התוועדויות תשל"ג

אם לא בריתי גו' חקות שמים וארץ לא שמתי, שהתורה (בריתי) היא לצורך קיום העולם – כי התהוות העולם היא מעצמותו ומהותו ית' שמציאותו מעצמותו ללא עילה וסיבה שקדמה לו (שלכן נרגש בעולם שמציאותו מעצמותו), משא"כ התורה היא רק חכמתו ורצונו של הקב"ה.

וכיון שהתורה היא דיפתראות ופינקסאות שעל ידם נברא העולם, צ"ל שגם בתורה יש בחי' זו – שזהו"ע חוקת התורה, בחי' החקיקה שבתורה, ועל ידה ממשיכים ומגלים גם בעולם החקות שבהם חקקתי שמים וארץ, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים.

א. פרשת פרה: ההוראה מה"חוקה" שבכללות ענין טומאה וטהרה
בכל א' מד' הפרשיות ענין מיוחד, השייך לכאו"א הקורא בתורה [וי"ל שב' בחי' ה"קריאה", לחבירו או כקטן לאביו, הם כנגד "משלוח מנות" ו"מתנות לאביונים"] (א)

ההוראה מפעולת "נגיעה קלה" בנוגע לכללות ההתקשרות לאלקות (הוגה) (ב)

ב. פ' פרה ופורים: חשיבות הזהירות בענין המחשבה
"חוקת התורה" – "אין . . להרהר אחרי'", ועד"ז בפורים – שהנס הי' לפי שלא עלתה מחשבת חוץ, כך שגם מחשבה אינה ענינו הפרטי כו', ובכחו של כאו"א להיות בעה"ב עלי', ועי"ז באים לשלימות הגאולה (פ' החודש) – באופן של "זכו" וזיכוך (ג-ז)

ג. השלמה לפורים: שלילת לקיחת ה"ביזה", וענין "עם אחד"
תיווך המדובר שלא לקחו ביזה מצד תנועת המס"נ עם הטעם שבפרש"י "כדי שלא יתן המלך עין צרה בממון" (אף שבכלל אין מקשין מדרך הפשט על דרך הסוד) – ש"המלך" רומז לקב"ה, ש"קמי מלכא" אין מקום לעילויים אחרים כו'; וכמדובר, בנ"י הם "עם אחד" (במס"נ ל"ה' אחד") גם בזמן, כך שאין ליהודי להתיירא מקשיים כו', להיותו באותו "ציבור" דמ"ת שקשור עם פורים, וכ"ה בהלכה – ש"אין מיתה בציבור", וכמו במ"ת – מציאות העולם באמת מסייעת לו (ואף שה"סוס" חושב אחרת כו', המציאות לא משתנה) (ח-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' זאת חוקת

ד-ה. השינויים בפרש"י על הלשון "זאת תורת" בעולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים (הוגה) (יד)

ו-ז. לקוטי לוי"צ (ע' ריג): "ארי' (דאכיל קורבנין) רביע על טרפי' .  . רברבא רביע על קרבנא" (הוגה) (טו)
 פעולת "מטבע של אש" – גילוי ה"אש" שבנשמה ששורפת את הקליפה החיצונית כו', וכהסיפור עם המגיד שאמר תורה ורוח סערה הביאה אליו את האברך שרצה להשתמד כו' (טז)

ח. פורים ול"ג בעומר: טעם קביעותם באותו יום בשבוע ("פל"ג")
הרמז בנגלה – ששאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו כו' בזמן פורים; רשב"י חיבר גליא ופנימיות שבתורה ובנשמה, ועד"ז בפורים, גילוי "לא ידע" שבתורה ופנימיות הנשמה (שקבלו התורה ברצון). וזהו שאמר "אמרו אתם", שגם התלמידים יהיו משפיעים כו'; ביטול החוצפה בלא תגא דהמן (עמלק) ע"י התנשאות עצמית דרשב"י; הכנות לל"ג בעומר (יז-כא)

ההוראה מפרש"י בנוגע לקירוב ריבוי בכמות של בנ"י לתומ"צ (הוגה); ע"ד "מיהו יהודי"; השייכות דפ' שמיני ופורים (כב)

ב' הענינים ד"בחר הקב"ה בעולמו" ו"בחר ביעקב ובניו" – הם מצד בחירה חפשית, שזהו גם ענין היכולת, שהן ולאו שוין, שכשם שביכלתו להאיר כך ביכולתו שלא להאיר. ומזה נמשכים ב' הקוין שמצד שלימותו ית' – גבול ובלי גבול, הנהגה טבעית והנהגה נסית (ששייכים לעבודה מוגבלת ע"פ טו"ד, ועבודה בלתי מוגבלת, בכל מאדך).

ובפרטיות: "בחר בעולמו" – שגם בעולם שענינו גבול, נמשך ענין הבל"ג, כפי שניכר בענין הנצחיות דצבא השמים שהם חזקים כיום הבראם, ועד לחיבור דגבול עם בל"ג שמצד נמנע הנמנעות. ו"בחר ביעקב ובניו" – שגם יעקב ובניו שהם בחי' הבל"ג שלמעלה מהעולם (כמרומז ב"בניו": כח ההולדה – כח הא"ס – שבישראל), נמצאים בעולם שבגבול (שלכן יש צורך לקבוע להם ר"ח של גאולה).

וכן הוא בתורה: מצד עצמה היא בל"ג, שלכן "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם"; ואעפ"כ "פתח בבראשית", כדי להמשיך הבל"ג בגבול של העולם, להעלותו לבחי' הבל"ג.

א. פרשת החודש: ההוראה מענין ה"חידוש" שביצי"מ
החידוש ("החודש") בפ' זו לגבי ג' הפרשיות שלפני' – ובהקדם שייכות שמה לתוכנה (יצי"מ), כיון שביצי"מ נפעל חידוש – יציאה ממדוה"ג (שלכן נקט בעשה"ד "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"), ואילו שאר הפרשיות ענינם פעולה במדוה"ג כו'. וזהו גם ענין "החודש" כפשוטו – התחדשות (מציאות) הלבנה (שענינה להאיר). ובעבודה – חידוש מציאותו, שעי"ז בא לגאולה פרטית, ולפעול גם גאולת הזולת [ולא להשאיר זאת לקב"ה...] (א-ו)

ב. המשך: הדגשת ערך עבודת האדם בפ' החודש
בג' הפרשיות דובר אודות ענינים שבערך האדם העובד כו', ואילו ב"החודש הזה לכם" – מודגש שגם גרמי השמים הם בשביל ישראל, כך שנקל יותר ("קרוב אליך") לצאת מהגבלת הטבע, כיון שאדרבה, הטבע נברא בשבילו (דלא כדעת חוקרי ישראל בזה) (ז-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם

א. סיום מסכת כתובות
(פתיחה) התחלה – בסיום מסכת; ע"י היגיעה בתושבע"פ, "לילה" שבתורה, נעשה "יתרון האור", עד ל"ויאר את הלילה" (גופא) דהגלות, ובאים לארץ ישראל בגאולה (א-ב)

צ"ב: מהי שייכות המאמר "דור שבן דוד בא כו'" לאריכות במעלות ארץ ישראל שבסיום המסכת; ההוראה מדברי התוס' – לסיים כל ענין שיהי' ב"דבר טוב" (תורה) (ג-ד)

ב. 1)  "אדם לעמל יולד": הצורך ב"עמל" תמידי, והכח לזה מיציאת מצרים שבכל יום
הנקודה בכל עניני העבודה (שעל זה צ"ל החשבון ביום ההולדת כו') – ה"עמל" לנצל כל רגע באופן ש"בכל דרכיך דעהו", אחרת ה"ה מזיק גם לכללות הבריאה, כמתבקש בפשטות מהידיעה ש"לא ברא הקב"ה דבר אחד בעולמו לבטלה" (במכ"ש מבעלת-בית טובה שאין בבעלותה דבר מיותר), וזהו שתמיד האדם והעולם "שקול" – כי הבחירה בידו כלפי רגע ופרט זה שנוגע לכל הבריאה (ובפרט שהקב"ה, כבעה"ב טוב, מאפשר גם לתקן העבר); והיכולת של אדם מוגבל לעמל תמידי זה (לראות עצמו שקול כו') – ע"י הזכרון (החי) דיצי"מ בכל יום, שהקב"ה מוציאו ממיצרים והגבלות (ה-יא)

2) תהלים ע"ב: "משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך"
מקדים "מלך" ל"בן מלך" – כי יהודי הוא לכל לראש "מלך", חלק אלוקה כו', ואח"כ ירדה נשמתו לעוה"ז ונעשה "בן מלך", ושם מקבל (להיותו "מלך") "משפטיך" דהקב"ה, שרוצה שגם כש"למצרים ירדתם" יהי' ניכר עליו שהוא בן מלך, כדי שיבוא לשלימות השכר, השלום דלע"ל – "לשלמה"; ומסיים "כלו (ל' שלימות) תפלות דוד בן ישי" – זה משיח, המצפה ש"בקולו תשמעו", ואתי מר (יב-טו)

ג. המשך: הנסים שביצי"מ – בכל יום
היכולת והחיוב דיצי"מ בכל יום (כנתינת כח לענין ה"עמל") – ע"י ההכרה בנסים שיש בכל יום כמו ביצי"מ, שכל סדרי החיים [טבע, "מזל" (השגח"פ), נסים המלובשים בטבע ונסים גלויים] חדורים ב"עושה נפלאות לבדו" (תהלים שם) שבכל יום, וכהלשון שענין הפרנסה הוא בדוגמת ה"מן", והרי אין לך נס גדול מזה שע"י אמירת ברכה מקבל מזונו מהקב"ה (שלכן התפלל רב המנונא על המזון שלפניו), ועד"ז בנוגע לבני וחיי כו'. והכח לאמונה זו – נמשך מחודש הגאולה (שהיתה בזכות האמונה) בכל "חדשי השנה", כהכנה לנפלאות דלע"ל (טז-כא)

ד. המשך סיום מסכת כתובות
תיווך היעודים (כפשוטם) שבסוף המסכת עם דברי הרמב"ם (שבסתירה גם לדבריו במק"א) שבימוה"מ "עולם כמנהגו נוהג" – שמדבר על תחילת ימוה"מ (הוגה) (כב)

היעוד אודות אילני סרק שבארץ ישראל בא בהמשך ל"קטיגוריא בת"ח" שזהו כפשוטו, כנראה בימינו אלה – שרוצים לגייס בחורי ישיבות לצבא אא"כ תופסק הדרישה לתיקון חוק מיהו יהודי, ועל זה הנחמה – שגם מי שבבחי' אילן סרק שיונק חיותו מכספי המגביות לא"י, משיח יפעל עליו שיתן פירות, אף שע"פ מנהגו של עולם יש לו בחירה חפשית (כג-ה)

ה. מענה לטענות הידועות (שחזרו ועלו עתה) בקשר לשואה
גם מי שאינו מאמין מבין שאושוויץ פגע רק בגוף ושהגוף טפל לנשמה, והניסיון לקבוע על סמך זה מהו מצבה של הנשמה אלפי שנים לאח"ז ולהסיק שלית דין ולית דיין – מופרך כמו הניסיון לקבוע על פי פגישה לרגע אחד מה קורה עם אדם במשך 120 שנה ולדון מזה על מציאות הבורא; ואדרבה, מצד האמונה בנצחיות הנשמה יש מקום לשאלה – מהו"ע היעודים הגשמיים ומהו גודל החשיבות דפקו"נ, והמענה – שמצד האמונה גופא מובן שכל הנחת תפילין (שנחסרה כשהגוף נספה באושוויץ) נוגעת לכללות הבריאה ופועלת "יחוד נצחי" כו' (כו-לא)

ו. מזמור ע"ב: ביאור במדרש עה"פ "משפטיך למלך תן"
הביאור ע"פ הלכה בזה ששלמה שפט כמו הקב"ה ("משפטיך למלך") ברוה"ק, ועד"ז בנוגע למשפט שהי' ע"י ה"מן" כו' – כיון שלאחר ששלמה פסק ברוה"ק היו בעלי הדין מתייראים משאגת האריות כו' שהיו בכסא שלמה ומודים על האמת, ועד"ז במן, שאלו שראו שהי' עומר מיותר (אצל רבו האמיתי של העבד) גרמו לשני להודות, כך שהיתה כאן הודאת בעל דין. וזהו שמצינו פס"ד ע"פ מה שראו בשרש למעלה כו' – כי לאח"ז הבינו בשכלם שהדין כן (ולכן לא פסקו חכמים כר"מ כיון שלא עמדו "על סוף דעתו" בשכלם הם). וזהו שמצינו דברים שלא "בשם אומרו" – כיון שלאח"ז הונחו אצלם מצד שכלם. וההוראה – בהמשך להקמת ע"א (ויותר) מוסדות, ש"מי שיש לו מנה רוצה כו'" – שנוסף להפצה כו' יש לפעול שיתקבל אצל המושפעים ("משפטיך") עד שיהפכו למשפיעים בעצמם, ויעסקו ב"משפט וצדקה" ("וצדקתך גו'") ומתוך שלום ושלוה ("לשלמה") (לב-ט)

ז. ההוראה מהדגשת שאלות הילדים בחג הפסח
יצי"מ היא עיקרו של חודש ניסן, שנמשך בחדשי השנה. ובזה מצינו דבר פלא – שרק בנוגע לחג הפסח התורה מבהירה ובפרטיות שאלות הילדים בדור הבא. ומזה – שלא די לצאת "בעצמו" ממצרים אלא צ"ל ביחד עם "בנערינו גו'", ועד שבשאלותיהם מתחיל הסדר (מ-מב)

מאמר ד"ה כי ישאלך בנך

ח. מבצע מצה; השתתפות בהקמת ע"ב מוסדות, ועד ש"ימלא כבודו את כל הארץ" (מד-ו)

שאלת הבן חכם "מה העדות והחוקים והמשפטים גו'" היא – איך נעשה צוותא וחיבור עם הקב"ה (לא ע"י עבודה רוחנית ומס"נ, אלא) ע"י ענינים גשמיים, שזהו "אשר צוה גו' אתכם", אתם, לאחר מ"ת, שמקיימים מצוות בגשמיות, ולא כמו האבות שקיימו את המצוות ברוחניות.

והמענה על זה: "ויצונו הוי' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי'" – לא רק "יראו מהוי", יראה תתאה, אלא "ליראה את הוי'" ("את", שהוא טפל ולא מציאות בפ"ע), יראה עילאה, שלזה באים ע"י קיום כל המצוות באופן של ביטול במציאות ומתוך השתדלות ויגיעה עצומה, שזהו"ע החוקים.

וההקדמה לזה – "עבדים היינו", שקאי על העבודה (לשון עיבוד עורות) לשנות את חומריות וגשמיות העולם, שיזדכך ויהי' ראוי לקבל את הגילוי אור דעדות חוקים ומשפטים באופן שיפעל בגשמיות העולם, שזהו החידוש בתומ"צ שלאחרי מ"ת לגבי עבודת האבות ברוחניות.

במענה על שאלת הבן חכם ("מה העדות והחוקים והמשפטים גו'"), "עבדים היינו", מלשון עורות עבודים, מעלת העבודה – צריך להבין: מהי השייכות ל"(עבדים היינו ל)פרעה במצרים"?

והביאור – שתכלית הירידה למצרים היא לברר ניצוצי הקדושה שנפלו למצרים מבחי' פרעה, אותיות הערף, עורף דאריך אנפין, שרשו בעולם התהו שקדם לתיקון.

וזהו המענה לשאלה איך נפעל צוותא וחיבור עם הקב"ה ע"י "עדות", שמורה על מצב שהאלקות הוא בהעלם ולכן זקוק לעדות, "חוקים", שנמצא במצב שצריך להשתדלות ויגיעה, ו"משפטים", בדרגת השכל קשה לפעול את ענין המס"נ – כי דוקא מצד הקושי והיגיעה שבעבודה דעדות חוקים ומשפטים נעשה צוותא וחיבור עם הקב"ה.

א. שבת הגדול: הטעם שנקט אדה"ז הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם"
גודל המס"נ דבנ"י בלקיחת השה (בבחי' "ערקתא דמסאנא") – אינה בערך למעלת הנשמה קודם ירידתה למטה, ותכלית ירידתה מבחי' בורא להיות בבחי' נברא הוא לברר התחתון ביותר (ע"ד שיצי"מ הוצרכה להיות ע"י הקב"ה בעצמו) וה"חוצה" כפשוטו (ולא רק ה"זולת" שבנה"א עצמה – כחותי' ביחס לעצם הנשמה), וזהו הנס דשבת הגדול (שממנו מתברכת הגאולה דפסח) – שהמס"נ דבנ"י על ציווי ה' פעלה גם בבכורי מצרים למסור נפשם כו' (א-ו)

ב. המשך: אופן קיום השליחות ב"מקום סכנה"
כיון שאין לשלוח למקום סכנה – מובטח ש"לא ידח ממנו נדח", ובלבד שלא יסור משליחותו להפיץ תורה, בלי להתפעל ממה שעושה נשיא המדינה, פרעה (שכך התחיל השעבוד) – שאז גם המקום נהפך למסייע ("בבכוריהם"), ועד שפרעה מסייע ל"שלח את עמי ויעבדוני" (ז-ט)

ג. קביעות השנה: שבת הגדול ופ' מצורע
בפרשתנו וגם בפסח מצרים מצינו טבילת האזוב בדם. ובעבודה – בירור המדות (אזוב) ע"י טבילה (ביטול) במי הדעת; "ציפור החי'" (עבודה בחיות) רמז למשיח (שבכאו"א) (י-יא)

משיח ועד"ז ביהמ"ק נק' מצורע – הטעם לזה ע"פ הביאור במעלת הנגעים (הוגה) (יב)

ד. המשך הביאור בשיטת הרמב"ם בנוגע לימוה"מ (הוגה) (יג)
בהמשך לסיום מס' כתובות: אודות המצב ד"קטיגוריא בת"ח", ו"מיהו יהודי" (יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה עבדים היינו

ה. פשש"מ (יד, נג): "וכפר על הבית וטהר"
מהו הצורך ב"כפרה" על הבית; הקושי בפי' הרמב"ן ותיב"ע (טז)

ו. לקוטי לוי"צ (אג"ק – ע' רסג): ביאור ענין פס"ד ע"פ השרש למעלה (יז)
חלוקת משקה לנוסעים עבור התוועדות ביום הילולא דהצ"צ (זמן מסוגל כו') (יח)

ז. הביאור בפשש"מ
הכפרה היא על ע"ז שהגויים הטמינו בקירות הבתים (אך לא זו סיבת הנגעים, דא"כ הי' צריך לנתוץ כל הבית); כפרת (ל' ריצוי) ה"בית" דכללות העולם – "דירה בתחתונים" (יט-כ)

ב' פירושים בפסוק "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית" – אם קאי על קרי"ס ביצי"מ ובקיעת הנהר לעת"ל, או שב' ההעברות יהיו לעת"ל.

ובהקדים החילוק בין קרי"ס לבקיעת הנהר – שקרי"ס היתה הכנה למ"ת דנגלה דתורה, שענינה לברר בירורים, שענין זה שייך לספירת המלכות שיורדת ומתלבשת בבי"ע בבחי' העלם (ים), ולכן הוצרכה להיות בקיעת הפרסא שבין אצילות ובי"ע; ואילו ההכנה לגילוי פנימיות התורה לעת"ל, היא ע"י בקיעת הנהר, שהו"ע בקיעת הפרסא שבין בינה לז"א.

אמנם בפנימיות התורה יש עליות אין קץ, ובכללות הו"ע "עד יעבור עמך הוי" – הסרת הפרסא שבין אותיות י"ה (מוחין) לאותיות ו"ה (מדות), ו"עד יעבור" (סתם, למעלה משם הוי') – הסרת הפרסא שבין אצילות לכתר, ועד לעלי' למהותו ועצמותו ית'. ובכללות הם ב' הזמנים דימות המשיח (שאז תהי' סעודת שור הבר ולויתן, תענוג המורגש) ועולם הבא (שאין בו לא אכילה ולא שתי', תענוג עצמי הבלתי מורגש).

א. בחירות דחג הפסח – נכללת גם הגאולה העתידה
חג הפסח, הראשון ל"מועדים לשמחה", הו"ע כללי ביותר, שגם ענינו הפרטי – ענין החירות – הו"ע כללי והיסוד לכל העבודה, ועד שכולל גם הגאולה העתידה – החל מליל הסדר (בחציו השני של ההלל, שנאמר על דבר שכבר ישנו במציאות) ובפרט בסעודת משיח; ומזה יומשך על כל השנה (א-ה)

ב. סעודת משיח: מעלתה לגבי ענין הגאולה שבהפטרה דאחש"פ
ענין האכילה שייך לכאו"א מישראל (ונתקנה ע"י "ישראל" הבעש"ט), וחודרת כל מציאותו, החל מחלק התחתון (העיכול) שבגוף עד להתעוררות בחי' היחידה (ניצוץ משיח) שבכאו"א (שקשורה בבחי' "יחיד" שלמעלה מ"אחד", ששם מלכתחילה אין עוד מלבדו כו'); ואשרי חלקם של העוסקים בפרסום הענין (ו-ח)

ג. המשך: הפצת תקנת ה"ד' כוסות" בסעודת משיח
כמו שהתורה לא נתגלתה בבת אחת, עד"ז במנהגים, ולכן, משניתוסף מנהג הד' כוסות – יש להשתדל שיתקבל ג"כ בכל תפוצות ישראל (ט-י)

ד. המשך: הטעם שקבעו ד' כוסות בסעודת משיח ולא ג' מצות
ההדגשה במספר ד' בחגה"פ – כנגד ד' העולמות וד' אותיות הוי', וזוהי גם ההדגשה "כנגד ארבעה בנים כו'" – גם כפי שבאים בהתחלקות כו'; בסעודת משיח נתקנו ד' כוסות ולא ג' מצות – כי ההמשכה בהתרחבות והתפשטות עד בכל ד' העולמות (ע"י יין המשמח, ששמחה פורץ גדר (כולל גדרי הגלות)) הו"ע של משיח; ההכנה לזה עתה (יא-ד)

ה. המשך: ביאור נוסח ההגדה "על אחת כו' כפולה ומכופלת"
ההגדה ענינה הסיפור בהרחבה והתפשטות, ולכן עניני' במספר ד' (כנ"ל). וזהו"ע "על אחת כו' כפולה ומכופלת" – שבחי' אחת (יחידה, אמונה) מתפשטת בטובה "כפולה ומכופלת" (ריבוי באי"ע שנמשך בד' עולמות), וכל א' מט"ו ה"דיינו" מוסיף עילוי באי"ע בקודמיו כו' (טו-יז)

ו. ע"ד ה"תהלוכה": העילוי ד"והדריך בנעלים" ו"עלי' לרגל"
העילוי ד"הדריך בנעלים" (ודוגמתו בעלי' לרגל, "פעמייך בנעלים", כענין חנוך תופר מנעלים) – ששלימות הבירור היא שגם הנעל מתעלה, אף שהוא לבוש הרגל וענינו רק להגן, כיון ששייך ליהודי כו', וזוהי ההדגשה בסיפור הידוע שמצאו מנעלים בג"ע, ועד"ז באדה"ז ששלח ליקח המנעלים בבריחה מנפוליון. וזהו"ע עלי' לרגל – שראי' באלקות צריכה להעלות הרגל ועד ללבוש הרגל, ולכן צריך לילך יחד עם הנעלים לקראת משיח; ע"ד אלו שהלכו ברגל (ובגשמים) לשמח יהודים (יח-כד)

ז. ע"ד חיזוק השכונה
לאחר שהדיבור וההתעוררות כו' בזה עד עתה הי' כמו (וגרוע מ)לדבר לקיר (בניגוד לשכונות אחרות כו'), יה"ר שהדיבור עתה – להוציא מדעת השוטים שדעתי השתנתה כו' – לא יהי' "דברים בטלים", ויצליחו בחיזוק שכונה זו ואחרות, כולל ע"י אמירת דברי תורה ברחוב, וכשיבוא משיח יקח גם רחובות השכונה לארץ ישראל (כה-כז)

מאמר ד"ה כימי צאתך

ח. "זמן חרותנו": קדימת ענין החירות ל"זמן מתן תורתנו"
ההכרח בהקדמת ענין החירות (ה"זהיר טפי" שנמשך מחגה"פ) לזמן מ"ת – דלכאו' גם במצרים קיימו תומ"צ, ועד"ז במצב ד"עבדי אחשורוש" – כדי שגשמיות הגוף והעולם יוכל להיות חפצא של מצוה (ולא רק אמצעי לקיומה כקודם מ"ת), ולכן, גם במצב ד"עבדי אחשורוש" נעשים בני חורין ע"י לימוד התורה (וכפי שהרגצ'ובי פעל שינוי בדרישת הממשלה כו'). וההוראה – ללמוד תורה באופן ד"אוכלי המן", שמתרכז בלימוד לעיון בחירות מטרדות המבלבלים, וההחלטה והנתינת כח מזמן חירותנו – שכהרף עין נגאלו (כט-לו)

ט. המשך סיום מס' כתובות וביאור שיטת הרמב"ם ביעודים דימוה"מ (הוגה) (לז)
גם לשיטת הרמב"ם שהיעודים דימוה"מ אינם כפשוטו (ובאגרת תחה"מ כ' ש"אין דברינו זה החלטי") עכצ"ל שתהי' תקופה נוספת בימוה"מ, שהרי ישנו החידוש דתחה"מ, ואדרבה – דוקא לשיטתו שתכלית השכר הוא בעולם הנשמות בהכרח שתחה"מ הוא תקופה ב' בימוה"מ גופא; ע"י שאלו שבבחי' "אילני סרק" יטענו "פירות" (מצוות, ועי"ז גם כפשוטו) נבוא להתחלת המסכת – בתולה (בנ"י) נשאת ליום הרביעי (לח-מ)

י. "והגדת לבנך": הדגשת ענין החינוך בסדר ההגדה
התורה מדגישה התעסקות בחינוך (לא באופן סתמי, אלא) של "ארבעה בנים" ובפרטיות כו', וכשמדובר בילדים – גם לבן חכם צ"ל מענה ברור ומפורט בתושב"כ, ומאידך – עוסקת גם בהפכו (ועד שבהגדה נסמך לחכם, כיון שתמיד צריך להבטיח כו'), ומהלימודים מזה – לוודא שגם הילד החכם ילמד בישיבה דוקא, למרות החשבונות כו' (מא-ג)

יא. ע"ד "מיהו יהודי"
מיצי"מ ומ"ת לומדים דיני גירות "כקטן שנולד" – כיון שיצאו "מקרב גוי" כו'; פגיעה בענין הגירות – החרבת כל ענין היהדות; חילול השם; רישום ללא תנאי עד לרישום נאצים; השותקים לפרנסתם; חירות מחושך מצרים (שמעורב בשוחד), רגש הנחיתות ואשליית האתחלתא; פגיעה בישראל, באורייתא ובקוב"ה; גם הגויים זועמים (מד-ו)

יב. נשי ישראל: הלימוד מיצי"מ בנוגע לחלקן בחינוך הילדים ללא חשבונות כו' (מז)

יג. ברכה ליהודי רוסיא (מח)

יד. ע"ד ה"כינוס תורה" (מט)

הטעם שהגילוי דעולם התחי' הוא למעלה מהגילוי דג"ע – כי בג"ע הוא גילוי התורה שלומדים עתה, ובעולם התחי' הוא גילוי המצוות שמקיימים עתה, ושורש המצוות (גוף שבתורה) הוא למעלה משורש התורה (נשמה שבתורה), ועד"ז באדם שורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה, ולכן הגילוי דעולם התחי' הוא לנשמות בגופים דוקא, משא"כ הגילוי דג"ע הוא לנשמות בלא גופים.

ולכן הגילוי דעולם התחי' יהי' לכל ישראל, כיון שבהחיוב דקיום המצוות כל ישראל שוים, כי המצוות הם רצה"ע שלמעלה מהתחלקות, משא"כ בג"ע הוא גילוי התורה שהיא חכמתו ית', ובחכמה יש התחלקות.

ב' ענינים במעלת תורתו של משיח – הגילוי דשלימות התורה מצ"ע, והעילוי שיהי' בתורה ע"י המצוות. ועד"ז בנוגע לנשמה, שנוסף ע"ז שאז יתגלה שורש הנשמות עצמם, תקבל הנשמה גם הגילוי דמעלת הגוף.

א. ההוראה מזה שמברכים חודש אייר בחודש ניסן
מחודש ניסן הכח להתבונן ולגלות ההנהגה נסית בעניני הטבע כל השנה (אף שלא כל א' שייך למדרי' שהטבע לא תופס מקום עד לתפלה על מזונו שמונח לפניו), מתחיל מהעבודה (קלה) בחודש אייר (מלמטלמ"ע) – שאפילו מציאות הימים (תמידות ותוקף הטבע, ובזמן התגברות הטבע כו') נעשים ענין של מצוה (ספה"ע שבכל החודש) כשבאים במגע עם יהודי כו' (א-ז)

ב. ההוראה משבת שלאחרי אחש"פ: עלי' גם בענין הגאולה
גם בשלימות ההנהגה נסית דלע"ל (אחש"פ) צ"ל עלי' ובאין ערוך (עד ל"ויכולו" ל' כליון), ע"ד שג"ע (שכר) הי' קודם החטא מקום העבודה, וכמו ענין התשובה ביום שלאחרי יוה"כ; וההוראה – בקצה השני מההוראה הקודמת – שגם בעניני קדושה יש להתעלות באי"ע, כולל להבטיח ולעשות ההכנות שהלימוד והתפלה וקיום המצוות יהיו כדבעי (ח-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כל ישראל (מוגה)

ג. רש"י ר"פ (טז, ב): "ואל יבא, שלא ימות כדרך שמתו בניו"
צ"ב: בפשטות הכתובים לא נזכר שנדב ואביהוא נכנסו לקה"ק (יד)

בהמשך להתוועדויות האחרונות: צ"ב שסידרו בש"ס המימרא "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו'" במס' שבת בשם ר"ג ובכתובות בשם אמורא; ראיית שרש הפס"ד למעלה רק חוסכת הצורך בדחיית סברות שונות כו'; כשנתעצם בשכלו אי"צ לומר "בשם אומרו", והנהגת הצ"צ לציין המקורות – כי רצה להתייגע בענינים אחרים כו', או כדי לפעול ה"פתיחה" והגילוי בעולם עוה"פ ע"י בעל המאמר, נוסף לפעולה דשפתותיו דובבות כו' (טו-יח)

ד. לקוטי לוי"צ (ע' רעח): השייכות דפסח לנדב ואביהוא (יט)
(בהמשך למדובר אודות השואה:) אף שהנשמה נצחית – אין זה נוגע לגויים שמרוע בחירתם הרגו כחיות טורפות, שלכן ימח שמם וזכרם. וכיון שהטענה לקב"ה היא דוקא מצד האמונה, כיון שנחסר מהנשמות העילוי שע"י קיום התומ"צ בגוף – הרי ה"אזכרה" האמיתית היא (זו שתביא) לפעול על עצמו ואחרים להשלים החלל שנחסר ביהדות בהעדרם (כ-כד)

ה. פרקי אבות – משנת "כל ישראל": מה נוגע סיום הכתוב "נצר מטעי גו'" (כה)
המשך הביאור בשיטת הרמב"ם שבימוה"מ "עולם כמנהגו נוהג" (הוגה) (כו)

שינוי טבע החיות כשתרבה הדעת – כיון שגם עתה יש בהם ענין של שכל (כז)

ו. הביאור בפרש"י, בלקוטי לוי"צ ובפרקי אבות
מפרש"י מובן שנכנסו לקה"ק, והכרחו – כי במעשה הקטרתם נזכרו רק "מחתות" ולא מזבח; וזהו שבפ' שמיני העתיק רש"י גם "ונועדתי שמה לבנ"י" (ולא רק "ונקדש בכבודי כו' במכובדי"), שקאי על קה"ק (כח-לא)

גילוי האהבה שלמעלה בפסח מעורר רצוא – כבנדב ואביהוא (והיו מחוסרי בגדים, כביצי"מ "ואת ערום וערי'"), ולאח"ז צ"ל העבודה דספה"ע כו' (לב)

ענין הנטיעה וכו' ("נצר מטעי וגו'") שייך רק בעולם הזה, ומזה מוכח ש"ירשו ארץ" היינו ארץ הגשמית, עולם התחי'. והשייכות לפרקי אבות – זהירות בעניני מוסר הנדרשת מצד הגוף, כהכנה לגילוי מעלתו בעולם התחי' (לג-ד)

הוראות לנסיעה, ביקורים ומסירת פ"ש; שליחות לצדקה; חלוקת ס' תניא (מוגה)

בתורה גופא – שקשורה עם סתים דקוב"ה ונמשכת עד גליא בישראל – יש מעלה בדבר הלכה, שבה מתגלה רצון העליון, ולכן, על ידה נעשית ההתאחדות של אדם וחבירו (אל יפטר) גם לאחרי ירידת הנשמה בגוף.

החילוק בין ארץ שגזר עלי' לישוב – העבודה דעשה טוב, לארץ שלא גזר עלי' לישוב – העבודה דסור מרע; והתכלית ש"ימלא כבודו את כל הארץ" – גם הארץ שלא גזר עלי' לישוב, ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא, ועד שלילה כיום יאיר.

השייכות דכהנ"ל לנסיעה בשליחות שקשורה עם הפצת התורה והמעיינות, באופן שה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ – להמשיך פנימיות הרצון בכל הארץ, ע"י עבודה מתוך תענוג (יחפץ).

החילוק בין השפעה שע"י אתעדל"ת, כמו חוני המעגל שפעל ירידת גשמים ע"י תפלה, להשפעה באופן של אתעדל"ע, כמו רשב"י שפעל ירידת גשמים ע"י אמירת תורה.

דוגמת החילוק בין תורה לתפלה, יש בתורה גופא ב' אופנים – אחדות והתחלקות, כיון ש"לא בשמים היא", אלא הכוונה שתומשך למטה דוקא, ע"י התחלקות דוקא. ולכן אמר רשב"י תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – כיון שהתחלקות ההמשכה היא ע"י בחי' זו"נ – "שבת אחים", ועד שנמשך למטה בעולמות בי"ע – "גם", כיון שנמשך מבחי' יחידו של עולם – "יחד".

אמירת התלמידים שצריכא עלמא למיטרא – ע"ד הקדמת התפלה לתורה, שעי"ז נעשית ההמשכה שע"י התורה באופן נעלה יותר.

א. ל"ג בעומר: שייכותו למאמרי ד"ה "הנה מה טוב גו' יחד"
שייכות ענין האחדות ("גם יחד") ליום זה ע"פ נגלה דתורה (אחת, שלכן כל ענין בפנימיותה משתקף בנגלה, כמובן ממענה אדה"ז בזה) – שבו פסקו מלמות ע"י שנהגו כבוד זל"ז, ענין האחדות שבכח התורה (ובפרט שרשב"י, מאלו ש"העמידו תורה", פעל אחדות בתורה גופא) ובימי ההכנה למ"ת, שעי"ז חודרת האחדות גם בגשמיות ("אתא מיטרא") (א-ה)

ב. ל"ג בעומר: הלימוד לכאו"א מ(תלמידי) רבי עקיבא
הזכרון האמיתי של ל"ג בעומר – ע"י שהתלמידים מתדמים לתלמידי רע"ק שנהגו כבוד זל"ז (לאחרי שפסקו מלמות), והיכולת להידמות להם – כי בהעלם (שמתגלה ע"י תורה אור) כאו"א הוא תלמיד רע"ק; והלימוד מרע"ק עצמו – שמבלי הבט על יחוסו, הכל מתחיל ותלוי בו, ולהתחיל לעסוק עם עצמו – יכול גם בגיל ארבעים (ו-ט)

ג. ל"ג בעומר: הלימוד מרשב"י לכאו"א
השייכות דכאו"א לרשב"י (שהי' במדריגה העליונה ד"בני עלי'" גופא) – להיותו ניצוץ משה, שנקרא "רבינו" דכאו"א (דשניהם ענינם תורה ששייכת לכאו"א) – באה בפועל ע"י שבשעת הלימוד "תורתו אומנותו", ועד"ז בנוגע לפעולת רשב"י בעולם לפוטרו מן הדין – שע"י מצוה אחת מכריע העולם כולו לכף זכות (י-יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה תניא א"ר יוסי זמנא חדא כו'

ד. רש"י, לקוטי לוי"צ ופרקי אבות
הטעם שהשאלה "וכי תאמרו מה נאכל" (כה, כ) נאמרה רק לאחר הברכה שבסיום הענין (הוגה) (טז)

לקוטי לוי"צ (ע' שכח): הטעם ש"שמן המשחה" בשמאל – כיון שבח"ס (בחכמה אתברירו) מלובש גבורה דעתיק; פרקי אבות (פ"ד מי"ד): ההוראה "אל בינתך אל תשען" נאמרה רק לבסוף – כיון שנצרכת (לא רק בהתחלת הלימוד, כבפסוק במשלי, אלא) גם לאחר מילוי ההוראות שלפנ"ז וכבר "מהלך" (שזהו הדיוק "תשען") בלימוד התורה, כר' נהוראי, בעל המאמר – ש"מנהיר עיני חכמים בהלכה" (יז-כ)

ה. 1)  "מיהו יהודי"
תמורת שיהיו "יושבי' עלי'" מכניסים גויים (ונאצים) לא"י; מנחיתות כלפי הגוי ("מך אחיך עמו") מתדרדרים לע"ז וחילול שבת ("הואיל ורבי כו' אף אני כמותו") – לימודי נצרות ו"קידוש" מקומות שלה והאני' שעגנה בשבת, ובשתיקת הדתיים ונציגיהם (שתפקידם בממשלה "לחטוב עצים ולשאוב מים", כעבד (כנעני)); תיקון המצב ע"י ("מלחמות ה'" ד)משיח (כא-ד)

2) בהמשך למכתב: חרישה וזריעה לעתיד לבוא
מצד העילוי דהפעולה בתחתונים תהי' גם אז עבודת האדמה, וזהו שהדוגמא ליעודים דלע"ל היא לא רק מכמיהין ופטריות (שיוצאים מאליהם) אלא גם ממיני אילנות (כה)

3) ל"ג בעומר: ע"ד ה"תהלוכה"
כנראה מאת המקום הי' להודיע המצב (כך שאין קפידא כו'), שלהשתתפות בתהלוכה נצרכת זכות מיוחדת (וכהלימוד מהפדיון דהצ"צ כו'), ובמקומה נערכה ההתוועדות; ואעפ"כ זכות גדולה לכל מי שישתתף (כו-ט)

והתהלכתי – ב' הליכות – המשכה מלמעלה למטה, והעלאה מלמטה למעלה. ובעבודת האדם – קיום התומ"צ ועבודה בעולם; לימוד התורה וקיום המצוות; תושב"כ ותושבע"פ (אף שבפרטיות יש בכל אחד מהם ב' הענינים דמלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע).

תכלית נתינת התורה היא למטה דוקא, לברר המטה ביותר (מצרים ויצה"ר כו'), עי"ז שהתורה נמשכה ממקום שלמעלה לגמרי מגדר העולם, שזהו החידוש דמ"ת, שהתורה נמשכה מבחי' ואהי' אצלו גו' שעשועים.

וזהו הטעם שהיעודים בפרשתנו (וכן היעודים דלעת"ל) הם יעודים גשמיים (אף שהשפעה גשמית ששייכת לחיצוניות העולמות נכללת בכר"ב דנח, שאז הי' הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים, אבל לאחר ביטול הגזירה במ"ת צ"ל השכר בענינים רוחניים) – לפי שתכלית כוונת נתינת התורה היא שתרד למטה בארץ, שדוקא עי"ז לוקחים את העצם.

א-ב.  פ' בחוקותי: ההוראה משם הפרשה
אף שחוקים הם מועטים (גם באיכות – דהתורה עיקרה הבנה) – כל התורה היא "בחוקותי (דהקב"ה, ולכן צ"ל) תלכו", הליכה ועלי' תמידית ("רוצה מאתיים", שזוהי ההוכחה שיש לו מנה, ועד"ז בבן חכם – ששואל כו'), ובשתי הקצוות: הן במי שלגודל פחיתותו כל עניני התורה הם אצלו "חוק" שלמעלה מהשגתו, שעליו לילך בכיוון הנכון (ב"רכבת" הנכונה, הגם שהוא בסופה כו'), והן במי שהשגתו נעלית (ע"ד שגם ברשב"י פעלו השבחים עילוי כו'), להתעלות לקיום כל התורה כ"בחוקותי" (כילד המציית לאבינו שבשמים), וזוהי ההכנה למ"ת לכל בנ"י – שמשתווים ב"בחוקותי", ומזה – שגם בזולתו שבמדריגה פחותה יש לפעול "תלכו" בכיוון הנכון, ועד שבאים להליכה "קוממיות" כו' (א-י)

ג. הצורך בהפסק שבין פ' בחוקותי למ"ת בפ' במדבר
לעניני היפך הברכה שבפרשתנו יש שייכות למ"ת (אחרת לא הי' נצרך הפסק כו') – כשם ששיעבוד מצרים הי' הכנה למ"ת (שענינה הפעולה במצב ד"למצרים ירדתם"), אבל בהפסק בינתיים – כדי לקבל התורה במנוחה, "אוכלי המן", וזהו"ע ההכנה למ"ת דפ' במדבר – מנין והשתוות כל בנ"י, מצד האמונה שלמעלה משכל (כמודגש בהליכתם "במדבר"), "בחוקותי" (יא-ג)

בקשר לכינוס הנשים – מעלת הנשים בענין האמונה ובהכנה למ"ת; קיום החלטות הכינוס ומתוך מנוחה (יד-טו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה והתהלכתי בתוככם

ד. 1) בפסוק (כו, יא) "ולא תגעל נפשי אתכם"
מאי קמ"ל בזה, כשעומדים במצב ש"בחוקותי תלכו" (יז)

2) לקוטי לוי"צ (ע' דשמ): "בן יכבד אב"
מדוע דוקא במימרא זו דר"א נפעל כיבוד אביו רשב"י (יח)

ברכה לאלו שעסקו ב"תהלוכה" (יט)

ה. פרקי אבות (פ"ה מט"ז): "כל אהבה שהיא תלוי' בדבר כו'"
צ"ב: מאי קמ"ל, ומהו הצורך בדוגמאות מתנ"ך (כ)

ו. הביאור בפרש"י
אף ש"נתתי משכני בתוככם", לא תהי' הנהגתם הרגילה זרה ביחס לביהמ"ק (שאז "רוחי קצה" ל' מיאוס, מעצם נוכחות זר, כמו "ויקוצו מפני בנ"י"), כי גם בעניניהם הגשמיים יהי' "דעהו". וראייתו שגעילה ל' פליטה – לא מגעילת השור שבאיוב (שהביאו בשמואל), שענינה פליטת הדבר לחוץ, אלא מגעילת המגן שבשמואל, שענינה מניעת הכניסה פנימה (ובנדו"ד, ל"משכני"); קליטת התומ"צ כ"מגן" מהענינים הגשמיים כו' (כא-ד)

ז. הביאור בפרקי אבות, ע"ד "מיהו יהודי", והביאור בלקוטי לוי"צ
החסרון הוא רק אם "תלוי' (כעת) בדבר" אף שלא באה (התחילה) מדבר, ועד"ז בהפכו, כבדוגמאות שמביא. וקמ"ל שבאהבת ה' אין לבטל ה"דבר" אצל מי שבתחילת העבודה, וסו"ס תתגלה האהבה העצמית (כה-ז)

"מיהו יהודי" – כשהאהבה תלוי' בכסא, מתדרדרים (כפי שמתברר עתה) עד לענינים הקשורים לג' העבירות, שהכל התחיל מהשמטת (גיור) "כהלכה", בתירוצים חסרי שחר, שבזכותם יש חינוך דתי, בשעה שמכניסים בביה"ס חינוך לע"ז וג"ע, או שלא קיבלו פני' אישית בנוגע לגוי שנרשם עתה כיהודי, בעוד שלא עשה מאומה עם הרשימות המפורטות שקיבל בשעתו; ויה"ר שיקויים "בחוקותי תלכו וגו'" (כח-לא)

לגבי רשב"י לא הי' מציאות הלעו"ז, ובמימרא דר"א ניתוסף העילוי דהפיכת הלעו"ז ("ריחא דבורסקי") לקדושה (לב)

פרשת במדבר: הוראות ממנין בנ"י ומנין שבט לוי
במנין בנ"י במדבר מודגש היוקר דכאו"א (ומזה – הרצינות דכל פעולה שלו); המקדיש חייו לתורה, נמנה בפ"ע, כבא-כח דהמסייעים לו (כהלויים ש"נתונים מאת בנ"י"); בעוד שלכיבוש העולם נמנים מבן עשרים, כשומר מקדש ה' (הבית היהודי) נמנה (ה"לוי" שב)כאו"א מבן חודש, ע"י שמאז כבר מחנכתו אמו בשליחות וברכת הקב"ה לידע היוקר והאימון שנותן בו (א-ז)

שאו את ראש גו' לגלגלתם – הגבהת הראש, שענינו הבנה והשגה, לבחי' הגלגלת שמקיף ומגין על המוח שבראש. ובעבודת האדם – ראש הו"ע התורה, והגבהת הראש הו"ע התפלה שקודם התורה, שעי"ז נעשה לימוד התורה כדבעי, באמת לאמיתו. וזהו שענין זה נאמר במדבר סיני באוהל מועד – כי, מדבר סיני ואוהל מועד הם ב' הענינים דתורה ותפלה.

שאו את ראש כפשוטו הו"ע המנין, שמורה על החשיבות, שלא בטל, והו"ע של הגבלה והתחלקות – גילוי, שאינו העצם. ולאידך גיסא, המנין הוא באופן שכולם שוים, להיותו מצד העצם ששוה בכולם; החידוש בענין המנין – שלא שלטא עינא בישא, מצד עינא פקיחא דעתיקא קדישא.

נוסף על כללות המנין דששים ריבוא, ישנו גם המנין למשפחותם – כפי שנמשכים משבעים נפש שירדו למצרים, ולבית אבותם – כפי שהם במקור חוצבם בי"ב השבטים. וכל זה נוגע לכל אחד מישראל, שהוא עולם מלא, וכולל כל השישים ריבוא.

א. חומש "במדבר": המעבר מ"ויקרא" למנין בנ"י "במדבר"
במנין בנ"י מודגש (ועד שזהו שם הפרשה והספר) שהי' "במדבר", מקום הכי ירוד (עד שגם הדומם שבו למטה מהדומם שבעיר, שסוכ"ס נכלל באדם כו'), בקצה השני מהעילוי דהקרבנות שבס' ויקרא – כי התכלית דמ"ת "בהר סיני" (סיום ס' ויקרא) היא לירד לפעול גם במדבר, וביהודי שבבחי' מדבר, שגם הוא נמנה בשוה מתוך חיבתו, שיהי' ל"(מדבר) סיני" (א-ו)

ב. ב' סיון: "ממלכת כהנים" – עבודה באופן ד"נמנע הנמנעות"
בכחו של כאו"א להיות ככהן גדול ("ממלכת כהנים", "כתר כהונה") שנכנס לקה"ק שבו הי' הגילוי ד"נמנע הנמנעות" (כהכרעת תורת החסידות בזה), כך שאין לו להתפעל בעבודתו מ"נמנעות" שבעולם, ועד שבכחו להתעלות בתורה וצדקה כו' למעלה גם מן המדה שע"פ תורה (כמקום הארון ש"אינו מן המדה" שע"פ תורה), כהכנה לקבלת התורה שגם בה יש חיבור הפכים (ז-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' שאו את ראש

ג. 1) פשש"מ (ג, א-ד): "ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'"
מדוע נזכרו כאן בני אהרן, ומדוע לא נזכרו בני משה (יד)

2) לקוטי לוי"צ (ע' שנג): מה הם ב' הענינים שבהנחת הטלית, לפני ואחרי הנחת התפילין (טו)

3) פרקי אבות (פ"ו מ"ג): "הלומד מחבירו פרק אחד וכו'"
י' קושיות: מאי קמ"ל; הדיוק "מחבירו"; החילוק מ"כבוד חברך"; הדיוק "לנהג בו"; פירוט אופני הלימוד; הדמיון לאחיתופל; הפירוט ב"ק"ו"; מהו אין כבוד אלא תורה; צירוף ב' הפסוקים; מהו הצורך בכבוד (טז)

ד. הביאור בפרש"י, בלקוטי לוי"צ, ובפרקי אבות; "מיהו יהודי"
במכ"ש מהלויים – נמנו כאן הכהנים לבדם. ולכן לא נזכרו כאן בני משה; אך עפ"ז צ"ב – מדוע רק לגבי אהרן הוצרך רש"י להבהיר בפ' פקודי שלא נמנה עם הלויים (יז-ח)

גם בשלימות העבודה יש לפעול ביטול – כיסוי התפילין בטלית (יט)

"מנהג כבוד" – שהרגש הפנימי יתבטא גם כלפי חוץ, כיון שנוגע להרואים כו' (כ)

"כבוד חכמים" – עד ה"כסא"; ניצול כ"ח אייר להתפארות בסיוע לערביי ירושלים; מפגיעה בישראל לאורייתא וקוב"ה; היחס לבנות ישראל מול בנות הערבים; גיור כהלכה אחרי הבחירות; הליכה קוממיות בדרך התורה, ולא בדרך הכביכול-דמוקרטיא (כא-ו)

ה. (המשך) הביאור בפרקי אבות, ובפרש"י
"מנהג כבוד" – הנהגה תמידית; דרגות ב"הלומד" – מפרק אחד בשטחיות עד לדיוק אפילו באות אחת; "(הלומד) מחבירו" – משא"כ תלמידו, שצ"ל בביטול לרבו (כז-ט)

בנוגע לאהרן מבהיר שלא נמנה עם שבטו – דלא כשאר הנשיאים; ויה"ר שמהדיבור בעניני המשכן כו' יומשך בפועל בביהמ"ק השלישי (ל-לא)

החידוש דמ"ת לגבי קודם מ"ת מבואר בהתחלת עשה"ד: אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כור הברזל שפעל בירור וזיכוך בעולם, שעי"ז יוכלו לפעול המשכת הקדושה למטה בגשמיות העולם, להמשיך הגבוה ביותר (מרום וקדוש) למטה ביותר (את דכא ושפל רוח).

ולכן יש בכל עניני מ"ת ב' קצוות – מתכלית העילוי ועד לפשטות הענינים: בכללות נתינת התורה באופן דוידבר אלקים גו' – שם אלקים כפי שהוא בתכלית העילוי (עין לא ראתה אלקים זולתך), ועד כפי שנמשך למטה בשמיעת עשה"ד מפי הגבורה; באופן שבו נאמרו עשה"ד – בקולות וברקים, מהגילוי היותר ראשון, עד לקולות וברקים כפשוטם; ובתוכן דעשה"ד – כפי שהוא בפנימיות הענינים בתכלית העילוי, ועד לדברים פשוטים.

וכן יש ב' קצוות בהכנת בנ"י למ"ת ע"י הקדמת נעשה לנשמע – תכלית הביטול לבעל הרצון, ביחד עם הדגשת ענין העשי' (נעשה) בפועל בגשמיות העולם.

מאמר ד"ה בשעה שהקדימו

א. "בנינו עורבים אותנו": ניצול ימי החופש לטבילתם במי הדעת
כדי לקבל התורה בעצמו צריך להחליט בנוגע לחינוך קדוש לילדים (ועד שגם בתושב"כ מ"ת ות"ת קשור עם לימוד הבנים), והזמ"ג – להתכונן מעתה שבימי החופש שלהם (ושל מורים טובים) יקלט כל ילד במחנות קיץ שבהם יהי' חופש מענינים המבלבלים לקדושה, ואח"כ ישפיעו הילדים על הוריהם להכניסם לבתי ספר כדבעי; לעורר על זה במהלך החג (ב-ז)

ב. המשך: קדימה לילדים שיצאו מאחורי מסך הברזל
כיון שעליהם להשלים מה שנחסר מהם שם, אשתתף בעלות הקמת מחנות קיץ תורניים (מכל הנוסחאות) עבורם; להתחיל מיד לעסוק בזה, וכבר יש כיסוי חלקי להוצאות (ח-י)

ג. צירוף תורה וצדקה: הדגשת ענין הצדקה בזמן מתן תורתנו
כיון שדוקא בחג השבועות נאמר "נדבת ידך", שלמעלה גם מהמדידה דנדבת הלב – יתנו לצדקה וללא הגבלות גם בקשר לענין החינוך ד"בנינו"; הפסק בניגון שמח (י-יב)

ד. "ובנו בחרת": מיהו יהודי ומיהו רב
במ"ת נבחרו בנ"י, וקיבלו התורה ללמדה (לא כחכמה סתם, אלא) כתורת ה', וכש"הוי' (בלבד) עמו", נעשים "מלכי רבנן". ומזה – (א) סיוע לגיור שלא כהלכה (גם אם טוען שבלעדיו הי' גרוע יותר) מנגד לכללות הבחירה במ"ת, (ב) "מאן מלכי – רבנן", שפוסקים ע"פ תורת ה' בלבד, והמקבל שוחד פסול לדין; ויה"ר שיערה רוח ממרום כו' (יג-טז)

בהתחלת מ"ת נאמר וידבר אלקים דוקא. וכן בנוגע לעיקר השכר דתומ"צ בעוה"ב – עין לא ראתה אלקים זולתך. וכן בברכת יצחק – ויתן לך האלקים וגו' (ברכה בנוגע ללימוד התורה –מטל השמים, מקרא, ומשמני הארץ, משנה) – בחי' העלם העצמי; וביחד עם זה – הכוונה היא גם לשם אלקים כפשוטו, בחי' הגבורה כפי שנתפסת באוזן הגשמית.

ב' קצוות הנ"ל ישנם גם בהכנה למ"ת ע"י הקדמת נעשה לנשמע – ביטול לבעל הרצון, ביחד עם הדגשת הדרגא התחתונה דעשי' דוקא. וכן בכללות הענין דמ"ת – גילויים הכי נעלים בדברים פשוטים דוקא. והיינו לפי שהחידוש דמ"ת הוא לפעול למטה דוקא, דירה בתחתונים.

וזהו גם ועשית חג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידך – הדגשת ענין העשי' דוקא, ובאופן של וויתור גם מצד היד הגשמית.

א. חג השבועות: בענינו המיוחד נכללים כל המועדים וכל התומ"צ
זמן מתן (והכח לקבלת) תורתנו – שכולל כל המועדים וכל התומ"צ, שכולם ניתנו בסיני – חוזר ונשנה בכל שנה ובהוספה, ומובן גודל השמחה והאור בקבלת כל התורה (ע"י שהמלך יורד אליו כו', "וירד ה' על ה"ס"), ועי"ז מאירים את כל העולם וחשכת הגלות (א-ד)

ב. "זמן מתן תורתנו": מעלתו הפרטית לגבי שאר המועדים
(זמן) חרותנו ושמחתנו קשורים באדם ולפי ערכו, ואילו זמן מתן תורתנו הוא לפ"ע הנותן, בל"ג. ולכן, שלא כשאר חכמות, בקבלתה יש להכיר לכל לראש ממי ניתנה ושהיא בל"ג, ומאידך, להיותה בל"ג – גם אדם מוגבל שלומד בה אות אחת יש לו הכל (ה-ז)

ג. אופן קבלת התורה: ההדגשה ב"משה קיבל תורה מסיני"
התורה היא בל"ג, אבל התכלית דמ"ת הוא לפעול בעולם, ולכן מודגשת (לא נתינתה מה' אלא) קבלתה ע"י משה בגוף שזקוק לאכו"ש ומסיני ולא ברקיע, וזהו שנק' "תורת משה" – שפתח הדרך לקבלתה עד"ז בכאו"א, דע"י הביטול ד"(תורת משה) עבדי" נעשית מציאותו המוגבלת מציאות האדון. וההוראה – התמסרות לתורה יחד עם שמירת הבריאות כו' (ח-יא)

ד. ע"ד ה"תהלוכה": שמחה שלמעלה גם מהקפות
בהליכה ביו"ט לשמח בבתי כנסיות מתגלה שכל ישראל חברים כו', ואף שמעלת ההליכה והרגליים מצינו בפסח וסוכות ולא בשבועות – הרי זה מנהג טוב, ואדרבה – כיון שלגודל מעלתו לא נזכר אפילו בשו"ע לא נורא אם תהי' השמחה למעלה גם מהקפות! (יב-ד)

ה. המשך: הרמז לתהלוכה בהפטרת המרכבה
הליכת חיות המרכבה בלי צורך בהכנה כו' היא ההוראה לכאו"א [כבמ"ת, שבנ"י ראו בדגלי המלאכים סימן עבורם (בהשגח"פ, כתורת הבעש"ט), ולכן נתאוו להם] בנוגע לאופן ההליכה לשמח יהודים (בכללות העבודה), ואזי דואג ה"רוכב" לכל הצרכים (טו-יז)

ו. "בשבת ניתנה תורה": מעלת זמן מ"ת ב"שנה השביעית"
בשבת ניתנה תורה – כיון שלימוד התורה צ"ל במצב ש"כל מלאכתך עשוי'", "כאוכלי המן", ללא בלבולים כו', וזוהי גם התכלית דשנה השביעית, "שבת לה'", להתפנות מהיגיעה דעבודת האדמה ללימוד התורה, ומזה מובן שבשנה זו ההוספה שפועל זמן מ"ת בלימוד התורה צ"ל באין ערוך, ועי"ז יתוסף גם בשמירת השביעית (יח-כג)

ז. ל"כינוס תורה": הקדמת הבחירה בבנ"י למ"ת
כהכשרה לחידוש דמ"ת שהגשמי יהי' חפצא של מצוה [דנקיטת חפץ שמצינו באברהם היתה מצד הגברא, או כיון שהמצוה עצמה (מילה) נמשכת], "עליונים" – צ"ל כן באדם העובד, ולכן כהקדמה למ"ת היתה הבחירה בבנ"י כ"עליונים", נצחיים, ד"אין מיתה בציבור", ובעומק יותר – כי רק בבנ"י שייך "ציבור" ("קהל"), שבקיבוצם מתגלה הכלל (חלק מהעצם) הנצחי שלמעלה מהפרטים (משא"כ כלל לפרטים, כבאוה"ע, שמתבטל בהעדרם), ועד לנצחיות הגוף הגשמי של כל יחיד (שנבחר במ"ת ופסקה זוהמתו), שהמיתה היא שינוי החוזר לברייתו בתחה"מ (כד-לא)

"מיהו יהודי": הירוס כללות החידוש דמ"ת; התירוץ של תקופת הבחירות מגוחך כמו לחזור ליהדות אבל אחרי פסח; השפעת השוחד על היתר הממזרים; דרושים צועקים (לב-ה)

מאמר ד"ה ועשית חג שבועות

ח. "בנינו עורבים אותנו": מעלת הנשים בזה; מעשה בפועל
הילד תלוי באמו להתחנך מלידתו כראוי ל"שומר משמרת הקודש"; להפוך עולמות שכל ילד יהודי יקבל חינוך הכשר בימי הקיץ; הקמת "ספריות" (עם ספרים העוסקים בחינוך, עבור ההורים) גם במוסדות חינוך; השתתפות בהוצאות (לז-מ)

ט. הכנה לכניסה לארץ (מהענינים דמ"ת): הנהגה באופן ש"מציון תצא תורה" (מא)

ברכה ותפלה: ברכה למעלה מתפלה – כי, המתפלל עומד למטה ומבקש שיומשך מלמעלה, ואין וודאות שתתמלא בקשתו, משא"כ המברך עומד למעלה ומצוה ומבטיח המשכת הברכה. אבל לאידך יש מעלה בתפלה על ברכה – כי המשכת הברכה היא רק ממה שיש כבר בשרש ומקור, ואילו תפלה פועלת המשכת רצון חדש.

וזהו גם ענין עושין רצונו של מקום – שפועלים רצונו של מקום (גם כשיש צורך בענין של כפי' – צדיק גוזר, נצחוני בני). וקשור גם עם מ"ש ועשית חג שבועות – שגם העילוי דחג שבועות, שער הנו"ן, נעשה ע"י עבודת האדם, ועד "ועשית גו' להוי' אלקיך" (המשכת הכתר לז"א ומלכות) – ע"ד מעלה אני עליכם כאילו עשאוני.

אך גם לאחרי שפועלים למעלה כו', צריך לפעול ההמשכה למטה. ועל זה תיקנו ברכת כהנים בסיום התפלה.

א. (שבת שלאחרי) חג השבועות: שמו העיקרי – "זמן מ"ת"
הפנימיות דג' השמות "חג הביכורים", "חג הקציר" ו"חג השבועות", שכנגד ג' העמודים חג"ת – הוא "זמן מתן תורתנו", שהתורה היא בקו האמצעי, שכולל ב' הקצוות (לימוד ע"מ לעשות ולימוד לשמה) ומחבר עליון ותחתון (כהחידוש דמ"ת). וההוראה – לעמוד בב' הקצוות של לימוד שלמעלה מהגבלה ודיוק בפרטי קיום כל מצוה (חיבור רצוא ושוב), וכההוראה מפ' בהעלותך – שאהרן עם כל ההפלאה כו' "לא שינה" במעשה ההדלקה (א-ו)

ב. לכינוס תורה: המשך הביאור בענין הנצחיות דבנ"י; ע"ד "מיהו יהודי" (ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כה תברכו

ג-ה. 1) פשש"מ (ז, ג): טעם הצמצום בנדבת העגלות, וההוראה (הוגה) (ט)

2) לקוטי לוי"צ (ע' שסט): הצורך להבהיר שברכת כהנים היא לבנ"י דוקא
המשכתה היא עד למי שחטא, ע"י השמירה (מ"שודדים", שלא יבואו מצד הדין כו') ונשיאת פנים (לפנים משורת הדין) ממקום שלמעלה גם ממקור הברכה, ולכן מסיים ב"שלום" – כלי מחזיק הרוב טובה למטה, ושולל יניקת אוה"ע מלמעלה מהשתלשלות. והשייכות ל"ג' היחודים" שבה – המשכה מלמעלה מהשתל' (שע"י היחוד) ובכלי המקבל הראוי (עד ליחוד במל', שהוא העיקר) (י-יד)

3) ימי החופש: ניצולם לחינוך ילדי ישראל (טו)

חלה, נדה והדלקת הנר – שניתנו לנשים כדי לתקן הקלקול של חוה באדה"ר שהי' חלתו ודמו ונרו של עולם – קשורים עם כללות עבודת האדם בג' הענינים דסור מרע (נדה) ועשה טוב (חלה) ולימוד התורה (הדלקת הנר).

חלה תרימו תרומה – מלשון הרמה, שנעשית הרמה בעולם, שיהי' בעילוי גדול יותר מכמו שהי' לפני החטא. וכיון שצריך להגבי' מתחתיתו דוקא, לכן החיוב דחלה הוא באכלתם מלחם הארץ דוקא (ולא בלחם מן השמים, שעיקרו באופן של המשכה מלמעלה למטה).

הרמת החלה קודם האכילה היא ע"ד הקדמת התפלה כדי שיוכל להיות הבירור ע"י האכילה; ועי"ז נעשית האכילה באופן דתרימו תרומה לה', שמתברר ומתעלה הניצוץ קדושה שבלחם הארץ, ופועל עלי' בכללות הארץ.

א-ב. "שלח לך לדעתך": נדרשת גם השגת השכל ("נשמע"), אבל בשליחותו של משה (הוגה) (א-ב)

ג. המשך: אופן החקירה בעניני העולם – לגלות האחדות שבריבוי
גם בחקירת עניני העולם ("לתור את הארץ") צ"ל "דעהו" ("נשמע"), אבל על יסוד ההנחה שהכל הוא אלקות, וע"י ה"מה" (ביטול) מגלים האחדות הפשוטה (האיכות) שב"רבו מעשיך", להיותם מ"הוי'" אחד. ומ"שית מאה לשתיתאה", ככל שמתקרבים למשיח, שואפים גם חכמי האומות לגלות הנקודה אחת שבבריאה, שנרגשת בישראל מצד עצמם (החל ממ"ת כו'). וההוראה – להוסיף בהדגשת האחדות שבריבוי, כמודגש במרגלים – שכולם תרו את הארץ כולה, בכח משה אחד (ג-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' באכלכם מלחם הארץ

ד. 1) פשש"מ: למה נסמכה פרשת ע"ז לפרשת חלה (ט)

2) לקוטי לוי"צ (ע' שעה): "זכאי אינון ישראל כו'" (הוגה) (י)
ע"ד "מיהו יהודי": היפך ההיגיון שבזה; הזעקה מקירות הלב כו' (יא)

ה. הביאור בפשש"מ
כיון שבישר להם שיכנסו לארץ, מזהירם ממעשה ארץ כנען בנוגע לע"ז (יב-ג)

ו. פרשת ציצית: הטעם שהטלית מקיפה רק "ראשו ורובו"
קשה לדרוש "בכל דרכיך דעהו" (ולכן אינה מצוה בפ"ע), ו"רובו ככולו" – שגם המיעוט דעניני הרשות (כמו מחשבה סתמית) יצטרף לרוב שעטוף בקדושה (ע"ד הצטרפות הלימוד בסתם כו'), לבד ה"ראש" שצ"ל עטוף כולו; סיכום ההוראות מהפרשה; ע"ד ה"פגישה" (יד-ח)

פ' קרח: ביאור טענת קרח וטעותו, וההוראה בשטח החינוך
הוראה לפגישה זו (שנוגעת לחינוך, שהשפעתו לדורות) מכל חלקי תורת חיים יש לחפש בפרשה, ובפרט בחלק התמוה – מדוע נכתב לדורות מאורע יוצא דופן של מחלוקת על משה רבינו; קרח הי' לוי, אך טען שבשאר הענינים "כולם קדושים" בשוה – טלית שכולה תכלת; והמענה – שפתיל בצבע תכלת שבחר הקב"ה מזכיר יותר על הרקיע וכסא הכבוד, ועד"ז משבט לוי נדרש יותר גם בענינים הפשוטים. ומזה – שגם בעניני רשות צ"ל ניכר ש"אתה בחרתנו", ובנוגע לחינוך – ש"כל רואיהם", גם בעת המשחק וכיו"ב, יכירו שהוא ילד יהודי (א-ט)

שורש כל ההשפעות הוא מחסד דאצילות, ומשם נמשכים בגשמיות בכל המדריגות עד עשי', ובכל מדריגה יש דין ומשפט ("אדם נידון בכל יום") אם יומשך למטה הימנה. ועיקר הדין ומשפט הוא כשהחסד שנקצב לו בר"ה ויוהכ"פ (במלכות דאצילות) הוא מצומצם ביותר, שאינו מספיק לכל הענינים דבני חיי ומזוני.

ואף שגם הדין ומשפט בר"ה ויוהכ"פ הוא בנוגע להשפעה גשמית לאדם למטה, מ"מ אפשר שבפועל יומשך רק ברוחניות, כי הענינים הגשמיים שדנים עליהם למעלה הם כלולים ברוחניות. וכמשל אדם שבא בשכלו למסקנא שדבר פלוני ראוי לעשותו, ואעפ"כ, כיון שצריך עדיין להמשיך הענין במחשבה דיבור ומעשה, אפשר שיהיו בזה עיכובים ולא יבוא לידי מעשה בפועל.

כשם שבהמשל עיכוב זה הוא רק כשהרצון הוא מצד השכל, אבל כשהרצון הוא מצד התענוג ההמשכה היא במהירות בלי עיכוב – כן הוא בהנמשל, שכששורש ההשפעה הוא מבחי' "רב חסד" שלמעלה מהשתלשלות, נמשכת במהירות גדולה ובלי עיכובים.

וזהו הטעם שההמשכה דברכת כהנים היא במהירות, כיון שבאה מלמעלה מעלה ביותר עד למטה מטה ביותר, ולכן כשנמשכת למטה היא בריבוי גדול. ואף שענין זה הי' גם לפני ש"פרח מטה אהרן גו' ויגמול שקדים", מ"מ לאח"ז ניתוסף עילוי בזה, כיון שענין זה בא ע"י ערעור, דוגמת שטר שיצא עליו ערעור והוחזק בבי"ד.

א. א' דר"ח הגאולה: חיבור סיון ותמוז – תורה וחירות
תורה (סיון) פועלת חירות (תמוז – שבזמננו נתגלה ענינו כחודש הגאולה דכל בנ"י (עד לאשר רק בשם ישראל יכונה), החל וע"י תלמידיו כו'), ושלימות הלימוד (ל' סיון) מביאה למעשה המצוות ("גאולת" הניצוצות) בחירות בלי הגבלות; ולפועל – לעסוק בלי הגבלות בחינוך "עוללים ויונקים" (כהוראת בעל הגאולה) ש"עורבים אותנו" (א-ג)

ב. פרשת קרח: ההוראה מהרצון להיות בדרגת כהן גדול (הוגה) (ד)
הוראה מפריחת מטה אהרן – בנוגע למהירות הפעולה בענין החינוך (ה)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה והנה פרח מטה אהרן (מוגה)

ג. 1) פשש"מ: מדוע לא נתפרש מה הי' סופו של און בן פלת
וגם: כיצד צוה משה לזרים להקטיר קטורת; האם קרח נבלע או נשרף (ז-ט)

2) לקוטי לוי"צ (ע' שעח): מהו הדיוק להשתדל ב"פתגמי" אורייתא (י)

השתדלות להכפיל (כו"כ פעמים ככה) מספר הילדים במחנות הקיץ (יא)

ימי התשלומין: אף ששבועות ב' ימים שלא לחלוק במועדות, ימי התשלומין (דהקרבנות) מסתיימים בי"ב סיון, כי גם בפסח וסוכות לא הי' ספיקא דיומא בקרבנות (יב)

"(אלקי הרוחות) לכל בשר" (פרשתנו טז, כב): השגח"פ ברשעים (הוגה) (יג)

ע"ד "מיהו יהודי" – ההוראה ממחלוקת קרח (יד)

ד. הביאור בפשש"מ, ובלקוטי לוי"צ
כיון שהבליעה לא היתה בפתח אוהל מועד, מובן שאון בן פלת שעמד שם לא נבלע, וקרח שהקטיר שם נשרף. והציווי להקטיר – מובן מעצמו שהי' ע"פ ה', כהוראת שעה (טו-טז)

"פ"ת-ג"ם" הוא חכמה (שלמעלה מבינה ודעת, "זהב" ו"פז רב"), וזהו שצריך "לאשתדל" בה (דחקין למלה דחכמתא) (יז)

ההוראה מהשתדלות משה אפילו בנוגע לדתן ואבירם, וסיום הפרשה בחיזוק כהונת אהרן – ששיטתו "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ובפרט כשנכנסים לחודש הגאולה (יח-ט)

וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ בימות המשיח – תלוי בעבודת כל אחד מישראל (שיש בו ניצוץ משיח) באופן כזה:

ב' הבחי' מים עד ים הם ים הקדמוני וים האחרון – חכמה עילאה וחכמה תתאה (מלכות). ובעבודת האדם הו"ע השליטה והממשלה על כל הכחות, מנקודת החכמה ועד למעשה, שיהיו לפי משפטי הקב"ה.

ונוסף על העבודה בעצמו, צ"ל גם הפעולה בעולם: מנהר עד אפסי ארץ – שהנהר היוצא מעדן יומשך עד אפסי ארץ, שגם בענינים ארציים נעשה צמיחה וגידול ע"י מי הנהר היוצא מעדן.

יעקב – אותיות עקב, אבל יש בו היו"ד שנמשך עד לעקב, ולכן ביכלתו לפעול למטה, ולהגיע לדרגא דשרית גו', ישראל, שיש בו אותיות ראש.

עבודת יעקב – בא אחיך במרמה ויקח ברכתך, "מטל השמים", טל תחי' שעתיד להחיות בו את המתים, ובעבודה הו"ע בירור ניצוצות הקדושה שנפלו (מיתה) למטה, באופן של ערמה דקדושה, כדי לתקן את המרמה וערמומיות של נחש הקדמוני.

ולמעלה מזה: עפר יעקב – הביטול בקיום המצוות, נעשה; ורובע ישראל – רביעה דגשמים – שמלבד העפר ניתוסף גם המים דתורה באופן של הבנה והשגה, נשמע. ועז"נ מי מנה עפר יעקב – קס"ד שיש מספר בגלל שהמצוות הם במדידה והגבלה ושיעור; ומספר את רובע ישראל – שהתורה שלמעלה מהתחלקות נמשכת ובאה בהתחלקות פרטים, בדוגמת הדם שנמשך בכל האיברים ומאחד אותם.

א. "נזכרים ונעשים": ההחלטות מזיכרון וחוויית הגאולה מחדש
היכולת לתבוע [באמת, דתורת חיים מדריכה כל פרט בחיים להיותה תורת אמת, שחודרת כל הקצוות כו'] שהמנהג [שנעשה תורה] דזכרון ושמחת הגאולה עתה יהי' כמו בתרפ"ז – ע"י שחווים זאת מחדש (כאותו שהתעלף כשצייר עמידתו לפני הקיסר כו') ובהוספה, שעי"ז יהיו ההחלטות הראויות, ובמיוחד – בענין החינוך (שגרם להמאסר) (א-ד)

ב. המשך: "מפי עוללים" – הנקודה העיקרית של המאסר והגאולה
במה צריכות להתמקד ההחלטות משמחת הגאולה – יש ללמוד מבעל הגאולה, שקודם מאסרו נסע למוסקבה להדגיש בפומבי (בידעו ההשלכות כו') הלימוד מזמן פורים בנוגע לחינוך הילדים בלי להתפעל מהגזירה, ועתה, לאחרי שסלל את הדרך – ה"ז "צו השעה" לפעול שכבר אצל "עוללים" יהי' החינוך באופן של "יסדת עוז" זו תורה (ה-ח)

ג. יסוד חדרים "בכל עיר ועיר": הלימוד מתקנת יהושע בן גמלא
גם לפני תקנתו קיימו "ושננתם לבניך", ואעפ"כ הוא זכור לטוב שלא נשתכחה תורה מישראל, ומכ"ש בימינו שגם אצל האב חסר בידיעת התורה – הרי ה"זכרון" הוא הוראה לכל אחד לוודא שבעירו וגם בערים אחרות ילמדו כבר מגיל שנתיים א"ב של יהדות (ט-יא)

מאמר א' (כעין שיחה) ד"ה וירד מים עד ים

ד. אודות ה"פדרצי'": קדימה למימון עניני חינוך
ע"ד היחס שבין הנחלים והים (כנ"ל במאמר) [ודוגמתו במלך, ועד"ז רב, שמתפרנס מהציבור וגם אחראי לכל עניניו (גם לבשר כשר; וע"ד השפעת הבשר ע"י משה כו')] – כן הוא גם בפרנסי ציבור: הצלחת איסוף הכספים ל"ים" ע"י ה"פדרצי'" תלוי' בכך שסדר החלוקה חזרה ל"נחלים" יהי' כדבעי – ליתן לכל לראש ובריבוי לענין החינוך, שכך גם יחסך מלכתחילה הצורך במימון בתי רפואה כו', ואזי גם הילדים שיגדלו מחינוך זה ירצו לתרום לארגון (יג-יז)

ה. נשי ישראל: השתקפות חשיבות מעמדן בענין החינוך
הנהגת העוללים ויונקים – שבחינוכם תלוי קיום בנ"י – נקבע ע"י הקב"ה כך שתלוי' באם, וכן שילוחם אח"כ לחדרים כו', וגם החינוך שמקבלים מכתלי הבית ופרטיו כו' תלוי בעקרת הבית. ומזה מובן גודל מעמד האשה ביהדות, לא רק כ"עזר כנגדו" אלא כעיקר "בית ישראל", ועד"ז בנוגע לבנות – שמקבלות הכחות להתכונן לתפקידן בבית ובסביבה (יח-כא)

ו. ההוראה מהנהגת בעל המאסר בשעות שלפניו
התחלת סיפור המאסר היא בכך שהי' יגע מקבלת אנשים ל"יחידות", היינו שהניח את העסקנות כו' כדי לסייע לפרט בעניני הפרט, ומכל שכן שיש להתנתק מעניניו הפרטיים כדי לפעול הענין הכללי שהזמ"ג "שלא תשתכח תורה מישראל", ולא רק הנשיא – שהרי הדברים נכתבו לכל, ומזה תוספת כח לכאו"א שלא להתחשב בטרדות ה"מים רבים" כו' (כב-ח)

מאמר ב' ד"ה מי מנה עפר יעקב

ז. אופני מצב העולם בימות המשיח והשייכות לאופני בנין ביהמ"ק (הוגה) (ל)

ח. מעלת הזמן – ארבעים יום ראשונים ("ברצון"); ע"ד שיעורי חת"ת; מגבית (לא-ב)

דרך כוכב מיעקב – ע"פ פירוש המגיד וקדושת לוי שמציין הצ"צ.

יעקב וישראל: בז"א (חצי התחתון וחצי העליון). ולמעלה יותר – בשכל שבמדות. וישראל סבא – בשכל עצמו.

ובעבודה – מצוות (עפר) ותורה (מים); העבודה דימי החול והעבודה דשבת.

א. סמיכות ימי הגאולה לשבת
בסמיכות ימי הגאולה ליום השבת, שענינו תענוג, מודגשת השלמת עניניהם מתוך תענוג, והדיבור ע"ד ההחלטות בזה בשבת חשיב מעשה; הבאת ההחלטות במעשה (א-ד)

ב. המשך: אופן החינוך ד"עוללים ויונקים"; מעשה בפועל
עיקר החינוך ד"עוללים ויונקים" (כולל ילדות) הוא ע"י עקרת הבית; החינוך ל(ג' הקוין וכללותם) "צדקה ומשפט", והתכללותם זב"ז; הקמת "קרנות גמ"ח" ו"ספריות" ובפרסום; בדורנו נתחדש שאין מניעות להפצת המעינות מים עד ים כו', כך שיש להפסיק לישון... בידיעה שעצמות אוא"ס זקוק אליו כביכול שיחזור חסידות (ה-ח)

ג. 1) ע"ד "קופת רבינו" – התכללות צדקה ותורה (ט)

2) ההוראה מקריאת שם הפרשה על שם בלק דוקא
הפרשה לא נק' ע"ש בלעם – כי בלק הי' זה ש"יעץ", וההוראה מזה בנוגע לזהירות מנתינת עצה שאינה הוגנת (אף ש"אין שליח לדבר עבירה") (י-יא)

3) בהמשך למדובר בי"ב תמוז: ב' התקופות בימות המשיח
גם ל"טל תחי'" שנמשך מלמעלה (בתקופה הב') צריך הכנה ("זכו") מצד המקבלים; תחה"מ הוא רק בירור שכבר נמצאים בתקופה הב' אבל התחלת התקופה תלוי' ב"זכו"; מעלה נפלאה בתקופה הא' דימוה"מ – קיום המצוות כמצות רצונך (יב-טו)

ד. שקו"ט בהוראת הצ"צ לאדנ"ע לאכול הסוכריות מההכנסה לחדר קודם פסח ולא למכרם לנכרי או להפקירם (הוגה) (טז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה דרך כוכב מיעקב

ה. 1) פשש"מ: מה הי' הצורך בנס דפתיחת פי האתון (יח)

2) לקוטי לוי"צ (ע' תו): מהו"ע ג"פ "היכל" ע"ד החסידות (יט)

ו. 1) הביאור בפשש"מ
גם נס זה הי' כדי "למנעו מלחטוא"; בפ' בהר כבר פרש"י שסדר ההנהגה עם החוטא הוא מן הקל אל הכבד, ולכן קדם הנס דפי האתון לנס הגדול יותר – התגלות המלאך לבלעם ביום; האתון לא אמרה לו שראתה המלאך – שלא להגדיל בזיונו (כ-כג)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
ג"פ "היכל" – כנס"י (ע"ד ג"פ ארץ), מל' – ג' עליות של המקבל (מל') אל המשפיע והרב (לאחרי ג' הצמצומים שנצרכו להשפעה): לדיבור, למדות ולמוחין (כד)

ז. בהמשך לביאור בפשש"מ: הוראות מההנהגה עם בלעם
מההשתדלות למנוע את בלעם מלחטוא מובן במכ"ש בנוגע ליהודי; המלאך הוכיחו לכל לראש על צער בעלי-חיים, ומכ"ש בנוגע לצער של יהודי כו'; סיום בדבר טוב (כה-ו)

כללות עבודת האדם נחלקת לג' ענינים: מצוות עשה (קדושה), דברי הרשות (קליפת נוגה), ודברים שנאסרו במצוות לא תעשה (ג' קליפות הטמאות). בעניני מ"ע ומל"ת – תורה אחת לכולנו, אבל בדברי הרשות – תלוי הדבר במצבו של כל אחד, אם יעלהו לקדושה (צדיק אוכל לשובע נפשו), או שיורידנו לגקה"ט (בטן רשעים תחסר).

אך כדי לידע אם ביכלתו להעלותו לקדושה או שצריך לפרוש ממנו – הרי אדם קרוב אצל עצמו, ולכן צריך לילך לחכם, "ראשי המטות", עיני העדה, שרואים את רצון ה'. ובנפש האדם – הו"ע החכם עיניו בראשו, שרואה כל דבר איך נולד ומתהוה מאין ליש, וע"י התבוננות זו תהי' הנהגתו במשך היום באופן המתאים לרצונו של הקב"ה.

אמנם לאחר ששואל אצל ראשי המטות, התכלית היא שיפעול בעצמו לעבוד עבודתו. וזהו "אלה החוקים גו' בין איש לאשתו בין אב לבתו" – עבודה בבחי' בת, ועד לבחי' אשה כשרה שעושה רצון בעלה.

א. מבה"ח "מנחם-אב": טעם ההנהגה להוסיף בשמחה בשבת זו
ההוספה בשמחה היא (לא רק מצד שבת, אלא) גם מצד החודש, שהוא היחיד שנק' "מנחם (אב)" – לגודל העלי' שלאחרי הירידה דת"ב (ובעבודה – הכפלים שבענין התשובה), ועד שהעלי' באה באופן דהקדמת הרפואה (ובעבודה – שמלכתחילה מוסיף כפלים כו') – שכבר בשבת מברכים נעשה "מנחם (קודם ובהתחלת) אב" (א-ד)

ב. פ' "מטות": השייכות דשם הפרשה לשם החודש – "מנחם אב"
"מטה" (בניגוד ל"שבט"), מתקשה לאחר שניתק ממקורו עד שניתן להכות בו או להשען עליו, ועד"ז בנוגע לניתוק שבזמן הגלות ("אב"), וכן כשיוצאים לעניני העולם – שאז מקבלים תוקף כלפי הגוי, וגם לסייע לזולתו להשען כו', ולפעול הגאולה (מטה משה) – "מנחם" (ה-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר משה אל ראשי המטות

ג. 1) פשש"מ: "אלה החוקים גו'" (מטות ל, יז)
מדוע פרשת הנדרים (שבכללות הו"ע שכלי) נק' "חוקים"; גם אם "חוקים" בפ"ע הוא שם כללי הרי משנה מהלשון בהתחלת הפרשה "זה הדבר" (יב-ג)

2) לקוטי לוי"צ (לזח"ג ע' שעז): הטעם שמשה אמר "נקמת הוי'"
אמנם משה מדקדק על כבודו ית' (ועד"ז בתפלה, שצ"ל על הצורך שלמעלה כו') – אבל איך שינה מדברי הקב"ה שאמר "נקמת בנ"י" (יד-טו)

ד. 1) הביאור בפשש"מ
ה"חוק" הוא בכך שיהודי מקדש עצמו ודוקא "ראשי המטות" הם המתירים לו הנדר; וי"ל – כי בכח החכם יכול למלא הכוונה לברר הענינים הגשמיים (טז-יז)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
מי הם "ראשי המטות"; ההבטחה שיתקנו החוק לאחרי הבחירות; המצב בירושלים העתיקה; "נקמת בנ"י" ו"נקמת ה'" (יח-כא)

ה. מעשה בפועל: השתדלות בחינוך ה"טף"; קובצי חידושי תורה
הוספה בתורה וצדקה ("ציון גו' בצדקה"); להשתדל במרץ להכניס ילדים וילדות לחינוך הכשר; סיום שנת השמיטה בהוצאת קובצים ע"י כוללים וישיבות (מוגה) (כב-ד)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ
בירידת התורה ממשה לבי"ע ("אל העם") נמשך מגבוה יותר כח גם ל"נקמת ה'"; ההוראה בנוגע לאהבת ישראל והפצת המעיינות; עריכת התוועדות גדולה מחר (כה-ו)

בפסוק "זכור הוי' מה הי' לנו" מצינו פירוש הבעש"ט למעליותא – שהקב"ה יזכור שמצד בחי' מ"ה שבנשמה, מחרפים נפשם עבור אהבת ישראל. אבל יש גם פירוש הפכי – "חרפתנו" מלשון חרפה, החל מבחי' מ"ה דלעו"ז, ראו מ"ה, הרגשת הביטול, ועד למעמד ומצב ש"מאבד מ"ה שנותנים לו". ועוד זאת, ש"חרפתנו" הו"ע "חרפת אלמנותיך" – אלמנה, אל מנה, שחסר הענין דמאה שערים (נו"ן שערי בינה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה), ומזה נשתלשל הענין ד"היתה כאלמנה", כאשה שהלך בעלה למדינת הים.

אך אין הכוונה להזכיר ענין של חסרון ח"ו בנוגע לבנ"י (שהרי מבקשים "זכור גו'" כדי שהקב"ה יוציאנו מהגלות), אלא להדגיש הסיבה ל"מה (ש)הי' לנו" – שהרגשת עצמו, ראו מ"ה, היא בגלל שכך הטביע הקב"ה בטבע העולם, שלכן צ"ל התחלת העבודה שלא לשמה. ועד"ז בשאר הענינים הקשורים עם הגלות – שהקב"ה אומר "אשר הרעותי", ומתחרט עליהם.

אמנם, כוונת הירידה בגלות היא בשביל העלי' שלאח"ז, וזהו תיווך ב' הפירושים – שהכוונה בחסרון דשם מ"ה וחרפת אלמנותיך, היא, כדי שעי"ז יבואו לגילוי עצם הנשמה הקשורה עם העצמות, כפי שמתבטא בעבודתם של אנשים פשוטים שמחרפים נפשם עבור אהבת ישראל.

א. שבת חזון: ענינה למעליותא
כל פרט בתורת חסד (ותורת אמת) הוא בעצמו חסד (ע"ד "גם זו לטובה"), ובנוגע להפטרה – פירוש הרלוי"צ מבאַרדיטשוב שנק' חזון ע"ש ראיית המקדש דלעתיד (וכן פירוש פשט הפסוק "עם כבד עון", שקשה להם לעשותו), כך שכבר בשבת חזון יש ענין של גאולה (תכלית החורבן) (א-ד)

ב. המשך; "לחיים" לילדים וילדות
הפטרה זו היא מ"(חזון) ישעי'" – ל' ישועה; כבר בת"ב הראשון מצינו שכדי שהמ' יום דהמרגלים יסתיימו בת"ב נוסף עוד יום של "מועד" (ר"ח) – שתמוז הי' מלא, וכיון שאז לא ניצלו הבחירה כדבעי, עלינו לגלות החסדים המכוסים דת"ב ע"י הוספה במשפט וצדקה, ובפרט דילדים וילדות שאין בהם חטא (סיבת הגלות) – ולכן יעלו לקבל "לחיים" (ה-ט)

ג. המשך: מעלת הבל פיהם של תשב"ר בנוגע לקיום העולם בפועל
שהרי ענין זה הובא גם להלכה ועד שבגלל זה כופין להוציא ממון (י)

ד. תשעה באב: קביעותו ביום ג' "שהוכפל בו כי טוב"
ב"פ טוב – הוספת טוב מעולם נעלה יותר, וזהו"ע "טוב לשמים וטוב לבריות" – עבודה גם מצד גדרי האלקות (שמים), ללא הגבלות, ונמשכת גם במעשה (בריות), ובקביעות זו – צ"ל בת"ב הוספה ללא הגבלות בתורה וצדקה; הקשר דמעלת יום ג' לענין הגלות והגאולה (יא-טו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה זכור הוי' מה הי' לנו

ה. פשש"מ (א, לז): "גם בי התאנף ה'" – מאמר המוסגר בין הכתובים (הוגה) (יז)

ו. לקוטי לוי"צ (לזח"א ע' רמז): בסוגיא גבי "העוים היושבים בחצרים"
שייכות ד' הענינים שבסוגיא – בירור המדות (כפתורים) ומחדו"מ (סיחון), ובבירור גופא – בדרך ממילא (שאוה"ע מתפארים בא"י) ובמקום המתברר (יוסף במצרים) (יח-ט)

ע"ד "מיהו יהודי" (כ)

ז. מעשה בפועל: כינוס ילדים וילדות בכותל המערבי בתשעה באב (כא)

ב' אופנים בפי' ג' הלשונות "לארקא לאמשכא לאנהרא" שבפירוש תיבת "ברוך", שהם ג' הבחי' שבאות יו"ד (חכמה) שבשם: ו' דעת וד' בינה, או ו' בינה וד' דעת.

החילוק בין ברכת המצוות וברכת הנהנין, שהם מעילא לתתא, שברוך קאי על ההמשכה מיסוד אבא – לברכות התפלה, שהם מתתא לעילא, שברוך קאי על יסוד ז"א. ואף שענין התפלה הוא נעלה יותר מברכת הנהנין – יש מעלה בברכת הנהנין שהיא בדברים גשמיים, שהניצוץ האלקי שבהם גבוה יותר, ולכן הברכה היא מבחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות.

וזהו הקשר עם הפסוק והי' עקב תשמעון – שדוקא בגמר סדר ההשתלשלות (עקב) נמשך מבחי' נעלית יותר, וגם בחי' זו נמשכת למטה באופן של שביעה.

א. יום ההילולא: העילוי כשחל בשבת
ביאָרצייט – ובמיוחד כשחל ב(שנת) שבת שענינה עלי' – נעשית עלי' באין ערוך, וגם בהשייכים אל בעל ההילולא ובפרט ע"י לימוד תורתו (דתורה היא למעלה מהגבלות) (א-ג)

ב. יום ההילולא: השייכות לפ' עקב
"עקב" הוא השכר שבסוף העבודה, "למחר", שנעלה באין ערוך גם ביחס לשכר כפי שבא בעוה"ז באופן ד"עולמך תראה בחייך"; וזהו"ע היאָרצייט, שבגמר העבודה נעשה עילוי באי"ע אפילו (כמודגש בבעל ההילולא) לגבי העילוי ד"נפשי כעפר" שהי' בגלותו (ד-ו)

ג. פ' עקב: התמסרות לחינוך הקטנים
הפי' ב"עקב" תלוי בנושא הענין, ובנוגע למשפחה – "עקב" הם הילדים, שחינוכם מקטנות [חיוב שנלמד בפ' עקב] נוגע ל"תשמעון" שבראש, כי העקב נוגע ביותר להראש, ומצינו שהרביים וכן בעל ההילולא עסקו בחינוך כו', ועי"ז יהי' "תשא את ראש" (ז-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואכלת ושבעת וברכת

ד. פשש"מ (י, י): מה הי' הצורך בארבעים יום האחרונים
והרי לרש"י עמד שם רק לקבל הלוחות ולא התפלל. וגם: מהו "וישמע ה' אלי" (יג)

ה"כפלים" שבלוחות האחרונות – ריבוי גם באיכות כו', וזהו"ע "תורתו אומנותו", כמו אומן שמעלתו במהירות וגם באיכות כו'. ולכך הוקם ה"כולל", אלא שבפועל מבזבזים הזמן, ואף שבליובאַוויטש לא הי' כולל, אבל יש לי תאוה שאברכים יעסקו בלהט בלימוד התורה, ולכן יבחרו ב' מנינים של אברכים מצטיינים ויקבלו מ"קרן לוי יצחק" ג"פ ככה (יד-ח)

ה. הביאור בפשש"מ
לפי' הא' ברש"י פ' תשא שהתורה נמסרה לו "במתנה", מובן שנלקחה ממנו כשחטאו והוצרך לחזור וללמדה; אבל לפי' הב' שם לא נמסרה במתנה (דא"כ אי"צ מ' יום לזה). אלא עמד מ' יום אחרונים לקבל הלוחות האחרונות באותה קדושה "כימים הראשונים". ומהשוואת ימים האחרונים לראשונים מובן שכל האחרונים היו "ברצון", וזהו שלא הוצרך להתפלל אז (דכבר "וישמע ה' אלי" באמצעיים), וביוהכ"פ נתחדש (גם לגבי הראשונים) רק ה"בשמחה" (שבאה כשיוצאים ממצב הפכי כו'), שנפעלה למעלה ע"י עצם קבלת התורה כו' (יט-כג)

ו. "מיהו יהודי"
"ועתה גו'" – גם לאחר קבלת התורה ברצון כו' צ"ל "ליראה את ה"א", כך שלא די בסמיכה לרבנות; הרישום הולך ונמשך; ע"ד הסיוע למסיון והתכבדות בגזירת "סרט" לחנוכת בית ע"ז; הבחירה על מה תנוצל מדת היראה שבנפש (כד-ו)

ז. מעשה בפועל: השתדלות בחינוך, והשתתפות בחצי מההוצאות (כז)

ענינו של חודש אלול – כמשל המלך בשדה דוקא, ולא במדבר (אף שגם במדבר נמצא המלך), כי המדבר הוא ארץ לא זרועה, אשר לא ישב אדם שם, ועז"נ ובקשתם משם, להוציא הענינים שנמצאים במדבר, ואילו כללות העבודה היא בשדה דוקא.

הרועה (בשושנים) – מרעה דוקא, ששייך בצאן, שהביטול הוא יותר מאשר אצל בן, ועי"ז מגיעים לבחי' העצמות שלמעלה גם מאב.

(הרועה) בשושנים – שושנה יש בה תליסר עלין, כנגד י"ג מדה"ר, כי בחודש אלול מתגלים י"ג מדה"ר כפי שהם בפנימיות המלכות דאצילות, שהם הרחמים על חיי הנפש; ענין הרפואה, שעיקרה לפעול על הנשמה (שלמעלה מאכילה שעיקרה בשביל הגוף), והו"ע התשובה.

א. חודש אלול: מעלתו בשנה זו – "שבת לה'"
מצד הענין דמלך "בשדה" (שדובר בזה כמ"פ, אלא שבכל שנה ניתוסף כו') גם השבתות שבאלול הם כמו ימות החול, אמנם, בשנת שבת (שמיטה – שענינה הרוחני קיים גם בזמן הזה ובחו"ל) גם ימי החול הם בבחי' שבת (כי בשבת גופא יש חילוקי דרגות כו'), ולכן גם ההתעוררות תשובה היא באופן נעלה יותר – מקודש לקודש (א-ה)

ב. קביעות השנה: שבת מברכים אלול בפ' ראה
בכח ד"אנכי נותן", באים עוד בחודש אב מ"עקב" (שברגל, שיא ההעלם) לקצה השני ד"ראה" (שבעין, תכלית הגילוי), ומזה מתברכת העבודה דכל חודש אלול שתהי' (לא מתוך כיווץ כו', כבקביעות שמתברך מפ' עקב, אלא) בבחי' ראי' (ו-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אני לדודי

ג. פשש"מ: מדוע לא נזכר ענין השמחה בפסח
שלילת הביאורים שזהו מפני מצב התבואה או שלמדים זה מעצרת (יא-ב)

חינוך מקטנות לעבודה ד"ראה"; ניצול מנהג המקום [וביאור דברי המדרש שהטעם שמשה לא אכל בהר הוא מצד מנהג המקום] שעתה מתחילה שנת הלימודים להפנות ילדים וילדות לחינוך הכשר, וכשיסבירום ש"המלך בשדה" – אזי כטבע הילדים ירוצו לקראתו (יג-טז)

ד-ה.  לקוטי לוי"צ (אג"ק ע' תו): הרמז בשם "אלול" (הוגה) (יז)
כיון שאלול הוא "מקלט" שמגן (גם לפני המשפט כו'), יש להוסיף בתומ"צ במנוחה, ובמילא – בלי הגבלות (יח)

ו. הביאור בפשש"מ
מ"ש "ועשית (בוא"ו המוסיף) חג שבועות גו' ושמחת" קאי גם על פסח שנזכר לפניו (אבל מסוכות לא היינו למדים עד"ז, כי ענינו שונה מפסח ומ"ת ששניהם קשורים ביצי"מ), וזהו שרק בשבועות נאמר "וזכרת כי עבד היית במצרים" – כי קאי גם אפסח, כטעם ל"ושמחת" (נוסף להיותו גם הקדמה לאחריו, "ושמרת ועשית גו'") (יט-כב)

ע"ד "מיהו יהודי", והמצב בירושלים העתיקה; כשאין מה לענות מסלפים את הטענה עצמה; השקרנים למדו לנצל גם את הכלל שלא משקרים בדבר גלוי (כג-ה)

ז. ה"יינה של תורה"
השמחה צ"ל פנימית (לא מעושה), ולכן היא מקושרת ביצי"מ ומ"ת (כו)

עריכת התוועדות בקשר להתעסקות בענין החינוך (כז)