבאר תחילה המעלה המיוחדת של חודש אייר לגבי שאר החדשים – כמדובר פעם בארוכה8 שחודש אייר הוא החודש היחידי שיש בו מצוה מיוחדת בכל יום מימי החודש: מצות ספירת העומר.

ובענין זה יש מעלה בחודש אייר אפילו לגבי חודש ניסן וחודש תשרי, שאף שיש בהם ענינים נעלים, הרי בכללות ימי החודש יש חילוקים מן הקצה אל הקצה:

בחודש ניסן – יש ימים שהם ימים טובים (ומיוחדים ונעלים), אבל יש בו גם ימים שהמעלה שבהם היא רק שאין אומרים בהם תחנון, ובזה גופא יש חילוק אם זה מצד היום עצמו, או מצד הימים שלפניו ושלאחריו9.

וכן חודש תשרי – אע"פ שכל החודש נקרא "חודש השביעי"10, ומבואר במדרש11 "שהוא משובע בכל" (בכל הדברים הטובים), מ"מ, בימי החודש גופא יש חילוקים בנוגע לענינים שבהם הוא "משובע" – "גתות" או "ברכות" וכו'; וכן יש חילוק בין הימים שלפני חג הסוכות ולאחרי חג הסוכות כו'.

משא"כ חודש אייר – אע"פ שגם בו יש חילוקים, ר"ח אייר, יום ט"ו בחודש שבו קיימא סיהרא באשלמותא12, ח"י אייר – ל"ג בעומר, וימי השבת שבו וכו', הרי זה החודש היחידי שבו יש צד השוה בכל ימי החודש, שיש בהם מצוה מיוחדת של ספירת העומר, שבה משתווים כל ימי החודש; ומובן גודל העילוי בענין ההשתוות והעדר החילוקים – שזה מורה על הענין ד"לא שניתי"13.

וענין זה שייך גם לשבת מברכים חודש אייר, כי, הנתינת כח למעלה המיוחדת של חודש אייר נמשכת משבת מברכים, שענינו לברך את ראש חודש וכל ימי החודש.

ג. ונוסף על מעלת שבת מברכים חודש אייר לגבי שבת מברכים שאר חדשי השנה, יש גם מעלה בשבת מברכים חודש אייר שנה זו (תש"ל) לגבי שבת מברכים חודש אייר שלפנ"ז (תשכ"ט) ושלאח"ז (תשל"א) – מצד הזמן של מולד הלבנה בר"ח אייר בשנה זו:

תליית הלבנה ברקיע השמים בפעם הראשונה (בששת ימי בראשית) – היתה ביום רביעי, שבו נאמר14 "יהי מאורות וגו'", וכפירוש רש"י ש"מיום ראשון נבראו (כמו "כל תולדות שמים וארץ" ש"נבראו מיום ראשון"), וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע".

וביום רביעי גופא – שנחלק ליום ולילה ולכ"ד שעות המעת-לעת – הי' זה בג' שעות ביום, כמובן ממ"ש במג"א15 בנוגע לברכת החמה, "שאם לא בירך עד אחר ג' שעות לא יברך, שכבר עברה ממקום הזה" (שבו נתלתה ברקיע השמים), וכיון שהחמה נתלתה בג' שעות ביום, נתלתה גם הלבנה בג' שעות ביום16 (שהרי בתחילת הבריאה (קודם שקטרגה הלבנה ואמרה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"17 ) היו "שני המאורות הגדולים"18 בשוה).

ומובן גודל העילוי שבתליית הלבנה בפעם הראשונה – כיון שבהתחלת הבריאה היו כל הענינים מצד "כי חפץ חסד הוא"19 ("חפץ חסד" דייקא, שהו"ע התענוג, למעלה אפילו מ"רב חסד"20, ובמדריגות שלפני הצמצום הרי זה בחי' עליית הרצון וקודם עלות הרצון), שזהו"ע של אתערותא דלעילא ללא צורך באתערותא דלתתא, וכיון שאין צורך באתעדל"ת, אין אתעדל"ת מגעת שם.

וכיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"21, שכאשר "נזכרים" כדבעי אזי חוזרים ו"נעשים", הרי מובן, שכאשר מולד הלבנה הוא ביום הרביעי בג' שעות ביום, שזהו הזמן שבו נתלתה הלבנה בפעם הראשונה (דהיינו – מולד הלבנה בפועל כמאיר בשמים22 ), אזי ישנו כח מיוחד שגם עכשיו23 יומשך הענין ד"חפץ חסד" כמו שהי' בהתחלת הבריאה (ועוד ביתר שאת וביתר עז), ואע"פ שזהו"ע של אתערותא דלעילא מצד עצמה, למעלה ממה שנמשך ע"י עבודת המטה, הרי ישנו הענין ד"אתר שלים"24 שנעשה כלי שבו תומשך האתעדל"ע שמצד עצמה.

וזוהי המעלה המיוחדת בשבת מברכים חודש אייר בשנה זו גם לגבי שבת מברכים אייר בשנה שלפנ"ז ושלאח"ז – שמולד הלבנה (הקשור עם ר"ח) חל ביום הרביעי*, וביום הרביעי גופא – קרוב לזמן שבו היתה תליית הלבנה בפעם הראשונה, ביום הרביעי בג' שעות ביום**.

*) ועד"ז הוא בשאר השנים כשהמולד חל ביום הרביעי. וע"ד ר"ה שחל בש"ק – שג"כ כו"כ פעמים, ובכ"ז כו'.

**) אם הפי' בג' שעות כפשוטו – אז הפי' שנתלו 15 שעות לאחרי התחלת המעל"ע (ובחודש אייר שנה זו הוא 7 שעות 12 מינוט 6 חלקים לאחרי התחלת המעל"ע). אבל בפי' על קדה"ח להרמב"ם פ"ט ה"ג, שהכוונה דבג"ש הי' השמש נראה ואורו בהיר (אלא דהוא ס"ל דביום ד' נבראו, משא"כ לפרש"י14). ואת"ל לפרש כן גם אליבי' דרש"י, הרי בנוגע ללבנה (שהייתה קודם מיעוטה, אבל – בלילה) ה"ז ג' שעות מהתחלת המעל"ע. והרגע הא' שנולדה ברקיע – בהתחלת המעל"ע.

ד. וע"פ פתגם הבעש"ט25 שמכל דבר שיהודי רואה ושומע עליו ללמוד הוראה בעבודת ה' – הרי זה גם בנוגע להאמור לעיל בענין מולד הלבנה.

ובפרט ע"פ הידוע שיש שייכות מיוחדת ללבנה עם בנ"י – ש"מונין ללבנה"26, ו"הם עתידים להתחדש כמותה"27, לפי ש"דומין ללבנה"28, דכשם שהלבנה "לית לה מגרמה כלום"12, כך גם אצל בנ"י ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"29, וכשם שהדברים אמורים בנוגע למלחמת היצר, כן הוא גם בנוגע לכללות הענין דקיום התומ"צ, כדאיתא במדרש30 על הפסוק31 "מי הקדימני ואשלם" – הרי בודאי שבענין הקשור עם מולד הלבנה יש הוראה בעבודת בנ"י.

והענין בזה – שכאשר מגיע זמן שבו מתחדשת הלבנה באותו אופן כמו בפעם הראשונה, בהתחלת הבריאה שהיתה מצד "כי חפץ חסד הוא", צריכה גם עבודתו של כל אחד מישראל להיות בחיות חדש, בידעו שיש בכחו לפעול ש"המאורות הגדולים" יהיו באופן ד"כי חפץ חסד", שאז ישנם ב' המעלות: מחד גיסא – דרגא של אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, ולאידך גיסא – אין זה באופן של "נהמא דכיסופא"32. ועד שענין זה נמשך באופן ד"וספרתם לכם"33, כפי שמפרש רבינו הזקן (בלקו"ת פ' אמור34 ) ש"וספרתם" הוא מלשון ספירות ובהירות, היינו, שהענין "מאיר" אצלו.

ובפשטות – בנוגע לכל עניני העבודה שבמשך חודש אייר (ומזה נמשך גם על כל השנה כולה) – שכיון שהמולד הוא באופן הקרוב למעמד ומצב שהי' בתחלת בריאת העולם, שאז היו כל הענינים מצד "כי חפץ חסד הוא", הנה בנוגע לכל עבודה שנעשית ע"י כל אחד מישראל, יש בכחו להמשיך את כל הענינים עד לבחי' "כי חפץ חסד"; ומובן שמצד זה נעשים כל הענינים בנקל יותר.

וכל זה מתחיל משבת מברכים החודש, שבו מברכים את החודש בכל ששת הענינים שנמנים בנוסח ברכת החודש, ועד שזוכים שיקויים בפועל היעוד "שהם עתידים להתחדש כמותה", בקרוב ממש ובעגלא דידן.

* * *

ה. בנוגע להאמור לעיל שכאשר מולד הלבנה הוא באותו אופן כפי שהי' בהתחלת הבריאה אזי נעשית ההמשכה למטה מבחי' "כי חפץ חסד הוא" – צריך להבין: איך שייך ענין זה בזמן הגלות ובחוץ לארץ?!

בזמן הבית הי' יכול להיות ענין זה, כיון שהי' אז מעמד ומצב של אור. ואף שגם בזמן הבית היו חילוקי מדריגות, שהי' זמן שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", והי' זמן שבו לא הי' "באשלמותא", ועד לאופן של נקודה בלבד, אבל אעפ"כ הרי זה מעמד ומצב של אור;

משא"כ בזמן הגלות שאז אין ענין של אור – לא אור השמש, וגם לא אור הלבנה, שלכן נקרא זמן הגלות לא רק "לילה", אלא גם "חושך", כי, "לילה", יכול להיות בו גם ענין של אור – אור הלבנה, אם בשלימות או שלא בשלימות,

– וכידוע גם הסיפור35 אודות רבינו הזקן שלמד לאור הלבנה, ואדרבה: ענין זה פעל הוספה בלימודו אפילו לפי ערך הכחות והחושים שלו –

משא"כ "חושך" מורה על מעמד ומצב שאין בו אור כלל.

וכיון שזמן הגלות נקרא "חושך", ועד ללשון המורגל "חושך כפול ומכופל" – איך יכולים לפעול שמבחי' "כי חפץ חסד" יומשך למטה?!

והרי זה ריחוק הערך יותר מאשר "מן הקצה אל הקצה", כי, "מן הקצה אל הקצה" הם ב' קצוות של ענין אחד, ולכן יש איזו שייכות ביניהם, ואילו ההמשכה מבחי' "כי חפץ חסד" (שלמעלה מההמשכה שע"י עבודת המטה) למטה בחושך כפול ומכופל של זמן הגלות – הרי זה באופן של ריחוק הערך הרבה יותר!

ועכצ"ל, שענין זה נמשך ממקום כזה שלגביו לא קיימים הגדרים עליון ותחתון, אור וחושך, כך, שחושך ואור אין סוף (בלי גבול האמיתי) הם בשוה, ומצד זה יכולה להיות ההמשכה דבחי' "כי חפץ חסד הוא" באופן שתומשך למטה בעוה"ז התחתון, בחושך כפול ומכופל של זמן הגלות.

ו. ועוד זאת, שענין זה צריך להיות למטה בגלוי:

ובהקדים – שעצמות ומהות נמצא אמנם למטה, אבל זהו בהעלם. וכפתגם הידוע36 שזהו כמו אוצר שנמצא בתיבה סגורה, וישנו גם ה"מפתח" שעל ידו יפתחו את התיבה לעתיד לבוא ויתגלה מה שנמצא בה, אבל עתה הרי זה עדיין בהעלם. ולכן יש צורך לפעול שעצמות ומהות יהי' למטה בגלוי.

וגם ענין זה קשור עם מולד הלבנה בר"ח – שהרי קידוש החודש צריך להיות באופן ד"כזה ראה וקדש"37, היינו, שהלבנה תהי' נראית בגלוי לעיני בשר, וכמודגש גם בכך שלצורך קידוש הלבנה יש להמתין ג' או ז' ימים (הן ע"פ נגלה והן ע"פ קבלה38 ) כדי שיוכלו לראות את הלבנה בפועל.

וכיון שע"פ נגלה יש הכרח לראות את הלבנה בעיני בשר, הרי גם ההמשכה שע"י מולד הלבנה והכח שפועל אותה צ"ל בגלוי למטה באופן שיוכלו לראות זאת. וגם כאשר ענין זה הוא רק באופן של נקודה, הנה כפי שהנקודה היא למעלה הרי היא באופן של "מרחב העצמי".

וע"ד משנת"ל (ס"א) שהענין ד"בכל יום יהיו בעיניך חדשים" מובא גם בפירוש רש"י בפשטות הכתובים, וע"פ הידוע ומפורסם שד' דרכי הלימוד פשט רמז דרוש סוד הם כנגד ד' עולמות אבי"ע39, כך, שדרך הפשט הוא כנגד עולם העשי', הרי מובן שהענין ד"חדשים" נמשך למטה בעולם העשי' באופן גלוי גם לבן חמש למקרא* – כך גם בכחו של כל אחד מישראל לפעול ע"י עבודתו שהענין ד"כי חפץ חסד" יומשך למטה, שענין זה הוא באופן שיכולים לראות זאת בגלוי למטה.

*) היינו באם ירצה לקיים הציווי (היינו שיתבונן וכיו"ב, וגם שכלו של הבן חמש למקרא מספיק על זה), משא"כ כדי "שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום"4, שאז א"צ להתבונן וכו'.

ז. והכח על זה – רואים בענין הנישואין:

ובהקדים – שישנו ענין האירוסין, ש"אסר לה אכולא עלמא כהקדש"40, שיש בזה ב' ענינים41 : ענין של איסור – "אסר לה כו'", וענין של קדושה – "כהקדש", ובעבודה הם ב' הענינים ד"סור מרע" ו"עשה טוב"; אבל עדיין אין זה מגיע לענין הנישואין, שבו מתגלה כח ההולדה.

והענין בזה – כמבואר בהמשך שמח תשמח42 שכח ההולדה הוא גילוי כח האין-סוף למטה, והיינו, שמצד הענין ד"מעשה ידי להתפאר"43, הנה כשם שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא את העולם, ישנו גם למטה כח הא"ס שמתגלה בכח ההולדה44 שהוא בלי גבול ממש, ללא הפסק.

וגם ענין הנישואין שייך ללבנה – כי, "לבנה" ר"ת45 "ב.תולה נ.ישאת ל.יום ה.רביעי"46. וענין זה קשור גם עם מעלת יום רביעי שבו נתלו המאורות (כמובא בשל"ה47 ונתבאר בדרושי הצ"צ48 ).

והרי המכוון בענין הנישואין הוא בנוגע להקב"ה וכנס"י, כידוע שהקב"ה נקרא חתן וכנס"י נקראת כלה (ועל זה נאמר שיר השירים49 ), וענין זה שייך לכל אחד מישראל (שהרי שיר השירים, ככל חלקי התורה, ניתן לכל אחד מישראל בפרט), שנקרא בשם "בתולה", מבלי הבט על מעמדו ומצבו, כיון ש"אע"פ שחטא ישראל הוא"50, ו"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"51.

ומזה מובן עד כמה גדול כחו של כל אחד מישראל לפעול ע"י עבודתו, ובאופן שכח זה נמצא למטה בגלוי – במכ"ש מגילוי כח הא"ס בענין ההולדה בגשמיות, ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לעבודה הרוחנית.

ולכן, הנה למרות שנמצאים בחושך כפול ומכופל של זמן הגלות, כפי שידע איניש בנפשי' אודות החושך שבעולם וגם אודות החושך שבעצמו – יש בכחו להמשיך את האור, וגם את ה"מאור", כולל גם באופן המודגש בזמן מולד הלבנה כבפעם הראשונה, להמשיך את הבחי' ד"כי חפץ חסד הוא"52.

ועד שזוכים לקיום היעוד53 ש"אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וספרתם לכם ממחרת השבת גו'.

* * *

ט. כיון שזהו יום הש"ק שלאחרי אחרון של פסח, שבו עולים כל ששת ימי השבוע, כולל גם אחש"פ, הנה כאן המקום לסיים מה שנשאר באמצע ולא נתבאר בהתוועדות דאחרון של פסח54 – בנוגע לדברי הרמב"ם אודות משיח, שבהל' תשובה55 כותב "נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כו'", ואילו בהל' מלכים56 כותב רק "נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח כו'", ואינו מזכיר "כל ישראל".

ובכן: ענין זה מבהיר הרמב"ם עצמו בשינוי לשונו, שבהל' תשובה כותב בלשון חיוב: "ומפני זה נתאוו .. לימות המשיח כדי שינוחו .. וירבו בחכמה כו'", אבל אינו שולל טעמים אחרים; ואילו בהל' מלכים כותב בלשון שלילה: "לא נתאוו .. ימות המשיח לא כדי כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה".

והביאור בזה:

הלשון "לא. נתאוו .. ימות המשיח לא כדי כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", היינו, שהסיבה היחידה שרוצים ימות המשיח היא רק בשביל לימוד התורה, ולא כדי שלא יהיו דאגות הפרנסה, שלא יצטרכו לפרוע חובות, ולהתעסק עם ה"בנק" וכו' – אי אפשר לומר על "כל ישראל", אלא על "החכמים והנביאים" בלבד; אבל הלשון "מפני זה נתאוו .. לימות המשיח כדי שינוחו .. וירבו בחכמה כו'", מבלי לשלול טעמים נוספים – אפשר שפיר לומר על "כל ישראל".

ולכן:

בהל' מלכים, ששם מדובר אודות תחילת הזמן דימות המשיח, קודם שיהיו "אותות ומופתים", אלא רק באופן ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"57, ובמעמד ומצב שמשיח "יכוף58 כל ישראל לילך בה כו'"59 – אי אפשר לומר שנתאוו כל ישראל ימות המשיח כדי ללמוד תורה במנוחה, ואפילו לא בשביל ללמוד תורה במנוחה ביחד עם סיבה נוספת של עשירות וכיו"ב; ולאידך, בנוגע ל"החכמים והנביאים" – יכולים לומר גם אז "לא. נתאוו .. ימות המשיח לא כדי כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה".

משא"כ בהל' תשובה, ששם מדובר אודות ימות המשיח בשייכות לענין התשובה ושלימות השכר דעולם הבא59 – אזי אפשר לומר ש"נתאוו כל ישראל .. לימות המשיח כדי שינוחו .. וירבו בחכמה כו'", אלא שעדיין אי אפשר לומר ש"כל ישראל" נתאוו לימות המשיח אך ורק בשביל לימוד התורה, ולא בשביל העשירות והמעדנים וכו' שיהיו אז, ולכן אין הרמב"ם שולל את שאר הענינים, "לא נתאוו כו' אלא כו'".

י. והנה, ע"פ המדובר כמ"פ שכל עניני התורה הם הוראה לכאו"א מישראל, ו"התורה על הרוב תדבר"60, בהכרח לומר שגם מ"ש הרמב"ם בהל' מלכים "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא. כדי כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", מהוה הוראה לכל אחד מישראל:

המעמד ומצב דימות המשיח ששייך רק ל"החכמים והנביאים" – הרי זה רק בהתחלת הלימוד; אבל כאשר מגיעים כבר להל' מלכים, הנה בכח התורה נפעל אצל הלומד מעמד ומצב ש"לא נתאוו ימות המשיח לא כדי כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה" – אך ורק בשביל לימוד התורה, ולא בשביל כל עניני העשירות שיהיו אז.

וכאמור שזהו מה שנפעל ע"י לימוד התורה, וכהפתגם הידוע61 : כל זה הוא מה שאתה למדת בתורה, אבל מה לימדה אותך התורה?!... ובנדו"ד, שהתורה מלמדת את האדם שלא יחפוץ בענינים אחרים, אלא רק בלימוד התורה בלבד, והיינו לפי שלימוד התורה הוא באופן ש"השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו .. וגם השכל מלובש במושכל כו'" ב"יחוד נפלא .. להיות לאחדים ומיוחדים ממש" (כמבואר בתניא62 ), ועי"ז מגיע לדרגא של "החכמים" שאין רצונם אלא ללמוד תורה במנוחה.

וכאשר מתנהגים באופן כזה, שלא לרצות שום דבר מלבד תורה – אזי נותן הקב"ה כל הענינים של עשירות בהרחבה, ובלשון הרמב"ם: "כל המעדנים מצויין כעפר", וכל שאר פרטי הענינים שנימנו שם.

וע"ד מארז"ל63 "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד (היינו, שענין הכבוד אינו תופס מקום אצלו), הכבוד רודף אחריו", ועד"ז בנוגע לענין הפרנסה, שכאשר האדם לא רודף אחר עשירות, אזי נותן הקב"ה גם עשירות.

– פרנסה, נותן הקב"ה תמיד, כמ"ש בתהלים64 "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", וכפירוש המצו"ד: "משביע לכל חי לפי רצונו ותאוותו". זוהי אמנם תאווה פראית ("אַ ווילדע תאווה"), אבל אעפ"כ, כיון שהקב"ה ברא אותו עם תאווה זו, ממלא הקב"ה גם תאווה זו; אבל ישנו ענין נעלה יותר – שכאשר פועל בעצמו שאינו רוצה שום דבר מלבד לימוד התורה, אזי נותן לו הקב"ה גם עשירות כו'.

וזהו הטעם שכל פרטי הדברים שבימות המשיח "כל המעדנים מצויין כעפר וכו'" נאמרו בהל' מלכים דוקא – כי, אימתי מקבלים את כל העשירות וכו', רק כשנמצאים במעמד ומצב ש"לא. נתאוו .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה".

וכן תהי' לנו – שלימוד התורה יהי' מתוך מנוחה אמיתית, כיון שהקב"ה נותן לכל אחד כל המצטרך לו בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"65, ועד שזוכים לקיום היעוד66 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק67 "ויעש כאשר צוה ה' את משה", "כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא הי' לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת מלך",

– דכיון שפרשה זו נאמרה בסמיכות ל(מיתת שני בני אהרן68 ב)ר"ח ניסן, יש מקום לומר שגם "ויעש גו'" הי' באותו זמן (ולא ביוהכ"פ, חצי שנה לאח"ז)69 – לא בפועל, אלא שקיבל על עצמו לעשות זאת, כפי שפירש רש"י בפ' בא70 "וילכו ויעשו", "מכיון שקבלו עליהם .. כאילו עשו". אבל עפ"ז אינו מובן החידוש שבדבר, שהרי יודעים כבר מפ' בא שהקבלה נחשבת לעשי'. ולכן מפרש רש"י כאן "ויעש" כפשוטו71 – "כשהגיע יום הכפורים".

וממשיך רש"י לבאר החידוש שבדבר – בשתים:

"עשה כסדר הזה" – שפירש רש"י לפנ"ז על הפסוק72 "ובא אהרן גו'", "אמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא, ואמרו שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מביאה זו כו'", אף שמשה אמר לו בסדר אחר, כפי שנכתב בתורה73.

אבל, ע"פ האמור ש"עשה כסדר הזה", ולא כהסדר שאמר הקב"ה למשה, איך אפשר לומר על זה "ויעש כאשר צוה ה' את משה"?

ולכן מוסיף רש"י: "ולהגיד שבחו .. כמקיים גזירת מלך", שעיקר ההדגשה היא (לא על "כאשר", אלא) על "צוה".

וחידוש זה "שלא הי' לובשן לגדולתו", נאמר בנוגע לבגדי הבד דיוהכ"פ, ולא בנוגע לבגדי זהב, שלכאורה הם "לכבוד ולתפארת"* וחשובים יותר74 – דכיון ש"לא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום כפורים אחר"76, יש מקום לומר שבגדים אלו הם (לא מצד הגדולה – כבוד ותפארת75 – של כהונה גדולה, אלא) "לגדולתו." (של אהרן), ולכן אין לו להשתמש בהם ביוהכ"פ אחר, כיון שמשתנה משנה לשנה (משא"כ המשכן, הבגדים וכו') –

*) שנאמר76 בעיקר על בגדי זהב, וגם על הנמנה לבסוף – בגדי הבד שלו (ופשיטא דבגדי שש הם לכבוד ולתפארת יותר מסתם בגדים). ולהעיר מסהמ"צ להרמב"ם מ"ע לג בסופו: "שהם מזהב שוהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות" (וכותב כן אף שגם בבניו כתוב77 "לכבוד ולתפארת"!).

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 128 ואילך.

יב. ויש להוסיף ולבאר בנוגע ל"ויעש גו'", שקאי על יוהכ"פ – שנאמר באותו פסוק שבו מדובר אודות ענין שנאמר בר"ח ניסן:

כאשר אהרן שמע ממשה רבינו ציווי זה, הנה למרות שמדובר אודות ענין שיצטרך לעשות לאחרי חצי שנה, התחיל תיכף ומיד להתכונן לקיים את הציווי!

– אמנם פסוק זה בא ללמדנו חידוש אחר (כנ"ל סי"א), אבל כך הי' בפועל, שמיד כששמע הציווי, התחיל להתכונן לעשותו, ולכן קבעתם התורה בפסוק אחד. –

וזוהי גם הוראה בנוגע לאופן ההנהגה בעניני תומ"צ – שכאשר שומעים ציווי, הנה תיכף ומיד צריך להחליט לקיימו בפועל ממש.

יג. וכן הוא גם בקצה ההפכי, שכשנמצאים בגלות בחושך כפול ומכופל, מראה הקב"ה תיכף ומיד, מבלי להמתין כו'78 – כפי שאירע בנוגע להמדובר לאחרונה אודות הנשים הנכריות ושאלת מיהו יהודי:

ובהקדמה79 :

ענין זה התחיל עם החלטה של תשעה אנשים, ובזה גופא – לאחרי שחמשה גברו על ארבעה. ואח"כ נתקבלה ההחלטה ע"י 120 אנשים, באמרם, שהם מדברים בשם שתים וחצי מליון יהודים, שאין צורך, ח"ו, בגיור כהלכה, אלא די ששואלים אותו אם הוא רוצה חלק בארץ ישראל, וכשמשיב בחיוב, הרי הוא יהודי!

ואח"כ בא רב ואמר, שבאמת יש צורך בגיור כהלכה, אבל יש להקל בנוגע לאלה שבאים ממדינת רוסיא, והיינו, שכאשר בא גוי או גוי' מרוסיא, ואומרים שרוצים חלק בארץ ישראל, יש להנפיק להם תעודה שהם "יהודים", וליתן להם חלק בארץ.

[לכאורה: אם מקילים בנוגע לגוי מרוסיא, מהו החילוק בין גוי רוסי לגוי שבא מסקוטלאַנד80 ?! – ובכן, שאלה זו שאלו רק השמאלנים... ובכל אופן, לאחרי שעבר משך זמן, ואף אחד לא מחה על זה, נקבע הדבר!].

וראה זה פלא: מיד לאחרי זה – על אתר, תוך כדי דיבור – באו הרוסים והתיישבו על יד תעלת סואץ, והכריזו שאסור ליהודים לטוס הלאה!

וכאן רואים מיד את קשר הענינים: כשנותנים לרוסים חלק בארץ ישראל, פירושו של דבר, שיש להם דעה שם. וכיון שכן, הרי הם מביעים מיד את דעתם: עד כאן הנכם יכולים לטוס, ומכאן והלאה אינכם יכולים לטוס!

לולי זאת – אי אפשר להבין מה קרה לפתע, והגע עצמך:

במשך כל הזמן – שלש שנים, מלפני שבועות תשכ"ז – סייעו הרוסים למצרים לא רק בנתינת עצות, אלא גם במשלוח נשק ואנשים (כולל גם "גנרלים", שגם נהרגו שם!...), כך, שנכנסו לשם לא רק ברגל אחת אלא בשתי רגליים... אבל עשו זאת בחשאי, וכאשר רצו לומר דבר-מה ליהודים, עשו זאת ע"י "שגריר" וכיו"ב, ומעולם לא היתה להם "העזה" לומר דבר ישירות ליהודים.

וכיון שכן, למה לא עשה הקב"ה שמצב זה ימשך עוד קצת זמן, עד שיבוא משיח? – מה קרה שלפתע אמרו שיהודים לא יכולים לטוס הלאה?!

אך הענין הוא, שכיון שזהו דור יתום, מראה הקב"ה את המצב לאשורו78: כשאומרים שיש לרוסים חלק בארץ ישראל – נוחלים מיד "מפלה", שהרוסים מביעים את דעתם בעניני ארץ ישראל ומכריזים: עד כאן תלכו, ולא יותר!

כל זמן שלא אמרו שיש לרוסים חלק בארץ ישראל, לא הי' מקום שיביעו דעתם בנוגע לארץ ישראל, כיון ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"81. – הם אמנם לא יודעים שזהו הטעם, אבל לפועל לא הביעו את דעתם. אבל כאשר אומרים שיש לרוסים חלק בארץ – אזי מיד אומר: אהה!... כיון שאתה אומר שיש לי חלק בארץ, אזי אנהג בעלות ("איך וועל פּראַווען בעה"ב'שקייט") בארץ ישראל! ואכן מתיישב על הגבול (אם כי מעבר לגבול), ואומר בפירוש: עד כאן הנכם יכולים ללכת, ולא יותר!...

יד. אבל, הדור הוא יתום כל כך שלא מקשרים את הדברים, ואין פוצה פה ומצפצף!

ותמורת זה, מסית היצה"ר – בהיותו "אומן במלאכתו"82 – שצריך לטכס עצה לזה, ומהי ה"עצה" – להפגין נגד רוסיא שתתיר ליהודים לצאת משם83 !

במקום לערוך הפגנות ולזעוק נגד רוסיא – היפך הוראת חז"ל84 "אל תתגרה בגוי קטן" [אפילו בגוי קטן, ומזה מובן במכ"ש בנוגע ל"גוי גדול", ואעפ"כ בוחרים להתגרות "בגוי גדול" דוקא] – שזהו דבר שאינו מועיל, ואדרבה: יכול לקלקל – אמור קאַפּיטל תהלים, שבודאי יכול לעזור, ולכל-הפחות אינו מקלקל!

טו. ועוד ענין בזה – בנוגע למה שצועקים בהפגנות "שלח את עמי":

תיבות אלו הם חלק מפסוק בתורה85, שסיומו "ויעבדוני"! ואילו כאשר מכריזים רק "שלח את עמי", ללא הסיום "ויעבדוני" – הרי זה היפך הכוונה!

יש דין ש"כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן"86. והרי אין זו גזירת הכתוב, אלא דבר שיש לו הסברה: כיון ש"לא פסקי' משה", הרי מוכח שהענין לא נסתיים, אלא עומדים באמצע הענין, ושייך להמשך הדברים שלאח"ז. ועד"ז בנדו"ד, שהענין ד"שלח את עמי" הוא כדי ש"יעבדוני" – לקיים מצוותיו של הקב"ה!

ואכן הגוי הרוסי שאל את השאלה: אם אתה צועק כל כך שיתנו ליהודים לצאת ולנסוע לארץ ישראל – למה אתה בעצמך לא נוסע לארץ ישראל?!... הגוי לא מחלק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן; הוא רק שואל: אם אמנם "ישוב ארץ ישראל" הו"ע חשוב כל כך ("אַ געוואַלדיקער ענין"), הנה לפני שאתה צועק שיתנו ליהודי רוסיא לנסוע לארץ ישראל – בה בשעה שהם אומרים (או שמכריחים אותם לומר) שאין רצונם בכך – עשה זאת בעצמך! ארוז את חפציך וסע לארץ ישראל, ולאח"ז תוכל לדרוש שיתנו ליהודי רוסיא לנסוע לארץ ישראל; מדוע אתה יושב ב"מנהטן", וצועק שיתנו ליהודים לנסוע לארץ ישראל?!...

ויתירה מזה – שואל הגוי: אפילו אם אינך דורש שיתנו להם לנסוע לארץ ישראל דוקא, אלא שיוכלו לצאת למדינה חפשית שבה יוכלו לקיים תומ"צ – הנה לכל לראש תקיים מצוות בעצמך, ולאח"ז תדרוש שיאפשרו ליהודי רוסיא לקיים מצוות; אבל כאשר אתה בעצמך אינך מקיים מצוות – מה אתה צועק אודות אפשרות קיום המצוות עבור יהודי רוסיא?!

שאלה זו שואל גוי שיש לו "אַ גוי'שע קאָפּ", ואילו אתה שיש לך "אַ אידישע קאָפּ" (שהרי "אע"פ שחטא ישראל הוא"50), מה תענה על זה?!

הגוי – אינו בעל בחירה, אלא "לב מלכים ושרים ביד ה'"87, כך, שהוא שואל מה שהקב"ה רוצה שישאל: מדוע אתה בעצמך אינך מקיים מצוות?!...

ועד"ז בנוגע לאלו שרוצים לפעול לטובת יהודי רוסיא עי"ז שמעמידים ב"שולחן הסדר" כסא ריק עם מצה88 :

מה יש לך להניח מצה על השולחן?! – תקיים בעצמך מצות אכילת מצה! גם אם אינך לוקח ג' מצות עם קערה וכו' – תקיים לכל-הפחות מצות אכילת כזית מצה! אבל הוא מסרב לכך; הוא צריך להראות שהוא ממתין ליהודי רוסיא, ולכן משאיר את המצה בשלימותה, מבלי לאכלה. – מהי התועלת מזה שהמצה נשארת שלימה על השולחן?! – אכול את המצה, ותקיים מצות אכילה מצה!

טז. לכל לראש – צריכים להבטיח שלא יכניסו גוי רוסי לארץ ישראל ויאמרו עליו שהוא יהודי.

לא מצינו בשום מקום שגוי צריך לקיים מצוות, חוץ משבע מצוות בני נח, שאותן יכול לקיים גם ברוסיא. מה שלא יכולים לקיים שם – הם שאר המצוות, שהגוי אינו מחוייב לקיימם, ואדרבה: אסור לו לקיימם, כשם שאסור לו ללמוד תורה (שבע"פ)89. ואעפ"כ, כאשר גוי מגיע לארץ ישראל ואומר שרוצה להיות יהודי – לא מעמידים תנאי שצריך לשמור שבת, להניח תפילין וללבוש ציצית, ולמול את עצמו; זאת לא, שהרי זו כפי' דתית... צריך רק לשאול אותו אם הוא רוצה חלק בארץ ישראל, וכיון שרצונו בכך, נותנים לו תעודה שהוא "יהודי"!

ומזה מתחילים כל הצרות, כאמור, שכאשר מכניסים גויים רוסיים ונותנים להם בעלות על ארץ ישראל, מראה הקב"ה מיד את התוצאה – שהתחילו לסבול צרות מהרוסים!

ובכן: במקום לחפש עצות מה לעשות – צריך לתקן את סיבת הדבר, כי כשיש סיבה ומסובב, אין מה לחפש עצות לתקן את ה"מסובב"; כל זמן שה"סיבה" נשארת בקיומה, יכול המסובב לחזור ולבוא. ולכן יש צורך לבטל את ה"סיבה", וה"סיבה" היא – שרוצים לומר על גוי רוסי שהוא "יהודי", ויש לו חלק בארץ ישראל, ולכן יכול להביע דעה וכו'.

יז. וכל זה לא איכפת לאף אחד; אין פוצה פה ומצפצף!

כל אחד מחזיק את עצמו לגדול בישראל, ועד לגדול שבגדולים, ולכן, בנוגע לכל ענין רוצה להיות ה"קופץ בראש",

– האמת היא שיש לו "הסכמה" להיות "קופץ בראש" מדברי הגמרא במסכת מגילה90

אבל בענין זה, כשצריך לפעול משהו כו', אינו עושה מאומה!

ומה שטוען שבלאה"כ לא יוכל לפעול – הרי ישנו החיוב "הוכח תוכיח את עמיתך"91, "אפילו מאה פעמים"92, והיינו, שאפילו אם ניסה להוכיח תשעים ותשע פעמים ולא הועיל, חייב לחזור ולהוכיח עוד הפעם!

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ויהי רצון שיקויים מ"ש בפרשתנו93 "כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'", "וכפר את מקדש הקודש גו'", "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם".

* * *

יח. באגרת התשובה אוחזים בפרק י"א – "אַ געשמאַקער פרק", שככל שמעיינים בו יותר, מוצאים בו יותר ויותר!

ובהקדים בנוגע לאגרת התשובה בכללותה – שכל הענינים בתניא הם בתכלית הדיוק, ובפרט באגה"ת שכתב רבינו הזקן מהדורא קמא94, ואח"כ מהדורא שני'95.

ועוד ענין מיוחד באגה"ת לגבי שאר חלקי התניא:

חלק ראשון שבתניא הו"ע של עבודה, וחלק שני שבתניא הו"ע של השכלה. – יש אמנם גם עניני השכלה בחלק ראשון, ועניני עבודה בחלק שני, אבל, חלק ראשון עיקרו עבודה, ואילו ההשכלה אינה העיקר (ח"ו לומר שזהו בדרך טפל, אבל אין זה העיקר), וחלק שני עיקרו השכלה, ואף שיש בו גם עבודה, אין זה העיקר96.

ואילו באגרת התשובה – יש קבלה וחסידות וגם נגלה (כפי שרואים מיד בפרקים הראשונים, וכן בפרקים שלאח"ז – יותר או פחות), באופן גלוי יותר מאשר בכל ספר התניא97, ולכן יש מקום לדייק באגה"ת יותר מאשר בכל ספר התניא.

יט. ויש להביא דוגמא לענין באגה"ת הקשור עם נגלה דתורה:

בביאור הענין ד"ויפח באפיו נשמת חיים"98 – מבאר רבינו הזקן99 : "פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום וכו'".

ובמהדורא קמא מביא דוגמא בנוגע לאדם שנופח לאיזה מקום – "כגון בריאה של בהמה". והרי דוגמא זו הו"ע בהלכה – כי בדיקת ריאה היא ע"י נפיחה100.

והטעם שיש צורך בדוגמא מענין של הלכה101 – כי, כשמביאים דוגמא מענין בעולם, ובנדו"ד, "כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים, אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום", יש מקום לומר שזהו רק מצד העלם והסתר העולם, ולכן אין זו ראי' שכן היא המציאות באמת; ולכן מוסיף "כגון בריאה של בהמה", שכיון שזהו ענין שנאמר בתורת-אמת בנוגע להלכה של בדיקת ריאה, שנוגע לכשרות, הרי זו הוכחה שכן היא המציאות באמת.

ולהעיר מדברי המשנה102 שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון", "כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון"103, והיינו, שגם כשמדובר בנוגע לביהמ"ק, ובנוגע לעבודת הכהן, לאחרי שכבר עשה את כל ההכנות המתאימות, יש צורך להזכיר הענין של זכות אבות; ועאכו"כ כשמדובר בנוגע לעניני העולם, בודאי יש לקשר אותם עם עניני תורה כו'.

כ. בנוגע לפרק י"א – מבואר שם ענין "האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' .. (ש)רב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה", ומוסיף: "בלי שום ספק וס"ס בעולם".

וצריך להבין: מהו הדיוק "בלי שום ספק", ומהי ההוספה ד"ס"ס" (ספק ספיקא) ו"בעולם"104 ?

[ולהעיר, שהלשון "בלי שום ספק וס"ס" הוא אמנם לשון הרגיל בפי המון עם, אבל, ברור הדבר שלא זו בלבד היא הסיבה לכתיבת לשון זה ע"י רבינו הזקן, ובפרט ע"פ הידוע105 גודל מעלת רבינו הזקן, שבהיותו למטה הי' בכל הפרטים כמו בעולם האצילות, כך שכל דבר הוא בודאי בדיוק, ובפרט כשמדובר אודות הלשון "ספק וס"ס", שהם מונחים יסודיים בהלכה – ביו"ד ואה"ע, ובמקומות מפוזרים גם בחו"מ ואו"ח].

וביותר צריך להבין – שהרי בהמשך הענין נאמר "אין כאן שום ספק כלל", ואינו מוסיף "וס"ס בעולם", ולכאורה, כשם שהוצרך להוסיף זאת לעיל, הי' לו להוסיף זאת גם כאן?

גם צריך להבין מ"ש בהוכחה לכך ש"אין כאן שום ספק כלל" – "שאנו מברכין .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה"106 :

למאי נפק"מ כאן107 אם הטעם לכך ש"ספק ברכות להקל" הוא "משום חשש ברכה לבטלה", או מטעם אחר, כמו בגלל שחיוב הברכה הוא מדרבנן108, ו"ספיקא דרבנן לקולא"?

רבינו הזקן סובר אמנם ש"ספק ברכות להקל" הוא "משום חשש ברכה לבטלה", כמ"ש בשו"ע109 בנוגע לברכת המוציא, אבל למאי נפק"מ כאן באגה"ת – הרי גם אם הטעם ש"ספק ברכות להקל" הוא בגלל ש"ספיקא דרבנן לקולא", לא היינו מברכים "ברוך .. חנון המרבה לסלוח" על הספק.

וכפי שיתבאר לקמן.

כא. בהמשך להמדובר אודות ענין הספק – הנה כאן המקום לבאר ענין נוסף שעוררו בו ספק:

דובר בהתוועדות דאחרון של פסח110 אודות הסבא משפולי, ר' ליב שרה'ס. ושאלו על זה: איך יתכן לומר שמדובר אודות אדם אחד?!

ובכן: בפשטות מסתבר לומר שמדובר אודות אדם אחד – כי: בכלל יודעים אודותם רק מעט, וכל מה שידוע – הרי זה אותו דבר: ריבוי מופתים שאירעו באותו זמן, ע"י צדיקים נסתרים, תלמידי המגיד, שהיתה להם שייכות לבעש"ט, כך, שמסתבר לומר שמדובר אודות אדם אחד.

ומה ששאלו111 שבספר רז' המלאך נזכר השם "(לייב בן) שרה", ואילו בנוגע לאמו של הסבא משפולי נזכר שם אחר – הנה אפילו בנוגע להרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב שהי' מפורסם, יש ספק בנוגע לשם אמו, שלכן יש צורך בעדותו של בעל הקב נקי112 : "זכיתי לראות את הקמיע שהיתה תמיד על צווארו כו'", ושם נזכר שמה באופן אחר מבשאר מקומות, וא"כ יתכן שגם בנוגע לאמו של הסבא משפולי נפלה טעות כו'.

ולכן, עד שלא יתברר בוודאות שמדובר אודות שני אנשים, ישאר בתקפו משנ"ת אודות הטעם שמנגנים הניגון שלו באחש"פ; ואם יתברר שלא כנ"ל, אזי יחפשו ביאור אחר – אם יש בכלל צורך בביאור, שהרי יתכן שאין צורך בביאור, כיון שבחירת הניגון לא היתה מצד המחבר, אלא מצד תוכנו של הניגון, כמובן ל"בעל מנגן", וכפי שמצינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ביאר כמ"פ113 תוכנו של ניגון52.

ובכל אופן, עד שלא יבוא איש נאמן ויעיד שראה114 שתי מצבות על שני קברים במקומות שונים ושם אימותיהם שונה115 – יכולים לומר שמדובר אודות אדם אחד, ושלום על ישראל.

* * *

כב. נהוג עתה ללמוד פרקי אבות, כפי שמביא רבינו הזקן בסידורו (מדברי הראשונים והאחרונים116 ): "נוהגין לומר פרקי אבות (ששה פרקים: חמשה פרקים הראשונים, והפרק האחרון שנקרא "קנין תורה"), פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת", ובהקדמה לזה – "אומרים לפניו משנת117 כל ישראל", היינו, שמשנה זו היא ההתחלה לכללות מסכת אבות, וגם לכל פרק בפני עצמו, ומזה מובן עד כמה נוגע ההבנה וההסברה של משנה זו:

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – היינו תחיית המתים, כמובן מהמשך המשנה: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה", כמבואר בגמרא "וכל כך למה, תנא, הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה", ומזה מוכח "שעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה, אלא העולם של תחיית המתים"118.

ומביאה המשנה ראי' לדבר – כלשון הרגיל בגמרא: "מנא הני מילי, דאמר קרא" – "שנאמר43 ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", היינו, ש"כל ישראל", "עמך כולם צדיקים", "לעולם ירשו ארץ", שקאי על "עולם הבא".

והראי' ש"ירשו ארץ" קאי על "עולם הבא" – ממ"ש "לעולם ירשו ארץ":

על הפסוק "וחי בהם" שבפרשתנו119, מפרש רש"י: "לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת".

ומזה מובן, שאי אפשר לומר ש"לעולם ירשו ארץ" קאי על עולם הזה, שהרי אין זה "לעולם", כיון ש"סופו הוא מת".

וכמו"כ אי אפשר לומר ש"לעולם ירשו ארץ" קאי על גן עדן – שהרי גם ירושת גן עדן אינה לעולם, כיון שלאח"ז יקומו הנשמות בתחיית המתים, וכמובא בדרושי אחרון של פסח120 שכל הנשמות (אפילו הנשמות שלומדים תורה בג"ע שלשת אלפים שנה121 ) יקומו בתחיית המתים וילמדו תורה ממשיח.

ועכצ"ל שמ"ש "לעולם ירשו ארץ" קאי על עולם התחי'.

אבל צריך להבין: למה הובא כאן גם סיום הפסוק "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – בה בשעה שמחציו הראשון של הפסוק ("ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ") יודעים כבר ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"?

וכדמוכח גם ממ"ש הרמב"ם122 "שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא .. שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ .. כלומר ארץ החיים והוא העולם הבא", ואינו מביא את המשך הפסוק "נצר מטעי", כיון שאין זה נוגע לראי' ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

[ואין לומר שהרמב"ם לא הביא המשך הפסוק כיון שסמך על המשנה – שהרי כותב בהקדמתו לחיבורו: "קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"].

כג. ויש לבאר גם כללות הענין ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – דלכאורה אינו מובן: איך אפשר לומר ש"כל ישראל" – שיש בהם חילוקי מדריגות – שוים בענין של "עולם הבא"?

ומבואר במפרשים118, שלכן נאמר הלשון "חלק לעולם הבא", "מפני שאין כל ישראל שוין בו, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו", והיינו, שלכל אחד מישראל יש אמנם חלק בעולם הבא, אבל בנוגע למדתו של החלק, אם הוא חלק גדול או חלק קטן – הרי זה תלוי בעבודתו.

וכל זה – בנוגע ל"חלק לעולם הבא"; אך ישנו ענין נעלה יותר – "בן עולם הבא", שזה כבר תלוי בענין נוסף שאינו אצל "כל ישראל", כמארז"ל123 "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא"; ולמעלה מזה הוא הענין ד"מזומן הוא לחיי העולם הבא", שזהו ע"י עבודה מיוחדת, כדאיתא בגמרא במסכת כתובות124 גבי "ההוא כובס".

והענין בזה – כפי שמבאר הצ"צ125 ש"חלק לעולם הבא" קאי על מלכות, כי חלק סתם היינו רובע126, שזהו"ע ספירת המלכות, וענין זה שייך לכל אחד מישראל, כיון שכל נשמה היא מבחי' המלכות שנקראת "כנסת ישראל", אלא שבדרגא זו גופא יכול להיות חלק קטן או חלק גדול; "בן עולם הבא" קאי על ז"א שנקרא "בן", וזהו ענין שתלוי בעבודתו – "השונה הלכות בכל יום" וכיו"ב; ו"מזומן הוא לחיי העולם הבא" קאי על בינה, שהיא דרגת "עולם הבא", וזהו הפירוש ד"מזומן" – שזוהי דרגת עוה"ב גופא.

כד. והנה, הענין ד"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" הוא בנוגע לתחיית המתים, אבל לא בנוגע לגן עדן.

ומטעמי החילוק בין תחה"מ לג"ע – לפי שמהזמן שלאחרי ק"כ שנה עד לזמן של תחיית המתים יעברו כו"כ ענינים שמבטלים את כל ההעלמות וההסתרים כו', ואז ראויים כולם לתחיית המתים; משא"כ בנוגע לג"ע, שזהו מיד לאחרי ק"כ שנה, לא שייך ענין זה, ולכן אי אפשר לומר שלכל אחד יש חלק בג"ע.

ועפ"ז יש לבאר גודל הצורך בהשתדלות להתעסק עם יהודים נוספים, כמ"ש127 "הוכח תוכיח את עמיתך .. ואהבת לרעך כמוך" (שזהו חוב על כל אחד ואחת מישראל128, שהרי זוהי מ"ע שאין הזמן גרמא) – דלכאורה, הרי גם בלאה"כ "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – כי, נוסף לכך שצריך להשתדל שיהי' לו חלק גדול יותר (כנ"ל שמדת החלק אינה שוה בכל ישראל), דכשם שהוא בעצמו רוצה חלק גדול יותר, הרי מצד "ואהבת לרעך כמוך" צריך להשתדל שגם לחבירו יהי' חלק גדול יותר, הנה עוד זאת, שצריך להשתדל להתעסק עמו כו' כדי שלא יצטרך לעבור את כל הענינים הבלתי-רצויים בשביל להיות ראוי ל"חלק לעולם הבא".

כה. ענין זה קשור עם "צעירי אגודת חב"ד", שהרי עבודתם היא להביא את אור התורה ואור המצוה לכל בנ"י, וכפי שמוסיפה תורת החסידות – בדרכי נועם ובדרכי שלום, ומתוך מס"נ.

ולכן, בבוא יום ההתייסדות, "תפארת שבתפארת"129, הנה "הימים האלה נזכרים ונעשים"21 – כפי שזוכר כל אחד את הזמן שייסדו את צא"ח, שעמדו אז בתנועה שבטוחים שבמשך זמן קצר יתוספו מאות יהודים שיעבדו מתוך מסירות שתביא להצלחה גדולה;

אלא שזהו כמו בכל הענינים, שעברו כמה הרפתקאות כו' (ובלשון חז"ל130 בנוגע לשלמה: "והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך הוא יהי' איש מנוחה, אלא אמר הרבה קטיגורין (שיתכן ש)יעמדו מכאן ועד גיחון" – "וימשחו אותו גו' למלך בגיחון"131, ועד למעמד ומצב ש"וישב שלמה על כסא ה'"132 ),

אמנם, בבוא יום זה עוד הפעם, הנה כל אלו שישנים, צריכים להתעורר משנתם! – כוונתי לאלו שישנים בענין זה, אף שעוסקים בענינים אחרים, שצריכים להתחיל לעסוק בענין זה.

מונחים אמנם בענינים נעלים ביותר, בעולם המעשה, עולם הדיבור ועד לעולם המחשבה, ולמעלה יותר, אבל, במחילת כבודם, עליהם להפסיק להיות מונחים בעולמות עליונים, ולהתחיל להיות למטה בעולם העשי', יחד עם הקב"ה... שכן, בהיותם בעולם האצילות, אינם יחד עם הקב"ה, וגם לא בעולם המחשבה ועולם הדיבור, אלא דוקא בעולם העשי' נמצא הקב"ה, ושם גופא – במקום תחתון שאין תחתון למטה הימנו, בחפשו לקרב יהודי... כך, שיכול להתאים גם להם להיות למטה, יחד עם מלך מלכי המלכים הקב"ה!...

וכאשר צריכים לקרב יהודי – אין לטעון שיחפשו מישהו אחר שיעשה זאת, כיון שהוא עסוק בענינים אחרים, ויכול רק לבוא ל"אסיפה", ולאחרי שיאמרו לו "יישר כח", הולך לביתו לישון... אלא ההתעסקות בזה צריכה להיות בהשתתפות כל אחד ואחד.

וכן לאידך גיסא: בשעת ההתייסדות היתה התקוה שיהי' זה פתח רחב כדי להכניס את כל אלו שירצו להשתתף בעבודה זו, ויתנו תפקיד לכל אחד – מבלי לחלק את מי רוצים להכניס ואת מי לא רוצים להכניס, שלכן מושיבים את זה במזרח ואת זה במערב, ועד שמחפשים להצר לו עד שיצא לגמרי מעבר השני של הדלת... באמרם שמספיק שיהיו לצא"ח ששים ריבוא חסר אחד... וטוענים שאם פלוני יעסוק בזה, יגרע הדבר מההתעסקות שלו...

אבל אין האמת כן, ואדרבה: עי"ז יתוסף אצלו, וכמו "מעין", שככל ששואבים ממנו יותר, הולך וניתוסף יותר ב"מעין". ומה גם שאפילו אם יגרע ממנו – מה הרעש ("וואָס איז אַזוי דער געוואַלד"...), הרי בינתיים יוכלו לקרב עוד יהודי! ובפרט שמדובר אודות ענין הקשור עם "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל"133 – "לחמו" של רבינו נשיאנו!

ולכן, בבוא יום ההתייסדות עוד הפעם, הרי זה זמן מסוגל להתחיל לעסוק בזה ביתר שאת וביתר עוז – להפיץ את המעיינות, ובדרך ממילא גם הפצת היהדות, התורה והמצוה, ובאופן שלא זו בלבד שיהודים ידעו זאת, אלא שאכן ילמדו תורה ויקיימו מצוות בפועל, ויאירו את בתי בנ"י ב"נר מצוה ותורה אור"134, שעי"ז יתוסף גם בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"65.

וההתחלה בזה צריכה להיות מיום הש"ק ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"135, ובמשך חמשת הימים שנשארו עד ליום ההתייסדות, "תפארת שבתפארת" – לקבל החלטה טובה (ולהתחיל לקיימה מיד לאחרי השבת) לעסוק בעבודה של הפצת המעיינות, ובדרך ממילא גם הפצת היהדות, שיגיעו "חוצה", ובאופן שיהי' פתח רחב – הן מצד המקבלים והן מצד המשפיעים – להוסיף בעבודה זו, ובתוספת חיות, ובאופן של "תפארת", כיון שנותנים על זה כחות מלמעלה.

ויה"ר שתהי' הצלחה רבה ומופלגה בלימוד התורה וקיום המצוות, והפצת המעיינות חוצה, ועד שה"חוצה" יתבטל ("אויס חוצה") ויהפך להיות כמו מקום המקדש, וזו תהי' ההכנה לגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו.

* * *

כו. הביאור באגרת התשובה:

ובהקדים דיוק נוסף136, שרבינו הזקן מוכיח שהקב"ה "רב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה כו'" – מזה ש"אנו מברכין בכל תפלת י"ח .. חנון המרבה לסלוח", ולא מפסוקי התורה שמדברים אודות ענין התשובה, כפי שמביא הרמב"ם137.

וטעם הדבר – כי, בנוגע לכל הפסוקים הנ"ל יש מקום לומר שאין זה מצד התשובה כשלעצמה, אלא בגלל שהיו ענינים נוספים, וכמו: עת רצון, תפלה ובקשה בכוונה אמיתית (כתפלת משה), ענין שנוגע לרבים, ריבוי צדקה, תעניות וכיו"ב.

אמנם, הצורך בענינים נוספים מלבד התשובה הוא רק בנוגע לתשובה כפי שהיא במדידה, שעל זה דובר בפרקים הקודמים; ועל זה מוסיף רבינו הזקן בפרק אחד עשר (למעלה מעשרה)138, שתשובה היא למעלה ממדידה, שלכן, גם התשובה כשלעצמה (ללא ענינים נוספים) מועילה בודאי.

כז. ומבאר רבינו הזקן שהוודאות בבקשת מחילה וסליחה מהקב"ה היא "בלי שום ספק וס"ס בעולם" – שבזה שולל את כל הספקות שמא נפעל הדבר בגלל ענינים נוספים (עת רצון, או תענית ונתינת צדקה וכו') מלבד התשובה כשלעצמה.

ובפרטיות יותר – ובהקדמה, שה"ספק-ספיקא" שבדברי אדה"ז כאן הוא באופן הפכי מה"ספק-ספיקא" בכל שאר המקומות:

ב"ספק-ספיקא" בדרך כלל, הספק הנוסף מחליש את הספק הראשון (דהיינו שמצד ה"ספק-ספיקא" נעשה הענין קל יותר). ולדוגמא (בהלכות תערובות139 ): דבר איסור שנתערב בהיתר, ואכל מן התערובת – יש כאן ספק אחד, שמא הדבר שאכל הוא דבר איסור; אבל אם חזר ונתערב אחד מהתערובת הראשונה בתערובת שני', ואכל מהתערובת השני' – מצטרף ספק נוסף להיתר, המחליש את ספק האיסור הראשון, וממילא יש כאן רק "ספק-ספיקא" של אכילת דבר איסור.

משא"כ בנדו"ד – ענינו של ה"ספק-ספיקא" הוא שמצטרפים שני ספקות אם התשובה לבדה מועילה, וממילא הספק הנוסף מחזק את הספק הראשון שמא לא נתקבלה התשובה (דהיינו שמצד ה"ספק-ספיקא" נעשה הענין חמור יותר).

ולכאורה הי' מקום לפרש ששני הספקות הם: (א) שמא המחילה תלוי' בעת רצון דוקא; (ב) אפילו אם המחילה אינה תלוי' בעת רצון – שמא המחילה היא דוקא משום שחטא פעם אחת בלבד, אבל אם יחטא כמה פעמים – אין תשובתו מועלת (ולכן, כשחוטא כמה פעמים ואינו עת רצון, יש כאן "ספק-ספיקא" – שני ספקות להחמיר, היינו שתשובתו לא תועיל, אם משום שאינו עת רצון ואם משום שחטא כמה פעמים).

אבל באמת אין לפרש כן, כי כדי ששני ספקות יוכלו להצטרף ל"ספק-ספיקא", ישנם כמה כללים בדבר, ומהם: (א) ה"ספק-ספיקא" צריך להיות "מתהפך"140. (ב) שני הספקות צריכים להיות "בגוף אחד וענין אחד"141.

ובנדו"ד – הרי שני הספקות הנ"ל (הספק הראשון – שמא הכפרה תלוי' בעת רצון דוקא, והספק השני – שמא הכפרה היא רק כשחוטא פעם אחת) הם שני ספקות נפרדים לגמרי, ואינם לא בגוף אחד ולא בענין אחד. וממילא אין זה "ספק-ספיקא" בדוגמת ה"ספק-ספיקא" המבואר בהלכות תערובות.

ולכן בהכרח לפרש את שני הספקות באופן אחר (ששניהם בגוף אחד ובענין אחד): (א) שמא המחילה היא דוקא משום שחטא רק פעם אחת בלבד; (ב) אפילו נאמר שאין הדבר תלוי במספר הפעמים, ותשובתו היתה מועלת אפילו אם הי' חוטא כמה פעמים – שמא המחילה היא דוקא משום שביקש והתחנן בכוונה אמיתית (וממילא, מי שחטא כמה פעמים ולא התחנן למחילה בכוונה אמיתית – יש כאן "ספק-ספיקא" אם תתקבל תשובתו)142.

ועפ"ז יובן דיוק לשון אדה"ז "בלי שום ספק וס"ס בעולם": "שום ספק" – נכלל בזה גם ספק שאינו מצטרף ל"ספק-ספיקא", מאחר שאינו מתהפך או אינו בגוף אחד (כגון הספק שמא המחילה תלוי' בעת רצון דוקא); "וס"ס בעולם" – כולל "ספק-ספיקא" שהוא בגוף אחד ובענין אחד (כנ"ל). ועל זה אומר אדה"ז, שכל ספקות אלו אינם קיימים כלל, אלא "נכון לבו בטוח בה' .. בלי שום ספק וס"ס בעולם".

והראי' לזה – "כמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח", שמזה מוכח: (א) שהמחילה אינה דוקא למי שחטא פעם אחת בלבד, אלא גם למי שחוטא כמה פעמים (שהרי "בכל יום ויום ג"פ מברכי' בא"י חנון המרבה לסלוח"). (ב) שהמחילה אינה תלוי' בעת רצון דוקא, שהרי עת רצון היא רק "בשעה שהציבור מתפללין"143 או בזמנים מיוחדים בשנה, ולא ג' פעמים בכל יום; (ג) שהמחילה אינה תלוי' בכוונה אמיתית, שהרי על-פי דין כוונה אינה מעכבת בתפלת שמו"ע (מלבד ברכה ראשונה)144. וכיון שאעפ"כ "מברכין בכל תפלת י"ח .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח" (בהזכרת השם) – מוכח שאין "שום ספק וס"ס בעולם" שנתקבלה תשובתו.

ומסיים רבינו הזקן: "אלא אין כאן שום ספק כלל", שבזה נכללים כל הספקות הנ"ל, ולכן אינו צריך לחזור ולומר "בלי שום ספק וס"ס בעולם".

כח. ועתה נבוא לבאר מ"ש רבינו הזקן "והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה"145 :

ויובן ע"פ מ"ש רבינו הזקן בשו"ע109 בנוגע לברכת המוציא: "אם הוא מסופק אם בירך ברכת המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך, כי, ברכת המוציא מדברי סופרים, וספק דברי סופרים להקל, ואינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שלא לאכול, אבל לא לברך, שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה".

ומזה מובן גם בנדו"ד:

"ספק ברכות להקל" בגלל שהברכה היא מד"ס, וספק ד"ס להקל – הרי זה רק טעם שאין חיוב לברך, אבל עדיין יכול להחמיר על עצמו ולברך.

ועפ"ז, אין ראי' מזה שאנו מברכין "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח" שהקב"ה בודאי סולח, שהרי אפשר לומר שאמירת הברכה היא בגלל שמחמיר על עצמו לברך, כיון שרוצה שהקב"ה יסלח לו.

ולכן בהכרח להוסיף "משום חשש ברכה לבטלה", כמו בשו"ע הנ"ל, ש"אינו רשאי להחמיר על עצמו .. לברך, שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה".

ורק בגלל שיש חשש ברכה לבטלה, ואעפ"כ "אנו מברכין בכל תפלת י"ח .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח" – ישנה "האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' .. (ש)רב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה כו'".

וכיון שאנו מבקשים בכל יום סלח לנו – לאחרי הקדמת בקשת נתינת-כח על זה: "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", ובודאי שהקב"ה מקיים בקשה זו, כיון שרוצה בתשובתם של בנ"י – הרי "כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין" (כפס"ד הרמב"ם146 ), שהפירוש בזה הוא – תיכף ומיד ממש, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ובעגלא דידן.

* * *

כט. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ב) אודות המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שקאי על עולם התחי', שקשור עם ענין הגאולה – הרי זה קשור גם עם ענין הצדקה, שזהו ענין שנוגע בעיקר בזמן הזה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק147 ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה", דכיון ש"נפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אין דרך כו' כי אם בבחי' עשי' שהיא מעשה הצדקה" (נוסף על המבואר שם148, וגם באגה"ת149, אודות הצורך להרבות בצדקה לפי ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"150 ).

וכל זה – בנוגע לענין הצדקה בכלל, ובפרט – הרי זה בנוגע לענין ה"מעמד"151, כפי שנתבאר ענינו במכתב של הרה"צ ר' אהרן מסטראַשעלא152, ובארוכה – במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר153 (אף שבכלל יש רק מעט מכתבים מרבותינו נשיאינו אודות ענין ה"מעמד", שכן, מלבד זאת שיש מכתבים שלא נדפסו, הנה גם במכתבי רבינו הזקן שנדפסו154 מדובר אודות המעמדות של רבותינו שבאה"ק, או אודות הצדקה בכלל, ולא אודות ענין ה"מעמד" בפרט).

ומובן, שנתינת המעמד יכולה להיות גם עבור הזולת, שהרי "זכין לאדם שלא בפניו"155, ובדרך ממילא מזכים אותו בכל הענינים וההשפעות שנמשכים עי"ז מלמעלה.

ויה"ר שנתינת ה"מעמד" תפעל הן למעלה והן למטה.

ל. הביאור במשנת "כל ישראל כו'":

ובהקדים הביאור בנוגע לסיום הפסוק "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – מדוע נאמר "להתפאר" בנוגע ל"מעשה ידי" דוקא, ולא בנוגע לשאר הענינים?

ואף שיש לפרש שתיבת "להתפאר" קאי על כללות הענין, מ"מ, לא נאמרה תיבה זו בהתחלת כל הענין, וגם לא באמצעו, אלא בסמיכות ל"מעשה ידי" דוקא.

והביאור בזה – בקיצור:

החילוק בין "מטעי", נטיעת דבר הצומח, ל"מעשה ידי" – שנטיעה, אף שיש בה עבודת האדם, חרישה וזריעה וכו' (וכאשר לא יורדים גשמים, צריך להשקות בעצמו), יש צורך בענינים נוספים כדי שתהי' הצמיחה, כמו גשמים, והעיקר – כח הצומח שבארץ, "ארץ ממנה יצא לחם"156 ; משא"כ מעשה ידים הו"ע שנעשה ע"י עבודת האדם כשלעצמה.

ומזה מובן שענין ההתפארות – "להתפאר" – לאמיתתו הוא ב"מעשה ידי" דוקא, כיון שזהו ענין שבא בכח עצמו, משא"כ בנוגע ל"מטעי", שזקוק לענינים נוספים, אינו יכול להתפאר בכל לבו.

לא. ובנוגע לעניננו – יש אצל בנ"י ג' אופנים: אלו שהם בבחי' "ירשו ארץ", אלו שהם בבחי' "מטעי", ואלו שהם בבחי' "מעשה ידי"; ואצלם דוקא ישנו הענין ד"להתפאר".

והענין בזה:

לכל לראש נאמר "לעולם ירשו ארץ", שענין הירושה הוא – כלשון התניא157 – "(הון עתק) שלא עמל בו", וכפשטות דין הירושה, שאם הוא רק "בן", ללא נפק"מ מהו מעמדו ומצבו, הרי הוא יורש הכל, ולכן שייך ענין זה לכאו"א מישראל, כי, "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"50, ולהיותו בן אברהם יצחק ויעקב, יורש הוא את כל הענינים.

אמנם, כיון שהכוונה היא שיהודי יעבוד עבודתו בקיום התומ"צ, וסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח"158 – הנה על זה ממשיך בכתוב: "נצר מטעי", שקאי על יהודי שעובד עבודתו בקיום התומ"צ; אבל אעפ"כ, עדיין אין זה באופן שכל עבודתו היא אך ורק בעניני התומ"צ, אלא יש לו עסק גם עם הוויות דעלמא.

ולאח"ז באים להענין ד"מעשה ידי" – שכל עבודתו היא רק בעניני תומ"צ; ועל זה נאמר "להתפאר", כיון שבעבודה זו מתפאר הקב"ה.

ועפ"ז מובן מדוע לא הביא הרמב"ם סיום הפסוק (כנ"ל סכ"ב) – כיון שהרמב"ם מדבר רק אודות הענין ששייך לכל ישראל; אבל המשנה מוסיפה שהכוונה היא שלא ישארו בענין הירושה ("ירשו ארץ") בלבד, אלא שתהי' גם העבודה באופן ד"מטעי" ועד ל"מעשה ידי".

לב. ויש להוסיף ולקשר גם עם משנ"ת במאמרי חג הפסח159 אודות הפסוק53 "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה", שזהו מה שנעשה מלמעלה, ולאח"ז באים ג' ענינים160 – "וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה":

"וירשוה" – הוא הענין ד"ירשו ארץ", שזוהי דרגא ששייכת לכל אחד ואחד מישראל.

"וזרע עבדיו ינחלוה" – הוא ע"ד הענין ד"נצר מטעי", כי, "ינחלוה" קאי על שבט לוי ש"ה' הוא נחלתו"161, והיינו, שיש להם שייכות לעבודה בביהמ"ק, אבל אעפ"כ, אין זה באופן שהם חייבים להיות במשך כל הזמן בביהמ"ק, אלא יכולים לצאת מביהמ"ק, ואפילו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ שגושה טמא ואוירה טמא162, שהרי לא הוזהרו שלא להטמא, ולכן הרי זה בדוגמת "נצר מטעי", שקאי על יהודי שעוסק בעבודה דקיום המצוות, אבל לא באופן שזהו כל ענינו.

"ואוהבי שמו ישכנו בה" – הוא ע"ד הענין ד"מעשה ידי להתפאר", דקאי על מי שכל ענינו אינו אלא העסק בתומ"צ, שזהו ענינו של כהן, שאסור לו להטמא163, לפי שצריך להיות בביהמ"ק – "לשכנו תדרשו ובאת שמה"164 – באופן של קביעות, כיון שכל ענינו הוא "לעמוד לפני ה' לשרתו"165 (דאף שהרמב"ם166 מביא פסוק זה בנוגע לכללות שבט לוי, הרי זה בעיקר אצל כהנים); וגם הענין ד"להתפאר" (שנאמר על עבודה זו דוקא) קשור עם כהונה – שהרי בגדי כהונה הם "לכבוד ולתפארת"75, וגם כללות ענינו של ביהמ"ק (שבו נמצאים הכהנים) הוא באופן ד"תפארת אדם לשבת בית"167 (נוסף לכך ש"כל מי שאין לו בית אינו אדם"168 ), והרי ביתו של הקב"ה הוא ביהמ"ק.

*

לג. המדובר לעיל (סכ"ט) אודות ענין ה"מעמד", קשור עם ה"מלוה מלכה" שנערכת במוצש"ק זה לטובת ה"מעמד"169.

ואע"פ שאין לדבר עתה אודות הענין שאסור לטלטל בשבת – הרי יכולים לדבר אודות המשקה שיקחו מהתוועדות זו כדי לחלק ב"מלוה מלכה".

ויש להתחיל בזה עתה, בהתוועדות דיום הש"ק, בזמן של רעוא דרעוין170, ולהמשיך ב"מלוה מלכה", "סעודתא דדוד מלכא משיחא"171, שבודאי תמהר את ביאתו, ביחד עם הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בקבוק משקה עבור ה"מלוה מלכה"].